רשימות שיעורים על יבמות ג׳

1 תוס' ד"ה מקמי. ז"ל אבל אין לומר דוקא לגבי אשת אחיו שלא היה בעולמו אבל לגבי אשת אחיו מאמו לא דבאשת בנו איפלג דרא כדאשכחן לענין עדות בב"ב דף קכח א דאפי' מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בן אחיו דע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו עכ"ל . ויש להבין מה דחילקו התוס' בין פסולי עדות לבין איסורי עריות.

2 ונראה דשאני עדות מעריות כי יסוד הפסול דקורבה בעדות הוא קורבה בדעת וכדאיתא במס' סנהדרין דף כח:, כלומר שהקרוב שהוא פסול לעדות מקורב יותר באהבתו ובדעתו לקרובו הנידון מלאדם אחר. ונראה שאין פסול הזה דקורבה חל מחשש משקר, כי גם משה ואהרן פסולים כקרובים זה לזה, ובודאי לא ישקרו, אלא דגזיה"כ היא שהקרובים בדעותיהם פסולים להעיד זה לזה, וגם בלי חשש משקר. והא ראיה דיסוד הפסול הוא קורבה בדעת, דיעויין בב"ב דף קכח. ובתוס' ד"ה לית דנחלקו הרשב"ם ותוס' לפי מסקנת הסוגיא, שלרשב"ם בני בנים עד אלף דורות פסולים להעיד לזקנם בדור הראשון דבן הוא ירך אביו. וכ' על זה בתוס' שם וז"ל ואין נראה לר"י כיון דאיתפלג דרא כ"כ עכ"ל. ונראה דס"ל להר"י דאע"פ דלענין ירושה דין בן ירך אביו חל עד סוף כל הדורות מ"מ פסול עדות אינו חל רק עד הדור השלישי - לבן הבן - ולא יותר, כיון דהדורות אחרי כן אינם קרובים בדעת לזקנם בדור הראשון. ועוד נראה להביא ראיה ליסוד זה אפילו מהרשב"ם בעצמו, כי בשיטת מר בר רב אשי שם שהכשיר עדות באבא דאבא מדייק הרשב"ם בד"ה באבא דאבא וכתב ז"ל שיעיד הבן לאבי אביו כגון בן חנוך מעיד לראובן דהיינו שלישי בראשון עכ"ל, ומשמע שסובר שמר בר רב אשי מודה שהזקן אסור להעיד לבן בנו, ורק שהבן בנו כשר להעיד לזקנו. וקשה מה נ"מ למר בר רב אשי בין שלישי בראשון דכשר להעיד לבין ראשון בשלישי דפסול להעיד, וע"כ נראה שיסוד הנ"מ הוא בקורבה בדעת, כי הנכד מדור השלישי אינו קרוב בדעתו לזקנו ולפיכך כשר להעיד לו, ואילו הזקן קרוב בדעתו לנכדו, ולפיכך פסול להעיד לו.

3 תוס' מפרשים דכלתו קרובה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו משום שבן כרעיה דאביו. ומאידך רש"י ד"ה דלאו אינו מפרש הכי אלא משום דכלתו חמורה טפי מינייהו. וצ"ע למה לא פירש רש"י כתוס'.

4 ונראה דרש"י סובר שדין בן כרעיה דאביו חל בנוגע לירושה, שבנו קודם לכל יורשיו, אבל לא לענין עריות, שבעריות ס"ל לרש"י שאין בתו קרובה יותר מאחותו, ששווין הן בקורבת שאר בשר דעריות. ולפי"ז יש לעיין בדין גאולת קרובים במוכר אחוזה ובעבד עברי הנמכר לגוי שהדין הוא שהקרוב קרוב קודם הוא לגאול, האם לרש"י הולכים לפי סדר הקרובים בירושה או לפי הסדר בעריות, וצ"ע.

5 גמרא. מאי קעביד אלמה לא אם אתה אומר חולצת מתייבמת. בביאור הגמרא נראה, שהקושיא "מאי קעביד" מתכוונת להקשות שאין להטיל איסור על היבם שעושה מעשה חליצה, דאיזה איסור קעביד, הרי חליצת הנעל במקום שאין זיקה מעשה קוף בעלמא הוא.

6 והגמרא ממשיכה - "אלמה לא וכו'" - ר"ל דנהי שאין לאסור את היבם שאינו עושה אלא מעשה קוף, אמנם ניתן לאסור לבי"ד, שהרי חליצה זקוקה לבי"ד, ונוכל לאסור את הבי"ד מלסדר את החליצה. ועוד דמעשה בי"ד הוי חלות שם, שאינו מעשה קוף בעלמא, וניתן לאוסרו מדרבנן.

7 רש"י ד"ה כיון. מפורש ברש"י שאין צרת הבת חלות שם ערוה בפני עצמה אלא משנפטרה הצרה ע"י הערוה ממילא אסורה היא על היבם באיסור אשת אח. וכמו"כ כ' רש"י להלן ד"ה משום הכי תנא פוטרות, ועיין בשיעורים למעלה דף ב. תוס' ד"ה עד סוף העולם.

8 רש"י ד"ה משום הכי תני פוטרות. ז"ל דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח וק"ו שלא במקום מצוה עכ"ל. ר"ל דה"א דהבת אוסרת את הצרה בשם איסור חדש של צרת הבת המהוה איסור ערוה בפני עצמו, ובהתאם לכך צרת הבת תהיה אסורה אף שלא במקום מצוה, משום דבכל מקום הבת אוסרתה.

9 בא"ד. אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיסתר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא עכ"ל. ר"ל שצרת הבת אינה איסור ערוה חדש שחל בפני עצמו, אלא דהצרה פטורה מיבום מחמת הבת וממילא אסורה היא באיסור אשת אחיו.

10 ולפרש"י השקלא וטריא שבגמרא הוא דאילו היה תני אוסרות אז היינו נוקטים שצרת הבת מהוה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה, ואילו עכשיו דתני פוטרות צרת הבת נאסרה באיסור ערות אשת אחיו בלבד ולא באיסור ערוה חדש.

