רשימות שיעורים על יבמות ה׳

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת יבמות, תשע"א

« רשימות שיעורים על יבמות ד׳ ע״ב רשימות שיעורים על יבמות ו׳ ע״א »

1 יבמות פתח ↗

תִּינַח לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. לְרַבָּנַן, מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״רֹאשׁוֹ״. דְּתַנְיָא: ״רֹאשׁוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַקִּיפוּ אֶת פְּאַת רֹאשְׁכֶם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצוֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְקָא סָבַר הַאי תַּנָּא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְלָאו דְּהַקָּפָה, שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל! אֶלָּא: אָתְיָא מִ״זְּקָנוֹ״. דְּתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף כֹּהֵן מְצוֹרָע כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר ״זְקָנוֹ״. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְלָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְלָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל. וְאַכַּתִּי אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת, אֲפִילּוּ לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל לָא דָּחֵי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּדָחֵי! אֶלָּא, אָתְיָא מֵ״רֹאשׁוֹ״ דְּהָךְ תַּנָּא. דְּתַנְיָא: ״רֹאשׁוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצוֹרָע וְנָזִיר כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְנָזִיר מְצוֹרָע שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי — הָא דְּקַיְימָא לַן דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, לִיגְמַר מִנָּזִיר! אֶלָּא, מִנָּזִיר מַאי טַעְמָא לָא גָּמְרִינַן, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. הָכִי נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. אֶלָּא, לְעוֹלָם

2 יבמות פתח ↗

3 יבמות פתח ↗

4 יבמות פתח ↗

5 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

אמנם לפי"ז יש להקשות דאם אמרינן באיסור הקפה דיש שליח לדבר עבירה אפי' בנכרי, א"כ היה ראוי דכל אמירה לנכרי בכהת"כ הוי איסור דאורייתא למשלח מדין שליח לדבר עבירה, ולמה אמרינן דאמירה לנכרי הוי איסור דרבנן בעלמא. ונראה דאפי' אם שליח לדבר עבירה חלה באנשים דאינם בני שליחות כמו חשו"ק, מ"מ צ"ל דהשליחות חלה רק אם המעשה דהשליח עושה הוי חלות שם מעשה עבירה. ובשלמא בחשו"ק, מכיון שהם בני ישראל יש חלות שם מעשה עבירה כשהם עושים מעשה עבירה ואפשר לומר דחל שליחות לדבר עבירה. אמנם נכרי אינו שייך בכלל למצוות ועבירות ואין למעשיו חלות שם מעשה עבירה ולכן הוא מופקע מלהיות שליח לדבר עבירה. והיוצא מן הכלל הזה הוא הקפה, דאע"פ דהמקיף הוי נכרי דמופקע לגמרי מאיסור הקפה, מ"מ מכיון דיש צירוף במעשה העבירה בין המקיף והניקף לרב אדא בר אהבה, אזי מעשה ההקפה נחשב כמעשה עבירה אפי' לנכרי המקיף מכיון דהוי עבירה לניקף והשליחות חלה, והניקף והמשלח איפוא חייבים על הקפת הנכרי ודו"ק.101ועיין ברשימות שיעורים ליבמות ה. בענין הקפת הראש דרבינו זצ"ל האריך ביסוד האיסור דהמקיף לפי השיטות בגמ' ובראשונים.

6 יבמות פתח ↗

7 יבמות פתח ↗

8 יבמות פתח ↗

9 ר"ן על נדרים פתח ↗

הלכה אסורה בהנאתו ולוקה - כלומר לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה ואפשר דתנא נמי הא אשמועינן אגב ארחיה דעלה רכיבא איסורא אבל לא עליו כלל אבל הרמב"ם ז"ל כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר נדרים דף לה. גבי יש מעילה בקונמות אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר נמי ודאי עבר דאף על גב דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבור קאמר וראיה לדבר מדאמרינן בפרק יוצא דופן נדה דף מו: לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין על הקדשו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי:

10 יבמות פתח ↗

11 יבמות פתח ↗

12 יבמות פתח ↗

13 יבמות פתח ↗

14 יבמות פתח ↗

15 יבמות פתח ↗

16 יבמות פתח ↗

17 יבמות פתח ↗

18 יבמות פתח ↗

19 יבמות פתח ↗

20 יבמות פתח ↗

21 יבמות פתח ↗

22 יבמות פתח ↗

22 נזיר פתח ↗

יָכוֹל אַף מְצוֹרָע כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״רֹאשׁוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי נָזִיר ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״, יָכוֹל אַף נָזִיר מְצוֹרָע כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא, לְמַאן דְּאָמַר מִנָּזִיר, קָסָבַר: הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — לֹא שְׁמָהּ הַקָּפָה, וְכִי אֲתָא קְרָא — לְמִידְחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וְאִידַּךְ סָבַר: הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — שְׁמָהּ הַקָּפָה, וְכִי אֲתָא קְרָא — לְמִידְחֵי לָאו גְּרֵידָא? אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — לֹא שְׁמָהּ הַקָּפָה. וְכִי אֲתָא קְרָא, כְּגוֹן שֶׁהִקִּיף וּלְבַסּוֹף גִּילַּח. כֵּיוָן דְּאִילּוּ גַּלְּחֵיהּ בְּחַד זִימְנָא — לָא מִיחַיַּיב, כִּי הִקִּיף וּלְבַסּוֹף גִּילַּח — נָמֵי לָא מִיחַיַּיב. וּמִי כְּתַב קְרָא הָכִי? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים אֶת שְׁנֵיהֶם — מוּטָב, וְאִם לָאו, יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. אֶלָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — שְׁמָהּ הַקָּפָה. וּמַאן דְּמוֹקֵים לִקְרָא לְמִידְחֵי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, לָאו גְּרֵידָא מְנָלֵיהּ? יָלֵיף מִ״גְּדִילִים״. דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, וְתַנְיָא: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, הָא ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״ מֵהֶם. וּמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵ״רֹאשׁוֹ״, מַאי טַעְמָא לָא נָפְקָא לֵיהּ מִ״גְּדִילִים״? אָמַר לָךְ: לְכִדְרָבָא הוּא דַּאֲתָא. דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף״ — מִין כָּנָף, ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״. וּכְתִיב: ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״. הָא כֵיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים — פּוֹטְרִים בֵּין בְּמִינָן, בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן. שְׁאָר מִינִין — בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין. וְהַאי תַּנָּא דְּמַפֵּיק לְ״רֹאשׁוֹ״ לְלָאו גְּרֵידָא, דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, מְנָלַן? נָפְקָא לֵיהּ מִ״זְּקָנוֹ״. דְּתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, יָכוֹל אַף כֹּהֵן מְצוֹרָע כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זְקָנוֹ״. וּמַאן דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְ״רֹאשׁוֹ״ לַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, לֵילַף מִ״זְּקָנוֹ״! וְלִיטַעְמָיךְ, דְּקַיְימָא לַן בְּעָלְמָא

23 תוספות פתח ↗

ואכתי איצטריך סד״א שאני כהנים כו' - הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דמראשו לא שמעינן אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל כדאמרינן בפרק שני נזירים נזיר דף נח: וא״ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל וא״כ מאי פריך בפרק אלו מציאות ב״מ ל. ושם גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן והיא בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא לאו ועשה שאין שוה בכל ואר״י דהתם עיקר פירכא סמיך אמי דחינן איסורא מקמי ממונא ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין יבמות דף לב. יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו ת״ל כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים ואר״י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ועוד קשה דלקמן בפ״ב יבמות דף כ. גבי אלמנה לכ״ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל״ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאין שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אלעזר לקמן יבמות כא. בביאת כ״ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ״ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל״ת ועשה ואר״י דלא דמו דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ״ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אע״ג דאינו שוה אלא בכהנים וי״מ דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפילו אין שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע״י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בשילוח הקן חולין ד' קמא. דאי לאו שלח תשלח ה״א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום ובשמעתין ה״ל למימר דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דהכא דחי דאפילו עשה כי האי לא נגמר מהכא דלידחי ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא למאן דאסר במ״ק דף ז: מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה אבל למאן דשרי לא:

24 יבמות פתח ↗

25 יבמות פתח ↗

26 יבמות פתח ↗

27 יבמות פתח ↗

28 יבמות פתח ↗

29 יבמות פתח ↗

30 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה - וא"ת דבפ"ב דיבמות דף כא. ובפ' כ"ג סנהדרין דף יט. לא חשיב אלמנה לכהן גדול אלא לא תעשה גרידא ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה וא"ת והא כי אמרינן דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ה"מ לא תעשה ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח פרק שני נזירין נזיר דף נח: דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן ק' לקמן בבא מציעא לב. יכול אמר לו אביו הטמא כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמר בפ' שילוח הקן חולין דף קמא. דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפילו אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה פ"ק דמועד קטן דף ז: ולדידיה יש לומר דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפילו לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ובפ"ב דיבמות דף כא. דאמר גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנה מן הנישואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וי"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע:

31 יבמות פתח ↗

32 יבמות פתח ↗

33 יבמות פתח ↗

34 יבמות פתח ↗

35 יבמות פתח ↗

36 יבמות פתח ↗

37 יבמות פתח ↗

38 תוספות על כתובות פתח ↗

כגון מילה בצרעת - אומר ר"ת דלסימנא בעלמא נקטיה דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה שבת דף קלב: ללשון אחד הכתוב בספרים ומהתם לא ילפינן בעלמא דליתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות אלא עיקר מילתא מכלאים בציצית וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואומר ר"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דתכלת עמרא הוא וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר והא דאמרי' בפ' התכלת מנחות דף מ. ושם כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומפרש בגמרא גזירה משום קלא אילן ופריך לא יהיה אלא לבן ומשני אפשר במינו כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה כו' התם ודאי כיון דליכא תכלת אלא הכל לבן מצות לבן אפשר לקיים במינו וא"ת והא אמר התם לעיל חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר ואמאי פוטרין והא אפשר לקיים שניהם דלבן אפשר במינו ואור"ת דכל ד' חוטין לבן ודאי אסור דאפשר במינו אבל התם קאמר דשני חוטי צמר לבן פוטרים בשל פשתן דמגו דתכלת פטרה שכבר נעשה כלאים ע"י תכלת שבו לבן של צמר נמי פטר ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרים בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרין בשל צמר אע"ג דלא נעשה התם כלאים ע"י תכלת שבו וצריך עיון אם שני חוטי לבן של פשתן ושני חוטי לבן של צמר מותר לתת בטלית של צמר או בטלית של פשתן דשמא לא הותרו שני חוטי לבן אלא דווקא במקום תכלת אבל שלא במקום תכלת לא או דלמא לא שנא דהא שני חוטי לבן של פשתן פוטרים בשל צמר אע"ג דהתם תכלת לא מעלה ולא מוריד דע"י אותו תכלת לא נעשה אכתי כלאים ואין להקשות אי שרו שני חוטי לבן בכלאים אפי' אין תכלת עמהן אמאי מטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהין יטילו עמו שני חוטי לבן של פשתן דאפילו הוי ההוא תכלת קלא אילן או לבן גמור שרי דאיכא למיגזר שמא יטילו עמו שני חוטי לבן של צמר ויסברו שאותן שני חוטין הצבועין הן תכלת ויהיו כל ד' חוטין לבן של צמר:

39 יבמות פתח ↗

40 יבמות פתח ↗

41 יבמות פתח ↗

42 יבמות פתח ↗

43 יבמות פתח ↗

43 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

שְׂעָרוֹ מָהוּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שְׂעָרוֹ אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. שְׂעָרוֹ מוּתָּר. רִבִּי זְעִירָה בָּעֵי. בִּמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר פְּלִיגִין. אוֹ בְנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ פְּלִיגִין. אִין תֵּימַר. בִּמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר פְּלִיגִין. הָא בְנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא אָסוּר. אִין תֵּימַר. בְּנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ פְּלִיגִין. הָא בִמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. רִבִּי יִרְמְיָה פְּשִׁיטָא לֵיהּ בִּמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר פְּלִיגִין. הָא בְנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

44 יבמות פתח ↗

45 יבמות פתח ↗

46 יבמות פתח ↗

47 יבמות פתח ↗

48 רשימות שיעורים על נדרים פתח ↗

הנה קושית הרמב"ן שהובאה למעלה הרי נדר דהרי עלי קרבן בגבוה אינו כנדרי איסור שהם איסור חפצא, ואכן ניתן ליישב שב' פרשיות נפרדות הן, כי דין נדר שבפ' מטות היינו נדר בתורת איסור חפצא וחל דוקא בשב ואל תעשה, ואילו דין הנדר שבפ' כי תצא דין נדר גבוה שאינו דומה כלל לנדרי איסור, דנדר גבוה חל בקום ועשה. ואמנם הרמב"ן מונה אותן לשתי מצוות בסה"מ, אלא שהרמב"ן כאמור עה"ת מפרש ההבדל ביניהם על פי הדין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ברם נראה שדעת אחרים, וגם י"ל אליבא דהר"ן שיסוד החילוק הוא דהעשה בנדרי גבוה, "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת בפיך וגו'" מהווה קיום עשה, ומי שמביא קרבנו לה' מקיים העשה הזה. לעומת זאת העשה בנדרי איסור, "ככל היוצא מפיו יעשה", מהווה איסור עשה ואין בו קיום מצוה; בנדרי גבוה יש קיום מצוה ע"י הנתינה או ההקרבה לגבוה, ומשום כך חלין נדרי גבוה בקום ועשה שלא כנדרי איסור.4עי' ברשימות למס' שבועות כ: ד"ה תוס' ד"ה נשים, ולקמן בשיעורים ט. ד"ה כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן.

49 יבמות פתח ↗

50 תוספות על יבמות פתח ↗

גדילים ארבעה - במנחות ד' מב. אמר דבעי תמניא חוטין ותימה מנלן שכופל כל אחד ואחד לשנים שמא יקשור כל אחד בראשו בטלית ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא אבל בקונט' פי' פותלהו מתוכו היינו שני שלישי ענף שלא יעשה הכל גדילים:

51 יבמות פתח ↗

מִקְּרָא קַמָּא. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״צִיצִית תַּעֲשֶׂה לָּךְ״, ״גְּדִילִים״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. הַאי לְשִׁיעוּרָא הוּא דַּאֲתָא: גְּדִיל — ״שְׁנַיִם״, ״גְּדִילִים״ — אַרְבָּעָה: עֲשֵׂה גְּדִיל וּפוֹתְלֵהוּ מִתּוֹכוֹ! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְתוֹכֵף שְׁתֵּי תְכִיפוֹת — חִיבּוּר, וּתְכִיפָה אַחַת — אֵינוֹ חִיבּוּר! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תִלְבַּשׁ צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״, ״שַׁעַטְנֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוּעַ טָווּי, וְנוּז! אֶלָּא: כּוּלַּהּ מִ״שַּׁעַטְנֵז״ נָפְקָא. אַשְׁכְּחַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת — הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּדָחֵי דְּאִיצְטְרִיךְ ״עָלֶיהָ״ לְמֵיסְרַהּ? וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִמִּילָּה: מָה לְמִילָה, שֶׁכֵּן נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת! מִפֶּסַח: מָה לְפֶסַח שֶׁכֵּן כָּרֵת! מִתָּמִיד: מָה לְתָמִיד שֶׁכֵּן תָּדִיר! מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי מִתַּרְתֵּי: מֵהֵי תֵּיתֵי? מִמִּילָה וּפֶסַח — שֶׁכֵּן כָּרֵת! מִפֶּסַח וְתָמִיד — שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ. מִמִּילָה וְתָמִיד — שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וְאַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוָה. וּמִכּוּלְּהוּ נָמֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן לִפְנֵי הַדִּבּוּר! אֶלָּא, אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי מִכִּבּוּד אָב וָאֵם. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא כִּבּוּד אָב וָאֵם דּוֹחֶה שַׁבָּת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי. מַאי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: שְׁחוֹט לִי, בַּשֵּׁל לִי, וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, הָא לָאו הָכִי — דָּחֵי? לָא —

52 יבמות פתח ↗

53 יבמות פתח ↗

54 יבמות פתח ↗

55 יבמות פתח ↗

56 יבמות פתח ↗

57 יבמות פתח ↗

57 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב. וְהוּא שֶׁקָּשַׁר רָאשֵׁי הַחוּט מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַתְּפִירָה וְלֹא תִּשָּׁמֵט. אֲבָל אִם תָּפַר יֶתֶר עַל שְׁתֵּי תְּפִירוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר חַיָּב שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֶּמֶת הַתְּפִירָה. וְהַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצָּרְכֵי הַתְּפִירָה:

58 יבמות פתח ↗

59 יבמות פתח ↗

60 יבמות פתח ↗

61 יבמות פתח ↗

62 תוספות על יבמות פתח ↗

עד שיהא שוע טווי ונוז - אין לפרש כמו שפי' ריב"ן שוע וטווי יחד צמר ופשתים א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן אלא שוע כל אחד לבדו ונוז נמי אר"ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפי' בקונט' דמאי שנא שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד ועוד דבנדה פרק האשה ד' סא: גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טווי או נוז ולפי' הקונט' בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים ואין לומר דהכי פריך ואימא או שוע ונוז או טווי ונוז או נוז לחודיה דא"כ דבנוז לחודיה סגי שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי אלא נראה לר"ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא והר' רבי יצחק הלבן הקשה לו מהא דתנן במס' כלאים פ"ט מ"ח אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז אלמא דנוז היינו ארוג ואר"ת דע"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע טווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי ונוז לחודיה אבל אריג מיחדו נפקא:

63 יבמות פתח ↗

64 יבמות פתח ↗

65 תוספות על יבמות פתח ↗

כולה משעטנז נפקא - מדכתיב שעטנז ולא כתיב כלאים שמעינן שוע וטווי ונוז ומדלא כתיב שוע וטווי ונוז בהדיא שמעינן דלאפנויי קאתי למידרש סמוכין ואם תאמר ודלמא לכדרבא לחוד קאתי למדרש סמוכין דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למישרי כלאים ויש לומר דהכי משמע דלא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם והכי איתא בפ' שני נזירים נזיר ד' נח. ושם וא"ת והיכי ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה ואר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר אי אפשר לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח ועוד דצורך עבודה שאני וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן פ' כיצד צולין פסחים פג: דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מוהנותר ממנו עד בקר שמות י״ב:י׳ בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומ"מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי ומיהו קשה לקמן יבמות דף ו: גבי שריפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי אי לאו לא תבערו אפי' לא תעשה שיש בו כרת דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף מיניה שריפת קדשים וי"ל דהתם נמי אי אפשר להמתין שיש לה לידון מיד ולשרוף שלא יענו הדין ושלא ישתכחו הדברים וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם לומר קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואר"י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליבא דמ"ד קריבין:

66 תוספות על יבמות פתח ↗

לא תעשה שיש בו כרת מי דחי - וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן יבמות דף ז. אלא איצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש"ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה כדמסיק טעמא הואיל ואישתרי אישתרי ולהכי קאמר תיתי אחות אשה מאשת אח ולא קאמר תיתי מאשת אח כדאמר בכל הני דלקמן תיתי ממילה תיתי מכיבוד אב ואינו מזכיר אחות אשה משום דלמילף בכל דוכתין קאתי ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דאי לא מקיימת מצות תכלת בפשתי' מקיימת בצמר ואפ"ה דחי וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה כמו כל מלאכה לא תעשו דשבת דלא קאי אלא אמלאכות דלא דחו שבת א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתו מיקיימי בדוכתא אחריתי:

