רשימות שיעורים על יבמות כ׳

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת יבמות, תשע"א

« רשימות שיעורים על יבמות י״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על יבמות כ״א ×¢×´× »

1 יבמות פתח ↗

שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט, וּמַחְזִירָהּ. הָתָם נָמֵי, לֵימָא ״וְיִבְּמָהּ״ — עֲדַיִין יִבּוּמִין הָרִאשׁוֹנִים עָלֶיהָ, וְתִיבְעֵי חֲלִיצָה! שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״, כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ — נַעֲשֵׂית כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר. אִי הָכִי הָכָא נָמֵי! הָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְיִבְּמָהּ״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא שְׁדִי הֶיתֵּירָא אַהֶיתֵּירָא, וּשְׁדִי אִיסּוּרָא אַאִיסּוּרָא. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר וְלֹא עָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּר, אֶלָּא מֵעַתָּה, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאָבִיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד אָח, וָמֵת — תִּתְיַיבֵּם, הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר! אִיסּוּר אֲחוֹתוֹ לְהֵיכָן אֲזַל?! הָכָא נָמֵי: אִיסּוּר אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בָּעוֹלָם לְהֵיכָן אֲזַל? הַאי אִיסּוּרָא דְּלֵית לֵיהּ הֶיתֵּירָא, הַאי אִיסּוּרָא דְּאִית לֵיהּ הֶיתֵּירָא. מַתְנִי׳ כְּלָל אָמְרוּ בִּיבָמָה: כֹּל שֶׁהִיא אִיסּוּר עֶרְוָה — לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. אִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה — חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ — חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. אִיסּוּר מִצְוָה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר. גְּמָ׳ כְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא: לְאֵתוֹיֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, וְכִדְרַב אַסִּי. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל שֶׁאִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה, הוּא דַּאֲסִירָא צָרָתַהּ, הָא לָא אִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה — צָרָתַהּ לָא אֲסִירָא, לְמַעוֹטֵי מַאי — אָמַר רַפְרָם: לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, וּדְלָא כְּרַב אַסִּי. אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ. אֲחוֹתָהּ דְּמַאן? אִילֵימָא דְּאִיסּוּר מִצְוָה, כֵּיוָן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא רַמְיָא קַמֵּיהּ, פָּגַע בַּאֲחוֹת זְקוּקָתוֹ! אֶלָּא אֲחוֹתָהּ דְּאִיסּוּר עֶרְוָה. אִיסּוּר מִצְוָה — שְׁנִיּוֹת. אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — דִּכְתִיב: ״קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה מַחְלִיף: אִיסּוּר מִצְוָה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר מִצְוָה — דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״. אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה? אָמַר אַבָּיֵי: כׇּל הַמְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים, קָדוֹשׁ הוּא דְּלָא מִיקְּרֵי, רָשָׁע נָמֵי לָא מִיקְּרֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמּוּתָּר לָךְ. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. קָפָסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הַנִּשּׂוּאִין וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין. בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין — עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין — לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא הוּא, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה! אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבִמְתּוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבִמְתּוֹ״ — יֵשׁ לְךָ יְבָמָה אַחַת שֶׁעוֹלָה לַחֲלִיצָה וְאֵינָהּ עוֹלָה לְיִיבּוּם, וְאֵיזוֹ זוֹ חַיָּיבֵי לָאוִין. וְאֵימָא חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת! אָמַר קְרָא: ״וְאִם לֹא יַחְפּוֹץ הָאִישׁ לָקַחַת״, הָא חָפֵץ — מְיַיבֵּם. כׇּל הָעוֹלֶה לְיִיבּוּם — עוֹלֶה לַחֲלִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין עוֹלֶה לְיִיבּוּם — אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה. אִי הָכִי, חַיָּיבֵי לָאוִין נָמֵי! הָא רַבִּי רַחֲמָנָא ״יְבִמְתּוֹ״. וּמָה רָאִיתָ?

