רשימות שיעורים על יבמות י״ב

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת יבמות, תשע"א

« רשימות שיעורים על יבמות י״א ע״ב רשימות שיעורים על יבמות י״ג ע״א »

1 יבמות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ — חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה. מַאי ״כְּשֵׁרָה״ וּמַאי ״פְּסוּלָה״? אִילֵּימָא ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לְעָלְמָא, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא — מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? אֶלָּא לָאו: ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לֵיהּ, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לֵיהּ. וּמַאי נִיהוּ — מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. וְקָתָנֵי: אִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה. לָא: כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, פְּסוּלָה לְעָלְמָא. וּדְקָאָמְרַתְּ, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ — מִשּׁוּם דְּרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: כָּאן שָׁנָה רַבִּי לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בוֹרוֹ וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם. תָּא שְׁמַע: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת — הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת. הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ! וְלָאו תָּרוֹצֵי קָא מְתָרְצַתְּ לַהּ? תָּרֵיץ הָכִי: הִיא — חוֹלֶצֶת, צָרָתָהּ — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. אָמַר רַב לֵילֵי בַּר מֶמֶל, אָמַר מָר עוּקְבָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: צָרַת מְמָאֶנֶת אֲסוּרָה. לְמַאן? אִילֵימָא לָאַחִים: הַשְׁתָּא הִיא גּוּפַהּ שַׁרְיָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בָּזֶה מוּתֶּרֶת בָּזֶה — צָרָתָהּ מִיבַּעְיָא? אֶלָּא לְדִידֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא מְמָאֶנֶת דְּשַׁרְיָא לְאַחִין — דְּלָא עָבְדָא בְּהוּ מַעֲשֶׂה? צָרָה נָמֵי לָא עָבְדָא בְּהוּ מַעֲשֶׂה! גְּזֵירָה מִשּׁוּם צָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת. וְצָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת מִי אֲסִירָא? וְהָתְנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת! דְּמֵיאֲנָה בְּמַאן? אִילֵימָא דְּמֵיאֲנָה בְּבַעַל, הַיְינוּ גְּרוּשָׁה! אֶלָּא לָאו — בְּיָבָם. לָא: לְעוֹלָם בְּבַעַל, וּתְרֵי גַּוְונֵי גֵּירוּשִׁין. וּמַאי שְׁנָא כִּי מֵיאֲנָה בְּבַעַל — דַּעֲקַרְתִּינְהוּ לְנִשּׂוּאִין, כִּי מֵיאֲנָה בְּיָבָם נָמֵי — נִשּׂוּאִין קַמָּאֵי קָא עָקְרָא! מִשּׁוּם דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל. דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: מֵיאֲנָה בַּבַּעַל — מוּתֶּרֶת לְאָבִיו, בַּיָּבָם — אֲסוּרָה לְאָבִיו. אַלְמָא, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּכַלָּתוֹ. הָכָא נָמֵי, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּצָרַת בִּתּוֹ. אָמַר רַב אַסִּי: צָרַת אַיְלוֹנִית אֲסוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד״ — פְּרָט לָאַיְלוֹנִית שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְעָשָׂה בָּהּ שֵׁנִי מַאֲמָר, וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶם יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִי שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת יָבָם אֶחָד, וְלֹא זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין. וְקָתָנֵי עֲלַהּ, אָמַר רַב יוֹסֵף: זוֹ הִיא צָרַת אֵשֶׁת אָח מֵאָב, שֶׁאִיסּוּר נְפִילָה גָּרַם לָהּ. שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּגוֹן זֹאת. ״זוֹ הִיא״ — לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דְּשַׁרְיָא?! לָא, לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דַּאֲסִירָא. וּמַאי ״זוֹ הִיא״ — זוֹ הִיא, דְּאִיסּוּר נְפִילָה גָּרַם לָהּ — צָרָתַהּ בָּעֲיָא חֲלִיצָה, אַיְלוֹנִית — אֲפִילּוּ חֲלִיצָה לָא בָּעֲיָא. מַאי טַעְמָא: הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן. תְּנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת. לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהִכִּיר בָּהּ, כָּאן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁנִּמְצְאוּ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁהָיוּ״, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא,

2 יבמות פתח ↗

3 יבמות פתח ↗

4 יבמות פתח ↗

5 תוספות על יבמות פתח ↗

צרתה נמי לא עבדה ביה מעשה - תימה נהי דלא עבדה ביה מעשה מ"מ כיון דהממאנת אסורה ליה הוי צרתה כצרת ערוה והיכי מדמה לה לממאנת דשריא לאחין:

6 תוספות פתח ↗

7 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

דבריו תמוהים, דמשמע שאסורה רק אחרי מיתת האח שיש לו בנים ואילו מחיים מותרת, וצ"ע מ"ש מחיים מלאחרי מיתה. ולכאורה הביאור כנ"ל ברי"ף שהמיתה גומרת את הזיקה למפרע משום דמפילתה ליבום, ומחיים דהזיקה עוד לא באה לידי קיום אין חלות דין זיקה, דרק ע"י קיום הזיקה חל למפרע דין זיקה. אך ביאור זה א"א להולמו בשיטת שלטי הגבורים, דבשלמא ברי"ף י"ל דהמיתה מפלת ליבום משום דהו"ל צרת ערוה שנופלת ואוסרת כדמבואר פעמים רבות בשיעורים למכלתין89עיין בשיעורים דף ב א תוס' ד"ה עד סוף, דף ח א תוס' ד"ה תרי, דף יב א תוס' ד"ה צרתה, דף יב א ד"ה צרת איילונית.. משא"כ בציור דשלטי גבורים דליבם השני יש לו בנים דהרי היא משום כך כאשת אחיו שיש לו בנים שאינה נופלת כלל ליבום ולזיקה, וא"כ אף אחרי שמת לא נגמרה הזיקה בקיום מצות נפילה ליבום ודינה שמותרת מכיון דהזיקה לא באה לידי קיום, ודינה אחרי מיתה כמו מחיים, וא"כ מדוע אוסרה השלטי גבורים רק אחרי מיתה ולא מחיים, וצע"ג.

8 תוספות על יבמות פתח ↗

עד סוף העולם - הכא לא שייך למיפרך כיון דתנא עד סוף העולם צרות צרותיהן ל"ל כדפריך בהכותב כתובות ד' פג: כיון דתנא עד סוף העולם פירות פירותיהן ל"ל דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה דתנא למיתני לא זו אף זו וא"ת וכיון דתני צרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי דהכי דייק בתמורה פרק אלו קדשים תמורה ד' יז: כיון דתנא ולד ולדן עד סוף העולם ל"ל ואר"י דהתם כיון דאשמועינן דולד ולדן קרב שלמים ממילא שמעינן דה"ה עד סוף העולם כיון דלא חייש לשמא יגדל מהם עדרים עדרים כדחייש התם ר"א אבל הכא ס"ד דצרות צרותיהן אסירי טפי לא משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור משמע תרתי שני רישי"ן ואפי' לרב אשי דנפקא ליה צרת צרה מסברא לקמן בפירקין יבמות ד' יג. מ"מ איצטריך לתנא לאשמועינן דלא תיסק אדעתין למימר דמלצרור נפקן ועוד אמרי' דלרב אשי נמי צרת צרה נפקא מלצרור דהא בגמ' קתני בהדיא בשמעתין לקמן יבמות ד' ג: צרות צרותיהן מנין ת"ל לצרור ולא לצור ולקמן יבמות ד' יג. דקא בעי מנה"מ לא אצרות צרותיהן קאמר דבהדיא דריש להו בברייתא מלצרור אלא על אפי' הן מאה דמתניתין קאי ואמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור ורב אשי סבר דמלצרור לא משמע אלא תרי ואפילו הן מאה מסברא נפקי דצרתה מ"ט אסורה כל כך שאוסרת גם צרתה דבמקום ערוה קיימא צרת צרתה נמי תאסור צרה אחרת דבמקום ערוה קיימא:

9 יבמות פתח ↗

10 רשב״א על יבמות פתח ↗

כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו'. ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן יבמות יג, א נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.

11 תוספות על יבמות פתח ↗

לא פקע - ואע"ג דלא חייל איסור אחות אשה אסורה נמי הצרה לייבומי כיון דלא פקע איסור אשת אח כמו אילונית דאוסרת צרתה אע"ג דאין בה אלא איסור אשת אח לחודה וא"ת לר"ש משכחת לה אשת אח מן האב דפוטרת צרתה וליחשבה בהדי ט"ו נשים בפ"ק דף ב. ודף י. למ"ד בפלוגתא קא מיירי וכן האי דלעיל דקתני נאסרה עליו עולמית גם היא פוטרת צרתה וליחשבה וי"ל דהני כיון דמכח אחות אשה אסירא בכלל אחות אשה נינהו:

12 יבמות פתח ↗

13 תוספות על יבמות פתח ↗

מדרבנן וגזירה כו' - משמע דאשת ב' מתים בשום מקום לא הויא אלא מדרבנן דאי לאו גזירה דהכא היתה מתייבמת אפי' בעלת מאמר ולא גזרינן לה אטו אשת שני מתים וא"כ מי שעליה זיקת יבם אחד כו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפרק בתרא דגיטין דף פב: ושם אמרי' אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא ואפי' בחד דוכתא וי"ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה יבמות דף צו: גבי בן תשע שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת השניה חולצת או מתייבמת הראשונה שהיא בעלת זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת ופריך בגמרא ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מיבום פירוש כי הכא ומסיק לרבי יוחנן דעשו ועשו ופליג תנא דשמעתין אההוא תנא דהאי תנא דשמעתין גזר משום צרה פירוש הא דקא אסר בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה כדגזר בשמעתין דלמא חליץ והדר מייבם כדפירש בקונטרס אבל משום זיקת שני יבמין לא מיתסרא דלאו דאורייתא ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסורה אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא לעיל דאפי' היכא דליכא צרה בהדה מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא ותנא דהתם לא גזר משום צרה פי' הא דקא אסר לבעלת ביאת בן תשע לייבומי לאו משום צרה אלא אטו אשת שני מתים דהוי בעלמא דאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל בצרתה לא דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו אשת שני מתים וההיא דריש המגרש גיטין פב: כההוא תנא וריב"ן פירש שם דלכולי עלמא אשת שני מתים דאורייתא ותנא דהכא גזר אף באשת השני משום צרה דהיינו בעלת מאמר דקא סבר כיון דבעלמא אשת שני מתים דאורייתא מחמירי אפי' באידך ותנא דהתם לא מחמיר כולי האי ולא גזר באשתו של בן תשע אטו בעלת זיקת שני יבמים וקשה דהכא מסיק דטעמא דהך תנא משום הנך גזירות דמפרש הכא ועוד דהתם קרי רבא לאשתו צרה וקאמר נמי ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה כו' והכא קרי לבעלת מאמר צרה וריב"ן הקשה לעצמו שתי קושיות הללו ופר"י עיקר:

14 יבמות פתח ↗

15 יבמות פתח ↗

הִלְכְתָא: צָרַת אַיְלוֹנִית מוּתֶּרֶת, וַאֲפִילּוּ הִכִּיר בָּהּ. וַאֲפִילּוּ צָרַת בִּתּוֹ אַיְלוֹנִית. וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי ״שֶׁנִּמְצְאוּ״ — תְּנִי ״שֶׁהָיוּ״. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַת צָרַת מְמָאֶנֶת, וְאַחַת צָרַת אַיְלוֹנִית, וְאַחַת צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ — כּוּלָּן מוּתָּרוֹת. תָּנֵי רַב בִּיבִי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ: קְטַנָּה, מְעוּבֶּרֶת, וּמְנִיקָה. קְטַנָּה — שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת. מְעוּבֶּרֶת — שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל. מְנִיקָה — שֶׁמָּא תִּגְמוֹל בְּנָהּ וְיָמוּת. וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה — מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. פָּחוֹת מִכֵּאן וְיָתֵר עַל כֵּן — מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״. מִדְּקָאָמַר שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת, מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנָּה דְּמִיעַבְּרָא וְלָא מֵתָה. אִם כֵּן, מָצִינוּ חֲמוֹתוֹ מְמָאֶנֶת. וּתְנַן: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ! אֵימָא: שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת. דְּאָמַר רַבָּה בַּר לֵיוַאי: גְּבוּל יֵשׁ לָהּ, קוֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה — אֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת כׇּל עִיקָּר, תּוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה — הִיא מֵתָה וְעוּבָּרָהּ מֵת, לְאַחַר זְמַן הַזֶּה — הִיא חַיָּה וְעוּבָּרָהּ חַי. אִינִי? וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ — שֶׁכְּבָר יָלְדוּ. אֶלָּא לְעוֹלָם: שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת. וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ! אָמַר רַב סָפְרָא: בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִים. וְאִית דְּאָמְרִי: בָּנִים עֲדִיפִי מִסִּימָנִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר, בְּבָנִים מוֹדֶה.

16 יבמות פתח ↗

17 יבמות פתח ↗

1 גמ'. אמר מר עוקבא אמר שמואל צרת ממאנת אסורה. יעויין לקמן בפרק בית שמאי דף קז. - קז: שהגמ' דנה באריכות בדין שומרת יבם שמאנה, ויש לעמוד עליו כאן.