67 יבמות פתח ↗

68 יבמות פתח ↗

69 יבמות פתח ↗

70 יבמות פתח ↗

71 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה

72 יבמות פתח ↗

73 יבמות פתח ↗

74 יבמות פתח ↗

75 יבמות פתח ↗

76 יבמות פתח ↗

77 יבמות פתח ↗

78 יבמות פתח ↗

79 יבמות פתח ↗

80 יבמות פתח ↗

81 יבמות פתח ↗

82 יבמות פתח ↗

83 יבמות פתח ↗

84 יבמות פתח ↗

85 יבמות פתח ↗

85 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

מִי שֶׁאָחֲזוֹ בֻּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים מִיָּד עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. וְאֵין מְחַזְּרִין עַל דָּבָר הַמֻּתָּר אֶלָּא מְמַהֲרִין בַּנִּמְצָא. וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל תְּחִלָּה. אִם הֵאִירוּ עֵינָיו דַּיּוֹ. וְאִם לָאו מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הֶחָמוּר: כֵּיצַד. הָיוּ לְפָנֵינוּ טֶבֶל וּנְבֵלָה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵלָה תְּחִלָּה שֶׁהַטֶּבֶל בְּמִיתָה. נְבֵלָה וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית מַאֲכִילִין אוֹתוֹ סְפִיחֵי שְׁבִיעִית שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁמִטָּה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׁבִיעִית. טֶבֶל וּתְרוּמָה אִם אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן הַטֶּבֶל מַאֲכִילִין אוֹתוֹ טֶבֶל שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ כִּתְרוּמָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

86 יבמות פתח ↗

87 יבמות פתח ↗

88 יבמות פתח ↗

89 יבמות פתח ↗

90 יבמות פתח ↗

91 יבמות פתח ↗

92 יבמות פתח ↗

93 יבמות פתח ↗

94 יבמות פתח ↗

95 יבמות פתח ↗

96 יבמות פתח ↗

97 יבמות פתח ↗

98 יבמות פתח ↗

99 יבמות פתח ↗

100 יבמות פתח ↗

101 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה

102 תוספות על יומא פתח ↗

אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור - תימה דבזבחים ר"פ כל הפסולים זבחים דף לג. קאמר מכלל דתרוייהו סבירא להו פי' אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור ותירץ ר"י דהא דקאמר רבא הכא טומאה היתר היא זאת אומרת וליה לא ס"ל דס"ל כרב דאמר בסמוך טומאה דחויה היא ול"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס"ל כסתם מתניתין אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי דקאי אמאי דקאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ופריך ליה ממצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א"ל מטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אמר רב יוסף ש"מ דקסבר עולא רובן זבין ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן א"ל אביי מי דמי טומאה אישתראי זיבה לא אישתראי וכו' דילמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים וכו' ואכתי לא דמי מצורע היתירא הוא טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא וכו' וכיון דהתם לענין פסח איירי איכא למימר נהי דפסח כיון דאתי בכינופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה היתר היא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך יומא דף ז. דאילו של אהרן אע"ג דזימנא קביעא ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין לכולי עלמא וכ"ש דניחא טפי הא דאצטריך למידק התם מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה דמאי נפקא מינה בההוא דיוקא אלא משום דרבא סבירא ליה הכא טומאה היתר היא איצטריך למידק התם דאפילו הכי מודה הוא בפסח וש"מ דשינויא דשנינן הכא ביומא בסמוך אילים באילו של אהרן דאפילו למ"ד היתר הוא בקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ופסח אע"ג דזימנא קביע להו ודחו שבת וטומאה מודה הוא דמהדרינן אטהרה:

103 יבמות פתח ↗

104 תוספות על יבמות פתח ↗

טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי - פירוש דמהכא ילפינן דבעלמא דחי דלא איצטריך הכא למכתב דלא דחי דמהיכא תיתי דמפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי והא דקתני יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת דמשמע דאי לאו קרא ה"א דדחי לאו דוקא אלא כלומר אפילו את"ל דדחי הא כתיב אני ה' כדפי' לעיל גבי שומע אני ואם תאמר היכי מוכח מהכא דבעלמא דחי ואיצטריך עליה למיסר דהשתא קרא דהכא לא איצטריך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי נימא עליה להיתירא והשתא איצטריך קרא דהכא לגופיה ולא נילף מעשה דייבום וי"ל דאפי' נימא דעליה להיתירא לא איצטריך קרא דהכא דלא מצינו למילף מעשה דייבום דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד אדרבה ממקדש והבערת בת כהן הוה ילפי' דלא דחי ועוד מייבום ליכא למילף דבשבת איכא סקילה אע"ג דבעריות נמי איכא בחמותו וכלתו שריפה וסקילה כי נימא עליה להיתירא לא נימא אלא באחות אשה ודכוות' דליכא סקילה ושריפה דלא הוקשו להיתירא אלא לאיסורא וכן סבר רבא לפר"י לעיל יבמות ד' ג וא"ת אכתי הא איצטריך לגופיה דסד"א דהואיל והוקש כבודם לכבוד המקום לידחי כדאמר בסוף אלו מציאות ב"מ דף לב. דה"א אי לאו קרא לידחי ל"ת ועשה מהאי טעמא וי"ל דעשה ול"ת דקיל ה"א דלידחי אבל ל"ת שיש בו כרת לא ה"א דדחי ולהכי ל"ת ועשה ליכא למידק הא בעלמא דחי כדדייק אלא תעשה שיש בו כרת דדוקא ל"ת שיש בו כרת דבלאו קרא ה"א דלא דחי איכא למידק הא בעלמא דחי וא"ת וכיון דהשתא בעי למימר דבעלמא דחי ל"ת שיש בו כרת כ"ש דלידחי בעלמא ל"ת ועשה וא"ל דאה"נ דא"כ ה"ל למיפרך אלא הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי כדפרי' לעיל יבמות דף ה. וי"ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה והא דהוה בעי למימר בסוף אלו מציאות ב"מ דף לב. דעשה דכיבוד לידחי ל"ת ועשה היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכבוד המקום וא"ת אי בעלמא דחי א"כ קרא דכלאים בציצית למה לי ויש לומר דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי רבי ישמעאל נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף דוקא צמר לצמר ופשתים לפשתים ועוד ס"ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאין שוה בנשים למ"ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה בעי למילף מעשה דמצורע דלידחי עשה את ל"ת ועשה משמע דבעי למילף מהתם אפילו כלאים בציצית ע"כ אכתי לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שוה בכל עד דפריך ליה ובפ' שני נזירים נזיר ד' נח. ושם דיליף לגמרי בעלמא מראשו איכא למימר סבר דנשים חייבות בציצית וא"ת ראשו למה לי כיון דדחי אפילו לאו שיש בו כרת וי"ל דאיצטריך לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי אמאי איצטריך קרא כיון דבעלמא דחי דס"ד למילף לענין שבת מכיבוד אב ואם דלא דחי וה"א דבשבת לא דחי אע"ג דבעלמא דחי:

105 יבמות פתח ↗

106 יבמות פתח ↗

107 יבמות פתח ↗

108 יבמות פתח ↗

109 תוספות על יבמות פתח ↗

110 תוספות על יבמות פתח ↗

כולכם חייבין בכבודי - מאני ה' דסיפא דקרא קדריש וא"ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם וכן בסמוך גבי מקדש וי"ל דכבוד הקב"ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כדאמר בעירובין דף סט: ובחולין דף ה. דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר בפ"ק דקידושין ד' לא. גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי"ל דמהכא ילפינן התם:

111 יבמות פתח ↗

112 יבמות פתח ↗

112 קידושין פתח ↗

113 יבמות פתח ↗

113 משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

אֵי זֶהוּ מוֹרָא וְאֵי זֶהוּ כָּבוֹד. מוֹרָא לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ. אֶלָּא אוֹמֵר אַבָּא מָרִי. הָיָה שֵׁם אָבִיו אוֹ שֵׁם רַבּוֹ כְּשֵׁם אֲחֵרִים מְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין נִזְהָר בְּכָךְ אֶלָּא בְּשֵׁם שֶׁהוּא פֶּלֶא שֶׁאֵין הַכּל דָּשִׁין בּוֹ. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִים בָּהֶן אֶת הָעָם כְּגוֹן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל זְמַן קוֹרֵא בָּהֶן לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵי זֶהוּ כָּבוֹד מַאֲכִיל וּמַשְׁקֵה מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה מִשֶּׁל הָאָב. וְאִם אֵין מָמוֹן לָאָב וְיֵשׁ מָמוֹן לַבֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ וְזָן אָבִיו וְאִמּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל. וּמוֹצִיא וּמַכְנִיס וּמְשַׁמְּשׁוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁהַשַּׁמָּשִׁים מְשַׁמְּשִׁים בָּהֶן אֶת הָרַב. וְעוֹמֵד מִפָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ:

114 יבמות פתח ↗

114 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ:

115 מנחת חינוך פתח ↗

ומ"ע הוא ככל מצות שבתורה לענין תשובה דתשובה מכפר. ומכל מקום אני מסופק לפי המבואר בר"מ הלכו' תשובה ובש"ס דעבירות שבין אדם לחבירו לא מהני תשובה ולא יום הכפורים עד שירצה א"ח אם כאן במצוה זו של כיבוד דהוא נוסף דגזירת הכתוב הוא דנוסף על כיבוד כל אדם דבאדם אחר אין איסור אלא לצערו וכאן מצוה לכבדו אם לא כיבדו אפשר דהיא רק מצות המקום ב"ה ולא בין אדם לחבירו דבין אל"ח אינו אלא במה שהוא שוה לכ"א אבל כאן הוא רק באו"א אם כן אינו אלא כמצות שבין אדם למקום ב"ה א"ד כיון שהשי"ת ציוה זו המצוה בין אל"ח הוי בין אדם לחבירו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אב ואם. ואם נשבע שלא יכבד אב ואם נראה דהוי שבועת שוא כמו נשבע שלא יאכל מצה או לא יניח תפילין דאין שבועה חל והוי ליה ש"ש דנשבע לבטל את המצוה עיין ר"מ פ"ה מה"ש וש"ס ויו"ד ה' שבועות וא"ד למ"ש הר"מ שם פ"ה ה"ב אם נשבע שיעשה חבירו איזה דבר או לא יעשה דאין זה ש"ש דהא ביד חבירו לקיים שבועתו אם כן ה"נ קי"ל האב שמחל ע"כ כבודו מחול אם כן יש ביד האב לקיים שבועתו ז"א דאב שמחל ע"כ הוא מחול אבל מכל מקום לא קיים מצות כיבוד רק א"צ לכבד וזה נשבע שלא יקיים מצות כיבוד ומצות כיבוד הוא כשאביו רוצה שיכבדו והוי נשבע לבטל המצוה דאם אביו מוחל אין כאן מצות כיבוד וז"פ. והנשבע שלא לכבד אשת אב ובעל אמו דהוא רק מדרשת דאת השבועה חל כמו ח"ש עיין ר"מ שם ויו"ד סי' רל"ח וכן על אחיו. אך לסברת הרמב"ן שהבאתי דאישים הללו הם בכלל כיבוד אבות אם כן אפשר דאינו חל אך מכל מקום נראה דחל כיון דלא נפקא אלא מדרש'. ואם אביו או אמו חרשי' או שוטים מכל מקום חייב לכבד אותם כפי דעתם עיין ר"מ ובהשגות ובשו"ע יו"ד. ואם צריך לבזבז על מצוה זו חומש ממונו ככל מ"ע לכאורה כיון דקיימא לן משל אב אם כן א"צ אך יש לחלק עשו"ע ותבין. והנה הרהמ"ח כתב כאן דכופין על מצוה זו כמו בכל המצות. ועיין בהגהות סוף ספר משמ"ל תמה ע"ז הא מבואר בחולין פכ"ה דעל כאו"א אין כופין דמ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין ועט"ז סי' ר"מ וכעת ל"מ לר"מ שיביא ד"ז ועמ"ל פי"ג מהל' עבדים הי"ד ויבואר בארוכה אי"ה בדיני כפיה בכל המצות ואין כאן מקומו:

116 יבמות פתח ↗

1 ענין הקפת הראש

2 גמ'. מה ללאו דהקפה שכן לאו שאין שוה בכל.

3 א יעויין ברש"י שכ' וז"ל דנשים אינן בלאו דהקפה בפ"ק דקידושין דף לה: עכ"ל. ועיין בסוגיא שם: בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמר אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן, דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל ולא איתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה, ומנלן דלא איתנהו בהשחתה, איבעית אימא סברא דהא לא אית להו זקן, ואיבעית אימא קרא דאמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, מדשני קרא בדיבוריה, דא"כ ניכתוב רחמנא פאת זקנכם, מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך, ולא והתניא זקן אשה כו' שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה, אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות כו' דכי כתיב בני אהרן אכוליה ענינא כתיב כו' ואלא הא דתניא זקן האשה כו' הרי הן כזקן לכל דבריהם למאי הלכתא אמר מר זוטרא לטומאת נגעים כו' לטהרת נגעים כו' ע"כ. ומהסוגיא יוצא דנשים מותרות בהקפת הראש מפני שמותרות בהשחתת זקן. ונשים מותרות בהשחתת זקן או מסברת דלית להו זקן או מגז"ש פאת פאת, שכמו שנשים כהנות מותרות בהשחתת הזקן והקפת הראש ע"פ גזיה"כ ד"בני אהרן ולא בנות אהרן" ה"ה שכל הנשים מותרות בהשחתת הזקן והקפת הראש.

4 והנה בהקפת הראש, גם המקיף וגם הניקף לוקין עי' מכות דף כ:. ויל"ע מהו דין האשה המקפת את האיש. ולכאורה דינה תלוי בשתי הלשונות שבגמרא בקידושין, דאליבא דהלשון שמותרת בהשחתת זקן מסברת דלית לה זקן, האשה מותרת רק מפני שאין לה חפצא של זקן, ולפי"ז רק כשהאשה עצמה המתגלחת או הניקפת הרי היא פטורה. ואילו כשהאשה מקפת איש הרי היא חייבת. משא"כ אם אשה פטורה משום גז"ש פאת פאת, כמו שבנות אהרן פטורות מאיסורי כהונה, אזי אשה מופקעת בתורת גברא ואינה מוזהרת כלל באיסורי השחתת זקן והקפת הראש, ואף כשהיא מקפת את שערות איש הרי היא פטורה.

5 ויעויין במס' נזיר דף נז: דפליגי רב הונא ורב אדא בר אהבה בדין אשה שמקפת איש, אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב, א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא, ודידך מאן מגלח להון, אמר ליה חובה, תקברינון חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא, מכדי תרוייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה, במאי קמיפלגי, רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה, ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב מקיף נמי לא מיחייב עכ"ל. ופליגי בתרתי: א בדין אשה המקפת איש, דלרב הונא מותרת ולרב אדא בר אהבה אסורה; ב בדין המקיף את הקטן, דלרב הונא חייב ולרב אדא בר אהבה מותר. ולכאורה שתי המחלוקות אינן שייכות להדדי, משום דבאשה הם חולקים, האם אשה פטורה מהקפה משום סברת דלית להו זקן, ולכן פטורה רק כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה את האיש הרי היא חייבת - זוהי שיטת רב אדא בר אהבה. ואילו רב הונא סובר שאשה פטורה מהקפה בתורת גברא משום ילפותא, ולכן ל"ש כשהיא הניקפת ול"ש כשהיא מקיפה איש - בכל אופן פטורה. ומאידך בהקפת קטן פליגי בשאלה אחרת, דהיינו אם יש איסור מקיף במקום דליתא לאיסור ניקף. דאליבא דרב הונא המקיף את הקטן חייב כי איסור המקיף אינו תלוי באיסור הניקף, ואילו אליבא דרב אדא בר אהבה המקיף את הקטן פטור כי סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף.

6 אמנם יתכן לבאר את שתי המחלוקות בדרך שהן תלויות זו בזו. דהנה יש לחקור בגדר איסור המקיף - האם מהוה חלות איסור בפני עצמו שאסור לעשות מעשה הקפה שאינו תלוי כלל באיסור הניקף, או"ד שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, כלומר שיסוד האיסור של המקיף הוא שמחוייב בעד האיסור של הניקף דעבירת הניקף מצטרפת למקיף שאחראי עליה. ונראה שבחקירה זו ניתן לבאר את שתי המחלוקות בבת אחת. דיתכן דרב אדא בר אהבה סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, דהיינו שהמקיף מתחייב בשביל חטא הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן פטור, מאחר שהקטן הניקף אינו חייב אף המקיפו אינו חייב. ואילו רב הונא סובר שאיסור המקיף חלות איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור של הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן חייב.

7 ובדרך זו חלוקים אף בדין של האשה המקיפה איש. דבאמת אשה אינה מוזהרת בעצמה באיסור הקפה, משום דמופקעת בתורת גברא מאזהרת הקפה ולא מסברא בעלמא. ולפיכך אליבא דרב הונא הסובר שאיסור המקיף איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור הניקף, אשה פטורה משום דאינה באזהרה. ואילו אליבא דרב אדא אשה חייבת כשמקיפה איש, כי סובר שהאיסור של המקיף אינו איסור בפני עצמו אלא שאיסור הניקף מצטרף למקיף. ולפיכך אע"פ שאשה בעצמה אינה מוזהרת, היינו כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה איש, שעצם המחייב הוא האיש הניקף, הרי היא חייבת בשביל האיסור של האיש הניקף. ולפי"ז רב הונא ורב אדא בר אהבה פליגי בנוגע לדין אשה המקיפה איש לשיטתם בדין איש המקיף קטן.

8 והנה בסוגיין דלפנינו איתא שהלאו דהקפה אינו שוה בכל משום שאשה פטורה. ולפי הדרך הראשון הנ"ל הסוגיא אזלא כמו רב הונא שסובר שאשה פטורה בין כניקף ובין כמקיף והרי היא מופקעת כגברא מאיסור הקפה. שלפי הדרך הראשון הנ"ל בביאור המחלוקת שבין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה, לרב אדא בר אהבה אשה מוזהרת בהקפה, ומשו"ה חייבת מדין מקיף ורק פטורה כשמקיפה את עצמה מכיון דחסר לה החפצא של שערות המחייב, ואליביה עצם הלאו דהקפה הרי היא שוה בכל, ולפי"ז צ"ל שהגמרא דידן אזלא אליבא דרב הונא. מאידך אליבא דהדרך האחרון הנ"ל ניתן לומר שהסוגיא אזלא אפילו אליבא דרב אדא בר אהבה, כי אף הוא סובר כמו רב הונא שעצם האזהרה דהקפה חיילה באיש ולא באשה, אלא דרב אדא סובר שכשאשה מקיפה איש האיסור של האיש הניקף מצטרף לאשה ומחייב אותה. ויוצא אפילו אליביה שעצם הלאו דהקפה אינו שוה בכל כי בתורת גברא האשה מופקעת מהמחייב של הקפה ולכן פטורה כניקף, וחיובה כמקיף חל רק מחמת האיש הניקף.