11 גמרא. ה"א מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה. ועיין ברש"י ד"ה ה"א כו' דכ' וז"ל מיחלץ חלצה שלא להפקיע מצות יבום אבל יבומי לא משום גזיה"כ דלצרור עכ"ל. פי' דסד"א דמגזיה"כ דלצרור למדים שאין העשה דיבום דוחה את הל"ת שיש בו כרת דאחות אשתו, ומ"מ הערוה נופלת ליבום בזיקה שלמה ליבם ומשו"ה תחלוץ, קמ"ל שכל העולה וכו' שכל הזיקה פקעה, שמי שאין בה קיום יבום אינה בת זיקה.

12 אך יעויין בשיעורים למעלה דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים כו' שהבאנו בשם הרמב"ם פ"ו מהל' יבום הל"ח - י' שיסוד הפטור דערוה מיבום ומחליצה הוא משום שאינה בת אישות, ומשו"ה זיקה לא יכולה לחול בה, כי זיקה מהוה חלות של אישות וערוה אינה בת חלות אישות. ולפי"ז צע"ק בביאור הס"ד דהגמרא דערוה תזדקק לחליצה ולא ליבום, הרי אינה בת זיקה מכיון דאינה בת אישות.

13 ונראה לבאר דהנה יעויין במנין המצוות בתחילת הלכות אישות לרמב"ם שכ' וז"ל א לישא אשה בכתובה וקידושין עכ"ל. וצ"ע הרי לרמב"ם חיוב הכתובה הוא תקנה מדרבנן וכמוש"כ בפ"י מהל' אישות הל"ז, וא"כ למה כתב שהמצוה מדאורייתא היא לישא אשה בכתובה וקידושין. ונ"ל שמה שהרמב"ם כתב כאן "כתובה" אין בכוונתו דוקא לכתובה שתיקנו החכמים אלא מתכוון לנישואין, וקרא לנשואין "כתובה", וסובר שהמצוה מדאורייתא של "כי יקח" כוללת לישא אשה בקידושין ובנישואין. ובכך מבואר אף מה שכתב הרמב"ם להלן במנין המצוות שם בריש הל' אישות וז"ל ב שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קידושין עכ"ל, וצ"ע שהרי חיוב כתובה הוא רק מדרבנן, אלא שאף כאן כוונת הרמב"ם היא לנישואין. ולפי"ז שיטת הרמב"ם היא שיש איסור מדאורייתא לארוס לבעול את ארוסתו קודם הנישואין. וכן משמע מפשטות לשון ברכת האירוסין דאמרינן "וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות", ומשמע שכמו שעריות אסורות מן התורה אף ארוסות אסורות מן התורה. ונראה דאליבא דהרמב"ם נהי דהלאו של "לא תהיה קדשה" פקע עם האירוסין, וכמוש"כ בפ"א מהל' אישות הל"ד וז"ל כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל, אך איסור העשה "כי יקח איש אשה" עדיין חל והוא האוסר את הארוסה לארוס אחרי הקידושין קודם הנישואין.

14 ולפי"ז נראה שעיקר חלות האירוסין הוא לאסור את הארוסה על אחרים, וכדאיתא במס' קידושין דף ב: שהמקדש אוסר את ארוסתו על כולי עלמא כהקדש, ומשום כך האיסור קדשה פקע, דלא מקריא קדשה אלא במותרת לכל ומזנה עם זה. אבל ארוסה שאסורה אכ"ע ומיוחדת דוקא לארוס אינה נקראת בשם קדשה וביאתה עם הארוס אינה ביאת זנות. אך האירוסין אינן מתירין את הארוסה לבעלה, דעדיין חל איסור עשה ד"כי יקח איש אשה", והנישואין הן המתיר של האשה לבעלה. ויוצא איפוא שקיימים שני דינים באישות דעלמא: א דין אוסר לעלמא דהיינו האירוסין; ב דין מתיר לבעל דהיינו הנישואין.

15 ועל דרך זה יתכן שזהו גם הביאור בהו"א בגמ' אליבא דהרמב"ם, דבאמת הגמרא שפיר ידעה מלכתחילה שערוה אינה בת אישות דזיקה, אלא דסד"א שיש לחלק בין הזיקה דאישות האוסרת את היבמה לכל העולם כולו לבין הזיקה המתרת אותה ליבם. דנהי דערוה אינה בת זיקת אישות להתירה ליבם, מ"מ סד"א דתחול בה זיקה האוסרתה על כל העולם ומחלץ חלצה, קמ"ל דזיקה אינה חלה בה כלל, לא זיקה המתרת ליבם ולא זיקה האוסרתה על כל העולם כולו.

16 ויעויין ברש"י למס' סוטה דף ו. ד"ה מי קרמינן כו' שכתב שאם היבם בא על יבמתו שהיתה סוטה ספק של אחיו שמת, ושדינה הוא שחולצת ולא מתייבמת, שעובר על איסור אשת אח. ולכאורה יוצא אליבא דרש"י, שבסוטה ספק אין חלות זיקה המתרת את האיסור של אשת אח ליבם, ואעפ"כ חלה בה זיקה לאוסרה לשוק ולהזקיקה חליצה. ואף בחייבי לאוין ועשה - כגון באלמנה לכ"ג - דנו האחרונים אם הכ"ג יבא עליה, האם הוא יעבור על איסור של אשת אח או לא. ואם ננקוט שעובר על איסור אשת אח, לכאורה אנו מוכרחין לומר שחלה בה זיקה לאוסרה לשוק ולחייבה בחליצה, אבל זיקה המתרת אותה ליבם לא חלה. ולפי השיטות האלו ולפי הרמב"ם ניתן לחלק בין יבמתו ערוה לבין אלו היבמות שחולצות ולא מתייבמות. כי יבמה שהיא ערוה אינה בת אישות, ולכך לא חלה בה זיקה כלל לא להתירה ליבם ולא לאוסרה לשוק. ואילו שאר היבמות הנ"ל הויין בנות אישות, אלא שמופקעות מקיום יבום, ומש"ה לא חלה בהן זיקה המתרת אותן ליבם, ואילו זיקה האוסרתן לשוק חלה בהן, ולכן דיניהן שחולצות ולא מתייבמות. ומשו"ה אם היבם בא עליהן הרי הוא עובר על איסור אשת אח, כי אין להן זיקה להתירן ליבום ויש להן זיקה רק כדי לאוסרן לשוק.

