ספר מצוות גדול, עשין, רמזים קמ״א

מהדורה: מונקאטש, 1901

« ספר מצוות גדול Positive Commandments, Introduction ספר מצוות גדול Positive Commandments 1 »

1 להפריש חלה לכהן שנאמר שלח ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה שם בארנו חלוקי הארצות לחלה:

141 ספר מצוות גדול פתח ↗

כתוב א בפ׳ שלח דבר אל ב״י ואמרת אליהם בבואכ׳ אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי׳ באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ תניא בספרי שם משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמרה כי תבאו והיה כי יביאך לפיכך כולם למדות זו מזו דכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה אף כולן כן אבל זו נא׳ בבואכם ללמדך שמשנכנסו לארץ נתחייבו אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת״ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי לכם ולא בביאת מקצתכם. שנינו במסכת חלה פרק שני פירות ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה יצאו מכאן לשם רבי אלעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר ובספרי דלעיל דורש כל זה משמה החיוב הוא שמה ורבי אלעזר שמחייב ביצאו מדכתיב והי׳ באכלכם מלחם הארץ בין בארץ בין בח״ל שנינו במסכת חלה ובמנחות דף ע׳ ה׳ דברים חייבין בחלה החטין והשעורין והכוסמין והשבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ומה ששנינו במסכת חלה פרק ד׳ איזהו מין במינו החיטין אין מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמים והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין בירושלמי מתרץ לה שם ובפ״ק ומביאו רבינו שמשון בריש כלאים כאן בנשוך כאן בבלול פירוש בבלול שבלל ועירב כל הקמחים ביחד ועשה מהן עיסה אז מצטרפין כולן זה עם זה אבל בנשוך שעשה עיסה מכל מין לבדו ועירב העיסות והנשיכן זו בזו אז אין מצטרפין אלא כמו שמפרש בפרק הרביעי דלעיל ומניין שאלו מינין בלבד חייבין בחלה דתניא בספרי דלעיל ומביאה במנחות דף ע׳ נאמר כאן לחם ונאמר להלן לחם עוני מה להלן בחמשת המינין בלבד ששאר מינין אין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון אף לחם האמור כאן בחמשת המינין בלבד. וצריכה העיסה שתעשה לצורך אכילת אדם שנ׳ והיה באכלכם מלחם הארץ ותנן בחלה עיסת כלבים בזמן שאין הרועים אוכלין אותה אינה חייבת בחלה. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה כשתלושו עיסתכם שאתם רגילים ללוש במדבר וכמה היא וימדו בעומר עומר לגלגולת תרימו מראשית כלומר קודם שתאכלו ממנה תרימו חלה אחת כתרומת גורן שלא נאמר בו שיעור בספרי דלעיל אבל חכמים נתנו בו שיעור בפרק שני דחלה לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ולנחתום אחד מארבעים ושמנה ותניא בספרי דלעיל ראשית עריסותיכם משתתערס מכאן אמרו ברפ״ג דחלה אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין ומשם ואילך האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה מפני שהוא טבל. עוד שנינו בפ״ג נכרי שנתן לישראל עיסה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור עוד תניא בספרי דלעיל הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם ת״ל כתרומת גורן כשיעור העומר שאמרנו נחלקו במסכת עדיות פ״ק ומביאה במסכת שבת דף ט״ו שמאי אומר מקב לחלה והילל אומר מקביים לחלה וח״א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה שהם ששה רבעים קמח משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה ומפרש מחלוקתם בירושלמי מבואר בפ״י הראב״ד פ״ק דעדיות ומובא בפי׳ ר״ש ספ״ב דחלה בזה המקרא והעומר עשירית האיפה הוא והאיפה שלש סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י״ח קבין נמצא העישור מלבר קביים כדברי ב״ה שיעור שתי סעודות ושמאי תפס שיעורו לסעודה אחת וחכמים תפשו שיעורם לעישור מלגו שהרי כשנכנסו לירושלים שהוסיפו על המדות נכנסו ששה קבין בחמשה נמצאת האיפה חמשה עשר קבין ועישור מלגין קב וחצי ומשנכסו לציפורי