2 יבמות פתח ↗

3 יבמות פתח ↗

4 יבמות פתח ↗

5 יבמות פתח ↗

6 יבמות פתח ↗

7 יבמות פתח ↗

8 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

גמ'. מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. בביאור דין הגמרא עיין במש"כ הרמב"ם פ"א מהל' יבום הלט"ו וז"ל הכונס את יבמתו וגירשה אם רצה להחזיר יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מד"ס עכ"ל. נראה דר"ל שחלות היבום אינה רק חלות היתר, אלא דהוי חלות מפקיע, כי ע"י היבום פקע כל חלות שם אשת אחיו מהיבמה280וע"ע בשיעורים לקמן דף יט ב - כ א בביאור המחלוקת בין החכמים ור"ש, ולפי מה שכתוב שם שיטת הרמב"ם צ"ע, שהרי מכאן משמע שהרמב"ם סובר שיבום מפקיע את כל חלות השם דאשת אחיו מהגברא דהיבמה, ואילו מפסקו כחכמים ושלא כר"ש בדין אשת אחיו שלא היה בעולמו משמע דסובר שיבום אינו מפקיע את השם דאשת אחיו דהמת מהיבמה. ויתכן דס"ל שהמפקיע של השם אשת אחיו חל רק בנוגע ליבם ולא בנוגע לוולד שלא היה בעולמו שהיבום לא מתייחס אליו.ועוד יש להעיר דממה דס"ל לרמב"ם דיבום מפקיע לגמרי את השם דאשת אחיו דהמת מהיבמה משמע דסובר דיבום הותרה ולא דחויה. והרמב"ם פסק נמי כחכמים דיבום הותרה ולא כאבא שאול דדחויה, ועיין למעלה בהערה 8..

9 יבמות פתח ↗

10 רש"י פתח ↗

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - שעבר אחיו המת ונשא חלוצה וגרושה וכשמת צריכה חליצה שהרי תופסים לו בה קידושין דקידושין תופסים בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפי' מאחות אשה בפ"ק דף ג::

10 רש"י על יבמות פתח ↗

לכדר' שמעון - בפרק ד' אחים לקמן יבמות דף כח: ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות או אשה ובתה ומתו ונפלו לפני השלישי הרי אלו חולצות ולא מתייבמו' לפי ששתיהן זקוקות לו מקדושי שני אחיו וזיקה הוי כקצת קדושין ואי מייבם חדא מנייהו קנסיב אחות זקוקתו בחייה וזקוקתו הויא כאשתו אבל חליצה בעיא דלא אלים למיהוי כאחות אשה ממש להפטר בלא כלום ותניא בברייתא רבי שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום ויליף טעמא מלצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו כגון הכא דנעשו האחיות צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן:

11 תוספות פתח ↗

לאתויי צרת אילונית - אע"ג דמתני' לא קתני צרה מ"מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי והא דלא קאמר לאיתויי צרת סוטה וצרת מחזיר גרושה משום דאילונית דמיא טפי לעריות שמותרות למת ואסורות לייבם:

12 יבמות פתח ↗

12 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הַבָא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח כט "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת" וְגוֹ' שְׁנֵיהֶם הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת. וְאִם הָיוּ שׁוֹגְגִין חַיָּבִין חַטָּאת קְבוּעָה. וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהוּא בְּמִיתַת בֵּית דִּין יֶתֶר עַל הַכָּרֵת הַשָּׁוֶה בְּכֻלָּן: אוֹתָן הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה וְלֹא פָּרְשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם מְמִיתִין אוֹתָן מִיתָה הָאֲמוּרָה בָּהֶן: וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵר תַּלְמִיד חָכָם אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם הַתְרָאָה. שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד: הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין מֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה. וּמֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּשְׂרֵפָה. וּמֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בְּחֶנֶק. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה. הַבָּא עַל אִמּוֹ. וְעַל אֵשֶׁת אָבִיו. וְעַל אֵשֶׁת בְּנוֹ וְהִיא הַנִּקְרֵאת כַּלָּתוֹ. וְהַשּׁוֹכֵב עִם זָכָר. וְהַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה. וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ: וְאֵלּוּ הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁמִּיתָתָן בִּשְׂרֵפָה. הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ. וְעַל בַּת בִּתָּהּ. וְעַל בַּת בְּנָהּ. וְעַל אֵם אִשְׁתּוֹ. וְעַל אֵם אִמָּהּ. וְעַל אֵם אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל בִּתּוֹ. וְעַל בַּת בִּתּוֹ. וְעַל בַּת בְּנוֹ: אֵין לְךָ עֶרְוָה בְּחֶנֶק אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ י "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" וּמִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם הִיא חֶנֶק. וְאִם הָיְתָה בַּת כֹּהֵן הִיא בִּשְׂרֵפָה וּבוֹעֲלָהּ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא ט "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת" ויקרא כא ט "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה שְׁנֵיהֶם בִּסְקִילָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כד "כִּי תִּהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה" וְגוֹ' דברים כב כד "וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים". וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָהויקרא כ יג ויקרא כ טז "מוֹת יוּמְתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" הֲרֵי הֵן בִּסְקִילָה: שְׁאָר הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן בְּכָרֵת בִּלְבַד וְאֵין בָּהֶם מִיתַת בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתָן. שֶׁכָּל חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת לוֹקִין: הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין בְּמֵזִיד. הוּא לוֹקֶה וְהִיא. וְאִם בְּשׁוֹגֵג פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וְהַבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת בְּמֵזִיד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאִם הִכּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה הָרְשׁוּת בְּיָדָם: אָנוּס פָּטוּר מִכְּלוּם מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַקָּרְבָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַמִּיתָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנֶּאֱנַס הַנִּבְעָל. אֲבָל הַבּוֹעֵל אֵין לוֹ אֹנֶס שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. וְאִשָּׁה שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן פְּטוּרָה מִכְּלוּם שֶׁמִּשֶּׁהִתְחִיל לִבְעל בְּאֹנֶס אֵין בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תִּרְצֶה שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ לִרְצוֹת: הַמַּכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה בִּלְבַד הוּא הַנִּקְרָא מְעָרֶה מִלְּשׁוֹן ויקרא כ יח "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה". וְהַמַּכְנִיס כָּל הָאֵיבָר הוּא הַנִּקְרָא גּוֹמֵר. וּבְכָל הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ וְלֹא גָּמַר כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה נִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֶחָד הַבָּא עַל הָעֶרְוָה כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד הַבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ יִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶן מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹכְבִין בֵּין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים עַל הַכְנָסַת הָעֲטָרָה