17 אמנם יתכן דשיטת רש"י והאחרונים הסוברים שיש איסור אשת אח ביבמות האלו שדינן שחולצות ולא מתייבמות אינו משום חסרון זיקה, אלא משום שסוברים שהמתיר של איסור אשת אח ליבם אינו חלות הזיקה אלא קיום מצות היבום. ומאחר שביבמות האלו אין קיום מצוה, לפיכך כשהיבם בא עליהן הרי הוא עובר על איסור אשת אחיו.

18 ובסברא זו הרווחנו עוד דבר. דהנה הדין הוא שצרת אלמנה לכ"ג מתייבמת, ואילו בצרת סוטה ספק ובצרת מחזיר גרושתו יש דעות בגמרא שאף צרותיהן חולצות ולא מתייבמות עיין לקמן דף יא:. וצ"ע מאי שנא דיני צרות אלו מדין צרת אלמנה לכ"ג. ולפמשנ"ת י"ל שבאלמנה לכ"ג חלה זיקה גמורה בין לחליצה ובין ליבום, אלא שמעשה היבום נאסר כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולכן היבם עובר באיסור אשת אח כיון שאינו מקיים מצות יבום, והמצוה מתרת את האיסור. ומ"מ צרתה מתייבמת, משום דהאלמנה נפלה לכ"ג בזיקה גמורה, וכשאין חסרון בזיקת היבמה, צרתה מתייבמת. מאידך במחזיר גרושתו ובסוטת ספק הדעות האלו בגמרא סבורות שאינן נופלות לזיקת יבום אלא רק לזיקת חליצה, דיתכן זיקה שחלה לאוסרה לשוק ושמחייבת חליצה שאינה מתרתה ליבם. ולכן כיון שהיבמה אינה נופלת בזיקה המתרת, אף צרתה כמוה אינה נופלת בזיקה המתרת, ונופלת בזיקה האוסרת לשוק בלבד, ומפני כך דין הצרה שוה לדין היבמה וחולצת ולא מתייבמת. ועיין להלן בשיעורים לדף יא: בסוגיות דמחזיר גרושתו וסוטה, ואכמ"ל.

19 גמרא. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה . עיין בשיעורים למעלה דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים כו' שהבאנו ג' שיטות:

20 א שיטת הרמב"ם

21 לפי הרמב"ם פ"ו מהל' יבום הל"ח - י' זיקה מהוה חלות של אישות, ומאחר שערוה אינה בת אישות לפיכך אינה בת זיקה, ומשום כך פטורה מיבום ומחליצה. ואילו חייבי לאוין ועשה כגון אלמנה לכ"ג דהויין בנות אישות, זיקה חלה בהן, אלא שאסור לייבמן משום שאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה, ולפיכך חולצות ולא מתייבמות.

22 ב השיטה שבמאירי

23 לפי שיטה אחת במאירי לקמן דף כ: אף אלמנה לכ"ג פטורה מדאורייתא מיבום ומחליצה וחולצת רק מדרבנן בלבד, כי הדין דכל העולה וכו' חל נמי מן התורה בנוגע לחייבי לאוין ועשה. ויסוד ההלכה הוא שכל יבמה שאינה בת קיום מצות יבום פטורה אף מחליצה. אלא דלפי"ז צ"ע בדין היבמות של מחזיר גרושתו לקמן דף יא:, סוטה ספק לקמן דף יא:, ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנן לקמן דף לה:, שכולן חולצות ולא מתייבמות, ולכאורה משמע דדינן לחלוץ הוא דין דאורייתא, ומ"ש מאלמנה לכ"ג, דמדאורייתא לא חולצת ולא מתייבמת, וצ"ע.

24 שיטת התוס'

25 תוס' לקמן דף כ: ד"ה גזירה סוברים שגזיה"כ "יבמתו" מרבה אלמנה לכ"ג מדאורייתא לחליצה ולא ליבום, ואילו גזיה"כ "אם לא יחפוץ האיש לקחת" ממעטת ערוה בין מיבום ובין מחליצה. ואליבא דהתוס' הדין דכל העולה וכו' אינו כלל שחל בכל היבמות אלא מהוה הלכה מיוחדת שחלה בנוגע לערוה בלבד. ועיין בשיעורים לעיל דף ג. ד"ה ה"א מיחלץ שהבאנו דיון בין האחרונים אליבא דהתוס' האם היבם שבא על חייבי לאוין ועשה עובר על האיסור דאשת אח או לא עיי"ש. וע"ע בשיעורים למעלה דף ב. לתוס' ד"ה עד סוף העולם חלק ג' אות ב'.

26 רש"י ד"ה ה"א מיחלץ. ז"ל וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא עכ"ל. עיין בגליון הש"ס. וצ"ע על רש"י מאלמנה לכ"ג, מחזיר גרושתו, סוטה ספק, ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנן שכולן חולצות ולא מתייבמות, ואין חליצתן משום ספק אלא מעיקר דיניהן לחלוץ ולא להתייבם. ויתכן שרש"י כאן סובר כמאירי שמדאורייתא כולן פטורות בין מחליצה ובין מיבום אלא שחולצות רק מדרבנן, וצ"ע.

27 גמרא. אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום. אבא שאול אומר שכל הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר לקמן דף לט:. ונראה דלאבא שאול קיום מצות יבום מתרת את האיסור דאשת אחיו ולא עצם חלות הזיקה, ולכן אם אינו מתכוין לשם קיום המצוה בשעת היבום ולא מקיים את המצוה אין לו היתר ופוגע בערות אשת אחיו.

28 ומאידך בדעת חכמים שם האומרים יבמה יבא עליה מכל מקום יל"ע האם סוברים שקיום המצוה מתיר, אלא שמקיים את המצוה אפילו כשאינו מתכוון לשם מצות יבום, או"ד שסוברים שחלות הזיקה מתרת את האיסור בשעת הנפילה ליבום ואפילו בלי קיום מצות יבום כלל. ועיין למעלה בשיעורים.

29 תוס' ד"ה לפי. ז"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל עכ"ל. תוס' לשיטתם דף ב. בד"ה עד סוף העולם שאין צרה פוטרת צרת צרה מדין צרת ערות אשת אחיו. וביאור שיטתם שהרי הצרה נפלה ליבום לכתחילה אלא שנפטרה מחמת הערוה, ומשום הכי חלות השם ערות אשת אחיו פקע ממנה. והא דצרת ערוה פוטרת את צרת הצרה הוא משום חלות שם ערוה חדשה דצרת ערוה. וכל זה בצרת ערוה דעלמא שהתורה חידשה בה את חלות השם ערוה, ואילו בצרת סוטה לא חידשה התורה חלות שם ערוה, ולפיכך אינה פוטרת את צרת הצרה. ועיין לעיל בשיעורים דף ב. ד"ה תוס' ד"ה עד סוף העולם.