הוסיפו על המדות ונכנסו קב וחצי שהם ו׳ רבעים בחמשה רבעים והלכה כחכמים, בספרי דלעיל מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם מראשית ולא כל ראשית מכאן אמרו בחלה העושה כל עיסתו חלה וכל גורנו תרומה אין בדבריו כלום עריסותיכם להביא לקט ושכחה ופאה והפקר ומעשר ראשון שנטלה תרומתו שחייבין בחלה, תניא בספרי דלעיל תתנו לה׳ תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אמרו בספ״ב דחלה שיעור חלה של בעל הבית אחד בעשרים וארבעה ושל נחתום וכו׳ ואסמכתא בעלמא היא כאשר ביארנו למעלה שמן התורה אין לה שיעור. שנינו במס׳ חלה והביאה בסמל״ת בסוף ל״ת ע״ט העושה עיסתו קביים כלומר קב קב שהוא פחות מכשיעור ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר׳ אליעזר אומר אף הרודה ונותן לתוך הסל הסל מצרפן לחלה פי׳ אפי׳ בלא שום נשיכה רק שיגיעו יחדיו בסל ואמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בפ׳ אלו עוברין פסחים דף מ״ח ובנדה דף ח׳ ואומר רבינו יצחק דווקא כשאין בכל אחת ואחת כשיעור צריך צירוף סל ונגיעה אבל אם יש בכל אחת ואחת כשיעור שאין צריך צירוף רק לפטור מאחת את חבירתה צירוף סל בלא נגיעה מועלת בכל דבר שאין מקפיד על תערובתו כדאמר בירושלמי דחלה שכל דבר שמקפיד על תערובתו כגון טהורה וטמאה או חיטין ושעורין וכיוצא בזה אין הסל מצרפן ומטעם זה מתיישב מה שאמר ר׳ אליעזר במסכת חלה ומביאה בפרק כשם שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע שלא יקבל טומאה מן הטמאה כדי לתרום מן המוקף משמע שם שלא יועיל צירוף סל וזהו הטעם מפני שמקפיד על תערובתו כאשר ביארנו. שנינו במסכת חלה פ״ב ומביאה בקידושין דף מ״ו המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן פירש הרב רבי אליעזר ממי״ץ דדוקא כשאמר בעודה קמח יחול עליו שם חלה אבל הפריש קמח ואמר כשתעשה עיסה יחול עליו שם חלה דבריו קיימין דק״ל כראב״י דאמר בקידושין דף ס״ב פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין. גרסינן בירושלמי פ״ג דחלה ומביאו ר״ש בפי׳ שם למדו להיות כהנות מתנות בשעת הפרשת הלה שתהיה חלה על הגוש פי׳ על העיסה ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אח״כ על ככר זה כתוב בספר התרומה אגב דבעי לאתנויי משום הגוש שהוא עיסה וטבל קודם שנתערב בככר וטבל לא בטיל מתנה גם על הקמח אבל משום קמח לחודיה אין צריך שהקמח בטל בעיסה קודם שיקלוט לחלוחית העיסה וכן עמא דבר. ואומר שם בירושלמי קמח שעל הככר וככר מצרפין לחלה. שנינו בפרק ג׳ הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך העיסה שהורמה חלתה הר״ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף ואם אין לו עיסה שנייה נעשית זו כולה טבל ומפריש ממנה חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכל שהו. שנינו במסכת חלה פ״ק הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המשרת שהוא חלוט של בעלי בתים שבלילתו רכה והמדומע כולן פטורין מן החלה. שם עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין או תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה פירוש סופגנין דבר שבלילתו רכה ובירושלמי שם גרסינן אמר ריש לקיש כל שהאור מהלך תחתיו פטור מן החלה אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה פירש רבינו יצחק דווקא בבלילתו רכה אבל בבלילתו עבה אפי׳ על ידי משקה חשובין לחם דתניא בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף ל״ז ופי׳ ר״י וכל הסוגיא בתר שם בד״ה לחם וכן בסמל״ת ל״ת כ״ז הי׳ עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו נטלן לאוכלן מברך המוציא להם מן הארץ קא פסיק ותנא לא שנא מנחת הסולת ולא שנא מנחת מחבת ומרחשת חשובין לחם אע״פ שהאור מהלך תחתיו דאפייתו ע״י משקה ולפיכך רישליי״ש ופארטרי״ש חייבין בחלה ומברכין עליהם המוציא אבל וירמיישיא״ש חייבין בחלה משעת גלגול אבל אין בהם שיעור לברך עליהן המוציא דהא דאמר רב ששת שם דאפי׳ פרורין שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא הא אמר רבא עלה והוא דאיכא עליהו תוריתא דנחמא. וחזר רבינו שמשון בסוף ימיו מפסק זה בפירושו פ״ק דמס׳ חלה במתני׳ דלעיל וכתב רישליי״ש ופרטר״ש ווירמיישיא״ש פטורים מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא וכן כתב רבינו משה בפ״ו דהלכות בכורים העושה עיסה לייבשה בחמה ולבשלה בקדירה פטורה מן החלה וראיה מדאמרינן בפרק כיצד מברכין ברכות דף ל״ו לחם העשוי לכותח כלימודין פטור מן החלה ופי׳ שם רש״י שאותו אופין בחמה ואין זה לחם הרי למדת שאף ע״פ שמשעת גלגול בא חיוב חלה כיון שגילגל על דעת לאפות בחמה פטור כשעשאה כלמודין דלא אתי לאיחלופי בשא׳ לחם פירוש כלמודין שאינו מקפיד אם עגול אם ארוך כאדם הלמד לערוך פת והוא הדין לגלגל עיסה כדי לבשל במים שפטורה והא דאמרינן תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה זהו כשגלגל אותה על דעת לאפותה פת ונמלך לעשותה סופגנין אבל תחילתה עיסה לעשותה סופגנין ולבשל בקדירה פטורה. וראיה עוד מדאמרינן בפרק כל שעה פסחים דף מ״א דקאמר רבי יוסי דאין יוצא ברקיק מבושל אע״פ שאינו נימוח שהבישול מבטלו מתורת להם כדאמר התם אע״פ שרבי מאיר חולק עליו רבי מאיר ור׳ יוסי הל׳ כר׳ יוסי דף ל״ז. והא דתניא בפ׳ כיצד מברכין כדפסק בערובין דף מ״ו גבי חטה טחנה אפה ובשלה בזמן שהפרוסו׳ קיימות בתחילה מברך המוציא ההיא דרבי מאיר היא שסובר שאין הבישול מבטל האפייה והא דאמרינן שם גבי מנחות דמברך המוציא זהו במנחת מאפה תנור ומנחת סולת וזה יראה לי דוחק אלא מטוגן במחבת שאין שם כי אם מעט שמן נאמר כפסק הראשון שחשוב לחם בין לעניין חלה בין לענין המוציא. בפרק כל שעה פסחים דף ל״ז מפרש מאי חלת המסרת חלוט של בעלי בתים ודווקא בלילתן רכה אבל בלילתן עבה חשוב לחם כדאי׳ ביבמות דף מ׳ לחם עוני פרט לחלוט ואשישה שחשובה מצה עשירה ואינו ממעט אותו מלחם לפי שחשוב לחם. גרסינן במסכת חלה בפ״ד ר״ג אומר שלש ארצות לחלה מא״י ועד כזיב חלה אחת פי׳ היא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל מפרישין בה חלה אחת בטהרה נאכלת לכהנים וצריך שיהא בה כשיעור מכזיב ועד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור פירוש הארץ הזאת היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל מפרישין בה שתי חלות החלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא וקדושה ראשונה בטלה משגלו והואיל והיא א״י מפרישין אותה בשיעור ושורפין אותה. השנייה אין לה שיעור מפני שהיא מדבריהם ומקשה בירושלמי שם ור״ש מביא בפירוש שם ויפריש של אור ולא יפריש של כהן פי׳ רבינו יצחק בר׳ אברהם ויפריש של אור בלבד ויתננה לכהן להסיקה תחת תבשילו כדי שלא תשתכח תורת נתינת חלה ולא יפריש של כהן ומתרץ גזירה שמא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת שהרי נשרפה הראשונה אע״פ שלא נטמאה טומאה ידועה לכל לכך מפרישין חלה שנייה לכהן ועל ידי כן יבינו לחקור את הדבר ודווקא בימי התנאים והאמוראים היו מפרישין שתי חלות מפני גזירה זו שגם בימי האמוראים היו נוהגין בטהרות כדאמרינן במס׳ נדה דף ז׳ חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו שאין שום תרומה טהורה בא״י ודאי יפריש של אור ולא יפריש של כהן ועל ידי כן מתיישב מה שפי׳ בה״ג שעכשיו אין מפרישין בא״י כי אם חלה אחת ותמה ר״י בר׳ שמואל על דבר זה ואין זו תימה מטעם שביארנו ומקשה עוד בירו׳ ולמה אין מפרישין שתי תרומות ומתרץ חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה פי׳ אם יפריש שתי תרומות יגזל את הלוי ומאכיל לכהן תרומה הטבולה למעשר ואם תאמר יפריש תרומה ואח״כ מעשר ואחר כך תרומה דומה לעובר בבל תאחר אבל חלה אין אחריה כלום ואם מפריש שתי חלות אין כאן הפסד לשום אדם. מהנהר ומאמנום ולחוץ ב׳ חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור פי׳ זאת הארץ חוצה לארץ ממש ומסיים בירושלמי שם זו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא בנשרפת ומקשה שם ויפריש של כהן ולא יפריש של אור ומתרץ גזירה שמא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ודווקא