9 והנה מצינו בכמה מקומות אחרים שאיסור של אדם אחד מצטרף לחייב אדם שני. למשל, בפסק הרמב"ם במלביש חבירו כלאים שכ' פ"י מהל' כלאים הלל"א וז"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל. ומהא דהמלביש חייב רק כשהלובש שוגג, ואילו כשהלובש מזיד וחייב, המלבישו פטור, חזינן שעיקר חיוב המלביש הוא בשביל החטא של הלובש, ולכן כשהלובש מזיד שהוא עצמו חייב, המלבישו פטור, ואילו כשהלובש שוגג ופטור, אזי החטא של הלובש מצטרף למלבישו ומחייבו. וכמו"כ פסק הרמב"ם בנוגע למטמא את הכהן פ"ג מהל' אבל הל"ה וז"ל המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמטמא כהן חייב רק כשהכהן שוגג, כי באופן הזה חטא הכהן מצטרף למטמא, ואילו כשהכהן מזיד שהוא עצמו חייב אין המטמאו חייב כי אז חטא הכהן אינו מצטרף למטמאו. ולכאורה הוא גם כן שיטת הרמב"ם שמובאת בר"ן לנדרים דף טו. ד"ה הלכה ועיין ברמב"ם פ"י מהל' נדרים הלי"ב שהבעל שהדיר את אשתו בהנאה אם הוא מהנה אותה שלוקה, ולכאורה הביאור הוא שחטא המודר מצטרף למדיר. ברם אין זה מוכרח די"ל שהמדיר לוקה משום שחילל בעצמו את דברי הנדר שנדר. ואע"פ שאיסור החפצא דנדר חל על המודר מ"מ לוקה המדיר בשביל הפלאתו שהוא עצמו חילל.

10 ב והנה יש לברר את שיטת הרמב"ם בהקפה דהא בנוגע לאשה וקטן פסק הרמב"ם פי"ב מהל' עכו"ם הל"א - ב' והל"ה וז"ל והמגלח את הקטן לוקה. האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף. לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה. אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל האיסור הזה אינו לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור כו' עכ"ל. ביאור השגתו דמהרמב"ם משמע שאסור לה לאשה להקיף את ראש האיש מדאורייתא, וצ"ע בזה דאילו בתחילת הלכותיו כתב הרמב"ם שהאשה המקיפה את האיש פטורה מדאורייתא.

11 ועוד צ"ע ברמב"ם שפסק שעבדים חייבים באיסורי הקפה וגילוח הואיל ויש להם זקן, דמ"ש מכל שאר איסורים שבתורה, שהתורה הקישה עבד לאשה שכמו שהיא פטורה אף הוא פטור.

12 וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דשאני פטור האשה בגילוח ובהקפה משאר פטורי האשה בכהת"כ. כי בשאר מצוות התורה - כגון במצוות עשה שהזמן גרמא - אשה פטורה כגברא, וכשפטורה מדין גברא עבד כנעני נמי פטור, משום דבחיובי ופטורי גברא הוקשו עבדים לאשה. משא"כ בגילוח הזקן, שאין אשה פטורה מדין גברא אלא משום שחסר לה את החפצא דזקן - ואף אם גדלה שערות, אמנם אינן נחשבות ע"פ דין לחפצא של זקן - ולפיכך רק אשה עצמה פטורה, ואילו עבד כנעני חייב מכיון שיש לו חפצא של זקן. והוסיף הגר"ח זצ"ל דלו יצוייר אשה שיהיה לה חפצא של זקן תהיה חייבת על גילוח הזקן שלה כמו איש, משום דאשה נמי בת חיובה היא בתורת גברא ובתנאי שיהיה לה זקן. ואמר מרן הגר"מ זצ"ל לאביו הגר"ח זצ"ל שיש ציור כזה באנדרוגונוס אליבא דהראב"ד פ"ב מהל' שופר הל"ב הסובר שאנדרוגונוס הוי חצי זכר וחצי נקבה, שלא כרמב"ם הסובר שמין בפני עצמו הוא, ושהביא ב' שערות כשהוא בן י"ב שנה ויום א', שמדין חצי נקבה הרי היא גדולה ומדין חצי זכר הרי הוא קטן, וגילח האנדרוגונוס את זקנו דלפי הנ"ל חייב מדין נקבה. כי באופן זה יש לחצי אשה חפצא של זקן, שהרי הזקן גדל בגוף שהוא גם חצי זכר. ולכן אף צד של החצי נקבה חייבת בגילוח הזקן, כי למעשה יש חפצא של זקן בגופה, ואשה שיש לה חפצא של זקן בגופה חייבת בגילוח זקנה.

13 אמנם אכתי צ"ע בביאור הגר"ח והגר"מ זצ"ל, שהרי לפי"ז אשה המגלחת או המקפת איש צריכה להיות חייבת, כיון שגילחה חפצא של זקן, ואילו הרמב"ם פסק שפטורה. ועוד צ"ע מהשגת הראב"ד דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי בדין אשה המגלחת ומקיפה איש, דבתחילה כתב שפטורה מה"ת ולבסוף כתב שאסורה ומשמע מדאורייתא.

14 ונראה שלרמב"ם קיימים שני דיני פטור אשה בגילוח ובהקפה. א דין שאשה פטורה משום שאין לאשה חפצא של זקן; ב דין שאשה פטורה בתורת גברא. וביאור הענין דיש שתי פרשיות בתורה האוסרות גילוח הזקן והקפת הראש. פרשה אחת נמצאת בפ' קדושים "ולא תשחית פאת זקניך", האוסרת כל ישראל בגילוח, ופרשה שניה נמצאת בפ' אמור, "ופאת זקנם לא יגלחו", האוסרת גילוח זקן רק על כהנים. ובנוגע לפרשת אמור אשה פטורה בתורת גברא, משום דדרשינן "בני אהרן ולא בנות אהרן" ואשה ממועטת כגברא מהמצוה. ומאידך בפ' קדושים אף אשה מוזהרת כגברא אלא שפטורה מצד החפצא דהיינו משום שאין לה זקן. אמנם ב' הפרשיות מצטרפות ביחד לאזהרה אחת של גילוח זקן וכדמבואר בסוגית קידושין הנ"ל דף לה: ע"פ גזי"ש פאת פאת, ומשו"ה שאני דין של אשה המקיפה מדין האיש המקיף משום דאשה נאסרת כגברא רק בפרשה אחת שבתורה בפ' קדושים בלבד ולא בשתי הפרשיות שבתורה. ולפיכך סובר הרמב"ם שאע"פ שאשה המקיפה איש אסורה בהקפה מן התורה ע"פ פ' קדושים, אך מאחר שבפרשת אמור פטורה לפיכך אינה מוזהרת בעיקר האיסור דהקפה שעליו לוקין אלא באיסור טפל שעליו אין לוקין. והרמב"ם כאן לשיטתו בלאו שבכללות דעלמא שסובר שלוקין רק על עיקר חלות הלאו ולא על איסור טפל הנכלל בו ואע"פ שאסור מדאורייתא. ומשום כך פסק הרמב"ם שאשה המקיפה איש עוברת על איסור טפל מדאורייתא ואיננה לוקה, ובכך השגת הראב"ד מתורצת.

15 ולפי"ז נראה שכשהרמב"ם אסר עבדים בהקפה אסרם רק באיסור טפל מדאורייתא בלי מלקות כמו דין אשה המקפת איש, משום דבנוגע לחיובי גברא שוה עבד לאשה. וכן מדוייק בלשונו הזהב שכתב שעבדים שיש להם זקן "אסורין בהקפה" ולא כתב שלוקין כמו שכתב במקיף קטן, כי באמת אין עבד לוקה על הקפה אלא שנאסר מדאורייתא באיסור טפל. אלא דבהא שאני עבד מאשה - בנוגע לחפצא של זקן כי לעבד יש זקן ולא לאשה. ונ"מ שאסור לו לעבד להיות ניקף ולהתגלח מדאורייתא כיון שיש לו חפצא של זקן. ואילו אשה מותרת לה להיות ניקף ולהתגלח מכיון שאין לה חפצא דזקן.

16 ולפי"ז אף לרמב"ם סוגיין האומרת שאיסור הקפה אינו שוה בכל מבוארת, משום דאשה לא נאסרת בעיקר הלאו דהקפה, ומשום כך אינה לוקה עליו - שלא כמו איש הנאסר בעיקר הלאו ולוקה.

17 ג כמה הערות בדיני הקפה:

18 א לפי הרמב"ם לא חייבים על הקפת הראש אלא אם גילח פיאותיו בתער פי"ב מהל' עכו"ם הל"ו. מאידך אליבא דהתוס' בשבועות דף ב: ד"ה חייב חייבים בהקפה במספרים כעין תער. ויל"ע בהגדרת השיעור של כעין תער - האם השיעור הוא שהשערות אינן ניראות או"ד כשהשערות אינן מורגשות כשמעבירין עליהן יד. ונ"מ למכונות גילוח חשמלית שונות - האם מותרות הן בהקפת הראש או אסורות.

19 ב בהגדרת "תער" ו"מספרים", נראה ש"תער" היינו כלי שיש לו סכין אחד לבדו שמגלח בו, ו"מספרים" היינו כלי שיש בו שני חלקים - חלק אחד המחזיק את השערות, וחלק שני המגלח אותן. וגילוח הזקן לכ"ע נאסר רק בתער ולא במספרים. ולפי הגדרתנו, מכונות גילוח חשמליות דעלמא הויין "מספרים" ולא "תער", כי חתיכת מתכת אחת אוחזת את השערות והסכין שבמכונה חותך את השערות הנאחזות - בדומה למספרים.

20 ג בשיעור שערות לענין איסור הקפה כתב הרמב"ם פי"ב מהל' עכו"ם הל"ו ופיאה זו שמניחין בצדע לא נתנו בה חכמים שיעור. ושמענו מזקינינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות עכ"ל. מאידך בהג"מ ובסמ"ג מובא בכ"מ איתא שחייב כשתולש אפילו ב' שערות בלבד מהפיאות. ויוצא דאליבא דהסמ"ג איסור ההקפה הוא עצם מעשה הגילוח של הפיאות, ולפיכך חייב במעשה גילוח של ב' שערות. ואילו הרמב"ם סובר שעצם האיסור הוא כשמשוה את צדעיו לאחורי פדחתו ואינו משאיר חפצא של פיאות שיש בהן מ' שערות.

21 ע"כ

22 גמ'. שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כו'. מפשטות הגמרא משמע שאיסור בפני עצמו חל על שבט הכהנים לא לגלח את זקנם בתער. וכמו כן איתא במס' נזיר דף נח. שאיסור העשה של "קדושים יהיו" חל על כהן המתגלח בתער ועובר המתגלח בל"ת ובעשה. וכן בספר יראים מונה שני איסורי גילוח - א' לישראל וא' לכהנים. אמנם שיטת הרמב"ם צ"ב דהוא מונה רק איסור א' לישראל ואינו מונה לאו מיוחד בכהנים וגם אינו מונה איסור עשה בגילוח הכהנים. ויעויין ברמב"ן על התורה דברים י"ד, א' בנוגע לאיסורי גדידה וקרחה בכהנים שכ' וז"ל שאמר בתורה בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכירו שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלקיכם כמו הכהנים א"כ תשמר גם אתם במצוה הזאת כמותם כו' ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא יחללו שם אלקיהם והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם עכ"ל. והנה ישנן שתי דעות ברמב"ן, לפי הדיעה הראשונה חל איסור קרחה אחד על זרים ועל כהנים. ואילו אליבא דהדיעה השניה חלים שני איסורים - א' על כהנים וא' על שאר בנ"י - והאיסור לכהנים מחלל את עבודתם. אמנם ניתן להעיר שכל דברי הרמב"ן הם רק בנוגע לאיסור גדידה וקרחה ולא בנוגע להקפת הראש, ויתכן דהקפת הראש הוי אותו איסור בין לכהנים ובין לישראלים אפי' לפי הדיעה השניה שברמב"ן, ומשו"ה לא מחללת את עבודת הכהונה. ועיין בגמ' זבחים דף יז. ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום, אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה מנלן דגמר חילול חילול מתרומה, דפסול בתרומה מחיל עבודה, דלא פסול בתרומה לא מחיל עבודה עכ"ל, ומפורש שכהן הקורח קרחה או שמשחית פאת זקנו אינו מחלל עבודה - ודלא כרמב"ן. אלא דבפשטות הגמרא שם נמי משמע שהעשה של "קדושים יהיו" אינו חל בקרחה או בהשחתת זקן, ודלא כפשטות הגמ' בנזיר, וצ"ע.

23 תוס' ד"ה ואכתי. ז"ל הוה מצי למימר דאיצטרך זקנו למידחי עשה ולא תעשה כו' עכ"ל. מבואר מדברי התוס' דס"ל שהעשה של "קדושים יהיו" חל בכהן הניקף והמתגלח. ויוצא לתוס' שלאו מיוחד חל על כהן שמתגלח בנוסף ללאו שחל על ישראל, ולפיכך חל נמי על הכהן איסור העשה של "קדושים יהיו". ופשיטא שכהן שאוכל חזיר אינו עובר על העשה של "קדושים יהיו" מכיון שהאיסור של אכילת חזיר אינו איסור כהונה, והאיסור של "קדושים יהיו" חל רק על איסורי כהונה בלבד. ואליבא דתוס' איסורי הקפה וגילוח מהווים איסורי כהונה ולכן נאסרים בעשה של "קדושים יהיו".

24 שם. בא"ד דלקמן בפ"ב דף כ. גבי אלמנה לכ"ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה כו' עכ"ל. יעויין לקמן דף כ: בגמ' אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם, ממזרת ונתינה מאי איכא למימר, כתיב והתקדשתם, א"ה כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם, אלא אמר רבא גזירה כו', ע"כ. דברי הגמ' צריכה ביאור, דבס"ד דגמ' מבואר דאף באלמנה מן האירוסין לכ"ג חל העשה ד"קדושים יהיו", ובממזרת לישראל חל העשה של "והתקדשתם", והגמ' דוחה דא"כ בכהת"כ נמי בכל איסור לאו נמי יחול העשה של "והתקדשתם". ברם מסקנת הגמרא צריכה ביאור, דבאמת יש להבין מדוע לא נאסר כל ל"ת שבתורה עם העשה של "והתקדשתם" ואף באלמנה מן האירוסין לכ"ג למה לא חל איסור עשה של "קדושים יהיו".

25 ונראה שהגמרא מחלקת בין איסור עשה כללי לבין איסור עשה פרטי. כלומר דאה"נ שהעשה של "והתקדשתם", חל בכל התורה כולה, אלא שחל כאיסור כללי המחייב כל אחד ואחד לשמור ולהזהר במצוות התורה להתקדש בם ולא לעבור על אחת מהלאוין. וממילא חל עשה זה רק במקום שחל הלאו, וכשהלאו נדחה מדין עשה דוחה ל"ת, גם העשה של "והתקדשתם" פקע, ומשו"ה לא חל דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה כי העשה ממילא פקע כיון שהלאו נדחה. וה"ה באלמנה מן האירוסין לכ"ג כי העשה של "קדושים יהיו" חל כאיסור כללי המזהיר את הכהנים לשמור על קדושתם ולא לחללה באיסורי כהונה. אמנם כשעשה דיבום דוחה את הל"ת של אלמנה מן האירוסין לכ"ג גם העשה של "קדושים יהיו" פקע ממילא. כי הכהנים מוזהרים בעשה לשמור על קדושתם ולא לחללה במקום שיש עבירה, ברם במקום שעשה דיבום דוחה ואין עבירה, העשה של "קדושים יהיו" נמי פקע, ולכן לא חל כאן הדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מאידך באלמנה מן הנשואין העשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" חל כעשה פרטי שאוסר את הבעולה מן הנשואין על כ"ג ואין העשה תלוי בלאו של אלמנה. ולפיכך חל הדין של אין עשה דוחה ל"ת ועשה.

26 אך צ"ע, שהרי במס' ב"מ דף לב. איתא שאם אמר אביו לבנו כהן להיטמא שאל ישמע לו, והגמרא מבארת שיש צד לומר שהוא משום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובפשטות העשה הוא העשה של "קדושים יהיו", וחזינן שאינו עשה כללי אלא עשה פרטי.

27 ונראה דאפשר לחלק בין איסורי ביאה של כהן לבין איסור טומאת כהן למת, דבנוגע לאיסורי ביאה העשה ד"קדושים יהיו" הוי עשה כללי, ואילו בנוגע לטומאת מת העשה הוי עשה פרטי. ומשו"ה באיסורי ביאה דכהן אמרינן עשה דוחה ל"ת, משום העשה הכללי של "קדושים יהיו" פקע ממילא ואינו חל, משא"כ בנוגע לטומאת מת אמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה, כי העשה חל כאיסור פרטי האוסר בעצמו טומאת כהנים ולא חל בגלל הלאו. אמנם קשה קצת לחלק שאותו עשה אחד של "קדושים יהיו" הוי גם איסור כללי וגם איסור פרטי.

28 ויתכן פירוש אחר, והוא עפי"מ שכתוב בפרשת אמור, "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כו' לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה' כו' אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלקיו. וקדשתו כו' קדוש יהיה לך כו' והכהן הגדול מאחיו כו' ועל כל נפשות מת לא יבא כו' והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כו'" ע"כ. ולפי"ז יתכן שהעשה של "קדושים יהיו" חל רק על האיסורים שנזכרו בפרשה מלפניו ולא על האיסורים שנזכרו מלאחריו. ולפיכך העשה של "קדושים יהיו" חל רק בטומאת כהן בלבד אבל לא באיסורי ביאה. ולפי"ז ביאור מסקנת רבא לקמן כ: הוא דליכא עשה ד"קדושים יהיו" באיסורי ביאה דכהן ולא משום דהוא עשה כללי.

29 וכל זה בנוגע למצות "קדושים יהיו לאלקיהם". מאידך בנוגע למצות "וקדשתו" הכתוב אחרי איסורי הביאה של כהן הדיוט, נראה שאינה חובת מצוה שחלה על הכהן עצמו, אלא מצוה שחלה על ב"ד ועל עם ישראל לנהוג בקדושה כלפי הכהנים ולהבדיל את הכהנים מעבירות. ברם אין המצוה חלה על הכהנים עצמם אלא על אחרים, וכמו שכתב הרמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש הל"א וז"ל ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכניסם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב עכ"ל. אמנם בנוגע לכהן עצמו אין המצוה של "וקדשתו" חל ואינו מוזהר באיסורי ביאה בל"ת ועשה אלא בל"ת בלבד.

30 בא"ד. ואר"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי וכו' עכ"ל. דברי התוס' שלפנינו סתומים, ומשמע דר"ל דאיסור אלמנה מן הנשואין נמי אינו שוה בכל הוא אלא דגילוח הוי טפי אינו שוה בכל מאלמנה, מכיון שהאלמנה שאינה כהן ג"כ מוזהרת. וק"ק דמ"ל אינו שוה בכל טפי או לא. ברם יעויין בתוס' ב"מ דף ל. ד"ה הא כו' שכתבו בתירוץ לקושית התוס' וז"ל וי"ל דחשוב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאינו שוה בכל אלא בכהנים כו' עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דר"ל דמכיון דהאשה הנבעלת עוברת באיסור ביאה ביחד עם הכ"ג הו"ל איסור ששוה בכל, דכ"ע מוזהרין באיסור זה אלא דצריך חפצא של כ"ג, ודין "אינו שוה בכל" תלוי במי שמוזהר ולא בחפצא של האיסור. לפיכך איסור גילוח הזקן הו"ל אינו שוה בכל, כיון דנשים אינן מוזהרות, משא"כ איסור אלמנה לכ"ג, דכ"ע מוזהרים - בין זרים בין כהנים בין אנשים ובין נשים - אלא שזקוקים לחפצא של כ"ג, ולפיכך נחשב לאיסור ששוה בכל.

31 ולפי"ז עולה דהנה באלמנה מן הנשואין לכ"ג העשה הוא מצות "והוא אשה בבתוליה יקח", ומתוס' משמע שאף האשה מוזהרת ועוברת על העשה הזה כמו הכ"ג, והוא חידוש, אך מסתבר הוא משום דבכל איסורי ביאה שבתורה הכלל הוא שהאשה הנבעלת עוברת באותו איסור כמו הבועל.