2 א איתא בגמ' דף קז. ז"ל אמר רבי אושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אמר רב חסדא מ"ט דר' אושעיא מאמר דמדעתה מציא עקרא זיקה דבע"כ לא מציא עקרה, והרי ביאה דבע"כ ומציא עקרה, אלא ביאה ומאמר דהוא קעביד מציא עקרא זיקה דרחמנא רמא עלה לא מציא עקרא עכ"ל. נראה בביאור שיטת ר' אושעיא דזיקה אינה אישות שחלה מחמת היבם אלא מחמת המת. ויכולה למאן רק בגברא שהמציא את האישות דהוי הבעלים של האישות. ולפיכך ממאנת דוקא למאמר ולביאת היבם כי היבם הוי בעלים על האישות הוא שהרי הוא יצר וחידש את האישות שחלה במאמר ובביאת יבום. משא"כ בזיקה, דהאישות דזיקה חלה מחמת המת והמת הוא הבעלים של האישות, ואמנם המת איננו בחיים למאן בו, ולפיכך לא יכולה למאן לזיקה.

3 ב גמ' שם דף קז: וז"ל עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מ"ט נישואי קמאי קא עקרא עכ"ל. עולא סובר שיכול למאן במת לאחר מיתתו ואינה צריכה למען לבעל האישות דווקא בזמן שעדיין קיים. ולפיכך יכולה למאן לזיקה ולעקור את אישות המת למפרע דזיקה הוי המשך אישות המת, וממאנת במת לאחר מיתתו מכיון דאישות דזיקה שבאה מחמתו אוסרתה. ברם אלמנה דעלמא אינה ממאנת למת מכיון דהאישות שלו כבר פקעה במיתתו. ועיין בסוגיא לקמן קח: שהמגרש אשתו קטנה והחזירה ומיאנה בו המיאון עוקרת הנשואין הראשונים ואע"פ שהאישות פקעה כבר עם הגירושין, דמכיון דהבעל שגירשה עדיין קיים יכולה למאן בו. ונמצא שיכולה למאן בשני אופנים: א לגברא שקיים כבעלה ואף שאין אישות הראשונה שלו קיימת, ומפני זה ממאנת אחרי גירושין; ב לאישות שקיימת ואף בלי גברא שקיים, ומפני זה ממאנת לזיקה, ועוקרת נישואי המת למפרע.

4 ג גמ' שם קז: ז"ל צרת ערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו, ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו עכ"ל. בביאור הגזירה דרבנן דבשעת נפילה נראית ככלתו יש לומר, שאע"פ שמיאנה בזיקה מכל מקום בנוגע לאיסורי ערוה, אישות המת לא נעקרה למפרע, ורק בנוגע לדברים אחרים נעקרה נישואי המת. ומשו"ה אסורה ככלתו ויש נפילה ליבום וחלות איסור צרת הבת הנאסרה באיסור ערוה. ומשמע קצת מכאן שהערוה דצרת הבת מהוה שם ערוה בפני עצמה ואינה רק חלות פטור מיבום ואיסור אשת אח שחל ממילא. שלכן דומה צרת ערוה לכלתו שבשתיהן אמרינן שהמיאון לא מהני לאחר מיתה לגבי תורת ערוה שלהן. ועיין בשיעורים לעיל שדננו בזה בהרחבה.

5 ד גמ' שם קז: ז"ל אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת גט כו' ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת בזה כו' דאמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא רב אסי אמר מיאנה בזה מותרת אפילו לו, לימא כר' אושעיא ס"ל דאמר אינה ממאנת לזיקתו, בחד יבם הכי נמי דמציא עקרא הכא בשני יבמין עסקינן דאין מיאון לחצי זיקה כו' עכ"ל. בביאור המחלוקת נראה דרב סובר שכשמיאנה ביבם א' הויא כאילו מיאנה בכולם כי זיקה אחת חלה לכל האחים וא"א להפריד ביניהם. ורב אסי חולק עליו וס"ל שאין מיאון לחצי זיקה דצריכה למאן על כל הזיקה ולא על מקצתה ובמקום שמיאנה בחצי אין כאן תורת מיאון כלל. ובכן אפשר לה למאן רק בחד יבם שאז ממאנת בכל הזיקה ולא למאן לזיקת אח אחד מתוך שני יבמין דאינו אלא מיאון על חצי זיקה. ולרב אסי מסתבר שהמיאון חלה להפקיע את אישות המת וכפי שהבאנו מהגמ' לקמן קז: דאמר עולא ממאנת לזיקתו דנשואי קמאי קא עקרא. ושמואל סובר שאפשר לה למאן לזיקת אח אחד בלבד ולא למאן לזיקת האחין האחרים וגם לא למאן לאישות של המת ומשו"ה אין זיקה לאח הזה אבל נשארת הזיקה על האחרים. ויל"ע אליבא דשמואל כשמיאנה באח אחד בלבד שרק זיקתו פקעה ומותרת לאחין האחרים, האם זיקת האח שמיאנה בו פקעה משעת נפילה או"ד שבנוגע לאח הזה שמיאנה בו אף אישות המת פקעה למפרע. ויעויין לקמן בשיעורים תוס' ד"ה צרתה.