30 בא"ד. ועוד אר"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה כו' עכ"ל. שיטת ר"י דמאחר שסוטה לבועל אינה אסורה אלא באיסור עשה ולא בלאו, לפיכך אין בה שם טומאה כעריות ונופלת ליבום ולחליצה.

31 ונראה שיש לבאר את שיטת התוס' גם מטעם אחר, די"ל דשאני עצם חלות האיסור דסוטה לבעלה מהאיסור דסוטה לבועל, כי האיסור של סוטה לבעלה מהוה חלות איסור אישות, כי עצם האישות דבעלה נאסרת עליו, וגופו של האיסור סוטה לבעלה הוא שהיתר האישות של הבעל באשתו פקע, וכדנ"ל בשיעורים שאישות דעלמא מהוה מתיר, ובסוטה ההיתר לבעלה פקע, ומש"ה האישות עצמה אסורה. ונראה שזהו אף יסוד הדין שהאיסור סוטה לבעלה חל נמי ליבם, כי זיקת היבם הוי' המשך של האישות דהבעל. ומאחר שבסוטה היתר האישות לבעלה פקע, ממילא חסר נמי ההיתר של זיקה ליבם ואסורה לו כמו שאסורה לבעלה. ומאחר שעיקר חלות האיסור של סוטה לבעלה הוא איסור אישות, לכן ניתן האיסור להאסר בשם ערוה, כי אין חלות איסור ערוה חל אלא במקום שהאיסור הוא איסור אישות. ובאמת זהו עיקר יסוד הדין בעריות שאין קידושין תופסין בהן, כי איסור האישות שחל בהן חמור כ"כ שמופקעין הן מחלות אישות.

32 ומשו"ה י"ל דשאני האיסור של סוטה לבועל מהאיסור של סוטה לבעל, כי איסור סוטה לבעל חל כאיסור אישות, ואילו איסור סוטה לבועל חל משום איסור ביאה בלבד ולא כאיסור אישות. ויעויין במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לחייבי לאוין דעלמא, כגון ממזרת לישראל בפט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב, שהרמב"ם סובר שאם בעל ולא קידש אינו לוקה, ולוקה רק אם קידש ובעל, דס"ל שעיקר האיסור בחייבי לאוין הוי איסור אישות עם ביאה. ומאידך הראב"ד סובר שלוקה אף על ביאה בלי קידושין, כי ס"ל שעיקר האיסור הוא איסור ביאה ולא איסור אישות. ולפי"ז אפשר לומר לשיטת התוס' שלפנינו שבזה מחולק האיסור של סוטה לבעלה מהאיסור של סוטה לבועל, כי האיסור של סוטה לבעלה מהוה איסור אישות, ומש"ה לבעלה חל שם ערוה הפוטרתה מיבום. ואילו האיסור של סוטה לבועל איסור ביאה בעלמא הוא ולא איסור אישות, ולפיכך בנוגע לבועל לא חל עליה שם ערוה, כי השם של ערוה חל רק כשנאסרה באיסור אישות, ולא כשנאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי איסור אישות. דמיון לזה יש בדין נדה, שאע"פ שאסורה באיסור כרת אין לה דין ושם ערוה בנוגע ליבום ועיין לעיל בשיעורים לדף ב. ד"ה תוס' ד"ה ואחות אשתו, כי נדה נאסרת באיסור ביאה בלבד, אך אין איסור לקדשה ואינה אסורה באיסור אישות, ולפיכך אינה ערוה ונופלת ליבום ולחליצה, כי בלי איסור אישות לא חל שם ערוה.

33 ומסתבר לפי"ז לחדש, כי הלכה שאיסור סוטה לבעלה מהוה חלות דבר שבערוה, ונאסרת רק כששני עדים מעידים שזינתה או אחרי קינוי וסתירה שעד א' מעיד שזינתה ונאמן בנאמנות מיוחדת דכל מקום שהאמינה התורה עד א' הרי הוא כשנים, כל זה הוא רק בנוגע לאיסור סוטה לבעלה, דמכיון דהוי איסור אישות ושם ערוה שחל בגברא לפיכך צריכים שני עדים לאוסרה מדין אין דבר שבערוה פחות משנים. ואילו בנוגע לאיסור סוטה לבועל סגי בעד א' שזינתה, משום דהאיסור לבועל אינו דבר שבערוה הצריך שני עדים אלא הוי איסור ביאה בעלמא בדומה לאיסור נדה. וכמו שבאיסור נדה לבעלה חל דין עד א' נאמן באיסורין עיין תוס' למס' גיטין דף ב: ד"ה עד א' נאמן ה"ה בסוטה לבועל דעד אחד נאמן ולא צריכים שני עדים לאוסרה עליו.

34 הגהות הגר"א. הגר"א מוחק צרת צרתה מנין ת"ל וכו' לפי גירסת הר"ת והרמב"ן משום דהם סוברים שצרה נאסרה באיסור ערות אשת אח והצרת צרה פטורה מדין צרת ערות אשת אח. ועיין למעלה בשיעורים דף ב. תוס' ד"ה עד סוף העולם.

35 גמרא. עונש מנין. וכתב רש"י ד"ה עונש מנין ז"ל אם ייבם ערוה או צרתה עכ"ל . פרש"י צ"ע, משום דאם הערוה נאסרה ונפטרה, פשיטא שנענשין על ביאתה משום שם האיסור של הערוה ואף משום איסור אשת אח.

36 ויעויין במאירי שפירש אחרת וז"ל עונש מנין ר"ל ביבום צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו' והרי צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה עכ"ל. ביאור דבריו נראה דסובר כמו אלו הראשונים הנ"ל דצרת ערוה מהוה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה, ולפיכך הגמרא דנה עונשה מנין. אך כבר הוכחנו שרש"י נמנע משיטה זו וס"ל דצרת ערוה נפטרה ונאסרה ממילא באיסור אשת אח ופוטרת את צרת הצרה מדין צרת ערות אשת אח. ולפיכך אינו מפרש את הגמרא כאן כמאירי, אמנם פירושו צריך ביאור.