32 והנה בתוס' הקשו מטומאת כהנים דהו"ל ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, מכיון שרק כהנים בלבד מוזהרים ולא זרים. ויל"ע בזה אליבא דשיטת הרמב"ם פ"ג מהל' אבל הל"ח שפסק במטמא כהן שהוא שוגג שזה שטמאו במזיד לוקה משום איסור טומאת הכהן, ויוצא איפוא מזה שאף זר מוזהר באיסור טומאה, ולכאורה הו"ל איסור ששוה בכל, משום דדין הכהן הוא רק דין בחפצא של האיסור, שהכהן צריך להיות החפצא המתטמא, אך כ"ע מוזהרים בעצם האזהרה בין כהנים ובין זרים, וא"כ הו"ל לאו ששוה בכל, דמ"ש מאיסור ביאה דכהן דהו"ל שוה בכל דכ"ע מוזהרים בו אלא שזקוקים לחפצא של כהן.

33 ונראה דניתן לחלק בתרי אנפי:

34 א י"ל שאיסור של המטמא כהן אינו חלות איסור בפני עצמו אלא שאיסור הכהן מצטרף למטמאו ומחייבו, ונמצא שבעיקר הלאו הכהן מוזהר ולא הזר, ומפני כן הו"ל אינו שוה בכל. משא"כ באלמנה לכ"ג שהאשה בעצמה מוזהרת, ולפיכך הו"ל שוה בכל.

35 ב א"נ י"ל דנ"מ בנוגע לעשה, משום דבאלמנה לכ"ג האשה כמו הכהן מוזהרת בעשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" המהוה איסור ביאה שהנבעלת מוזהרת כמו הבועל. משא"כ בטומאת כהן, דנהי דהמטמא כהן עובר על הלאו של "לא יטמא" אך אינו עובר על העשה של "קדושים יהיו" כי העשה מוגבל לכהנים לבדם המוזהרים בעצמם לשמור על קדושתם, ואילו הזר אינו מוזהר, ומשו"ה הו"ל עשה שאינו שוה בכל.

36 גמ'. שכן ישנו בשאלה. לכאורה צ"ע אמאי דוחה עשה דגילוח מצורע את איסור הגילוח דנזיר, הרי אפשר לקיים את שניהם, שישאל על נזרו וממילא לא יעבור על איסור הגילוח. ונראה שאין כאן קושיא משני טעמים:

37 א נזירות מהוה קיום מצוה כמו שכתב הרמב"ם פ"א מהל' נזירות הל"ג וז"ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה וכו' עכ"ל, ולא אמרינן אפשר לקיים את שניהם אם כדי לקיימם הוא מפסיד קיום מצות עשה.

38 ב ועוד נראה שדין אפשר לקיים את שניהם חל רק במקום שאין סתירה בין העשה לבין הלאו כלומר שאפילו בזמן שמוזהר על שניהם אפשר לו לקיים את העשה בלי לדחות את הלאו. משא"כ אם ישאל על נזרו, שלא יהיה מוזהר כלל על הלאו דנזירות אין זה בגדר אפשר לקיים את שניהם. ומשום שכל זמן שהלאו דנזירות קיים יש סתירה עם העשה דמצורע ולפיכך הו"ל אי אפשר לקיים את שניהם.

39 שם. שיטת הרמב"ם בתגלחת נזיר מצורע

40 כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות הלט"ו ז"ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע, ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו, הרי זה מגלח כל שערו וכו' ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו, כמו שביארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה, שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ"ל. והראב"ד השיג ז"ל אני שונה בריש מס' יבמות משום דהוי ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל. וביאור השגתו דאמאי לא הביא הרמב"ם טעמא דגמ' דעשה דגילוח מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה, ובמקום זה חידש הרמב"ם דבמצורע העשה דנזיר בטל, והרי מהסוגיא מוכח להיפך, והוא שישנו לעשה אלא שנדחה מפני שישנו בשאלה.

41 וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שקיימים שני דינים בעשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו": א איסור עשה, שאסור לו לנזיר להתגלח בתער, ואם גילח עבר על איסור עשה; ב קיום מצות עשה, שאם גדל שערו כל ימי נזרו קיים מצות העשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". וכן מפורש הוא ברמב"ם פ"א מהל' נזירות הל"ג וז"ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה כו' והשניה גדל פרע שער ראשו עכ"ל. ואם גילח בימי נזרו ביטל את קיום העשה הזה כמו מי שלא אכל מצה בליל הסדר.

42 והנה מש"כ הרמב"ם שהעשה של "קדוש יהיה" בטל בימי צרעתו שייך רק לקיום מצות העשה, כי ימי צרעתו אינם עולים לו לנזירותו, וחלה הפקעה בעצם קדושת הנזיר, ולכן אינו מקיים את מצות "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", דעיקר קיום העשה תלוי בניהוג קדושת הנזירות, ובימי צרעתו דפקעה קדושה זו, ליכא קיום העשה.

43 והא ראייה שקדושתו פקעה שהרי איסור ההנאה של שער נזיר דילפינן מ"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" אינו נוהג בנזיר מצורע וכמבואר בירושלמי נזיר פ"ח הל"ב וברמב"ם פ"י מהל' נזירות הל"ב. והיינו טעמא משום דבנזיר מצורע חלה הפקעת קדושה, והאוסר של שער הנזיר אינו השם נזיר שבגברא, אלא עצם קדושת נזירתו, ובימי חלוטו כשהוא מצורע חסרה קדושת נזיר, ומשו"ה שערו מותר.

44 וכל זה בנוגע לקיום העשה שאינו מקיימו בימי צרעתו, אבל איסור העשה נוהג כמו שאר איסורי הנזיר. והטעם משום שאיסורי הנזיר אינם תלויים בקדושת הנזירות, כי אם בחלות שם נזיר שבגברא בלחוד, וחלות שם נזיר חל בגברא אפילו בימי צרעתו ואסור באיסור העשה דגילוח. משא"כ קיום העשה של "קדוש יהיה", שמקיים מצות עשה זו בניהוג קדושת נזיר, דלא שייך בימי צרעתו.

45 והנה כל ההלכה של דחיית עשה לל"ת, נאמרת רק בנוגע לאיסורין, כי קיום מצות עשה דוחה איסור לאו. אבל ליכא דין דחייה בנוגע לקיום מצות עשה. כי כשיש לגברא שתי קיומי מצוות עשה המוטלות עליו לעשותן ולקיימן חל דין קדימה, דלמצות עשה אחת יש קדימה על חבירתה, וחייב לקדם ולעשותה בראשונה והשניה לאחריה.

46 ולפיכך אמר הגר"ח זצ"ל שבאמת אף הרמב"ם מסכים לסוגיין דאיסורי נזיר קלים שישנם בשאלה, וקולא זו הוא היסוד לדחיית איסור העשה ול"ת דנזיר. משא"כ בנוגע לקיום מצות העשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", דאין נ"מ במה דישנה בשאלה, שהרי קיום מצות עשה אינה נתפסת בדחייה, ואפילו אם ישנה בשאלה אינה נדחה, דדחייה חלה באיסורים ולא בקיומי מצוות, ואילו סדר קיומי מצוות עשה תלוי בדיני קדימה. וא"כ יתכן שקיום מצות נזירות קודמת למצות עשה דתגלחת מצורע. ומשום כך הוזקק הרמב"ם לטעם אחר, דהיינו שהעשה ד"קדוש יהיה" בטל בימי צרעתו ובהתאם לכך מתגלח בשביל מצות טהרת צרעתו. ויוצא שטעם הגמ' וטעם הרמב"ם משלימים זה לזה - הרמב"ם מדבר אודות קיום העשה והגמרא מדברת אודות איסור העשה, ע"כ מדברי הגר"ח זצ"ל.

47 אמנם צע"ק בזה, דהנה הרמב"ם פ"א מהל' נזירות הל"ג כתב וז"ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו כו' עכ"ל, ולכאורה העשה ד"ככל היוצא מפיו יעשה" אינו תלוי בקדושת הנזיר ורק במה שקיים את ההפלאה דנזירות בלי לחללו, וא"כ היאך יפרש הרמב"ם את הדין של תגלחת מצורע נזיר לאור קיום מצות העשה של "ככל היוצא מפיו יעשה", דלכאורה חלה גם בנזיר מצורע.

48 ונראה שגם במצות "ככל היוצא מפיו יעשה" ישנם דין של איסור עשה וגם דין של קיום עשה. איסור העשה אוסר את חילול ההפלאה בדומה ללאו ד"בל יחל דברו". דנזירות מהוה הפלאה ונדר, ואסור לנזיר לחלל את נדר נזירותו. וכמו שבכל נדרי איסור שבתורה שעיקר החלות הוא איסורי חילול ההפלאה בנזיר נמי חלים איסורי הפלאה. את דין זה הדגיש הרמב"ם בפ"א מהל' נדירות הל"א כשכתב וז"ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנא' כי ידור נדר נזיר וגו' עכ"ל, ובכך הוא משווה את נדר נזיר לשאר נדרי איסור שבתורה. אמנם ישנו אף דין שני ב"ככל היוצא מפיו יעשה" שיש בנזירות קיום עשה דהפלאה. ובזה נדר נזיר שונה מנדרי איסור, כי בנדרי איסור בעלמא אין קיום מצות עשה ולא קיום הפלאה, אלא חלות איסור דחילול ההפלאה לבדו. משא"כ בנזיר, שאם מקיים את נזירותו הרי הוא מקיים מצות עשה של "ככל היוצא מפיו יעשה". ובכך נדר נזיר דומה לנדרי הקדש דעלמא, שכשאדם מקדיש ומקיים את נדרו יש לו קיום מצוה של "מוצא שפתיך תשמר", וה"ה בנזיר שהוא מקיים את מצות "ככל היוצא מפיו יעשה". ועיין בהשגות הרמב"ן לספר המצוות מצוה צ"ד המונה נדרי הקדש ונדרי איסור לשתי מצוות שונות - כי בנדרי הקדש ישנו גם קיום מצוה, ואילו בנדרי איסור ישנו רק איסור עשה בלי קיום מצוה. ויוצא שבנזיר חלים גם קיום מצות עשה וגם איסור עשה דהפלאה.

49 ומשו"ה נראה דמה שכתב הרמב"ם בנוגע למצות "קדוש יהיה" הרי הוא סובר נמי בנוגע למצות "ככל היוצא מפיו יעשה", ושאפשר לו לנזיר מצורע להתגלח, משום דבנוגע לאיסור העשה דהפלאה מכיון דנזירות ישנה בשאלה אמרינן עשה דוחה ל"ת ועשה, ומאידך בנוגע לקיום מצות העשה דהפלאה אמרינן שבימי צרעתו בטלה קיום העשה, כי במצורע חסרה קדושת נזיר שלמה, ואינו מקיים לא את העשה של "קדוש יהיה" ולא את העשה של "ככל היוצא מפיו יעשה". משום דהמצוה של "ככל היוצא מפיו יעשה" הוא שיקיים את נדרו לעשות את המצוה של "קדוש יהיה". ובמצורע דליכא "קדוש יהיה" ליכא קיום "ככל היוצא מפיו יעשה".

50 גמ'. גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלהו מתוכו. עיין ברש"י ד"ה גדילין וז"ל אמרה תורה עשה מהנך ד' חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד עכ"ל. יוצא שרש"י סובר שבעצם החפצא של הגדיל צריכים ח' חוטין. מאידך יעויין בתוס' ד"ה גדילים שכ' וז"ל ותימא מנלן שכופל כל א' וא' לשנים כו' ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופתלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא כו' עכ"ל, ואליבא דפירוש התוס' הדין לכופלו נלמד מדין דפותלהו מתוכו ולא מגדיל.

51 ויתכן דפליגי רש"י ותוס' בהגדרת ההלכה דח' חוטין שבציצית די"ל דאליבא דרש"י המספר שמונה חל כהלכה בעצם החפצא של ציצית, דהיינו הגדיל. ומאידך אליבא דהתוס' י"ל שמנין החוטין שבחפצא דציצית הוי ארבעה חוטין, אלא שחייבים לכופלן לעשותן ח' כדי שתתקיים צורת ציצית מדין דפותלהו מתוכו.

52 וי"ל דנ"מ כשלקח ד' חוטין ולא כפלן לעשותן ח' חוטין, דאליבא דרש"י הציצית פסולין אפילו בדיעבד, כיון שחסר את עצם החפצא של ציצית. ומאידך אליבא דהתוס', מכיון דשינה רק את צורת הציצית בלבד ולא את עצם החפצא של הציצית, י"ל דבדיעבד הציצית כשרין, שהרי יש חפצא של ציצית דד' חוטין אלא ששינה בצורתן בעלמא ולכן בדיעבד כשרין.

53 ועוד יתכן נ"מ למי שהטיל פחות מח' חוטין בציצית דאליבא דרש"י עבר על האיסור דבל תגרע משום דגרע ממנין החוטין שבעצם החפצא של הציצית. משא"כ אליבא דהתוס' שלא גרע בעצם החפצא של הציצית ורק ששינה בצורתן לפיכך אינו עובר על בל תגרע.

54 ויעויין במחלוקת בגמרא מנחות דף מב. דרב אחא בר יעקב רמי ארבע ועיף להו מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק ליה מיבק קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דלהוי גדיל גדילים במקום פתיל, ומר בריה דרבינא עביד כדידן, שהכניס ד' חוטין בגלימא ואח"כ כופלן לשמונה. וי"ל דרב אחא בר יעקב שהטיל לכתחילה ח' חוטין בבגד סובר דצריכים מנין ח' חוטין בעצם החפצא של הציצית, ואילו לדידן שמטילין ד' חוטין בבגד וכופלן אח"כ לח' בעשיית הגדיל ופתיל, י"ל כתוס' דשמונה חוטין אינו דין בחפצא של הציצית אלא בצורתן בלבד.

55 ויעויין ברמב"ם פ"א מהל' ציצית הל"ו - ט הסובר שרק חוט א' מח' חוטין הוי תכלת, ואילו אליבא דהראב"ד שם שני חוטין הם תכלת. ויתכן דבהא פליגי, דאליבא דהרמב"ם עצם חלות מנין החוטין שבציצית הוא ח' חוטין, ולכן בחוט א' מהשמונה חוטין ניתן לקיים מצות פתיל תכלת. משא"כ אליבא דהראב"ד, הסובר שעיקר חלות המנין דחוטין שבציצית הוא ד' חוטין, אלא דפותלים הד' לח' מדין צורת הציצית בעלמא, ולכן סובר דבעינן בפתיל התכלת שתהא פתיל שלם דהיינו חוט א' מהד' חוטין שהם בעצם החפצא של הציצית, ולא סגי בחצי חוט, ומשו"ה סובר שב' חוטין מהח' חוטין הן תכלת דהיינו חוט א' מהד' חוטין שבציצית.

56 אמנם נראה שיש לדחות ביאור זה במחלוקתם על פי מה שפסק הרמב"ם שם הל"ז שכל הכריכות שבגדיל הציצית מתכלת הן לבר מהראשונה ומהאחרונה בלבד שמלבן הן. והראב"ד חולק עליו וסובר שאין להעדיף תכלת מעל לבן במנין הכריכות. ונראה דבהא פליגי, דלהרמב"ם עצם מנין החוטין שבציצית חל רק בלבן, אלא שיש מצות "ונתנו על הכנף פתיל תכלת", כלומר דתכלת הוי דין בכריכות של הגדיל, דעיקר הכריכות צ"ל דוקא מתכלת, אמנם אין תכלת הלכה במנין החוטין עצמן. וסובר שכדי לקיים עשיית הגדיל בכריכות דתכלת מספיק בחוט א' דתכלת, דהוי רק חצי חוט מהארבע חוטין שבציצית, כיון שתכלת אינו הלכה בעצם מנין החוטין אלא בכריכה ובעשיית הגדיל. ואילו הראב"ד סובר שתכלת חל כהלכה בעצם מנין החוטין שבחפצא של הציצית, ולכן מחייב לעשות חוט א' שלם מהארבעה חוטין מתכלת ולא מספיק בחצי חוט. ולפי"ז יוצא שבין אליבא דהרמב"ם ובין אליבא דהראב"ד עיקר מנין החוטין שבציצית הוא ארבעה חוטין ולא שמונה חוטין - שלא כנ"ל.

57 גמ'. לתוכף שתי תכיפות חיבור ותכיפה אחת אינו חיבור. בשבת נמי יש דין שהתופר שתי תפירות חייב ותפירה אחת פטור שבת דף עג.. אמנם מהרמב"ם משמע דדין תפירה בשבת שונה מדין תפירה בכלאים. משום דלענין שבת כתב בפ"י מהל' שבת הל"ט וז"ל התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט כו' עכ"ל. ובפשטות משמע שמחייב שתי תפירות בשבת כשתחב את המחט שלש פעמים בבגד. שכשתחב את המחט פעם אחת בבגד ומחזירו עשה תפירה וכשחוזר ותוחב פעם שלישית עשה תפירה שניה. וע"ז התכוון הרמב"ם כשכתב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן דהיינו משני צדי הבגד, ראש החוט מצד התחתון וסוף החוט מצד העליון. ומאידך לענין כלאים כתב בפ"י מהל' כלאים הלכ"ד וז"ל בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חיבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים עכ"ל. ובפשטות הרמב"ם סובר שאם תחב את המחט פעמים באופן ששני ראשי החוט יוצאים מצד התחתון של הבגדים וקבץ שני ראשי החוט כאחד חייב משום כלאים, ואע"פ שלענין שבת הו"ל תפירה אחת שפטור. ויש לבאר מדוע חילק הרמב"ם בין שבת ובין כלאים.

58 ונראה דהחילוק הוא משום דבכלאים המחייב הוא החיבור של צמר ופשתים יחדיו. והחיבור חל אף בתפירה אחת כשקבץ שני ראשי החוט כאחד למטה. משא"כ בשבת שהמחייב הוא מלאכת מחשבת, דלענין שבת חל דין שיעורי מלאכה, והשיעור בשבת לחייב במלאכת תופר הוא השיעור של שתי תפירות המתקיימות. ולפיכך תפירה אחת מחייבת בכלאים כי יוצרת חיבור, ואילו בשבת רק שתי תפירות גמורות מחייבות דהוי שיעור מלאכת המחשבת. ולפי"ז נמי מבואר מה שהרמב"ם כתב בהל' שבת שיקשור חוטי התפירות ש"לא תשמט" ואינו מזכיר תנאי זה בכלאים. משום דבכלאים המחייב הוא החיבור בעלמא שחל אפילו בלי קשירת ראשי החוט, ואילו בשבת המחייב הוא מלאכת המחשבת דבעיא מתקיימת שחלה רק עם קשירת החוט.

59 אמנם יל"ע על זה מהמשנה בסוף מס' כלאים פרק ט' משנה י' וז"ל התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור, עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים, השומטה בשבת חייב ע"כ, וחזינן דהמשנה השוותה דיני שבת לדיני כלאים וקבעה שבתפר תפירה אחת וכששני ראשי החוט יוצאים לצד אחד של הבגד הו"ל חיבור לכלאים, והשומטה חייב משום קורע בשבת, ואילו הרמב"ם לא השווה דיני כלאים עם דיני שבת.

60 ונראה דאינה קושיא כלל דשאני מלאכת הקורע בשבת ממלאכת התופר, דקורע חייב כשיש חלות חיבור, ומאחר שבתפירה אחת יש חיבור לכלאים אף הקורע תפירה אחת חייב משום קורע בשבת. משא"כ מלאכת תופר בשבת שחל בה שיעור שתי תפירות מדין מלאכת מחשבת, ולכן התופר תפירה אחת בשבת פטור, ורק התופר שתי תפירות חייב.