6 תוס' ד"ה צרתה נמי לא עבדה ביה מעשה. ז"ל תימה נהי דלא עבדה ביה מעשה מ"מ כיון דהממאנת אסורה ליה הוי צרתה כצרת ערוה והיכי מדמה לה לממאנת דשריא לאחין עכ"ל. התוס' מפרשים את דברי שמואל שמיאנה בזה מותרת לזה אלא שאסורה ליבם שמיאנה בו מפני דהויא ערות אשת אחיו שלא במקום מצוה, ומשו"ה הקשו שבדין הוא שצרתה נמי תאסר מדין צרת ערות אשת אחיו. ויוצא שתוס' מפרשים דאליבא דשמואל המיאון חל רק לעקור את זיקת היבם שמיאנה בו ולא את אישות המת למפרע ולכן אסורה לו מדין ערות אשת אחיו. ועוד ס"ל לתוס' שהמיאון עקר רק את חלות הזיקה להיבם שמיאנה לו ואילו עצם הנפילה אליו ליבום חלה, ולכן הו"ל ערות אשת אחיו במקום מצוה מאחר שהיא וצרתה נפלו ליבום בנפילה אחת ומחמת שהיא פטורה מחליצה ומיבום פוטרת אף את צרתה. ומאידך מהגמרא שמקשה שיש להתיר צרתה משמע שהמיאון עקר את אישות המת למפרע כלפי היבם שמיאנה בו ולכן אינה אסורה עליו באיסור ערות אשת אחיו, כי המיאון הפקיע את אישות המת למפרע והנפילה ליבום נעקרה לגמרי ומשו"ה צרת הממאנת מותרת.

7 צרת בתו ממאנת. מהגמרא יוצא שכשבתו נופלת לפניו ליבום יכולה למאן בו. וכן כתב רש"י ד"ה משום ז"ל דאתי למישרי צרת בתו קטנה שנפלה לו לייבום ומיאנה בו עכ"ל. וצע"ק שהרי מבואר לקמן קח: שאלמנה אינה ממאנת וביאור הדבר דמכיון שבעלה מת ליכא גברא למאן בו, ומ"ש כאן שהבת ממאנת באביה, והרי נפטרה מזיקת היבום מדין ערות הבת ובעלה הראשון כבר מת, וחסר גברא למאן בו.

8 והנה הדין הוי שהמגרש אשתו קטנה והחזירה ממאנת אף לנשואין הראשונים דף קח. ואע"פ שבשעת המיאון חלות האישות ההיא כבר פקעה, מ"מ ממאנת באותו גברא שהיה בעלה בנשואין הראשונים לפני שגירשה. וה"ה בבת הממאנת באביה היבם, שמזה שנפטרה הבת מזיקה כערוה אינו קובע שלא נפלה כלל ליבום אלא שנפלה ונפטרה. ומכיון שנפלה לאביה ליבום חל באביה היבם חלות שם בעלה שיכולה למאן בו וע"י זה להפקיע אף את האישות של המת למפרע, ולא דמיא לאלמנה שחסר לגמרי גברא שהוא בעלה כדי למאן בו.

9 גמ'. משעת נפילה נראה ככלתו ה"נ משעת נפילה נראית כצרת בתו. כתב הרמב"ם פי"א מהל' גירושין הלי"ז וז"ל הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל לשאר קרובים מותרת עכ"ל. ויעויין במגיד משנה וז"ל אבל הרמב"ן והרשב"א חלוקים עליו בזה ואמרו דכי היכי דאסורה לאב הכי נמי אסורים לקרובים אחרים שנראית בשעת מיתה כאשת קרובים אבל גבי אחים אע"פ שהיא אשת המת הרי היא מותרת לכולם משום מצות יבום כו' עכ"ל. אליבא דהרמב"ם הממאנת ביבם אסורה רק לאביו שנראה ככלתו ולא לשאר הקרובים ואילו לרמב"ן והרשב"א אסורה לכולם. ונראה דבהא פליגי - אליבא דהרמב"ן והרשב"א המיאון ביבם לא הפקיע את אשת המת בנוגע לכל איסורי הערוה שחלו מחמת הנישואין הראשונים. ואילו אליבא דהרמב"ם אישות המת פקעה למפרע לגמרי ולכן אף כל איסורי הערוה דקרובים הותרו, אלא שחכמים גזרו איסור מיוחד מטעם מראית עין על אבי המת שנראה ככלתו. ואליבא דהרמב"ם אינו חלות שם איסור ערוה אלא חלות איסור בפני עצמו.