בסמוך לא״י שיש שם תרומה טמאה ומחלפה בסמוכה לה אבל בבבל ומקומות רחוקים ודאי יפריש של כהן אם ימצא כהן ולא יפריש של אור כדמוכח בבכורות דף כ״ז כאשר יתבאר לקמן וטבול יום אוכלה פי׳ לזו של כהן ומיירי בטבול יום דקרי שהרי אין תרומת ח״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ומסופק ר״י אם נאמר כן גם בראשונה הנשרפת שטבול יום אוכלה ר׳ יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ומפרש בירושלמי דלעיל ולר׳ יוסי נצרכה פי׳ שבאלו מודה שצריך טבילה. ונאכלת עם הזר על השלחן, גרסינן בירושלמי שם הורה רבי אבהו שהיא צריכה רוב לבטלה אמר רבי זעירא אפי׳ אחד באחד ומתניתין אמרה כן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב בלחם הזר כי אפילו תתערב אין בכך כלום והלכה כרבי זעירא שמביא סייעתא מן המשנה וכן פסק רבינו משה פ״ה דהלכות בכורים ונתנן לכל כהן פירוש שאינו בקי בטומאה ובטהרה אבל הוא מחזיק בתורת ה׳ שאין לפרש אפי׳ לשאינו מחזיק בתורה שהרי שונה אח״כ בדף ע״ח ואלו נתנין לכל כהן הזרוע והלחיים ואם כן תפרשנו אפילו אינו מחזיק וזה אינו כי בפירוש אומר בפרק הזרוע חולין דף ק״ל שמי שאינו מחזיק בתורת ה׳ אין לו מנת. גרסינן בפרק עד כמה בכורות דף כ״ז אמר שמואל אין תרומת ח״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה״מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלתה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו והוא הדין כ״ג שטבל לקריו ואפילו הוא טמא מת שהרי אין הזאה בחוצה לארץ ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקלא ליה בריש מסא פי׳ ראש הדף המרדה ושדיא ליה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתא כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן ואפילו גדול ואפילו אשתו נדה הרי למדנו מכאן ב׳ דברים למדנו שבמקום שיש כהן אין מפרישין אלא חלה אחת במקומות הרחוקי׳ כאשר ביארנו למעלה ועוד למדנו קולא אחרת ברחוקה שהרי באותה הסמוכה לא״י אומר למעלה וטבול יום אוכלה שלכל הפחות צריך טבילה בלא הערב שמש ובזו אומר שאין צריך טבילה. ואומר ר״י ברבי אברהם כי עכשיו בגלות אדום ושאר גליות אפי׳ בבבל אין מפרישין אלא חלה אחת אף אם לא ימצא כהן מאחר שבזמן הזה אין מפרישין בא״י כי אם חלה אחת כאשר ביארנו למעלה כי מה שאומר שם בבכורות שהיו מפרישין בבבל שתי חלות זהו מפני שבימי האמוראים היו מפרישין שתי חלות בא״י כמו שביארנו למעלה כדאמרינן בנדה דף ו׳ חבריא מדכן בגלילא שהיה להם עדיין אפר הפרה. גרסינן בביצה דף ט׳ ובמקומות אחרים ומהם בפרק עד כמה בכורות דף כ״ז חלת חוץ לארץ ותרומת ח״ל אוכל והולך ואחר כך מפריש ופירש רבינו שלמה אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה ולשון מפריש משמע משייר מעט יותר מכדי חלה כדי להפריש עליו החלה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא גבי תרומה בפרק כל מערבין עירובין דף ל״ז וגבי חלה כתיב נמי ראשית ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי אוכל והולך ואח״כ מפריש. ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בתוך הכלי בשעת הפרשת חלה זהו מפני שנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח. כדאמר בפ׳ אלו עוברין פסחים דף מ״ח פי׳ מצות קטנות פחותות מכשיעור ומצרפן להתחייב בחלה. אמנם כתב מורי רבינו יהודא בשם הרב רבי אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואחר כך מפריש זהו כשנתחייבה כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שלנו שכל אחת נתחייבה בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם. כשנותנין המצות בכלי צריך שיהו כולן בתוך דופני הכלי שלא יהיה שום עיסה או מצה למעלה משפת הכלי דהא איבעיא להו פרק אלו עוברין פסחים דף מ״ח טבלא שאין לה לבזבז מהו תוך הכלי בעינן וליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא תיקו. אבל אומר רבינו יצחק בר׳ אברהם דעד כאן לא מיבעיא ליה אלא בטבלא שאין לה