61 דמיון לכך מצינו במלאכות כותב ומוחק בשבת. שהרי הכותב בשבת חייב רק אם כותב שיעור שתי אותיות שבת עג., ואילו המוחק אות אחת גדולה ע"מ לכתוב במקומו שתי אותיות חייב שבת דף עה:. ומבואר ששיעור המוחק אינו שוה לשיעור הכותב. וה"ה בקורע, שאפילו הקורע תפירה אחת ע"מ לתפור ב' תפירות חייב שבת עג.. ולכן הקורע תפירה אחת המהוה חיבור לענין כלאים הו"ל קורע בשבת וחייב. ומאידך התופר בשבת חייב רק אם תפר ב' תפירות.

62 גמ'. שוע טווי ונוז. לרש"י דין שוע טווי ונוז מגדיר את החיבור של צמר ופשתים יחדיו המהוה כלאים שיהי' חלק וארוג. ואילו לר"ת המובא בתוס' ד"ה עד כו' דין שוע טווי ונוז מגדיר את חוטי הצמר ופשתים כל אחד לבדו, שרק חוטים כאלו נאסרים בכלאים, ואילו לענין החיבור, כל חיבור שבעולם מהוה כלאים ואסור - ודלא כרש"י.

63 ויעויין ברמב"ם דלכאורה סותר את עצמו, דבפ"י מהל' כלאים הל"ב - ד כתב וז"ל כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד צמר ופשתן שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים. טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע"פ שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מ"מ כיון שנתאחד נאסר. ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים עכ"ל. הרמב"ם כאן אסר מן התורה כל חיבור של צמר ופשתים שבעולם. ואילו בהל' עדות פ"י הל"ג כתב וז"ל עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה כו' כיצד כו' שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה כו' עכ"ל, וצ"ע שכאן משמע שהרמב"ם סובר שרק שוע טוו ונוז מהוה שעטנז מדאורייתא ולא חיבור אחר.

64 וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דאליבא דהרמב"ם יש שני דיני איסור שעטנז מדאורייתא: חדא "לא תלבש שעטנז" היינו שוע טוו ונוז, ועוד כתיב "צמר ופשתים יחדו" היינו כל מין חיבור שבעולם. והרמב"ם סובר שאע"פ שכל חיבור של צמר עם פשתים אסור מדאורייתא מ"מ עיקר הלאו שלוקין עליו הוא רק בשוע טווי ונוז. ולפיכך פסק הרמב"ם שרק הלובש שוע טווי ונוז נפסל לעדות מדאורייתא, משום דלפסול עדות צריך החוטא לעבור על איסור תורה שיש בו מלקות. ואילו כשלובש צמר ופשתים יחדיו המחוברים בחיבור בעלמא שאינו שוע טווי ונוז נהי דעבר על איסור דאורייתא מ"מ מכיון דאינו לוקה הרי הוא כשר לעדות.

65 תוס' ד"ה כולה. ז"ל ואר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו עכ"ל. שלא כדעת הר"ת בתוס' במנחות דף מ: ד"ה תכלת הסובר שכלאים הותרה בבגדי כהונה.

66 בא"ד. מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר א"א לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח עכ"ל. ויעויין בשיעורים למעלה דף ג: תוס' ד"ה לא תעשה, ושם ביארנו באריכות שכוונת התוס' במש"כ במצות יבום ש"מצותו בכך" היינו שיסוד קיום המצוה דיבום הוא ע"י דחיית האיסור של אשת אח, בדומה למצות טומאת כהן לקרוביו בשעת אבילותו אליבא דהרמב"ם שגופו של המצוה הוא שהכהן ידחה את האיסור דטומאה בשביל מצות האבילות לקרובו, וה"ה ביבום כי עצם המצוה הוא לדחות את הלאו. אמנם מתוס' שלפנינו לא משמע הכי שהרי השוו לייבום את מצות לבישת בגדי כהונה שיש בהם כלאים ואמרו דשם נמי "מצוותו בכך", ולא מסתבר כלל לומר שגופו של המצוה בבגדי כהונה הוא לדחות את האיסור דכלאים. ומשמע שכוונת התוס' לפנינו ב"מצותו בכך" היא אחרת דהיינו ש"מצותו בכך" משום שא"א לקיים את המצוה דבגדי כהונה בשום אופן אלא אם דוחה את הלאו והדחייה היא תמידית. וסברא אחרת היא זו ממה שביארנו בהתוס' לעיל, עיי"ש וצ"ע.

67 בא"ד. נילף משריפת קדשים דלא דחי כו' וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט כו' עכ"ל. מיהו מהרמב"ן בחידושיו למס' שבת דף כד: ד"ה מה"מ משמע שחולק על זה וז"ל מצות עשה שאין לקיימה היום אלא בדחיית ל"ת כיון דחביבה מצוה בשעתה כו' א"א לקיים את שניהם מיקרי, אע"פ שאפשר לקיימן למחר, שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי, והרי עכשיו א"א לקיים את שניהן כו' עכ"ל. כוונת הרמב"ן דדין אפשר לקיים את שניהם חל בדליכא סתירה בין העשה לבין הל"ת, משא"כ בנותר דביו"ט ישנה סתירה אלא דלמחרת לא תהיה סתירה, אין זה חשיב אפשר לקיים את שניהם ביו"ט.

68 גמ'. נילף ממילה. מהא דבעי בגמ' למילף דין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממצות מילה שדוחה שבת משמע שמילה בשבת דחויה ולא הותרה משום דדין דעשה דוחה ל"ת דעלמא חל מדין דחויה ולא מדין הותרה וכדמבואר למעלה בשיעורים לתחילת מסכתין דף ב. ד"ה הקדמה כו'. והגמרא השווה עדל"ת דעלמא עם עשה דמילה דדוחה שבת וכדאיתא בגמרא "אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי כו' וכי תימא נילף ממילה כו'" עכ"ל.

69 ולכאורה יש לדון האם מילה בשבת הותרה או דחויה ע"פ דברי התוס' במס' שבת דף קל. ד"ה רבי אליעזר, דר"א אמר שם שאם לא הביא כלי למילה מע"ש מביאו בשבת, משום דסובר שמכשירי מילה שאפשר לעשותן מערב שבת דוחין את השבת. וע"ז כ' התוס' וז"ל וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו, וי"ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כו' ועוד י"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי למהר המצוה כו' עכ"ל. ונראה דהתירוץ הראשון שבתוס' סובר שאפי' אליבא דר"א מילה בשבת דחויה, ומפני כן במקום שאפשר לקיים את שניהם אין מכשירי מילה דוחים שבת, ודוחים שבת רק כשא"א לקיים את שניהם דהקטן צריך לאמו וכו'. אך בתירוץ בתרא בתוס' יש לעיין, האם סוברים דמילה דחויה ושזריזים מקדימים למצוות מהוה סברא המועלת לדחות, או"ד שסוברים דהותרה, וע"ז מועלת סברת זריזים מקדימים, וצ"ע.

70 ומאידך יעויין שם ברשב"א וז"ל ויש מי שתירץ כו' דלר"א כיון שהתורה התירה מכשירין לא טרחינן ולא משנינן כו' וא"ת אמאי לא והא אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' י"ל דשאני הכא דא"א שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה והלכך אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמי עכ"ל. ולכאורה כוונת הרשב"א היא לומר דלר"א הסובר שאפילו מכשירי מילה מותרים בשבת ההיתר חל מדין הותרה, ועדיין יתכן דאליבא דרבנן הסוברים שאין מכשירין מותרין שמילה עצמה דחויה ולא הותרה.

71 אמנם יעויין ביו"ד סוף הל' מילה סי' רס"ו סעיף י"ד שהמחבר פסק וז"ל יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל עצמו יפרע עכ"ל, והשיג עליו הרמ"א וז"ל ולא מצאתי ראיה לדבריו ואדרבא נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר כו' עכ"ל. ועיי"ש בביאור הגר"א אות כ"ה שכ' וז"ל ולכאורה אין ראיה, דעבודה בשבת הותרה וכמ"ש ביומא דף מו: משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא כו' עכ"ל. ולכאורה משמע שהמחבר סובר שמילה בשבת דחויה והרמ"א סובר שהותרה. ויעויין בשיעור הראשון למסכתין דף ב. ד"ה הקדמה, ויוצא לפי הגר"א דאליבא דהמחבר הסובר דמילה בשבת דחויה, המתיר הוא קיום המצוה, ולפיכך מותר רק למוהל א' למול ולפרע, אבל כשא' מל והשני פרע שהראשון לא קיים המצוה משו"ה אסור לו למול. ומאידך הרמ"א סובר שמילה בשבת הותרה כמו עבודה במקדש שהותרה בשבת. ובהתאם לכך סובר שהמתיר אינו קיום המצוה אלא עצם מעשה המילה, ולכן מתיר לא' למול ולשני לפרע כיון דשניהם עושים מעשה מילה.

72 אך לע"ד נראה דיתכן להסביר את שיטת הרמ"א באופן אחר ולומר שסובר שמילה בשבת דחויה ומכל מקום מתיר מילה בשבת כשא' מל וא' פרע משום שסובר שיש שתי קיומי מצוות במילה: א מצוה לעשות מעשה מילה; ב מצוה בתינוק לעשותו לבן ברית. וראייה ששתי מצוות מתקיימות במילה יוצאת מזה שמברכים שתי ברכות על המילה וכדאיתא במס' שבת דף קלז:, ברכת "על המילה" וברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". ברכת "על המילה" חלה על מצות מעשה המילה של המוהל. וברכת "להכניסו" חלה על קיום המצוה שבתינוק שנעשה לבן ברית.

73 ויעויין ברמב"ם בפ"ג מהל' מילה הל"א שכ' וז"ל המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן. ואבי הבן מברך ברכה אחרת ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן. לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בי"ד או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן עכ"ל. הרמב"ם פסק שכל מי שמל מברך על המילה, ומאידך רק האב מברך ברכת להכניסו שיש לו מצוה מיוחדת להכניס את בנו לברית ועל מצוה דידיה הותקנה ברכה זו. ומאידך הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב וז"ל מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך, ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך עכ"ל. אליבא דהראב"ד ברכת להכניסו הותקנה על קיום המצוה של כל א' וא' מישראל לדאוג שכל ערל בישראל ימול ויכנס לבריתו של אברהם אבינו. והנה אף הרמב"ם כ' "שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן". ומוכח בין לפי הרמב"ם ובין לפי הראב"ד שמצוה מוטלת על כל א' וא' מישראל לדאוג ולסדר שכל תינוק ערל יכנס לברית בדומה להאב אלא דהרמב"ם והראב"ד פליגי האם הברכה דלהכניסו הותקנה בשביל מצות כל א' וא' מישראל המשתתף בכניסה לברית או רק בשביל האב לבדו המכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו.

74 והנה כשא' מל וא' פרע יל"ע מי מקיים מצות מעשה המילה ומצות להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ודומה דתלוי על איזה מצוה מדובר, דבנוגע למצות מעשה המילה נראה שרק זה שפרע קיים המצוה, מכיון דמילה בלי פריעה אינה מצוה ומשו"ה רק זה שפרע וגמר את מצות מעשה המילה קיים את המצוה. מאידך בנוגע למצות להכניסו בברית מסתבר שגם המל וגם זה שפרע קיימו את המצוה, מכיון דשניהם השתתפו בהכניסה בברית.

75 ולפי"ז יתכן שהדוחה דמילה בשבת הוי אף את המצוה שהתינוק נעשה בן ברית ולא רק את מצות המוהל שעושה את מעשה המילה. ולפיכך הדחייה דשבת חלה גם לזה שמל כשא' מל וא' פרע, ומשום דאע"פ שרק מי שפרע קיים את המצוה לעשות את מעשה המילה, אך בנוגע לקיום המצוה שבתינוק להכניסו בברית גם המל וגם הפורע קיימו את המצוה, ולפיכך שבת הודחה לשניהם.

76 ועוד יתכן לומר לפי מה שנתבאר בשיעורים לקמן דף ו. לתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה שהדוחה בדין עשה דוחה ל"ת אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה, דה"ה במילה בשבת אליבא דהרמ"א שהוא סובר שאין קיום המצוה דמילה דוחה שבת שא"כ רק האיש שפרע קיים אותה, אלא שמעשה המצוה דמילה דוחה את השבת והרי מי שמל ולא פרע עכ"פ עשה מעשה מצות מילה וזהו הדוחה דשבת. ולפי"ז י"ל שאין היתר הרמ"א חל מדין הותרה אלא מדין דחויה ודלא כנ"ל.

77 ענין פיקוח נפש בשבת: דחויה או הותרה

78 א לעיל עסקנו בענין מילה בשבת האם הוא דחויה או הותרה. והנה בנוגע לפקו"נ בשבת האם הוא דחויה או הותרה יעויין בש"ע או"ח שכ"ח: י"ב במחבר שכ' וז"ל כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת עכ"ל, וכ' הרמ"א וז"ל וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם כו' עכ"ל. ובפשטות בהא פליגי, דאליבא דהמחבר פקו"נ הותרה, ולפיכך סובר שלא מפקחים ע"י עכו"ם, ואילו אליבא דהרמ"א פקו"נ דחויה, ומפני כן משתדלים לפקח ע"י עכו"ם.

79 אך ברמב"ם א"א לומר כן, דהא פסק בפ"ב מהל' שבת הל"א וז"ל דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות כו' עכ"ל. מכאן שפסק שפקו"נ בשבת דחויה. ומאידך הרמב"ם פסק שם הל"ג וז"ל כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים וכו' אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם כו' עכ"ל. מבואר ברמב"ם שמפקחין נפשות דוקא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם ולא ע"י עכו"ם, וקשה שאם סובר שפקו"נ בשבת דחויה הוא למה לא יפקח ע"י עכו"ם - וכדפסק הרמ"א. ועוד צריך להבין למה מחייב הרמב"ם דוקא חכמי ישראל לפקח נפשות.

80 ואמר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם ס"ל דפקו"נ בשבת דחויה, אך לא רק גוף הצלת הנפש הוי המתיר והדוחה אלא גם קיום המצוה של הצלת נפשות הוי המתיר. ולכן אם ניצול ע"י עכו"ם, נהי שיש בכך חפצא של הצלת נפשות, אבל מ"מ מפסידים את קיום המצוה. וכדי לקיים את המצוה היהודי חייב להציל את המסוכן בעצמו ולא שיוצל ע"י עכו"ם. אמנם ביאור זה קשה דכיון דסגי ליהודי לומר לעכו"ם להציל את המסוכן, אם העכו"ם הצילו, בזה גופא אף היהודי קיים מצות הצלת נפשות, כי המסוכן ניצול מחמתו שצוה לעכו"ם להצילו, ושוב צ"ע למה סובר הרמב"ם שלא מצילין ע"י עכו"ם.

81 ואמר הגר"ח זצ"ל דיתכן ששיטת הרמב"ם בהצלת נפשות בשבת דומה לשיטתו בטומאת כהן לקרובו וכפי שביארנו למעלה דלרמב"ם עצם מצות האבילות של הכהן מחייבת אותו לחלל את קדושתו ולהטמא לקרובו. ומפני כך סובר הרמב"ם שטומאת כהן לקרובו דחויה ולא הותרה וכנ"ל. וסובר הרמב"ם דה"ה בפקו"נ שיש קיום מיוחד במצות הצלת נפשות כשהיהודי המציל דוחה איסור תורה כדי להציל נפש מישראל, ומקיים בזה מצות וחי בהם ולא שימות בהם, והקיום המיוחד הזה לדחות איסור תורה לשם הצלת נפשות לא מתקיימת אם מצילין ע"י עכו"ם. ולפיכך יהודי חייב להציל בעצמו ולא להציל ע"י עכו"ם כדי שידחה את האיסור לצורך מצות הצלת נפשות, שבכך מקיים את המצוה המיוחדת דהצלת נפשות ע"י דחיית איסור. ובכך נמי מבואר למה אליבא דהרמב"ם מקפידין שדוקא חכמים יצילו כי קיום מצוה זו דפקו"נ ע"י איסור מהוה מצוה שבגופו, ולחכמים זכות קדימה לקיימה דא"א לקיימה ע"י שליח או ע"י עכו"ם אלא בגופם. והגר"ח זצ"ל היה תמיד רגיל להתעסק בגופו בהצלת נפשות בק"ק בריסק ולא הניח לאנשים אחרים להציל במקום שהיה אפשר לו להציל בעצמו, וכשיטת הרמב"ם שהגר"ח זצ"ל פסק ונהג כמוהו בקפידה רבה. ואמר הגר"ח זצ"ל שבכך מחמיר במצות הצלת נפשות, ואינו ח"ו מקיל באיסור שבת, כי אפילו על ספק פקו"נ מחללין את השבת, ובודאי במקום שיש פסק הרמב"ם והמחבר המחייב את החכם לדחות שבת ולהציל נפשות בעצמו ובגופו הרי הוא מחוייב לעשות כן.

82 והנה עלינו לעיין עוד בשיטת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' שבת הל"א - ג וז"ל דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום כו' ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן, כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם עכ"ל. וקשה שבראשונה כתב הרמב"ם ששבת דחויה אצל סכנת נפשות, ואילו לבסוף כתב ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול, דמשמע שהותרה. ועוד צ"ע כנ"ל דהא פסק שאסור להציל ע"י עכו"ם אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, ולכאורה משמע שהוא מדין הותרה, דאילו מטעם דחויה היה בדין לחזר ולהציל דוקא ע"י עכו"ם כדי לא לחלל את השבת. ועוד צ"ע דאילו מדין דחויה היה בדין להצילו לכתחילה בשינוי שאינו מלאכה מדאורייתא, והרמב"ם ס"ל דלא בעינן שינוי ודלא כרמ"א הנ"ל, ואם אפשר לקיים את שניהם ולהצילו בשינוי בלי איחור מדוע לא יצילנו בשינוי. ועוד קשה, מדוע הדגיש הרמב"ם דוקא כאן שאלו שאומרים שזה חילול שבת הרי הם מינים ועליהן הכתוב אומר וכו'.

83 ונראה דהא דכתב הרמב"ם ששבת דחויה היא צ"ל כמו שביאר הגר"ח זצ"ל שאינה דין דחייה והיתר בעלמא, אלא קיום בפני עצמו לדחות האיסור עבור הצלת נפשות, כי ע"י דחיית האיסור להציל נפשות מראים שמשפטי התורה הם רחמים חסד ושלום בעולם וכמוש"כ הרמב"ם וז"ל הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם עכ"ל. ודוקא כאן שדוחים איסור שבת כדי להציל נפשות מי שאינו מקבל את ההלכה הו"ל מין. שזהו מעיקר יסודות התורה שמצות הצלת נפשות מעולה משאר מצוות התורה ודוחה כל איסור אחר חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד. ומשו"ה דוקא כאן חל דין להקדים חכמים וגדולי ישראל לפקח נפשות שבכך ילמדו לבנ"י את היסוד שדיני תורה רחמים וחסד הם ושהצלת נפשות מעולה משאר המצוות. ולפי"ז י"ל דלכן ס"ל לרמב"ם דהיתר פקו"נ חל דוקא מדין דחויה ולא מדין הותרה שרק אם דחויה הוא יש חלות איסור תורה שדוחים אותו כדי להציל נפשות והדחייה מעיקר המצוה. ואעפ"כ מדיני הדחייה הוא לפעול למעשה כאילו האיסור הותר, ולהתנהג בנוגע להצלת נפשות בשבת כאילו הוא יום חול, ואין לחפש דרכים שונים לא לעבור על איסורי שבת. דאע"פ שאפשר בשינוי או ע"י עכו"ם אין חוזרים אחריהם, וגדולי ישראל וחכמיהם מצילים בלי שינוי כלל, משום שגדר ההצלה הוא דבדרך שמצילים נפש בחול מצילים אותו בשבת.