הוּא הַחִיּוּב: כָּל הַבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה בְּלֹא קִשּׁוּי. אֶלָּא שֶׁהָיָה הָאֵיבָר שֶׁלּוֹ מְדֻלְדָּל כְּמוֹ אֵיבָר הַמֵּתִים כְּגוֹן הַחוֹלִים. אוֹ מִי שֶׁנּוֹלַד כָּךְ כְּגוֹן סְרִיס חַמָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיס אֶת הָאֵיבָר בְּיָדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לֹא כָּרֵת וְלֹא מַלִקוֹת וִאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתָה. שֵׁאֵין זוֹ בִּיאָה. אֲבָל פּוֹסֵל הוּא מִן הַתִּרוּמָה. וּבֵית דִּין מַכִּין אֵת שִׁנֵיהֵם מַכַּת מַרִדּוּת: הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת כְּמִתְעַסֵּק אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ חַיָּב. וְכֵן בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּבִשְׁנִיּוֹת. אֲבָל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת וְהִיא מֵתָה פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהוּא פָּטוּר. וְהַבָּא עַל הַטְּרֵפָה אוֹ שֶׁשָּׁכַב עִם בְּהֵמָה טְרֵפָה חַיָּב. חַי הוּא אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת מֵחלִי זֶה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי סִימָנִין וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז רֹאשָׁהּ: כָּל אִשָּׁה אֲסוּרָה מֵאֵלּוּ אִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה גָּדוֹל הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת וְהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה גְּדוֹלָה. וְאִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִזֶּה הֲרֵי שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. וְכֵן אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה הִיא חַיֶּבֶת כָּרֵת אוֹ מִיתָה אוֹ מַלְקוֹת וְהוּא פָּטוּר. וְאִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין: הַבָּא עַל הַזָּכָר אוֹ הֵבִיא זָכָר עָלָיו כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים נִסְקָלִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח כב "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכָּב" בֵּין שֶׁהָיָה בּוֹעֵל אוֹ נִבְעָל. וְאִם הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אוֹ הֱבִיאוֹ עַל עַצְמוֹ נִסְקָל וְהַקָּטָן פָּטוּר. וְאִם הָיָה הַזָּכָר בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין וְרָאוּי לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת הַגָּדוֹל מַכַּת מַרְדּוּת לְפִי שֶׁשָּׁכַב עִם זָכָר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע: אֶחָד הַבָּא עַל הַזָּכָר אוֹ הַבָּא עַל אַנְדְּרוֹגִינוּס דֶּרֶךְ זִכְרוּתוֹ חַיָּב. וְאִם בָּא עָלָיו דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ פָּטוּר וְהַטֻּמְטוּם סָפֵק הוּא לְפִיכָךְ הַבָּא עַל הַטֻּמְטוּם אוֹ עַל אַנְדְּרוֹגִינוּס דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ שֶׁהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח כג "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" בֵּין שֶׁרִבְּעָהּ אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו. וְאֶחָד בְּהֵמָה וְאֶחָד חַיָּה וָעוֹף הַכּל בִּסְקִילָה. וְלֹא חִלַּק הַכָּתוּב בִּבְהֵמָה בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְכָל בְּהֵמָה אֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ הַבָּא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ אוֹ שֶׁהֶעֶרְתָה בּוֹ חַיָּב: קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו הִיא נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ וְהוּא פָּטוּר. הָיָה בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת אֵין סוֹקְלִין אֶת הַבְּהֵמָה. וְכֵן קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָה בְּהֵמָה וְחַיָּה עָלֶיהָ בֵּין בְּהֵמָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּהֵמָה קְטַנָּה כֵּיוָן שֶׁהֶעֶרְתָה בָּהּ הַבְּהֵמָה בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת וְהִיא פְּטוּרָה. וְאִם הָיְתָה גְּדוֹלָה שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין. וְאִם הָיְתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת: וְכֵן הַשּׁוֹכֵב עִם הַבְּהֵמָה בִּשְׁגָגָה וְהָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת עַל יָדָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוֹלִים. כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן שֶׁהָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן הַקָּטָן פָּטוּר וְהַגָּדוֹל חַיָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד מֵזִיד וְאֶחָד שׁוֹגֵג הַמֵּזִיד חַיָּב וְהַשּׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן. אֶחָד אָנוּס וְאֶחָד בְּרָצוֹן הָאָנוּס פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אֵין הָעֵדִים נִזְקָקִין לִרְאוֹת הַמְנָאֲפִים שֶׁהֶעֱרוּ זֶה בָּזֶה וְהִכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֶלָּא מִשֶּׁיִּרְאוּ אוֹתָן דְּבוּקִין זֶה עִם זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבּוֹעֲלִין הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין בִּרְאִיָּה זוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא לֹא הֶעֱרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקַת צוּרָה זוֹ שֶׁהֶעֱרָה: מִי שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁאֵר בָּשָׂר דָּנִין בּוֹ עַל פִּי הַחֲזָקָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה קָרוֹב. וּמַלְקִין וְשׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין וְחוֹנְקִין עַל חֲזָקָה זוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהֻחְזַק שֶׁזּוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אִמּוֹ וּבָא עָלֶיהָ בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אוֹ נִשְׂרָף אוֹ נִסְקָל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזּוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אֶלָּא בַּחֲזָקָה בִּלְבַד. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִירוּשָׁלַיִם וְתִינוֹק מֻרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ וְהִגְדִּילַתּוּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בְּנָהּ וּבָא עָלֶיהָ וֶהֱבִיאוּהָ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהָ. רְאָיָה לְדִין זֶה מַה שֶּׁדָּנָה תּוֹרָה בִּמְקַלֵּל אָבִיו וּמַכֶּה אָבִיו שֶׁיּוּמַת. וּמִנַּיִן לָנוּ רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה אָבִיו, אֶלָּא בַּחֲזָקָה, כָּךְ שְׁאָר קְרוֹבִים בַּחֲזָקָה: אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם הוּא אוֹמֵר זֹאת אִשְׁתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת זֶה בַּעְלִי. אִם הֻחְזְקָה בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ הוֹרְגִין עָלֶיהָ. אֲבָל בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם אֵין הוֹרְגִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ: הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה. הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁנִּטְמְאָה וְהָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן וּבָא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד כְּבָר הֻחְזְקָה בְּזוֹנָה: הָאָב שֶׁאָמַר בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ אִם זִנְּתָה אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק: אֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו אַרְבַּעְתָּן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם. בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשׁוּ. בֵּין בְּחַיֵּי בַּעְלֵיהֶן בֵּין אַחַר מִיתַת בַּעְלֵיהֶן. חוּץ מֵאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם שְׁאֵר בָּשָׂר וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶן הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאֶחָד: לְפִיכָךְ הַבָּא עַל אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו. אַחַת מִשּׁוּם אִמּוֹ וְאַחַת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו. אֶחָד אָחִיו מֵאָבִיו אוֹ אָחִיו מֵאִמּוֹ. בֵּין מִנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת. אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם הֲרֵי הִיא שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ. בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת. כְּגוֹן שֶׁזָּנְתָה אִמּוֹ אוֹ אָבִיו עִם אֲחֵרִים וְהָיְתָה לוֹ אָחוֹת מִזְּנוּת. הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח ט "מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ": בַּת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו הֲרֵי הִיא עֶרְוָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח יא "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ". אֲבָל אִם נָשָׂא אָבִיו אִשָּׁה וְיֵשׁ לָהּ בַּת מֵאִישׁ אַחֵר אוֹתָהּ הַבַּת מֻתֶּרֶת לוֹ שֶׁאֵין זוֹ מוֹלֶדֶת אָבִיו. וַהֲלֹא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ חַיָּב עָלֶיהָ וְלָמָּה נֶאֱמַר ויקרא יח יא "בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ" לְחַיֵּב עָלֶיהָ אַף מִשּׁוּם זֶה: לְפִיכָךְ הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא בַּת נְשׂוּאַת אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם ויקרא יח ט "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ" וְאַחַת מִשּׁוּם ויקרא יח יא "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ". אֲבָל אִם אָנַס אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּבָא עָלֶיהָ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ בִּלְבַד. שֶׁאֵין בַּת הָאֲנוּסָה בַּת אֵשֶׁת אָבִיו: אֲחוֹת אִמּוֹ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אֵם. וְכֵן