10 והנה מסקנת הגמרא לקמן יב: בשם רבין אמר ר' יוחנן שצרת ממאנת מותרת, וכתב הרשב"א יב: ד"ה כי אתא ודוקא צרת ממאנת דעלמא אבל צרת בתו ממאנת אסורה כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו וכו' עכ"ל. וטעם החילוק פירש הרשב"א כאן יב. ד"ה גזרה וז"ל ומיהו רבין דפסק בצרת ממאנת דשריא סבר דגזרה לגזרה היא עכ"ל. והיינו שרבין מודה שצרת בתו ממאנת אסורה מדרבנן רק שמתיר צרת ממאנת דעלמא שהיא גזירה לגזירה - גזירת צרת ממאנת אטו צרת בתו ממאנת שאסורה מדרבנן. ברם נראה דפירש זה ניחא טפי לפי דברינו ברמב"ם דסובר שגדר איסורי הקרובות שחלים בממאנת הם בתורת איסור מראית עין, ולפיכך לא גוזרים עליהם גזירה לגזירה. ברם לפי מה שאמרנו ברשב"א שסובר שגדר התקנה היתה דמדרבנן הממאנת בכלל איסורי ערוה דעלמא, שהמיאון לא מועיל לגבי זה, צע"ק למה הוי גזירה לגזירה, הרי האיסור הראשון הוי חלות איסור ערוה מדרבנן ובכלל שם איסור התורה, ויש סברא לומר שבאיסור ערוה מדרבנן גוזרים עוד גזירות מדרבנן לשמור על האיסור ערוה.

11 גמ'. צרת אילונית. אליבא דרב אסי צרת אילונית אסורה משום שסובר שאילונית נופלת ליבום ונפטרת מיבום בשעת הנפילה, ולכן אוסרת צרתה מדין צרת ערות אשת אחיו מאותה הנפילה. ואילו רבא חולק עליו ומתיר אפילו צרת בתו איילונית ואפילו הכיר בה משום שסובר שאילונית אינה נופלת ליבום כלל ולכן אינה אוסרת את צרתה. וע"ע בשיעורים שדברנו על זה כמה פעמים.

12 גמ'. מתיב רב ששת שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה שני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין.

13 עיין בגמ' לקמן דף לא: על משנה זו שהביא רב ששת שמפרשת שבעלת המאמר אסורה משום זיקת ב' יבמין מדרבנן גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות וכו'. ברם במס' גיטין דף פב: משמע דאשת שני מתים הוי פטור ואיסור מדאורייתא. ולפי"ז צ"ע למה לא גזרו דבעלת מאמר שמת בעל המאמר וזקוקה בזיקת ב' יבמין אסורה אטו האיסור דאשת שני מתים מדאורייתא ול"ל גזירת שמא יאמרו וכו'. ויעויין בתוס' לקמן דף לא: ד"ה מדרבנן שנתקשו בזה וכתבו דסוגיות חלוקות הן ואה"נ לפי הסוגיא בגיטין שסוברת שאשת ב' מתים אסורה מן התורה יסוד האיסור של בעלת המאמר שמת היבם שקדשה ונפלה לשלישי הוא גזירה אטו אשת ב' מתים. וגם רש"י בגיטין דף פב: בד"ה ואין אני קורא השווה את האיסור דאשת ב' מתים מדאורייתא עם איסור בעלת המאמר שבמשנה לקמן לא:. ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' יבום הלכ"ז דס"ל שבעלת המאמר אסורה גזירה אטו אשת שני מתים וז"ל ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות, מת אחד מהן ועשה השני מאמר ביבמתו ומת קודם שיכנוס ונפלו שתיהן לפני היבם הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, מפני שבעלת המאמר עליה זיקת שני יבמין, ונמצאת כאילו היא אשת שני מתים ודרשו חכמים ואמרו אשת המת ולא אשת שני מתים, לפיכך כל אשה שעליה זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת וכן צרתה ואיסורן מדברי סופרים עכ"ל. ואף על פי שלקמן בהלכה כ"ח הביא גזירת הגמ' לקמן לב: שלא יאמרו וכו' לגבי איסור צרתה מכל מקום סובר שהיא עצמה אסורה מדין אשת ב' מתים. וכן סובר הריב"ן בתוס' דף לב. סד"ה מדרבנן והתוס' ישנים דף לא: סד"ה ונגזור שהגמ' ביבמות קאי על הצרה, ואה"נ דהיא עצמה אסורה גזירה אטו אשת ב' מתים שאיסור תורה הוא וכדמשמע בגיטין.