84 ועיין עוד במגיד משנה שם הלי"ד שכתב דאליבא דהרמב"ם בשביל חולה שיש בו סכנה "לכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה", כלומר שעושין לו כל צרכיו כאילו הוא יום חול, ולא דנים בכל מעשה ומעשה שעושים בשבילו האם בלי כך יסתכן, אלא מטפלים בו בכל הדברים שהיו עושים לו כאילו היה יום חול, ואף עושים בשבילו דברים שאינם שייכים באופן ישיר למניעת סכנה. משום דההיתר חל כאילו שבת הותרה כמו יום חול, ואע"פ שעצם האיסור של שבת דחויה ולא הותרה כנ"ל.

85 ב והנה אליבא דהרמב"ם אע"פ ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה כיום חול הוא היינו לענין שעושין לו כל הדברים שעושים בשביל הצלת חולה מסוכן בחול בלי שינוי כלל ובלי עכו"ם. מ"מ הדין הוא שמאכילים החולה הקל קל תחילה, וכדאיתא במס' יומא דף פג. וברמב"ם שפסק כן פי"ד מהל' מאכלות אסורות הלט"ז - י"ז משום דההיתר מוגבל לאיסור הכי קל, כגון אם צריכים להאכילו מטבל או מנבילה מאכילים אותו מנבילה שהוא קל. ויעויין ברא"ש מס' יומא פ"ח אות י"ד וז"ל שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא נשחט בשבת, כי י"א מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי י"א מכוונים הם אבל י"ל כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין כו' עכ"ל, ודבריו לבסוף תמוהים וזקוקים לביאור.

86 ונראה שהראב"ד ס"ל שפ"נ הותרה וחל בו דין הואיל ואשתראי אשתראי, ומכיון דשבת הותרה לצורך בישול, הותרה נמי לשחיטה, ולא מתירים איסור נבילה שאיסור אחר הוא. והדין של "הקל קל תחילה" אינו מחייב לעשות דוקא את האיסור הכי קל אלא דיסוד הדין של "הקל קל תחילה" הוא לצרף את ההיתר דפ"נ לאיסור הכי קל. ואילו כאן דממ"נ שבת הוי האיסור המצטרף לפקו"נ ושהותר במלאכת בישול, משו"ה מוסיפין להתיר איסור שבת עוד פעם בשחיטה ולא מתירים איסור נבילה. ואע"פ שאיסור נבילה קל, ההיתר כבר הצטרף לשבת. ויעויין בזבחים דף לב: דלאביי חל דין הואיל ואישתראי אישתראי רק כשההיתר חל מדין הותרה ולא מדין דחויה. ולרבא הואיל ואישתראי אישתרי חל בין בהיתר שחל מדין הותרה ובין שחל מדין דחויה. ולפי"ז אם הראב"ד סובר כאביי צ"ל שפ"נ הותרה, ולכן ס"ל דדוקא האיסור שאליו הצטרף ההיתר הותרה ולא איסור אחר, דאילו מטעם דחויה היה בדין לדחות איסור נבילה הכי קל ולא להוסיף עוד בדחיית השבת. מאידך אם הראב"ד ס"ל כרבא אין ראייה האם סובר פקו"נ בשבת הותרה או דחויה.

87 ג עע"ש ברא"ש וז"ל ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוה לדידן כל או"נ ביו"ט כמו בחול והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול, והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל, ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה עכ"ל. ונראה דמהר"ם סובר ששבת הותרה לחולה שיש בו סכנה ואילו איסור נבילה דחויה הוא, ולפיכך מתירים דוקא שחיטה בשבת ולא את אכילת הנבילה. ונראה שטעמו משום שיש היתר מיוחד לפ"נ בשבת וכדאיתא בגמרא יומא דף פה: וז"ל ושמרו בנ"י את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ל. ומאחר שהמתיר יוצא מעצם דיני השבת הרי הוא חל מדין הותרה כמו שחל ההיתר של אוכל נפש ביו"ט, ואילו ההיתר בשאר איסורי תורה חל מגזיה"כ "וחי בהם ולא שימות בהם" שם המהוה חלות דחויה ולא חלות הותרה, דהיינו שמצות הצלת נפשות דוחה שאר איסורי תורה. ועיין למעלה בשיעור הראשון למסכתין.

88 ע"ע בר"ן על הרי"ף למס' ביצה פרק שני דף ט: דפוס ווילנא המחלק בין פקו"נ בשבת שדחויה לבין אוכל נפש ביו"ט שהותרה, ומשו"ה סובר שרבוי שיעורים בפקו"נ בשבת אסור ואילו רבוי שיעורים באוכל נפש ביו"ט מותר.

89 ויעויין בבעל המאור למס' שבת פ"ק דף ז. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא האוסר לאדם להכניס את עצמו לפקו"נ ואח"כ לדחות שבת, ובפשטות סברתו משום שפקו"נ דחויה ולא הותרה ולפיכך אסור לאדם להכניס את עצמו לכתחילה לפקו"נ.

90 ד והנה כשהמים החמים שהכינם לרחוץ את התינוק אחרי מילתו נשפכו לפני המילה בשבת, פליגי הבעה"מ עם הרמב"ן אם מלין את התינוק או לא. בבעה"מ בפ' ר"א דמילה דף נג. בדפי הרי"ף למס' שבת דפוס ווילנא אוסר וז"ל מכשירין של מילה כגון חמין לרחוץ בו שאפשר להחם לו מע"ש אינן דוחין את השבת אלא א"כ נשפכו חמין שלו לאחר מילה כו' עכ"ל. ומאידך הרמב"ן בחידושיו למס' שבת דף קלד: כתב שמלין וז"ל אם היה לו חמין כדי רחיצה שלפני מילה ואין לו כדי רחיצה שנייה שלאחר מילה או שנשתפכו חמין שהכין לה מקמי מילה שאני אומר רוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת ואין אומרים נדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות נמי דוחה ואין למצוה אלא שעתה שאין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא לאחר מכאן מפני הסכנה עכ"ל.

91 והנה שיטת בעה"מ שאסור להכניס את עצמו לסכנת נפשות בשבת ואפילו בשביל מצות מילה. ולשיטתו אזיל בבעה"מ על הרי"ף למס' שבת דף ז. דפוס ווילנא שכתב וז"ל והא דת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת פי' הרי"ף ז"ל בהלכותיו בספינה גוששת ואח"כ חזר בו בתשובה ופירש טעמא משום בטול עונג שבת ולי נראה טעם אחר בין בזו ובין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר עומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת עכ"ל. ונראה שבעה"מ בדיעה שפקוח נפש בשבת הודחה, ולפיכך סובר שאסור לכתחילה להכניס את עצמו לסכנת נפשות בשבת. ואילו הרי"ף חולק עליו, ומסתבר שהרי"ף סובר שפקו"נ בשבת הותרה ומשו"ה מתיר לו לאדם להכניס את עצמו לסכנת נפשות לכתחילה משום דפקו"נ בשבת הותרה ואין בו חלות עבירה כלל.

92 ברם צע"ק בבעה"מ שאוסר להכניס את עצמו לפקו"נ בשבת אפילו בעבור מצות מילה והרי בדין שאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת איתא בגמרא שבת דף יט. דבד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ומ"ש מילה שאסורה. ויתכן דבעה"מ ס"ל דיש לחלק בין כניסה לפקו"נ בשבת מלפני שבת שלצורך מצוה שריא לבין כניסה לפקו"נ בשבת עצמה שאסור אפילו לצורך מצות מילה.

93 ובביאור שיטת הרמב"ן יתכן שהסכים עם בעה"מ שאסור בעלמא להכנס לפקו"נ כי פקו"נ דחויה ולא הותרה, אלא שמתיר רק כאן עבור מצות מילה, והוא משום שמילה דוחה מלאכת חובל בשבת וה"ה שדוחה את האיסור להכנס לפקו"נ בשבת המהוה איסור שבת ומילה בזמנה דוחה אותו. ובאמת עלינו להבין את שיטת בעה"מ שאם מילה דוחה מלאכת חובל בשבת למה לא תדחה את האיסור של הכנסת עצמו לפקו"נ בשבת שהרי הוא נמי איסור שבת.

94 ונראה שבעה"מ סובר שרק מלאכת חובל נדחתה לצורך מילה בשבת כי החבלה היא מגופה של מצות המילה עצמה שהמצוה היא לחבל בתינוק כדי להטיף ממנו דם ברית. משא"כ באיסור של הכנסת עצמו לפקו"נ בשבת שיצטרך לחלל שבת בדבר שאינו מגופה של המילה והיה אפשר להכין עוד חמין לפני שבת לפיכך אין מצות המילה דוחה אותו כמו שאינו דוחה שאר מכשירי המילה שאפשר לעשותן מלפני שבת. וע"ז חולק הרמב"ן כי הוא סובר שמכשירי מילה לפני המילה שאינן נעשין בשעת המילה והרי הן הכנות בעלמא למילה אסורין, משא"כ במילת התינוק באופן שמכניס את עצמו לפקו"נ שההכנסה נעשה בשעת המילה, ומשו"ה המילה דוחה אותו האיסור כמו שדוחה את האיסור של החובל בשבת בשעת המילה.

95 ויעויין בריטב"א למס' סוכה דף מג: שהקשה אמאי לא גזרו על המילה לאוסרה בשבת מחמת גזירת רבה שמא יעביר את הסכין ד' אמות ברה"ר כמו שגזרו על השופר ועל הלולב בשבת ותירץ וז"ל כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א"א עכ"ל. ביאור דבריו דגזירה דרבה הטילה איסור מלאכת הוצאה מדרבנן על הנוטל לולב בשבת ועל התוקע בו שופר, ואילו מילה דוחה מלאכת חובל בשבת מדאורייתא, וכמו שדוחה מלאכת חובל מדאורייתא ה"ה שתדחה מלאכת הוצאה מדרבנן שחלה מגזירה דרבה, ולפיכך לא גזרו. אמנם נראה דתירוצו ניחא דוקא אליבא דהרמב"ן הסובר שמילה דוחה כל איסור שבת שנכשלים בו בשעת המילה, אך א"א לומר כן אליבא דבעה"מ הסובר שרק מלאכת חובל בשבת נדחית ולא איסור שבת אחר.

96 ה הבאנו למעלה באות ד' שני מקורות שהביא הבעה"מ בנוגע לדין הכנסת עצמו לפקו"נ. בנוגע למצות מילה בשבת כשהחמים שהכינום לרחוץ את התינוק אחרי מילתו נשפכו לפני המילה, בעה"מ אסר את המילה. וכמו"כ אסר להפליג בספינה פחות מג' ימים לפני השבת משום שמכניס את עצמו לפקו"נ בשבת. וצ"ע דא"כ למה אסרו חז"ל להפליג בספינה רק תוך ג' ימים מלפני השבת בלבד ולא בכל השבוע. ועוד קשה שהרי הגמרא בשבת דף יט. קבעה שהאיסור להפליג בספינה חל רק כשמפליג לדבר הרשות ואילו כשמפליג לדבר מצוה מותר, ועלינו להבין מ"ש מילה שאסורה ואע"פ דהויא דבר מצוה. ועוד קשה שאם נעיין היטב בלשונו של בעה"מ משמע שהאיסור דהפלגה בספינה אינו אסור אלא מדרבנן וז"ל דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר עומד בפני פקוח נפש כו' עכ"ל, ומשמע שאסור משום מראית עין דעלמא מדכתב "ונראה כמתנה לדחות את השבת" ואילו במילה משמע שאסר מדאורייתא שהרי פסק שאסור למול בשמיני ואע"פ שמצוה מדאורייתא הוא. ולפי"ז מיושב נמי אמאי רק ג' ימים לפני שבת דכיון דהוי איסור דרבנן משום מראית עין, א"כ רק בג' ימים אלו איכא מראית עין. וצ"ע מ"ש הפלגה בספינה שאסורה מדרבנן ממילה שאסורה מדאורייתא.

97 ונראה דיש לבאר בתרי אנפי:

98 א י"ל דס"ל לבעה"מ שקיימת נ"מ בין להכניס עצמו לפקו"נ בשבת עצמה שאסור מן התורה לבין להכניס עצמו לפקו"נ לפני שבת שאסור רק מדרבנן. והנה במילה נכנס לפקו"נ בשבת עצמה ומשו"ה אסור מן התורה, ומאידך בספינה נכנס לפקו"נ לפני שבת ומשו"ה אסור רק מדרבנן בלבד. והנה איסורי שבת מצוות עשה ול"ת שהזמן גרמא הם ולכן קיימת נ"מ בין כניסה לפקו"נ בימי החול לבין כניסה לפקו"נ בשבת עצמה. דאע"פ שאדם מוזהר על השבת תמיד מ"מ החיוב למעשה לשמור שבת חל רק ביום השבת עצמו. והאיסור מדאורייתא להכניס את עצמו לפקו"נ חל רק בזמן שחלות איסור השבת חל למעשה ולא בימי החול בזמן שאיסור השבת אינו חל למעשה. ב א"נ י"ל דשאני מילה מהפלגה בספינה משום דמילה עצמה מהוה מעשה איסור דחילול שבת אלא שדוחה שבת דעלמא, ומאידך הפלגה בספינה בחול הוי מעשה היתר. ולכן הפלגה בספינה בחול דמעשה היתר הוא מותרת מדאורייתא ואע"פ שמכניס עצמו ע"י כך לפקו"נ בשבת. משא"כ מילה המהוה מעשה איסור דמלאכת חובל בשבת אלא דבעלמא מצות מילה דוחה שבת, דה"מ שדוחה כשאינו צריך לעשות מלאכה בנוסף לעצם מעשה המילה, משא"כ כשנשפכו החמים לפני המילה שצריך לעשות גם מלאכת בישול בשבת, באופן זה לא התירה התורה את המילה, וכשימול הרי הוא עובר על האיסור של מלאכת חובל שבת.

99 ע"כ

100 גמ'. מפסח מה לפסח שכן כרת. צ"ע, שהרי דין עשה דוחה ל"ת חל מדין דחויה ואילו היתר העבודה בשבת חל מדין הותרה וכדאיתא במס' יומא דף מו:, וא"כ היאך נלמד עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודת הפסח.

101 ונראה שחלות הדין הותרה שחלה בפסח שאני מדין הותרה דעלמא. בעלמא אין האיסור חל כלל כנ"ל בשיעורים, אבל בפסח המצוה מתירה את איסור השבת. ומכיון שההיתר חל מחמת "מתיר" ניתן ללמוד ממנו דין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וכמו"כ הבאנו לעיל שר"ת סובר שכלאים הותרה בציצית ומ"מ הרי הוא המקור לעשה דוחה ל"ת, אלא מאחר שהותרה ע"י חלות "מתיר" ניתן ללמוד ממנו שעדל"ת בכל התורה כולה.

102 שם. גמ'. מתמיד. עלינו להבין, מדוע מחלקת הגמרא בין קרבן תמיד לבין קרבן פסח, הרי שניהם דוחים שבת מחמת הכלל "כל שזמנו קבוע דוחה את השבת" יומא דף נ., ולכאורה אינם שני מתירים שונים. ונראה מכאן דבאמת הויין שני מתירים שונים. המתיר בתמיד הוא החפצא של קרבן שבת, וכלשון הפסוק "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" במדבר כ"ה: י', דשני הקרבנות, תמיד ומוסף, שייכים לשבת, ומהוים קרבנות היום של שבת. מאידך פסח אינו מקרבנות השבת אלא שבמקרה צריכים להקריבו כשחל ערב פסח להיות בשבת, והמתיר הוא חובת הבעלים שקבוע לה זמן וכלשון הפסוק "ויעשו בנ"י את הפסח במועדו", ודורשין אפילו בשבת עיין בפרש"י במדבר ט: ב, ומשמע שחובת ההקרבה הוא המתיר. ולפי"ז מבואר נמי את מה שהגמרא דחתה "מה לפסח שכן כרת" ר"ל שקיום המצוה דפסח חמורה משום דיש בה כרת וחומרת המצוה מהוה יסוד המתיר.

103 גמ'. שכן ישנן לפני הדיבור. יש להבין את כוונת הגמרא. ונראה דר"ל דמכיון דהמצוות האלו ניתנו לבנ"י לפני מתן תורה, כשניתנה התורה בסיני, הלאו דשבת לא נאמרה במקום המצוות האלה ושבת הותרה מעיקרא. לכן א"א ללמוד מזה לדין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שחל מדין דחייה.

104 גמ'. מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי דחי, לא לאו דמחמר, ואפי' הכי לא דחי, אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה, ליגמר מהכא דלא לידחי. וקשה דלכאורה דברי הגמרא סותרים אהדדי, דבתחילה רצתה הגמרא ללמוד מדין "כולכם חייבים בכבודי" דדוקא כיבוד אב ואם אינו דוחה איסור כרת דשבת וללמוד ממנו לשאר מצוות עשה דדוחין ל"ת שיש בו כרת, ומדאוקמה בלאו דמחמר, רצתה הגמרא ללמוד להיפך, דהיינו שכמו שמצות כיבוד אב ואם אינה דוחה הלאו דמחמר בשבת דה"ה מצוות עשה דעלמא אינן דוחין ל"ת וכבר הקשו כן הראשונים.

105 ונראה שיתכן ליישב בדרך חדש לפי הרמב"ם. דהנה יש לחקור בגזיה"כ "אני ה' - כולכם חייבין בכבודי", האם חידשה התורה שמצות כיבוד אב ואם אינה חלה כלל במקום שיש איסור, או דילמא שאע"פ שיש מצות כיבוד אב ואם מ"מ אינה דוחה את האיסור. ונ"מ בנוגע למצות אחרות, דאם מצות כיבוד אב ואם אינה חלה כלל מגזיה"כ "אני ה' - כולכם חייבים בכבודי", זהו דוקא כיבוד אב ואם אבל שאר מצוות עשה חלין ודוחין את האיסור. ואילו אם נימא דגזיה"כ שמצות כיבוד אב ואם חלה ואעפ"כ אינה דוחה את האיסור, י"ל דה"ה דלמדין גם לשאר מצוות עשה שבתורה שחלין ולא דוחין. ולפי"ז י"ל דזהו החילוק בין הקושיא הראשונה לבין הקושיא השניה שבגמרא. לכתחילה כשהגמרא למדה דמיירי בדאמר ליה אביו שחוט לי בשל לי, אזי נקטה שגזיה"כ ד"כולכם חייבין בכבודי" חידשה שכשיש איסור ליכא חלות מצות כיבוד אב ואם כלל, ולפיכך למדין מזה לשאר מצות שאינן כמו כיבוד אב ואם שהן חלין ודוחין אפילו איסור כרת. ומאידך לבסוף כדאוקמא הגמרא דמיירי בלאו דמחמר שאין בו כרת, נקטה שאע"פ שמצות כיבוד אב ואם חלה מ"מ אינה דוחה את הלאו דמחמר, והקשה דא"כ נילף לשאר מצוות מכיבוד אב ואם שאף הן חלין ולא דוחין איסורי לאוין בעלמא.