37 ונראה דהא כבר הוכחנו דשיטת רש"י היא שיבום הותרה ולא דחויה, כלומר דבעיקר הפרשה של איסור אשת אחיו לא נאסר אשת אחיו בלי בנים במקום יבום. ולפי"ז סד"א שהותרה אף איסור אשת אחיו בלי בנים אף שלא במקום מצוה באופן שנפלה ליבום אך שנאסרה מטעם ערוה. והגמרא קבעה שיש חלות שם איסור חדש דאשת אחיו בלי בנים שלא במקום מצוה כשנפטרה משום דהויא ערוה. וע"ז דנה הגמ' בשם אשת אחיו הזה אזהרה שמענו עונש מנין וכו'. וכוונת פרש"י מנ"ל לענוש מחמת חלות שם איסור אשת אחיו הזה, דפשיטא דמענישין מחמת חלות שם האיסור של הערוה, אלא דדנין דמנ"ל דמענישין אף על האיסור דאשת אחיו כשנפטרה מחמת ערוה. ויוצא דלרש"י יש שתי אזהרות שונות באיסור אשת אחיו: א אשת אחיו שיש לה בנים המוזהרת על פי עיקר פרשת האיסור של אשת אחיו; ב אשת אחיו שאין לה בנים שלא במקום מצוה דהיינו שנפלה ונפטרה ונאסרה מחמת פטור ערוה. דיש באופן הזה אזהרה ועונש מיוחד.

38 גמ'. ל"ת שיש בו כרת מי דחי. עיין בשיעורים לקמן דף ח. ד"ה רבא אמר. 7 תוס' ד"ה לא תעשה. ז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך עכ"ל. תוס' לא מתרצים דאיסור אשת אח הותרה במקום יבום - ולכן אין ראיה מיבום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת בעלמא. והוא משום דאליבא דהתוס' האיסור דאשת אח במקום יבום הודחה ולא הותרה, ולכן הקשו דנילף מיניה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ובתירוצו של הר"י דשאני יבום דמצותו בכך ג"כ אינו רוצה לומר שאיסור אשת אח הותרה, אלא דס"ל דמכיון דמצותו בכך, וא"א לקיים המצוה דיבום בלי לדחות את הלאו דאשת אחיו לפיכך המצוה דוחה אותו, ולא דמי לשאר האופנים של עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ומשו"ה אין ללמוד ממצות יבום למצוות אחרות. ומ"מ לר"י המתיר דיבום חל מדין דחויה, דמצות יבום אלימתא ודוחה את הלאו דאשת אחיו שיש בו כרת אבל לא חל מדין הותרה.

39 בא"ד. מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי כו' עכ"ל. ר"ל דאילו היה יבום הותרה היה מקום לחלק בין תרי איסורי לחדא איסורא, דדוקא האיסור דאשת אח לבדו הותרה ולא איסורים אחרים. אבל מאחר דאנן סברינן שאיסור אשת אח נדחית בפני מצות יבום, מה לי חדא איסורא או תרי איסורי, כשיש למצות יבום כח הדחייה היא דוחה גם תרי איסורי כמו חדא איסורא.

40 בא"ד. דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום כו' עכ"ל. ר"ל דדחיית הלאו מוכרחת בכל אופן שמקיים מצות יבום ואין ללמוד מזה למקומות אחרים איפוא שהמצוה והלאו סותרים זה לזה במקרה אבל לא בהכרח כביבום. ודחיית יבום המותרת באופן הכרחי אינה ראיה שיש דחיה באופן מקרי. והנה סברא זו היא אף היסוד של השיטות הסוברות שמצות יבום הותרה - כי אין אופן אחר לעשות את המצוה דיבום בלי להכשל באיסור אשת אח, ובאופן כזה התורה הפקיעה את כל האיסור מעיקרו והוי הותרה. אך הר"י נמנע משיטה זו וסובר דאה"נ שהסברא הנ"ל הוי יסוד ההיתר דיבום, ומ"מ ההיתר חל מדין דחויה ולא מדין הותרה.

41 בא"ד. וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה וכו' עכ"ל. לכאורה תירוצם קשה, דממ"נ, אם "כל שערו" אינו כולל את הפיאות דאיסור, א"כ למה מגלח את הפיאות משום העשה דגילוח שדוחה הל"ת דפיאות, הרי אין מצות עשה לגלח את הפיאות. ואם באמת יש מצוה לגלח את הפיאות, דנכללין ב"כל שערו" דר"ל אף את הפיאות, א"כ שוב הדרא הקושיא לדוכתא, דא"כ מצותו בכך, וא"א לקיים את המצוה בלי לעבור על הלאו, והיאך למדים ממנו לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת כשאין מצותו בכך.

42 ונראה שיש לבאר את דברי התוס' הסתומים על פי מה שביארנו כמה פעמים בשיטת הרמב"ם בענין טומאת כהן לקרוביו. דהנה כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הל"ו וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, אמאי אין כהנת חייבת להיטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב"ם הדגיש מהוה חלק מהאבלות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.

43 ונראה לבאר דשיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הלט"ו וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבלות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להיטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, כי חילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן פטורה מלהיטמא לקרובים. והרמב"ם אזיל לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשום כך הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, ומפני כן אינה מחללת את קדושתו, לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.

44 ומשהגיענו בעז"ה יתב' להבנת פסק הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו, נראה דיתכן לומר בדומה לכך אליבא דהתוס', והוא יסוד בהבנת מצות יבום. דנראה שבמצות יבום נמי עיקר המצוה הוא לעבור על האיסור ביאה דאשת אח ולדחותו משום קיום המצוה. וכמו שבכהנים, עיקר קיום המצוה דאבילות הוא בדחיית האיסור של טומאת כהן ובחילול קדושתו, ה"ה נמי ביבום, עיקר קיום המצוה הוא לדחות את האיסור דאשת אח לקיים את המצוה דיבום, ודחיית הלאו היא עיקר וגופה של המצוה. וזוהי כוונת הר"י כשכתב "דמצותו בכך", ר"ל שעיקר המצוה דיבום הוא בדחיית האיסור דאשת אח, ולכן אין להשוותה למצוות עשה אחרות וללמוד ממנה שעשה דעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת כשאין "מצותו בכך" כמו במצות יבום, שעיקר המצוה דיבום הוא דוקא לדחות את הלאו, "ומצותו בכך".