לבזבז פירוש שפה סביב אבל יש לה לבזבז אפילו בגדושה מצרף אע״פ שבמדות הקדש אמרינן במסכת מנחות דגדושה לא מיקדשא והטעם משום דהוי כאויר בית שמצטרף כדגרסינן בירושלמי דפרק אלו עוברים וישליכנה לאויר בית אויר בית מצרף לחלה ואין קרקע בית מצרף לחלה ומשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף דבר שאין מקפיד על תערובתו הבית מצרף וכן בירושלמי דמסכת חלה פ״ד גרסינן דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף ורוב העולם מגיהין שם אין הכלי מצרף. גרסינן בביצה דף ט׳ אמר רבא שחט ציפור מערב יום טוב אין מכסין דמו כיום טוב גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב. ותניא בירושלמי פ׳ אלו עוברין ובביצה פ״ק הלש עיסה ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב לשה מערב יום טוב ושכח להפריש ממנה חלתה אסור לטלטלה ואין צ״ל ליטול ממנה ואמרינן בירושלמי שם לש אין עירס לא פי׳ דווקא בשלשה לגמרי שאין חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מערב יום טוב לכך אינו מפריש חלה ביום טוב אבל עירס לא פירוש גלגל לבד שלא עשה רק תערובת מים ומלח וקמח ולא נילושה בטוב כמו שעירסן דמנחות וברכות אז מפריש שפיר חלה ביום טוב ומתרץ בירושלמי שם כי מה שאומר שם שאין חיוב חלה עד גמר הלישה זהו בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה כי אם בסופה כשיגמר כל תיקון העיסה ובעיסה טהורה בדין הוא שאל יפריש חלתה כי אם בסופה ומפני מה אמרו יפריש חלתה בתחילתה משעת גילגול תערובת מים וקמח שלא יארע שום אונס טומאה בעיסה לכך מהרו להפריש חלה בטהרה כל זה בירושלמי. אמנם בספרי שהבאתי למעלה שאומר משתתערס משמע שחיוב חלה טהורה בתחילתה מה״ת והא דאמר רבא גלגל עיסה מערב יום טוב שלא הוקבעה לחלה זהו בעיסת ח״ל שהיא טמאה שאין חיובה אלא בסופה וההיא דירושלמי בעיסה טמאה דא״י ולבך אסור לטלטלה כאשר בארנו ודיני הפרשות חלה בפסח ויום טוב ביארנו בהלכות יום טוב בסמל״ת ל״ת ע״ה שנינו במסכת חלה פרק ראשון נחתום שעשה שאור לחלקו חייב בחלה פי׳ אע״פ שדעתו לחלקה ולמוכרה מעט מעט פחות מכשיעור ומסיים בה וכן נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחד מהן כשיעור פטורה מן החלה. עוד שנינו בפ״ג העושה עיסתו עם הנכרי אם אין לישראל כשיעור פטור מן החלה כל הסוגיא עד סוף מספר תרומה סימן פ״ב ופ״ג משמע הא עם ישראל אחר חייב בחלה ויש לפרש דה״ה שני ישראלים יחד דפטורין והא דנקט נכרי להשמיענו דאם יש בשל ישראל כשיעור שחייבת אע״פ שעירבה בשל נכרי אבל רבינו יצחק ברבי שמואל מפרש דההיא דנשים פטורות מחלה זהו בשנתנו קמח כל אחת לבדה לנחתום והוא עירבן ועשה עיסה יחד שלא מדעתו דאין לו כח לחייב עיסתן בלא רשותן אי נמי מיירי שדעתו לחלקה בסוף ולכך פטורה וכן מוכיח בירושלמי וז״ל הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר׳ יוחנן אומר נטבל ריש לקיש אומר אינו נטבל מתיב ריש לקיש נשים שנתנו קמח לנחתום אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה פירוש שסובר שערבן נחתום שלא מדעתן כאשר ביארנו למעלה ומתרץ רבי יוחנן שניא היא שכן העושה עיסה על מנת לחלקה פטורה מן החלה וכן הנחתום שעשה עיסה כדי לחלקה לבסוף בתמיה והא תנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה נחתום לא בדעתו הדבר תלוי כי אם בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות שיקנו הכל ביחד ולא יצטרך לחלק למדנו מכאן ששני בני אדם שנילושה עיסתם ביחד מדעת שניהם וגם אין דעתם לחלקה וליקח כל אחד ואחד חלקו אלא לאכול יחד חייבת בחלה בין לר׳ יוחנן בין לריש לקיש ואע״פ שאין כשיעור בחלק האחד לבדו אלא בין שניהם ואפילו נילושה ונתערבה שלא מדעתן נטבלת אליבא דרבי יוחנן ומ״מ המפריש החלה צריך ליקח רשות מכל בעלי עיסה גבי תרומה כתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן בקידושין דף מ״א לרבות שלוחכם ואמרינן בב״מ דף כ״ב מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. כל המפריש חלה מברך בא״י אקב״ו להפריש חלה בין בארץ בין בח״ל כך כתב רבינו משה בפ׳ ה׳ דהל׳ ביכורים ורבינו ברוך בס׳ התרומה סימן פ״ד ויש שמברכין להפריש תרומה כי חלה שם העוגה היא:

141 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת חַלָּה – לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִכָּל עֲרִיסָה וְלִתֵּן אוֹתָהּ לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו כ רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ערובין פג, א רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם כְּדֵי עִסַּתְכֶם, וְעִסַּת הַמִּדְבָּר הָיְתָה עֹמֶר, וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵפָה הוּא, וְהָאֵפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, וְהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּין, וְקַב אַרְבָּעָה לֻגִּין, וְלֹג שֵׁשׁ בֵּיצִים. נִמְצֵאת הָאֵפָה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם בֵּיצִים וַעֲשִׂירִיתָהּ אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, וְזֶהוּ שִׁעוּר עִסָּה הַמְּחֻיֶּבֶת בַּחַלָּה. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁחַיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם בַּמְּזוֹנוֹת וְרֹב הָעוֹלָם יִחְיוּ בַּלֶּחֶם, רָצָה הַמָּקוֹם לְזַכּוֹתֵנוּ בְּמִצְוָה תְּמִידִית בְּלַחְמֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ בְּרָכָה בּוֹ עַל יְדֵי הַמִּצְוָה וּנְקַבֵּל בָּהּ זְכוּת בְּנַפְשֵׁנוּ, וְנִמְצֵאת הָעִסָּה מָזוֹן לַגּוּף וּמָזוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְגַם לְמַעַן יִחְיוּ בּוֹ מְשָׁרְתֵי הַשֵּׁם, הָעוֹסְקִים תָּמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ וְהֵם הַכֹּהֲנִים מִבְּלִי יְגִיעָה כְּלָל, שֶׁאִלּוּ בִּתְרוּמַת הַגֹּרֶן יֵשׁ לָהֶם עָמָל לְהַעֲבִיר הַתְּבוּאָה בַּכְּבָרָה וְלִטְחֹן אוֹתָהּ, אֲבָל כָּאן יָבוֹא חֻקָּם לָהֶם מִבְּלִי צַעַר שֶׁל כְּלוּם. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חלה ג, א שֶׁאֵין חִיּוּב הָעִסָּה מִשֶּׁנָּתַן הַקֶּמַח בָּעֲרִיסָה, אֶלָּא הַחִיּוּב הוּא מִשְּׁעַת גִּלְגּוּל, כְּלוֹמַר, מִשֶּׁיְּעָרֵב הַקֶּמַח וְהַמַּיִם מִיָּד חִיּוּב הַחַלָּה חָל. וַחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הֵם שֶׁחַיָּבִים בַּחַלָּה הַחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְכֻסְּמִין, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ וְגוֹ'. וְאֵין קָרוּי לֶחֶם אֶלָּא פַּת הַנַּעֲשֵׂית מֵאֵלּוּ, וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר חַלָּה. וּמִי שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ חַלָּה בָּעִסָּה מַפְרִישׁ אוֹתָהּ מִן הַלֶּחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם מְלַמֵּד שֶׁהַחִיּוּב גַּם בַּלֶּחֶם. וַאֲפִלּוּ הַלָּשׁ פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שֶׁהוּא פָּטוּר מֵחַלָּה, אִם אַחַר כָּךְ לָשׁ פַּעַם אַחֶרֶת וְהִשְׁלִים הַשִּׁעוּר וְנִתְעָרֵב כָּל הַפַּת בִּכְלִי אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ הַכְּלִי מְצָרְפָן לְחַלָּה. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי מוֹרִי, יִשְׁמְרוֹ אֵל, דְּדַוְקָא בְּשֶׁנָּתַן הַפַּת מִן הַתַּנּוּר לִכְלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל דַּוְקָא, אֲבָל הִנִּיחַ אוֹתוֹ כְּשֶׁהוֹצִיאוֹ מִן הַתַּנּוּר עַל גַּבֵּי לוּחַ אוֹ עַל הַקַּרְקַע וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ אַחַר כֵּן בְּסַל כְּבָר נִפְטַר מֵחַלָּה, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל, דְּדַוְקָא לַסַּל בִּשְׁעַת רְדִיָּה מִן הַתַּנּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַתַּנּוּר אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵרוּף לְחַלָּה רמב"ם ביכורים ו