106 ובביאור הדבר עיין ברמב"ם בהל' ממרים הלי"ב - י"ד שכתב ז"ל מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות ל"ת או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו אביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי. אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה. ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ות"ת גדול מכבוד אב ואם. אמר לו אביו השקני מים ואמרה לו אמו השקיני מים מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו תחילה מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו עכ"ל. ומדוייק מלשונו שקיימות שתי הלכות: א כשאביו אומר לו בפירוש לעבור על מצוה שבתורה אין מצות כיבוד אב חלה כלל, וכמו שכתב "לא ישמע לו" ר"ל שאין כאן מצוה כלל, ב כשיש סתירה צדדית בין כיבוד אב לבין מצוה אחרת, דא"א לקיים את שתיהן, ברם אביו לא ציוהו בפירוש לעבור על המצוה אלא אמר לו השקיני מים ואם יתעסק בכבוד אביו ממילא תבטל המצוה האחרת, חייב להניח את כבוד אביו לעשות את המצוה. וכאן מצות כיבוד אב חלה אלא שלמצוה האחרת יש קדימה. וכך מדוייק מלשון הרמב"ם שכתב "יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו", ר"ל שחלה מצות כיבוד אב אלא שהמצוה האחרת קודמת. וזה מדוייק נמי ממש"כ הרמב"ם הלשון "ויניח" כשיש עליו מצוות כיבוד אב וכיבוד אם לעשות שכתב "מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו" דהיינו שמצות כיבוד אם חלה אלא שיש לו להקדים את מצות כיבוד אב למצות כיבוד אם.

107 ולפי הרמב"ם הסוגיא מבוארת דמעיקרא קס"ד דמיירי שאביו אמר לו שחוט לי בשל לי, דהיינו שאמר לבנו במפורש לחלל את השבת בשבילו, ולכן מצות כיבוד אב פקעה לגמרי ולא חלה כלל, ומזה למדין לשאר המצוות שחלין ודוחין. אך נראה שהגמרא לבסוף מיירי באופן דמחמר כשאביו לא אמר לו במפורש לחלל את השבת אלא שכדי להביא את הדברים שאביו ביקש ממנו ממילא צריך הבן לחמר אחרי בהמתו, ובאופן זה מצות כיבוד אב חלה אלא שאינה דוחה את השבת, ולמדין מזה לשאר מצוות עשה שבתורה שגם הן אינן דוחין.

108 בדומה לזה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים הל"ט וז"ל המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואצ"ל אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו עכ"ל, ומדוייק מלשון הרמב"ם שאם המלך גזר במפורש לבטל מצוה שאין שומעין לו כי אין כאן חובה כלל להקשיב למלך משום דגזירתו בטלה מעיקרא. ואילו כשהמלך גזר בדבר רשות אלא שהיהודי התעסק במצוות וביטל את גזירת המלך הרי הוא פטור, משום שאע"פ שחובת המצוה לקיים גזירת המלך חלה מ"מ יש קדימה למצוות אחרות. והוא אותו החילוק שחלקנו אליבא דהרמב"ם בנוגע לכיבוד אב.

109 ויעויין בתחילת הסוגיא בסוף דברי התוס' דף ה: ד"ה כולכם וז"ל וא"ת ול"ל קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר בפ"ק דקידושין דף לא. גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך, וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ל. ולפי דברינו יפלא על קושית התוס', דהנה דין שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך חל מדין קדימה הקובעת שמצות כיבוד אב קודמת למצות כיבוד אם, אך פשיטא שהבן המכבד את אמו במקום אביו מקיים מצות כיבוד אם שאכן חלה, אלא שעבר על ההלכה שמצות כיבוד אב קודמת. ואילו גזיה"כ ד"כולכם חייבין בכבודי" לפי הה"א מפקיעה את כל עצם מצות כיבוד אב מעיקרא. וחזינן דתוס' ס"ל דאף אליבא דהה"א מצות כיבוד אב חלה אלא שאינה דוחה את האיסור, בדומה למצות כיבוד אם שחלה במקום מצות כיבוד אב אלא שמצות כיבוד אב קודמת, וא"כ הם צריכים לפרש את הגמרא שלא כמו שביארנו לפי הרמב"ם, ועיין בתוס' ד"ה טעמא שמפרשים בדרך אחרת.

110 תוס' ד"ה כולכם. וז"ל מאני ה' דסיפא דקרא קדריש, וא"ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם כו' וי"ל דכבוד הקב"ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כו' דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם עכ"ל. ויש לבאר מהו יסוד המחלוקת שבין שני התירוצים שבתוס'. ונראה דהנה המנחת חינוך במצוה ל"ג אות ג' חוקר אם מצוות כבוד ויראת אב ואם הויין מצוות שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום.

111 ויתכן שבדבר זה פליגי תרי הלישני בתוס'. בלישנא קמא ס"ל לתוס' דמצות יראת אב ואם הוי' מצוה שבין אדם למקום כמו שבת, אלא שיש כבוד הקב"ה טפי בשמירת שבת מביראת אב ואם. ומאידך אליבא דהתירוץ השני בתוס', יראת אב ואם הוי' מצוה שבין אדם לחבירו שאין בה חלות כבוד הקב"ה, ולכן מצות שבת קדימא כיון דיש בשמירת שבת מצות כבוד הקב"ה, משא"כ ביראת אב ואם.

112 ולכאורה חקירת המנ"ח הוא יסוד המחלוקת שבמס' קידושין דף לב. במצות כיבוד אב ואם משל מי, דלר' יהודה משל בן ולרב נתן בר אושעיא משל אב. ובפשטות י"ל שאם מצות כיבוד אב ואם מהוה מצוה שבין אדם לחבירו, הוצאות המצוה משל אב הן, כי במצוות שבין אדם לחבירו חוץ מבצדקה חברו חייב בהוצאות המצוה וכדחזינן במצות השבת אבידה ב"מ דף ל: דף לא: ובמצות טעינה ב"מ דף לב.. ומאידך אם המצוה הוי' מצוה שבין אדם למקום, הוצאות המצוה הויין משל בן.

113 והנה הרמב"ם פסק משל אב וכמו שכתב פ"ו מהל' ממרים הל"ג וז"ל אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב עכ"ל. ונמצא שסובר דהוי' מצוה שבין אדם לחבירו. וצ"ע שהרי הרמב"ם כתב שם הל"ז וז"ל עד היכן כיבוד אב ואם אפילו נטל כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, ק"ו למי שאמר והיה העולם כרצונו עכ"ל, וקשה דהא הרמב"ם פסק כאן בהל"ז שאפילו כשהאב השליך כיס זהובים משל בן לים שלא יכעוס הבן כנגדו, והרי בהל"ג פסק שאינו חייב לכבדו אלא משל אב ולא משל בן. ועוד מפורש כאן בהל"ז שחייב הבן לירא ולפחד מהקב"ה בזמן שחייב לירא מאביו ואמו, ובפשטות משמע שמהוה מצות יראת שמים, וקשה למה פסק בהל"ג כמ"ד משל אב ולא כמ"ד משל בן הא הוי מצות בין אדם למקום.

114 ונראה כפי' כסף משנה שהרמב"ם ס"ל כר"ן קידושין דף לב. דיש לחלק בין מצות כיבוד אב לבין מצות יראת אב, והאיסור לא לצער או להכלים אביו הוי ממצות יראת אב. וס"ל דדוקא בכיבוד אב משל אב משום דהויא מצוה שבין אדם לחבירו, משא"כ יראת אב המהוה מצוה שבין אדם למקום, כי עיקר המצוה דיראת אב הוא יראת הקב"ה. ולפיכך בכיבוד אב פסק הרמב"ם משל אב, ואילו ביראת אב פסק משל בן. ובציור של הלובש בגדים חמודות כו' ובא אביו וקרעו וכו' סובר הרמב"ם שאין מצות כיבוד אב מחייבתו לשתוק דהויא מצוה שבין אדם לחבירו, אלא רק המצוה דיראת אב שהיא מצוה שבין אדם למקום מחייבתו לשתוק ו"לירא ולפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך".

115 והנה המנחת חינוך כתב שקיימת נ"מ בחקירה דאי נימא דמצות כיבוד אב מהוה מצוה שבין אדם לחבירו אזי הבן חייב לרצות את אביו כששב על החטא של ביטול מצות כיבוד אב, ומאידך אם המצוה דכיבוד אב הויא מצוה בין אדם למקום אזי אינו חייב לרצות את אביו. וסברתו מיוסדת על המשנה במס' יומא דף פה:: עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו ע"כ.

116 ונראה שאין דבריו מוכרחים, שהרי הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' חובל ומזיק הל"ט וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו. אבל חבל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו עכ"ל. וצ"ע ברמב"ם שהרי מזיק ממון הוי מהעבירות שבין אדם לחבירו וא"כ למה פסק שמזיק ממון חבירו אינו חייב לבקש מחילה מן הניזק. וי"ל שחיוב הרצוי לפי הרמב"ם אינו תלוי בעצם הגדרת המצוה כמצוה שבין אדם לחבירו או כמצוה שבין אדם למקום אלא שתלוי בצער חבירו, שאם חבירו מצטער חייב לרצותו ואם אינו מצטער אינו חייב לרצותו. ומשום דבמזיק ממון לא ציער את חבירו אע"פ דהויא עבירה שבין אדם לחבירו מ"מ אינו חייב לרצותו. והנה קבענו אליבא דהרמב"ם שבעבירה שבין אדם לחבירו ולא ציערו פטור מלפייסו. ויתכן דה"ה איפכא, שבעבירה שבין אדם למקום וציער את חבירו דחייב לפייסו ולבקש ממנו מחילה. ובכן יתכן דבמצות כיבוד אב אפילו אם ננקוט דהויא מצוה שבין אדם למקום מ"מ אם ציער את אביו הרי הוא חייב לפייסו. ונ"מ נמי למי שדיבר לשון הרע על חבירו וחבירו לא ידע מזה ולא הצטער, דאע"פ דהויא עבירה שבין אדם לחבירו מ"מ בלי צער יתכן שאינו חייב לרצותו.

3 קידושין פתח ↗

דִּכְתִיב: ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַשְׁחָתָה יֶשְׁנוֹ בְּהַקָּפָה. וְהָנֵי נְשֵׁי, הוֹאִיל וְלָא אִיתַנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה, לֵיתַנְהוּ בְּהַקָּפָה.

4 מכות פתח ↗

וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּאַת רֹאשׁוֹ״ – סוֹף רֹאשׁוֹ, וְאֵיזֶהוּ סוֹף רֹאשׁוֹ – זֶה הַמַּשְׁוֶה צְדָעָיו לַאֲחוֹרֵי אׇזְנוֹ וּלְפַדַּחְתּוֹ.

10 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אֵין מְגַלְּחִין פַּאֲתֵי הָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כז "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם". וְחַיָּב עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. לְפִיכָךְ הַמְגַלֵּחַ שְׁנֵי צְדָעָיו אֲפִלּוּ בְּבַת אַחַת וְהַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ הַפֵּאוֹת בִּלְבַד וּמֵנִיחַ שֵׂעָר כָּל הָרֹאשׁ וְאֶחָד הַמְגַלֵּחַ כָּל הָרֹאשׁ כְּאֶחָד לוֹקֶה הוֹאִיל וְגִלַּח הַפֵּאוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ הַמְגַלֵּחַ אֲבָל אִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ לַמְגַלֵּחַ. וְהַמְגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה: הָאִשָּׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַלְּחָה פְּטוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כז "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" ויקרא יט כז "וְלֹא תַשְׁחִית פְּאַת זְקָנֶךָ" כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תַּשְׁחִית יֶשְׁנוֹ בְּבַל תַּקִּיף, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תַּשְׁחִית לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן אֵינָהּ בְּבַל תַּקִּיף. לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם זָקָן אֲסוּרִין בְּהַקָּפָה:

12 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הַחַיָּב יְדֵי חוֹבָתוֹ. לְפִיכָךְ אִשָּׁה אוֹ קָטָן שֶׁתָּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר הַשּׁוֹמֵעַ מֵהֶן לֹא יָצָא. אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ וְאֵינוֹ מוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. טֻמְטוּם אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. שֶׁהַטֻּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא נְקֵבָה:

16 בבא מציעא פתח ↗

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה, אִי נָמֵי אִישׁ דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה: אַקִּפִי לִי קָטָן.

18 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצְּדָעִים לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים שְׂעָרוֹת. וּמֻתָּר לְלַקֵּט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא הַשְׁחָתָה בְּתַעַר:

20 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

22 זבחים פתח ↗

טְבוּל יוֹם דְּאִם עָבַד – בְּמִיתָה, מְנָא לַן? דְּגָמַר ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִתְּרוּמָה; דְּפָסֵיל בִּתְרוּמָה – מַחֵיל עֲבוֹדָה, דְּלָא פָּסֵיל בִּתְרוּמָה – לָא מַחֵיל עֲבוֹדָה.

26 בבא מציעא פתח ↗

תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא, וְאִי נָמֵי תְּרֵי סָהֲדִי דִּפְלַגְתְּ בְּאַפֵּי בֵּי תְלָתָא. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּתְנַן: אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם, אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם. אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי?! הָתָם דְּמַפֵּיק מָמוֹנָא מֵהַאי וּמוֹתֵיב לְהַאי בָּעֵינַן בֵּית דִּין, אֲבָל הָכָא דִּידִיה שְׁקַלִי גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא בִּתְרֵי סַגִּי לֵיהּ. תִּדַּע, דִּתְנַן: אַלְמָנָה מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ ״אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַלְמָנָה אֵינָהּ צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל מוּמְחִין, אֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת״? מַתְנִי׳ מְצָאָהּ בָּרֶפֶת – אֵין חַיָּיב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ – לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר ״עָזֹב תַּעֲזֹב״. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר: ״הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק – פְּרוֹק״ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִמּוֹ״. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – חַיָּיב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: רֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת. אֵינָהּ מַתְעָה, מִדְּקָתָנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״. וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת, הַשְׁתָּא מַשְׁכַּח לָהּ אַבָּרַאי מְעַיֵּיל לַהּ לְגַוַּאי, מַשְׁכַּח לַהּ מִגַּוַּאי מִבַּעְיָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, שְׁמַע מִינַּהּ. מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תּוֹךְ לַתְּחוּם. מִכְּלָל, דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – נָמֵי חַיָּיב. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם. מִכְּלַל, דְּבָרֶפֶת אֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם – נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא צָיְיתָא נֵיצִית לֵיהּ? וְאַמַּאי? הַאי עֲשֵׂה, וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה – וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה! אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִלְכָּךְ לֵצִיית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא לִשְׁמַע לֵיהּ. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. מַאי אֲבָל לֹא לִטְעוֹן? אִילֵימָא אֲבָל לֹא לִטְעוֹן כְּלָל, מַאי שְׁנָא פְּרִיקָה, דִּכְתִיב ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, טְעִינָה נָמֵי הָכְתִיב ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״! אֶלָּא: מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם, וְלֹא לִטְעוֹן בְּחִנָּם אֶלָּא בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן בְּחִנָּם. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וָזוֹ בְּחִנָּם. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא טְעִינָה וְלָא בָּעֵי פְּרִיקָה. וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְלֵיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בָּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְחֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? לוֹמַר לָךְ: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי. וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב ״רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״, דִּרְמוּ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע. אָמַר רָבָא:

29 משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

הַכֹּהֲנִּים הֻבְדְּלוּ מִכְּלַל הַלְוִיִּם לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים א כג יג "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְהַבְדִּיל הַכֹּהֲנִים וּלְקַדְּשָׁם וְלַהֲכִינָם לְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא ח "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב":

32 משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

כֹּהֵן שֶׁפָּגַע בְּמֵת מִצְוָה בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב לְהִטַּמֵּא לוֹ וּלְקָבְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה. אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ קוֹבְרִין. דָּבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן לְבַדּוֹ וְאֵין עִמּוֹ אַחֵר וַאֲפִלּוּ קָרָא שֵׁם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ עוֹנֶה. אֲבָל אִם כְּשֶׁיִּקְרָא אֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה אֶלָּא יִקְרָא לַאֲחֵרִים וְיָבוֹאוּ וְיַעַסְקוּ בּוֹ:

37 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

נָדַר בְּנָזִיר וְקִיֵּם נִדְרוֹ כְּמִצְוָתוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. הָאַחַת במדבר ל ג "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" וַהֲרֵי עָשָׂה. וְהַשְּׁנִיָּה במדבר ו ה "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" וַהֲרֵי גִּדֵּל. וְהַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחְתּוֹ עִם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ו יח "וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" וְגוֹ':

40 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּתִגְלַחַת מִצְוָה. נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְנִרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ שֶׁהֲרֵי תִּגְלַחְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְצֹרָע ויקרא יד ח "וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" וְגוֹ'. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב וְאִם לָאו יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲלֹא נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בִּימֵי נִזְרוֹ עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ו ה "קָדשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" וּבְכָל מָקוֹם אֵין עֲשֵׂה דּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה וְלָמָּה דּוֹחֶה עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַנֶּגַע לִנְזִירוּת. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בְּצָרַעַת וִימֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַהֲרֵי אֵינוֹ קָדוֹשׁ בָּהֶן. וּבָטַל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא במדבר ו ה "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ". וּלְפִיכָךְ בָּא עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַצָּרַעַת וְדָחָה אוֹתוֹ:

41 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

43 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה מְגַלֵּחַ אוֹתָהּ אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּמְגַלֵּחַ בָּהּ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו. וּמִטַּהֵר בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְצִפֳּרִים כִּשְׁאָר מְצֹרָעִים. אִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה שֶׁל נְזִירוּתוֹ. וְאִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע. וְשׁוֹהֶה שָׁנָה אַחֶרֶת כְּמִנְיַן יְמֵי הַנְּזִירוּת. וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל מְצֹרָע. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגַלֵּחַ אַחַר שִׁבְעָה כִּשְׁאָר מְצֹרָעִין שֶׁמָּא אֵינוֹ מְצֹרָע אֶלָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וְשָׁנָה שְׁנִיָּה זוֹ הֲרֵי הוּא בָּהּ נָזִיר שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ. וּמֵאַחַר שֶׁגִּלֵּחַ שְׁתֵּי תִּגְלָחִיּוֹת אֵלּוּ שָׁלְמָה טָהֳרַת הַצָּרַעַת וּמֻתָּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים וְשׁוֹהֶה שָׁנָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית שֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא הָיָה טְמֵא מֵת וְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשָׁנָה שְׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁל מְצֹרָע שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה שְׁלִישִׁית בִּנְזִירוּתוֹ וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית לִנְזִירוּתוֹ וְהִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה. אוֹ שֶׁמָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וּמְצֹרָע וַדַּאי וְאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ וְנִמְצֵאת תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה תִּגְלַחַת צָרָעַת וְתִגְלַחַת שְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאֵין אַחַת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים עוֹלָה שֶׁהֲרֵי הַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה רְבִיעִית בִּנְזִירוּת וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת רְבִיעִית. וּשְׂעָרוֹ בְּכָל תִּגְלַחַת סָפֵק אָסוּר בַּהֲנָיָה מִסָּפֵק. שֶׁשְּׂעַר נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ מֻתָּר בַּהֲנָיָה:

46 זבחים פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הַמְקוּדָּשׁ מֵחֲבֵירוֹ – קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ. דַּם הַחַטָּאת קוֹדֵם לְדַם הָעוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה. אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּלִיל לָאִישִּׁים.

47 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

50 רש"י על יבמות פתח ↗

גדילין ארבע - חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב במדבר ט״ו:ל״ח ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד:

54 מנחות פתח ↗

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב רָמֵי אַרְבַּע, וְעָיֵיף לְהוּ מֵיעָף, וּמְעַיֵּיל לְהוּ בִּגְלִימָא, וְאָבֵיק לְהוּ מֵיבָק. קָסָבַר: בָּעֵינַן תְּמָנְיָא בִּגְלִימָא, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי ״גְּדִיל״ ״גְּדִילִים״ בִּמְקוֹם פְּתִיל.