45 ובכך מבואר היטב כוונת התוס' בנוגע לגילוח המצורע. דר"ל שאין בעיקר מצות גילוח המצורע חובה לדחות את הלאו דהקפת הראש וגילוח פיאות הזקן. והא ראיה דכשהתורה כתבה "כל שערו", לא הקפידה דוקא לגלח שערות אסורות ולדחות את האיסור דהקפת הראש וגילוח פיאות הזקן, משום דיכולים לפרש את המלים "כל שערו" דר"ל שאר שערות ראשו דהיתר שאין בהן איסור. ואע"פ שאין זה הפירוש הנכון, כי עיקר הכוונה ב"כל שערו" הוא לגלח את כל שערו ממש, כולל את הפיאות דאיסור, מ"מ אין דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר ומגוף המצוה של גילוח המצורע. אלא שבמקרה כשמקיים את המצוה דגילוח במצורע נכשל באיסור דגילוח הפיאות, והמצוה דוחה את האיסור. ברם אין זה נקרא "מצוותו בכך", כי אין דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר המצוה דגילוח המצורע, משא"כ במצות יבום, דמעיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור של אשת אחיו, ו"מצותו בכך". ועוד מסיקים התוס' שמוכרח כך וז"ל א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו כו' עכ"ל, ר"ל דפשיטא שמצורע מקיים מצות גילוח הגם שפיאות ראשו וזקנו נמרטו ולא מגלחן, ובאופן הזה אינו דוחה איסורי גילוח והקפה ומ"מ מקיים את המצוה דגילוח מצורע, ומכאן מוכח שהמצוה דגילוח אינה תלויה בדחיית האיסור דגילוח פיאות ראשו וזקנו, והמצורע מקיים את המצוה דגילוח גם כשאינו דוחה את האיסורים דגילוח, ומכאן שאין דין "מצותו בכך" חל במצות גילוח המצורע, שלא כביבום ש"מצותו בכך", כי ביבום אינו מקיים את המצוה בלי דחיית האיסור, ודחיית האיסור הוא חלק מהמצוה עצמה.

46 ונראה להביא ראיה ליסודם של התוס' מהגמרא לקמן דף יג: בביאור של רבא לשיטת ב"ש שאמרו שצרת ערוה מותרת משום שאין איסור חל על איסור, וז"ל תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדים, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה עכ"ל. ולכאורה ההסבר שם תמוה, כי מה בכך שלא חל איסור אשת אחיו, מ"מ בדין הוא שהיבמה תפול ליבום משום שבעלה מת בלי בנים. אלא מכאן רואים בעליל שיבמה נופלת ליבום רק במקום שיש חלות איסור אשת אח, כי עיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ואם האיסור דאשת אח אינו חל משום שאין איסור חל על איסור היבמה אינה נופלת ליבום גם כשמת בעלה בלי בנים, כי יסוד מצות יבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ומפני כן סוברים ב"ש דהוי' צרת ערוה שלא במקום מצוה. ונראה שבית הלל מסכימים ליסוד הזה אלא שסוברים שדין אין איסור חל על איסור ר"ל רק שאין ב"ד מענישים אותו על שעבר על האיסור השני, ואפ"ה האיסור השני חל ואוסר. ועיין בגמרא לקמן דף לב: שאע"פ שאין איסור חייל על איסור מ"מ נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, והא ראיה שהאיסור השני חל אלא שנפטר מעונש, ולכן אם עבר עליו הו"ל רשע גמור. וא"כ בציור דרבא אליבא דב"ה האיסור של אשת אח אמנם חל על גבי האיסור של אחות אשה, שאע"פ שחסר העונש מ"מ האיסור חל. ולפיכך היבמה נופלת עכ"פ ליבום כדי שהיבם ידחה את האיסור דאשת אח ד"מצוותו בכך", והדר הוי' צרת ערוה במקום מצוה ונאסרת, ובעזה"י הדברים מאירים לעינים.

47 ענין טומאת כהנים לקרובים

48 א הבאנו למעלה בשיעורים דף ג: תוס' ד"ה לא תעשה את שיטת הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו פ"ב מהל' אבל הל"ו דדחויה היא ומהוה קיום מצות אבילות, שע"י שהכהן מחלל את קדושתו ועובר על איסור טומאה בשביל קרובו מקיים מצות אבילות, וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו כו' לה יטמא מצות עשה כו' עכ"ל. וכמו"כ פסק שם הלט"ו ז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. ובכך הרמב"ם חולק על ראשונים אחרים הסוברים שטומאת כהן לקרוביו הותרה ולא דחויה, עיין ברש"י ברכות דף כ. ד"ה שב ואל תעשה שכתב וז"ל וטומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה כו' דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים כו' עכ"ל. מאידך בנוגע לטומאת כהן למת מצוה פליגי שם רש"י עם תוס' שם דף יט: ד"ה אמרת, דאליבא דרש"י טומאת כהן למת מצוה הותרה, ואילו אליבא דהתוס' טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה. אך בנוגע לטומאת כהן לקרוביו משמע מתוס' דהותרה. ברם אליבא דהרמב"ם הסובר שאפילו טומאת כהן לקרוביו דחויה טומאת כהן למת מצוה נמי דחויה ולא הותרה.

49 אמנם צ"ע בפסק הרמב"ם פ"ו מהל' אבל הלט"ו שכתב וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני עכ"ל. וצ"ע דמשמע ממה שכתב "לפיכך וכו'" שהאיסור לכהן לנגוע במת אחר עם קרובו תלוי במה שטומאת כהן לקרובו דחויה ולא הותרה, דאילו היתה הטומאה הותרה היה מותר לו לכהן לנגוע גם במתים אחרים עם קרובו, וקשה, דאפילו אם נימא שהטומאה הותרה מ"מ הסברא נותנת דאדרבא שרק טומאה לקרובו מותרת ולא טומאה למת אחר.

50 והנה בעצם דינו של הרמב"ם קיימת סתירה, דאיתא בתו"כ פ' אמור ז"ל לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי עכ"ל חזינן בתו"כ דאוסר הוספת נגיעה במת אחר. ומאידך במס' שמחות פ"ד הלט"ו - ט"ז מבואר איפכא, וז"ל היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא כו' עכ"ל. הרי דמבואר במס' שמחות דבאמת מותר לכהן להיטמא למתים אחרים בשעה שמיטמא לקרובו שלא כדברי התו"כ והרמב"ם שפסקו לאסור.