14 אמנם אלולי דמיסתפינא מדברי הראשונים היה נראה להציע תירוץ אחר ליישב את סתירת הסוגיות. שיש לחקור ביסוד קנין מאמר יבמין האם חלה מדין יבום או מדין קידושין. ונראה שאם מאמר הוי חלות קידושין, בציור דג' אחין ועשה בה השני מאמר ומת ונפלה פעם שנית מכח המאמר לאח השלישי הרי היא דומה מדרבנן לאשת שני מתים הפטורה מדאורייתא כשנפלה פעמיים מכח קידושי שני אחים וכסוגיא דגיטין. ומאידך אם מאמר מהוה חלות יבום ולא חלות קידושין י"ל שמאמר של השני רק חיזק את חלות זיקתו עם יבמתו ואינו קנין אישות בפני עצמו, וכשמת בעל המאמר ונפלה לאחיו לא נפלה לפניהם בנפילה שניה מכח השני בתורת עצמו אלא שחזרה ונפלה בזיקה הראשונה שהיתה בה מלפני המאמר שהרי הקנין של השני לא היה קנין קידושין דעלמא אלא חיזוק הזיקה שחלה מהראשון בלבד. וא"כ אינה דומה לאשת ב' מתים דאורייתא שנפלה בשתי זיקות נפרדות משני מתים, ואילו בעלת המאמר נפלה בזיקה אחת משני מתים, ומשום כך אינה פטורה גזירת אשת ב' מתים אלא מגזירת שמא יאמרו כו'. וזהו יסוד שיטת הגמרא לקמן דף לא:. ויש כמה דברים התלויים בחקירה הזאת, האם מאמר חל מדין קידושין או מדין יבום, והארכנו בזה בשיעורים לקמן יט: ד"ה ורבנן גמרי מקידושין, עיין שם.

15 גמ'. בנים הרי הם כסימנים. בדין בנים הרי הם כסימנים פליגי תוס' עם הרמב"ם בתרתי. אליבא דהתוס' ד"ה הרי כו' בנים הרי הם כסימנים משעת העיבור ואף תוך הזמן לפני שהגיעה לעונת בת י"ב שנים. מאידך הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' אישות הל"ט וז"ל הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנים עכ"ל. הוא פסק שלידת הבנים מהוה סימנים ולא העיבור וגם רק אחרי שהגיעה לגיל בת י"ב שנה. ועלינו להבין את יסוד מחלוקתם.

16 ונראה לבאר ע"פ מה שנחלקו האמוראים אהדדי במס' נדה דף מה: בסימנים שבאו תוך הזמן אם כלפני הזמן דמי או כלאחר הזמן דמי, והיינו אם סימנים מועילים לפני י"ב שנה או רק אחרי י"ב שנה. ונראה שתוס' למדו מהסוגיא ההיא דלכ"ע עיקר הקובע דגדלות הוי הסימנים לבדם ולא השנים אלא דפליגי האמוראים האם שערות לפני הזמן סימנים הן לעשותה גדולה, או"ד דאינן אלא שומא בעלמא ואינה גדולה. ואף למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן אין השנים קובעות את הגדלות אלא שמבררין שהשערות דלאחר זמן סימנים הם ולא שומא. ולכן ס"ל לתוס' דפליגי דווקא בשערות בתוך הזמן די"ל דבלי שנים אינן אלא שומא, משא"כ בבנים פשיטא שמורים במציאות על גדלות האשה וא"א להחשיבם כשומא, ולכן כשיש בנים נעשה גדולה ואף בלי שנים. ועוד ס"ל לתוס' שעצם העיבור עם בנים מורה שגדולה היא ולכן משעת העיבור דינה כגדולה. דלתוס' אין לנו דבר שהוא קובע את הגדלות ע"פ דין אלא רק המציאות שגופה גדלה קובעת, ומפני כן העיבור לבדו מועיל שמגלה שגדלה במציאות וממילא דינה להיות גדולה.