55 משנה תורה, הלכות ציצית פתח ↗

כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים: וְלוֹקֵחַ חוּט אֶחָד מִן הַלָּבָן וְכוֹרֵךְ בּוֹ כְּרִיכָה אַחַת עַל שְׁאָר הַחוּטִין בְּצַד הַבֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ. וְלוֹקֵחַ חוּט הַתְּכֵלֶת וְכוֹרֵךְ בּוֹ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת בְּצַד כְּרִיכָה שֶׁל לָבָן וְקוֹשֵׁר. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלְיָא. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁנִיָּה בְּחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת לְבַדּוֹ. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁלִישִׁית וְכֵן עַד חֻלְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא כּוֹרֵךְ בָּהּ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת. וּכְרִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לָבָן. מִפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל בְּלָבָן מְסַיֵּם בּוֹ שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְלָמָּה יַתְחִיל בְּלָבָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לִכְנַף מִינָהּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאַרְבַּע הַכְּנָפוֹת: כַּמָּה חֻלְיוֹת הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כָּנָף. לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְזוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם לֹא כָּרַךְ עָלֶיהָ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּרַךְ הַתְּכֵלֶת עַל רֹב הַצִּיצִית כְּשֵׁרָה. וְנוֹי הַתְּכֵלֶת שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בִּשְׁלִישׁ הַחוּטִין הַמְשֻׁלְשָׁלִין וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁיהֶן עָנָף. וְצָרִיךְ לְפָרְדוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּצִיצִית שְׂעַר הָרֹאשׁ: הָעוֹשֶׂה לָבָן בְּלֹא תְּכֵלֶת לוֹקֵחַ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִין וְכוֹרֵךְ אוֹתוֹ עַל שְׁאָר הַחוּטִין עַד שְׁלִישָׁן וּמַנִּיחַ שְׁנֵי שְׁלִישִׁיתָן עָנָף. וּכְרִיכָה זוֹ אִם רָצָה לִכְרֹךְ אוֹתָהּ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת כְּעֵין שֶׁכּוֹרֵךְ בַּתְּכֵלֶת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְזֶה הוּא מִנְהָגֵנוּ. וְאִם רָצָה לִכְרֹךְ בְּלֹא מִנְיַן חֻלְיוֹת עוֹשֶׂה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת הַכָּרוּךְ שְׁלִישׁ וְהֶעָנָף שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּדָבָר זֶה בְּלָבָן. וְאִם כָּרַךְ הַלָּבָן עַל רֹב הַחוּטִין אוֹ שֶׁלֹּא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה:

56 משנה תורה, הלכות ציצית פתח ↗

עָנָף שֶׁעוֹשִׂין עַל כְּנַף הַבֶּגֶד מִמִּין הַבֶּגֶד הוּא הַנִּקְרָא צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצִיצִית שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל ח ג ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי״. וְזֶה הֶעָנָף הוּא הַנִּקְרָא לָבָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְצָבְעוֹ. וְאֵין לְחוּטֵי הֶעָנָף מִנְיָן מִן הַתּוֹרָה: וְלוֹקְחִין חוּט צֶמֶר שֶׁנִּצְבַּע כְּעֵין הָרָקִיעַ וְכוֹרְכִין אוֹתוֹ עַל הֶעָנָף וְחוּט זֶה הוּא הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת. וְאֵין לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרֵךְ חוּט זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה: נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁנֵי צַוִּים. שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה. וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו לח ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ במדבר טו לח ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״: וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן לְבַדּוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה לָבָן וּתְכֵלֶת וְנִפְסַק הַלָּבָן וְנִתְמַעֵט עַד הַכָּנָף וְנִשְׁאַר הַתְּכֵלֶת לְבַדּוֹ כָּשֵׁר:

57 שבת פתח ↗

הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר, הַמְלַבְּנוֹ, וְהַמְנַפְּצוֹ, וְהַצּוֹבְעוֹ, וְהַטּוֹוֶה, וְהַמֵּיסֵךְ, וְהָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי בָתֵּי נִירִין, וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר, וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת.

57 משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁחִבְּרוֹ עִם בֶּגֶד פִּשְׁתָּן בִּתְכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִבּוּר וְאֵין זֶה כִּלְאַיִם. קִבֵּץ שְׁנֵי רָאשֵׁי הַחוּט כְּאֶחָד אוֹ שֶׁתָּכַף שְׁתֵּי תְּכִיפוֹת הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם:

58 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

61 שבת פתח ↗

וְהַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם — פָּטוּר. מָחַק אוֹת גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם — חַיָּיב. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: זֶה חוֹמֶר בַּמּוֹחֵק מִבַּכּוֹתֵב.

63 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הָיָה הַחִיּוּב שֶׁבָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה בְּחָלָב אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין לְתֵאָבוֹן בֵּין לְהַכְעִיס. אוֹ שֶׁחִלֵּל אֶת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז שֶׁהוּא שׁוּעַ אוֹ טָווּי אוֹ נוּז. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. אוֹ שֶׁחִלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. וּכְבָר מָנִינוּ כָּל עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִן הַתּוֹרָה וּדְבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶם:

65 תוספות על מנחות פתח ↗

תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה. מדקאמר ואפילו ולא קאמר אפי' בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים וכי האי גוונא דייק פ' טרף בקלפי יומא מו. אומר היה ר"מ אברי עולת חול שניתותרו עושה להן מערכה וסודרן ואפי' בשבת ומוכחא סוגיא דהתם דתרתי מילי אשמעינן ואור"ת דהכא נמי אשמעינן דאפילו בלילה אין בה משום כלאים אף על גב דלאו זמן ציצית היא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה ור"ת סותר פירוש שלמעלה דכסות יום חייב אפילו בלילה וכן פרק קמא דקדושין דף לד. ותדע דאמרינן לקמן מנחות דף מד. טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת ואפי' של כלאים ואע"ג דפטור מדאורייתא דאין לחלק כיון דלגבי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים וכן לנשים והא דאמרינן לקמן מנחות מג. גבי הכהנים נהי דבעידן עבודה אישתראי שלא בעידן עבודה לא לא דמי כלל דהא כתיב דברים כב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שרא רחמנא ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה ועוד אומר ר"ת דבגדי כהונה נמי. שלא בעידן עבודה שרו והכי קאמר נהי דבעידן עבודה אישתראי כלומר המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וצ"ע אי לילה דומה למדינה דחייב וי"ל דחייב מדרבנן וההוא עובדא דשמעון הצדיק פרק בא לו יומא דף סט. דעת לעשות לה' הפרו תורתך בדרבנן נמי שייך הפרה מיהו לא משמע הכי אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא ואין לדמות מקומות למדינה דבמדינה ליכא שום היתר ותדע דהתם לא מפליג בין שעה הראויה לשרת לשעה שאינה ראויה לשרת והא דאמרינן פרק בא לו גם זה שם גבי בגדי כהונה שמקפלין אותן תחת ראשיהן דלאו דווקא תחת ראשיהן אלא שלא כנגד ראשיהן משום כלאים היינו בהצעה דלא דמי ללבישה דשרא רחמנא אבל גבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה ובספרי תניא כסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית רבי יהודה בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים את כסות של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שבעלה מתכסה בו לכך נראה דכלאים בציצית שרי בין ביום בין בלילה בין לאשה:

72 שבת פתח ↗

מָל וְלֹא פָּרַע. תָּנוּ רַבָּנַן, הַמָּל אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״. אֲבִי הַבֵּן אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״. הָעוֹמְדִים אוֹמְרִים: ״כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית, כָּךְ יִכָּנֵס לְתוֹרָה לְחוּפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים״.

73 משנה תורה, הלכות מילה פתח ↗

הַמָּל מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיָּמוּל אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה, אִם מָל בֶּן חֲבֵרוֹ. וְאִם מָל אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַבֵּן. וַאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֶרֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. מִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ יָתֵר עַל מִצְוָה שֶׁמְּצֻוִּין יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּמוּלוּ כָּל עָרֵל שֶׁבֵּינֵיהֶן. לְפִיכָךְ אִם אֵין שָׁם אָבִיו אֵין מְבָרְכִין אַחֲרֶיהָ בְּרָכָה זוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין אוֹ אֶחָד מִן הָעָם. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

79 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

82 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

דְחוּיָה הִיא שַׁבָּת אֵצֶל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת עַל פִּי רוֹפֵא אֻמָּן שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם. סָפֵק שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת סָפֵק שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וְכֵן אִם אָמַר רוֹפֵא לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְרוֹפֵא אַחֵר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: אֲמָדוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ וְכָךְ לִשְׁמוֹנָה יָמִים אֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין עַד הָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת אֶלָּא מַתְחִילִין מֵהַיּוֹם שֶׁהוּא שַׁבָּת וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֲפִלּוּ מֵאָה שַׁבָּתוֹת כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ וְיֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אוֹ סְפֵק סַכָּנָה מְחַלְּלִין. וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר וּמְכַבִּין מִלְּפָנָיו אֶת הַנֵּר וְשׁוֹחֲטִין לוֹ וְאוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין וּמְחִמִּין לוֹ חַמִּין בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לִרְחִיצַת גּוּפוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שַׁבָּת לְגַבֵּי חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הֲרֵי הוּא כְּחל לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן: כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח ה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר יחזקאל כ כה "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם":

85 יומא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל, טֶבֶל וּנְבֵילָה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵילָה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית — שְׁבִיעִית.

86 זבחים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! מְצוֹרָע – הֶיתֵּירָא הוּא, לְהָא אִישְׁתְּרַאי וּלְהָא לָא אִישְׁתְּרַאי; טוּמְאָה – דְּחוּיָה הוּא, מָה לִי חַד דִּחוּיָא מָה לִי שְׁתֵּי דְּחִיּוֹת?

87 יומא פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״, אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְהוּ: ״וְחַי בָּהֶם״ — וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.

92 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה — שַׁפִּיר דָּמֵי. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל מְנָת לִשְׁבּוֹת, וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת — דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמִצּוֹר לְצִידֹן — אֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מוּתָּר.

96 שבת פתח ↗

98 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר תהילים מד כג "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר תהילים נ ה "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ ויקרא כ ה "וְנָתַתִּי וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

100 יומא פתח ↗

לְרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא: סוֹפוֹ כִּתְחִילָּתוֹ תְּחִילָּתוֹ לֵית לֵיהּ. שַׁבָּת דְּהוּתְּרָה הִיא בְּצִיבּוּר — סוֹפוֹ נָמֵי דָּחֵי.

102 רש"י על זבחים פתח ↗

לתמידין לא אהנאי - כיון דהאידנא קריבין אם כן שם שבת עליהם:

108 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

הַמְבַטֵּל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת. אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הָעֶבֶד דִּבְרֵי הָרַב קוֹדְמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ לְבַטֵּל מִצְוָה שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

112 בבא מציעא פתח ↗

לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ – שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כׇּל אָדָם, אֶלָּא לְזָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ. אָמַר רַבָּה: הִכִּישָׁהּ – חַיָּיב בָּהּ. אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חֲזָא לְהָנָךְ עִיזֵּי דְּקָיְימוּ, שְׁקַל קָלָא וּשְׁדָא בְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיחַיַּיבְתְּ בְּהוּ, קוּם אַהְדְּרִינְהוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: דַּרְכּוֹ לְהַחְזִיר בַּשָּׂדֶה, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהַחְזִיר בָּעִיר, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הֲשָׁבָה מְעַלְּיָא בָּעֵינַן, וְכֵיוָן דְּלָאו דַּרְכֵּיהּ לְהַחְזִיר בָּעִיר – לָא לִחַיַּיב? אוֹ דִלְמָא בַּשָּׂדֶה מִיהַת הוּא דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּאִיחַיַּיב עֲלֵיהּ בַּשָּׂדֶה – אִיחַיַּיב לֵיהּ בָּעִיר? תֵּיקוּ. אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבְּשֶׁלּוֹ מַחְזִיר, בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי מַחְזִיר. וְכֹל שֶׁבְּשֶׁלּוֹ פּוֹרֵק וְטוֹעֵן, בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי פּוֹרֵק וְטוֹעֵן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא, פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא, הֲוָה דָּרֵי פִּתְכָּא דְאוֹפֵי, אוֹתְבִינְהוּ וְקָא מִיתְּפַח, אֲמַר לֵיהּ: דְּלִי לִי, אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה שָׁוִין? אֲמַר לֵיהּ: פַּלְגָא דְזוּזָא, יְהַיב לֵיהּ פַּלְגָא דְזוּזָא וְאַפְקְרֵהּ. הֲדַר זְכָה בְּהוּ, הֲדַר יְהַיב לֵיהּ פַּלְגָא דְזוּזָא וְאַפְקְרֵהּ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּעֵי לְמֶיהְדַּר לְמִזְכֵּיה בְּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא אַפְקַרְתִּינְהוּ וְלָךְ לָא אַפְקַרְתִּינְהוּ. וּמִי הָוֵי הֶפְקֵר כִּי הַאי גַוְונָא? וְהָתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶפְקֵר לַעֲנִיִּים – הֶפְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיְּהֵא הֶפְקֵר לַעֲנִיִּים וְלַעֲשִׁירִים, כִּשְׁמִיטָּה. אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לְכוּלֵּי עָלְמָא אַפְקְרִינְהוּ, וּבְמִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּאוֹקְמֵיהּ. וְהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ הֲוָה! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד. דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם״ – זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם, ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה, ״וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין, ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. אָמַר מָר: ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֶן גִּילוֹ, דְּאָמַר מָר: בֶּן גִּילוֹ נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחׇלְיוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִבְּעֵי לֵיהּ לְמֵיזַל לְגַבֵּיהּ. ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה. הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְזָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ. אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁדָּנוּ בָּהּ דִּין תּוֹרָה. אֶלָּא דִּינֵי דְּמָגִיזְתָּא לְדַיְּינוּ?! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלָא עֲבַדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. מַתְנִי׳ אֵי זוֹ הִיא אֲבֵידָה? מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לְהַחְזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״. הָיָה בָּטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם. גְּמָ׳ אַטּוּ כֹּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן, לָאו אֲבֵידָה הָווּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר, אֵי זוֹ הִיא כְּלַל אֲבֵידָה שֶׁהוּא חַיָּיב בָּהּ? מָצָא חֲמוֹר וּפָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵידָה וְלָא מִיחַיַּיב בַּהּ. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים, פָּרָה וְרָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה וּמִיחַיַּיב בַּהּ. וּלְעוֹלָם?! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. הֵיכִי דָמֵי? אִי בְּלֵילָוָתָא – אֲפִילּוּ חֲדָא שַׁעְתָּא נָמֵי, אִי בִּימָמָא – אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי לָא! לָא צְרִיכָא, דַּהֲוָה חָזֵי לַהּ בְּקַדְמְתָא וּבַחֲשֶׁכְתָּא, תְּלָתָא יוֹמֵי אָמְרִינַן: אִיתְרְמוֹיֵי אִתְרְמִי לַהּ וְנָפְקָא, טְפֵי וַדַּאי אֲבֵידָה הִיא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָצָא טַלִּית וְקַרְדּוֹם

113 קידושין פתח ↗

מִשֶּׁל מִי? רַב יְהוּדָה אָמַר: מִשֶּׁל בֵּן. רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר: מִשֶּׁל אָב. אוֹרוֹ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יִרְמְיָה, וְאָמְרִי לַהּ לִבְרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה, כְּמַאן דְּאָמַר מִשֶּׁל אָב. מֵיתִיבִי: נֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״. מָה לְהַלָּן בְּחֶסְרוֹן כִּיס, אַף כָּאן בְּחֶסְרוֹן כִּיס. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל אָב, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? לְבִיטּוּל מְלָאכָה. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִים, שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ – פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּמַאֲכִילִין זֶה לָזֶה מַעְשַׂר עָנִי. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל בֵּן, נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ מִשֶּׁל עֲנִיִּים! – לָא צְרִיכָא, לְהַעְדָּפָה. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: תָּבֹא מְאֵירָה לְמִי שֶׁמַּאֲכִיל אֶת אָבִיו מַעְשַׂר עָנִי. וְאִי לְהַעְדָּפָה, מַאי נָפְקָא מִינַּהּ?! אֲפִילּוּ הָכִי זִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא. תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל אַרְנָקִי וְיִזְרְקֶנּוּ לַיָּם בְּפָנָיו וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל אָב, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ. וְכִי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּרַב הוּנָא קְרַע שִׁירָאֵי בְּאַנְפֵּי רַבָּה בְּרֵיהּ. אָמַר: אֵיזִיל אִיחְזֵי אִי רָתַח אִי לָא רָתַח. וְדִלְמָא רָתַח וְקָעָבַר אַ״לִּפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! דְּמָחֵיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ. וְהָא קָעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תַּשְׁחִית״! דַּעֲבַד לֵיהּ בְּפוּמְבְּיָינֵי. וְדִילְמָא מִשּׁוּם הָכִי לָא רָתַח? דְּעָבֵד לֵיהּ בִּשְׁעַת רִיתְחֵיהּ. מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְחֶזְקֵאל לְרָמִי בְּרֵיהּ: הַנִּשְׂרָפִים בַּנִּסְקָלִים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִדּוֹנוּ בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵיפָה חֲמוּרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ: אַבָּא, לָא תַּיתְנְיֵיהּ הָכִי. מַאי אִירְיָא שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, תִּיפּוֹק לִי דְּרוּבָּא נִסְקָלִים נִינְהוּ! אֶלָּא הָכִי אַיתְנְיֵיהּ: הַנִּסְקָלִים בַּנִּשְׂרָפִים. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יִדּוֹנוּ בִּשְׂרֵיפָה, שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה. מַאי אִירְיָא דִּסְקִילָה חֲמוּרָה? תִּיפּוֹק לִי דְּרוּבָּא נִשְׂרָפִים נִינְהוּ! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם רַבָּנַן הוּא דְּקָאָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: דְּקָאָמְרַתְּ שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה – לָא, סְקִילָה חֲמוּרָה. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תֵּימָא לֵיהּ לַאֲבוּךְ הָכִי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ ״אַבָּא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה״, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״אַבָּא כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה״. ״כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה״ – צַעוֹרֵי קָא מְצַעַר לֵיהּ! אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״אַבָּא, מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ״. אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא אוֹמֵר: אַבָּא אוֹמֵר: ״הַשְׁקֵינִי מַיִם״, וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹת – מַנִּיחַ אֲנִי כְּבוֹד אַבָּא, וְעוֹשֶׂה אֶת הַמִּצְוָה. שֶׁאֲנִי וְאַבָּא חַיָּיבִים בַּמִּצְוָה. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לֵיעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים – תֵּיעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְיֵלֵךְ הוּא בִּכְבוֹד אָבִיו. אָמַר רַב מַתְנָה: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב חִסְדָּא: הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל. הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״. אָמַר רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא, וְתוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא – מָחֵיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ,

114 קידושין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל אַרְנָקִי וְיִזְרְקֶנּוּ לַיָּם בְּפָנָיו וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל אָב, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ.

116 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

« רשימות שיעורים על יבמות ד׳ ע״ב רשימות שיעורים על יבמות ו׳ ע״א »