טז. הַסֻּבִּין שֶׁבַּקֶּמַח, קֹדֶם שֶׁרִקְּדוֹ מַשְׁלִים לַשִּׁעוּר, אֲבָל אַחַר שֶׁרִקְּדוֹ, אִם חָזַר וְעֵרְבוֹ אֵינוֹ מַשְׁלִים לַשִּׁעוּר חלה פ"ב מ"ו. הַחַלָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר יָדוּעַ מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ לֹא הִפְרִישׁ אֶלָּא כִּשְׂעוֹרָה מִן הָעִסָּה פָּטַר כָּל הָעִסָּה שֶׁבַּעֲרִיסָה מִדִּין חַלָּה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה אֶלָּא רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ. וְכָל שֶׁהוּא מֵרִים מִמֶּנָּה פָּטוּר הוּא בְּכָךְ. אֲבָל חֲכָמִים חִיְּבוּנוּ שם מ"ז לְהַפְרִישׁ מִן הָעִסָּה חֵלֶק אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וְסָמְכוּ הַדָּבָר בְּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב בְּמִצְוָה זוֹ תִּתְּנוּ לַיְיָ. כְּלוֹמַר, תֵּן לַכֹּהֵן מַתָּנָה רְאוּיָה, וְשִׁעֲרוּ הֵם שֶׁהִיא כֵּן. וְהַנַּחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עִסָּתוֹ לִמְכֹּר בַּשּׁוּק וְהִיא מְרֻבָּה, וְגַם צָרִיךְ לְהַרְוִיחַ, לֹא חִיְּבוּהוּ לָתֵת אֶלָּא אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, וּבֵין שֶׁהִרְבָּה בַּעַל הַבַּיִת בָּעִסָּה וּבֵין שֶׁמִּעֵט נַחְתּוֹם דִּינָם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הָעֲרִיסָה וְאֵין בְּאֶחָד מִן הַחֲלָקִים שִׁעוּר חַלָּה אֵינָהּ מִתְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן נָשְׁכוּ זֶה אֶת זֶה וְהֵן מֵאִישׁ אֶחָד. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בֵּין בְּמַיִם בֵּין בְּכָל שְׁאָר מַשְׁקִים וּבֵין שֶׁאֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת, וּבֵין שֶׁהִדְבִּיק הַפַּת תְּחִלָּה בָּהֶן וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ, כְּלוֹמַר שֶׁהִדְלִיק הָאֵשׁ תַּחְתֶּיהָ, אוֹ הִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק, בְּכָל עִנְיָנִים אֵלּוּ יֵשׁ חִיּוּב חַלָּה שֶׁבְּכָל עִנְיָנִים אֵלּוּ לֶחֶם נִקְרָא, שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמַאן פסחים לז א דַּאֲמַר אֵין לֶחֶם אֶלָּא אָפוּי בַּתַּנּוּר בִּלְבַד, אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה אוֹ לְבַשְּׁלָהּ בִּקְדֵרָה אֵין בָּהּ חִיּוּב חַלָּה. וְעִסַּת אַרְנוֹנָא, כְּלוֹמַר מְשֻׁתֶּפֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל וְגוֹי חַיֶּבֶת בַּחַלָּה אִם יֵשׁ בְּחֵלֶק הַיִּשְׂרָאֵל שִׁעוּר חַלָּה. עִסָּה חלה א, ח הַנַּעֲשֵׂית בִּשְׁבִיל בְּהֵמוֹת פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, וְאִם בִּשְׁבִיל בְּהֵמוֹת וְאָדָם חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. עִסָּה מְתֻקֶּנֶת כְּלוֹמַר, שֶׁהוּרְמָה מִמֶּנָּה חַלָּה וְנִתְעָרְבָה בָּהּ עִסָּה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא הוּרְמָה מִמֶּנָּה חַלָּה כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מֵבִיא עִסָּה אַחֶרֶת וְסוֹמְכָהּ עָלֶיהָ וְנוֹטֵל חַלָּה עַל הַכֹּל, וְאִם אֵין לוֹ עִסָּה אַחֶרֶת נוֹטֵל מִמֶּנָּה חַלָּה בְּלֹא בְּרָכָה לְפִי הַדּוֹמֶה, לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית כֻּלָּהּ טֶבֶל, וַאֲפִלּוּ מְעַט מִמֶּנָּה טוֹבֶלֶת כַּמָּה עִסּוֹת מְתֻקָּנוֹת, שֶׁהַטֶּבֶל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים מצוה רפד. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת חַלָּה וְכֵן בְּמַסֶּכֶת עָרְלָה ה' ביכורים פ"ה. וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד מִדְּאוֹרַיְתָא. שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְדַוְקָא בִּזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם, כְּלוֹמַר רֻבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּבוֹאֲכֶם וּבָא הַפֵּרוּשׁ עַל זֶה כתובות כה, א בְּבִיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בְּבִיאַת מִקְצַתְכֶם. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים רמב"ם ביכורים ה ז לְהַפְרִישׁ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין הַחִיּוּב בָּהּ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, נָהֲגוּ לְהָקֵל בָּהּ עי' הל, הרמב"ן פ"ד דבכורות בְּעִנְיָן שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מֵעִסָּה גְּדוֹלָה אֶלָּא כַּזַּיִת, וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָהּ בָּאֵשׁ, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת לְשׁוּם כֹּהֵן קָטָן אוֹ גָּדוֹל. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה גְּדוֹלָה כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ לָנוּ חֲכָמִים בָּהּ, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְכֹהֵן קָטָן שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ אוֹ לְכֹהֶנֶת קְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה, וַאֲפִלּוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל לְקִרְיוֹ אוֹ לְזִיבָתוֹ נוֹתְנִין אוֹתָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת, נָהֲגוּ לְהַאֲכִילָהּ לוֹ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת. וְעוֹד נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל בָּהּ עוֹד בְּחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאָדָם יָכוֹל לְבַטְּלָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּרֹב, כְּמוֹ שֶׁבָּא בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת צ"ל בכורות כז א וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים מֵהַגְּמָרָא, וְאֵין בְּכָל הָאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה כֵּן לְפִי יְדִיעָתִי, זוּלָתִי בְּעֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁמְּבַטְּלִין אוֹתָן גַּם כֵּן לְכַתְּחִלָּה, וְכִדְאָמְרִינַן בְּיוֹם טוֹב ביצה ד, ב אָדָם מַרְבֶּה עֲלֵיהֶם עֵצִים וּמַתִּירָן, וְאָמְרוּ בְּטַעַם הַדָּבָר מִשּׁוּם דְּמִקְלָא קְלִי אִסּוּרַיְהוּ, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁכָּלֶה בָּאֵשׁ, וְלָכֵן הֵקֵלּוּ בַּדָּבָר. וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּסֵפֶר זְרָעִים הִלְכוֹת תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים פֶּרֶק חֲמִישִׁי הל' ט יא וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם עִסָּה טְהוֹרָה מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, וְשׂוֹרֵף אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְיֵשׁ לָהּ שָׁם עִקָּר מִן הַתּוֹרָה, וּמִכְּזִיב עַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה לְכֹהֵן לַאֲכִילָה, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר כְּמוֹ שֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם. חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה, הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, כְּגוֹן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִין, וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִין, אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִין בְּמַגַּע הַטֻּמְאוֹת, אֲפִילּוּ טְמֵא מֵת מֻתָּרִים לְאָכְלָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, רָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי, וְלִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה לָאֵשׁ, וְכֵן אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זֶרַע אוֹ מִזִּיבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, עַד כָּאן.

« ספר מצוות גדול Positive Commandments, Introduction ספר מצוות גדול Positive Commandments 1 »