17 מאידך הרמב"ם ס"ל שגדלות חלה רק ע"י דבר הקובע את הגדלות ע"פ דין ואינה תלויה במצב גופה בלבד. וס"ל ששני דברים קובעים גדלות ע"פ דין דהיינו שנים וסימנים. ולכן אף בבנים לא נעשה גדולה בלי שנים. כי לרמב"ם אין חלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד אלא שתלויה בדברים הקובעים גדלות ע"פ דין דהיינו חפצא של סימנים עם שנים. ולפיכך פסק הרמב"ם שאף בנים עושים אותה גדולה רק ביחד עם שנים ולא לפני הגיעה לי"ב שנה. ועוד פסק שרק לידת הבנים מהוה חפצא של סימן לקבע את הגדלות ביחד עם השנים, ואילו העיבור אינו מהוה חפצא של סימן וממילא אינו יכול לקבוע את הגדלות ע"פ דין ואע"פ שבמציאות כבר משעת עיבור גופה הויא גדולה. ואליבא דהרמב"ם בזאת נחלקו בגמ' במס' נדה דלמ"ד דתוך הזמן כלאחר הזמן דמי אין שנים דבר הקובע גדלות משום דס"ל דחלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד. ומאידך מאן דס"ל דתוך זמן כלפני זמן דמי ס"ל שהשנים קובעות את הגדלות ע"פ דין ביחד עם הסימנים, ובלי שנים חסר עיקר הדבר הקובע את הגדלות. ולכן ס"ל דסימנים לפני הזמן הרי הם כשומא בעלמא ולא חלים מדין סימנים הקובעים גדלות. ואף אם נשארו משהגיעו י"ב שנים מכל מקום לא נעשית גדולה על ידי שתי השערות שנשארו לאחר הזמן שרק סימנים הקובעים את הגדלות מיד בשעת הביאתם הויין סימנים המועילים ע"פ דין עם השנים לקבוע את הגדלות, דהיינו כשבאו הסימנים לאחר הזמן ולא כשבאו לפני הזמן.

3 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

הַמְמָאֶנֶת בְּיָבָם אֲסוּרָה לְאָבִיו מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּכַלָּתוֹ בְּעֵת שֶׁמֵּת בְּנוֹ. אֲבָל לִשְׁאָר קְרוֹבִים מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵאֲנָה בְּאֶחָד מִן הַיָּבָמִין מֻתֶּרֶת לְאֶחָיו:

6 תוספות על יבמות פתח ↗

7 רש"י על יבמות פתח ↗

משום צרת בתו ממאנת - דאתי למישרי צרת בתו קטנה שנפלה לו לייבום ומיאנה בו דאמרינן נישואין קמאי קא עקרא ואין זו צרת ערוה. וה"ד מיאון בבתו הואיל והוא קיים דאין מיאון אלא ביתומה שלא קיבל אביה קידושיה משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפרק ב"ש קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב דפקע לה זכותיה מינה משיצתה מרשותו ואם הלכה ונשאת לאחי אביה יכולה למאן ביבם בחיי אביה:

9 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

13 רש"י על גיטין פתח ↗

ואין אני קורא בה אשת שני מתים - לאוסרה ללוי מפני זיקת שני יבמין דתנן ביבמות דף לא: שלשה אחין ומת אחד מהם ועשה השני מאמר ביבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין כגון זו שעדיין לא יצתה מזיקת יבומי המת הראשון דאין יבמה יוצאה מזיקתה אלא בביאה ונתוספה עליה זיקה מחמת מאמרו של שני והכא אשמועינן אביי אפילו איתא לדרבי אבא שקידושין כאלו הוו קידושין לגבי עלמא ונמצאו שניהם קידושין אין אני קורא בה אשת שני מתים מאי טעמא קדושי דראובן אהנו אבל קדושי שמעון לא מהני מידי דכיון דאמר חוץ מראובן לא אסרה על שום אדם המותר שהרי אסורה ועומדת היא על הכל חוץ מראובן:

14 גיטין פתח ↗

וְאֶלָּא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ סְתָם – דְּקִידּוּשֵׁי רְאוּבֵן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַעָלְמָא, וְקִידּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַרְאוּבֵן.

15 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הַבַּת שֶׁיָּלְדָה אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאָה סִימָנִים לֹא תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה. בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִין:

16 נדה פתח ↗

אֶלָּא, לָעֳונָשִׁין מַאי? רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַרְוַויְיהוּ: תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמְרִי תַרְוַויְיהוּ: תּוֹךְ זְמַן כִּלְאַחַר זְמַן.

17 נדה פתח ↗

מַאי לַָאו תַּנָּאֵי הִיא: דְּמָר סָבַר תּוֹךְ זְמַן כִּלְאַחַר זְמַן, וּמָר סָבַר תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן?

« רשימות שיעורים על יבמות י״א ע״ב רשימות שיעורים על יבמות י״ג ע״א »