51 ועיין בכסף משנה שמיישב את הסתירה, ומבאר דהברייתא דמס' שמחות מיירי בטומאה בחיבורין שמותרת, ואילו בתו"כ מדובר בטומאה בזה אחר זה, לאחר שפירש ממתו. ואומר הכ"מ שהרמב"ם נמי פסק כתרוייהו, ומתיר טומאה בחיבורין ואוסר טומאה אחרי שפירש ממגע בקרובו. אמנם ביאורו קשה דפשטות לשון הרמב"ם משמע שאוסר הוספת מגע במת אחר אפילו בשעת חיבורין לקרובו, דכתב שאסור לכהן להתטמא למת אחר וז"ל אפילו בעת שמתטמא לקרוביו עכ"ל. ועוד קשה שאם הרמב"ם אוסר רק כשמתטמא למת אחר משפירש מקרובו למה תלוי האיסור בדין דחויה, שאפילו אם הותרה מהיכי תיתי שיתטמא למת אחר משפירש מקרובו, פשיטא דאסור לו לעשות זה, שהרי משפירש מתטמא בטומאה חדשה למת בלי קשר כלל לטומאת קרובו שכבר פירש ממנו, ואפילו אם הטומאה לקרובו הותרה הרי הטומאה למת אחר משפירש ממתו בודאי אסור, ומהרמב"ם משמע דלמ"ד הותרה ניתן לכהן לנגוע ולהטמא למת אחר.

52 אלא ודאי נראה דלא ככס"מ, והרמב"ם אוסר טומאה נוספת אפילו בחיבורין. וסובר שאילו היתה טומאת כהן לקרובו הותרה, היה מותר לו להטמא למת אחר בשעת מגע מתו, אך מכיון שטומאת כהן לקרובו דחויה לפיכך אסור לכהן להטמא למת אחר.

53 והנה בכהן שמטמא למת א' באיסור ובשעת מגעו מטמא גם למת נוסף פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' אבל הל"ד וז"ל היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם סובר שיש איסור דאורייתא להטמא למת אחר בשעת חיבורין למת הראשון אך אינו לוקה עליו. ובזה חולק על הרמב"ן שכ' בס' תורת האדם וז"ל ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא, אלא מותר לכתחילה דתניא באבל, היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר עכ"ל. ולפי דברינו י"ל דהרמב"ם סובר שטומאה בחיבורין אסורה אף לכהן שמטמא לקרובו מן התורה משום דהוי דחויה אלא דמ"מ אינו לוקה אלא אחת.

54 ונראה דכבר ביארנו דשיטת הרמב"ם היא שטומאת כהן לקרובו מהוה קיום מצות אבילות, שמקיים אותה ע"י שמחלל את קדושתו לקרובו בהטמא לו. וקיום המצוה להטמא לקרוב המת נוהגת רק בכהן ולא בכהנת שאינה מוזהרת בטומאת מת, וטומאתה אינה חילול קדושתה, ולכן לית לה קיום מצוה, וכמו שפסק בפ"ב מהל' אבל הל"ו וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב"ם הדגיש מהוה חלק מהאבילות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.

55 ונראה לבאר בזה דהא שיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הלט"ו וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב"ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו"ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו לחילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה.

56 ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב"ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב"ד פ"ב מהל' אבל הל"ח וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהם כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו' והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו' עכ"ל, ואע"פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ"מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה.

57 והנה הדין הוא שכהן נמי מטמא למת מצוה, אלא דהמתיר במת מצוה הוא חובת הקבורה ולא חובת האבילות וכדאיתא ברמב"ם פ"ג מהל' אבל הל"ח ז"ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ"ל. ולפי"ז נראה דאף בהרוגי ב"ד, במאבד עצמו לדעת, ובהפורשים מדרכי הציבור שהם מתי מצוה שחייבים לקוברם גם כהן גדול יטמא להם כדי לקוברם ואע"פ דליכא מצוה להתאבל עליהם. ולהיפך כהן הפוגע במת מצוה בשבת שאסור לקוברו אינו מטמא לו כי ליכא חיוב קבורה בשבת ואע"פ שיש אבילות בשבת. ועוד נראה שבמת מצוה אין הטומאה עצמה מהוה עיקר קיום המצוה דעיקר המצוה היא הקבורה לבדה אלא שבשעת הקבורה הודחה טומאת כהן, אבל גופה של המצוה היא הקבורה ולא הטומאה. ומאידך בטומאת כהן לקרוביו, עצם הטומאה מהוה עיקר וגופה של מצות האבילות.

58 ולפי"ז נראה שדין הרמב"ם המגביל את היתר טומאת הכהן לקרובו רק לעצמו של המת קרובו ולא למת אחר בחיבורין לקרובו, חל רק בטומאה לקרובו ולא במת מצוה. ומשום דבקרובו הדוחה הוא חילול קדושתו כדי לקיים את מצות האבילות לקרובו, ולכן מוגבל ההיתר לעצמו של קרובו המת שמתאבל עליו ולא למת אחר. משא"כ במת מצוה, שאין בו חובת מצות טומאה ואבילות, אלא חובת קבורה בלבד, והטומאה הודחה בשעה שקוברו, לכן גם כל טומאת מת אחר נדחה לצורך קיום מצות הקבורה, ואפילו אם מטמא למת אחר לצורך קבורת המת מצוה גם כן מותר.

59 מאידך אף אם הכהן צריך להטמא למת אחר כדי לקבור את קרובו מאחר שאין בטומאה למת אחר קיום מצות אבילות, דהא רק הטומאה לגופו של קרובו המת מהוה קיום אבילות, לפיכך במקרה כזה אסור לו לכהן לקבור את מתו קרובו מפני שמתטמא אף למת אחר. ורק במת מצוה שהמתיר הוא חובת קבורת המת, מותר לו לכהן להטמא אף למת אחר בשעה שמתעסק בקבורת המת מצוה כדי לקיים את מצות הקבורה. דהא עצמו של המת אינו המתיר, ורק מצות הקבורה הוי המתיר ואיסור טומאה נדחה לצורך הקבורה, ולכן אפילו טומאת מת אחר ג"כ נדחה בשעה שקובר את המת מצוה.

60 וראייה לדברינו דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' אבל הלי"ד - ט"ו ז"ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו' נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ"ל. והנה בסוגיא במס' נזיר דף מג: מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז"ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א"ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ולפסקוה גנבי לרישיה ה"נ דלא ליטמא ליה, א"ל מת מצוה קאמרת כו' עכ"ל. מבואר להדיא בגמ' דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הרי הוא חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו"ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר.

61 ולפי"ז מבואר היטב אמאי תלה הרמב"ם את האיסור להטמא למת אחר בשעת חיבורין לקרובו משום שהטומאה לקרובו דחויה ולא הותרה, דרק אם הוי דחויה חילול קדושת הכהן מהווה קיום אבילות. ומפני שעצם הטומאה לעצמו של קרובו המת מהוה קיום אבילות וחילול קדושה משו"ה ההיתר מוגבל למת עצמו ולא למת אחר. מאידך אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה היינו מפרשים שהמתיר הוא חובת הקבורה כמו המתיר במת מצוה, והיינו אומרים דמותר לו להטמא למת אחר בשעה שמתטמא לקרובו כמו שמותר לו כשקובר מת מצוה.

62 ביארנו דאליבא דהרמב"ם המתיר של טומאת כהן לקרובו הוא מצות האבילות ולא מצות הקבורה. מאידך יעויין בתוס' למס' פסחים דף ט. ד"ה בשפחתו וכו' שסוברים שהמתיר של טומאת כהנים לקרובו הוא מצות הקבורה וז"ל ואר"י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב, לא היה לו ליטמא דאמרינן בתו"כ דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא, ועוד דכאן לא היה לצורך המת עכ"ל. הר"י סובר בפירושו הראשון שאין כהן מטמא לקרובו נפל. ולפום ריהטא שיטת הר"י היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה היא ולא הותרה, והדוחה הוא מצות קבורת המת המוטלת על הכהן. ומשו"ה כהן אינו מטמא לנפל משום שאין מצוה לקבור נפל וכדאיתא בהגהת מיימונית פ"א מהל' מילה אות י' וז"ל נפלים דאין מצוה לקוברן כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמפילין אותן לבור עכ"ל. וכן מה דמסיק הר"י בפירושו האחרון שכהן אסור לטמא למת בלי צורך המת, לשיטתו אזיל שטומאת כהן לקרובו דחויה, ולכן מותר לו לכהן להטמא למת רק לצורך קבורת המת ולא להטמא בטומאה בעלמא שלא לצורך המת.

63 אמנם יעויין במגן אברהם או"ח תקכ"ו: כ' החולק על ההג"מ וסובר שיש מצוה לקבור נפל, וגזיה"כ היא שאין כהן מטמא לנפל דאינו בר קיימא כאביו ואמו ואע"פ שחייבים לקוברו. ואליבא דהמגן אברהם י"ל שקיימת מחלוקת בין ב' התירוצים בר"י, דלפי תירוצא קמא יתכן שיש מצות קבורה בנפל, ואף שטומאת כהנים לקרובו הותרה, מ"מ אין כהן מטמא לנפל מגזיה"כ דעלמא. משא"כ לתירוצא בתרא דס"ל דטומאת כהן לקרובו דחויה רק לצורך המת וטומאה שלא לצורך קבורה אסורה.

64 ונראה דאליבא דהרמב"ם דס"ל דכהן מטמא לקרוביו משום מצות אבילות כהן אינו מטמא לנפל משום דליכא מצוה להתאבל עליו פ"א מהל' אבל הל"ו.

65 ויעויין בש"ע יו"ד שע"ג: ה' וז"ל כל אלו שמיטמא להם אפילו שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך עכ"ל. וכ' הרמ"א וז"ל ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שא"א לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון, ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין עכ"ל. ובפשטות שתי הדיעות שבש"ע חלוקין אם טומאת כהן לקרובו הותרה או דחויה, שאם הותרה מטמא לקרובו אפילו שלא לצורך כלל, ואם דחויה מטמא דוקא לצורך המת ולא שלא לצורך המת. אך לרמ"א יש פירוש אחר במחלוקת כי הוא סובר דאף אליבא דהדיעה הראשונה טומאת כהנים לקרובו דחויה, וההיתר ליטמא אפילו בשבת הוא כדי שלא יהא המת מוטל בבזיון, דהיינו נמי לצורך כבוד המת. והדיעה האחרונה סוברת שטומאת כהנים דחויה רק לצורך מצות קבורת המת, ולא לצורך מניעת בזיון המת בעלמא. ובשבת שאין מצות קבורה חלה אין לכהן היתר להטמא למת.

66 והנה אליבא דהדיעה הראשונה בש"ע מותר לו לכהן להיטמא לקרובו בשבת. ויש להעיר, שאפילו אם ננקוט שטומאת כהן לקרובו הותרה, מ"מ י"ל דהיינו רק להיטמא למתו בחול, בזמן שמצות קבורת המת חלה, ואילו בשבת שאינו זמן קבורת המת, כי מצות קבורת המת פקעה בשבת, גם טומאת הכהן לקרובו נאסרת, ומשום דבשבת הרי הוא כאיש אחר שאינו קרובו ושאינו מיטמא לו. אמנם יעויין בתוס' למס' ברכות דף יז: ד"ה ואינו שדן האם ההתעסקות במת להחשיך על התחום בשבת מחייבת אנינות אף בשבת ומשמע לכאורה שיש חובת מצות קבורה בשבת. אך לא נראה לי לומר כך אלא אדרבא נ"ל שכל דיון התוס' הוא רק בנוגע לאנינות שתלויה בהתעסקות במציאות, אבל כ"ע מודים שחיוב קבורת המת לא חל בשבת, ומשו"ה יתכן שטומאת כהן לקרובו נמי אסורה. ברם לפי מה שביארנו אליבא דהרמב"ם שיש קיום מצות אבילות מיוחדת לכהן לחלל את קדושתו על מתו כשמטמא לו, יל"ע מהו הדין בשבת, דיתכן דאף בשבת אע"פ שאינה זמן מצות קבורה מ"מ יש קיום מצות אבילות לכהן כשמיטמא לקרובו. ומאידך יתכן דמכיון שאין חובת קבורה חלה על הכהן בשבת אף מצות האבילות המתקיימת ע"י טומאה אינה חלה, וצ"ע.

67 ע"כ