אֲחוֹת הָאָב בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אָב: הַבָּא עַל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת אוֹתָהּ הַבַּת עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם בִּתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה עֶרְוַת בִּתְּךָ לֹא תְּגַלֶּה מֵאַחַר שֶׁאָסַר בַּת הַבַּת שָׁתַק מִן הַבַּת וְאִסּוּרָהּ מִן הַתּוֹרָה. וְאֵינוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ הַבָּא עַל בִּתּוֹ מִנְּשׂוּאָתוֹ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם בִּתּוֹ וּמִשּׁוּם עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ: כֵּיוָן שֶׁקִּדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה נֶאֶסְרוּ עָלָיו מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֵׁשׁ נָשִׁים. וְכָל אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם בֵּין כָּנַס בֵּין גֵּרֵשׁ בֵּין בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ בֵּין לְאַחַר מוֹתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן. אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ וְאֵם אָבִיהָ וּבִתָּהּ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ שְׁנֵיהֶן נִשְׂרָפִין: בָּא עֲלֵיהֶן לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָרֵת וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ יד "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן". בִּזְמַן שֶּׁשְּׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת שֶׁהֵן אִשְׁתּוֹ וְזוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי הוּא וְהָעֶרְוָה נִשְׂרָפִין. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת אֵין שָׁם שְׂרֵפָה: וְכֵן אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו עַד שֶׁתָּמוּת אִשְׁתּוֹ. בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו: עָבַר וְנָאַף עִם אַחַת מִשֶּׁבַע נָשִׁים אֵלּוּ בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וְהַנּוֹאֶפֶת בְּמִיתַת בֵּית דִּין אוֹ בְּכָרֵת לֹא נֶאֶסְרָה אִשְׁתּוֹ עָלָיו חוּץ מֵאֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ שֶׁהִיא אוֹסֶרֶת אִשְׁתּוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין: הַבּוֹעֵל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת לֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהֵן הַשֶּׁבַע נָשִׁים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ עַל מִי שֶׁנָּאַף עִם אִשָּׁה לִשָּׂא אַחַת מִן הַשֶּׁבַע נָשִׁים קְרוֹבוֹתֶיהָ כָּל זְמַן שֶׁהַזּוֹנָה קַיֶּמֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַזּוֹנָה בָּאָה לִקְרוֹבוֹתֶיהָ לְבַקֵּר אוֹתָן וְהוּא מִתְיַחֵד עִמָּהּ וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ וְיָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה שֶׁיִּבְעל הָעֶרְוָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נִטְעַן עַל אִשָּׁה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂא אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת זוֹ שֶׁנִּטְעַן עָלֶיהָ. וְאִם כָּנַס הַקְּרוֹבָה שֶׁזָּנָה עִם קְרוֹבוֹתֶיהָ לֹא יוֹצִיא: מִי שֶׁנִּטְעַן עַל עֶרְוָה אוֹ שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם רַע עִמָּהּ לֹא יָדוּר עִמָּהּ בְּמָבוֹי אֶחָד וְלֹא יֵרָאֶה בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִין אַחֲרָיו עִם חֲמוֹתוֹ וְהִכּוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ: הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ דֶּרֶךְ זְנוּת אוֹ עַל אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל שְׁתֵּי נָשִׁים נָכְרִיּוֹת שֶׁאֵין נַעֲשׂוֹת עֶרְוָה זוֹ עִם זוֹ אֶלָּא בְּנִשּׂוּאִין לֹא בִּזְנוּת. וְכֵן אִם אָנַס אָבִיו אוֹ בְּנוֹ אוֹ אָחִיו אוֹ אֲחִי אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ וְיִשָּׂאֶנָּה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא אֵשֶׁת וְאֵין כָּאן אִישׁוּת: אָבִיו אוֹ בְּנוֹ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ אוֹ אִמָּהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֻתָּר לְאָדָם לִשָּׂא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו. וְנוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וּבַת אֲחוֹתָהּ אוֹ בַּת אָחִיהָ כְּאַחַת. וּמִצְוַת חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׂא אָדָם בַּת אֲחוֹתוֹ וְהוּא הַדִּין לְבַת אָחִיו שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נח ז "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם": הַבָא עַל אֵשֶׁת קָטָן אֲפִלּוּ הָיְתָה יְבָמָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן הַבָּא עַל אֵשֶׁת חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְאֵשֶׁת טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וְעַל הַחֵרֶשֶׁת וְעַל הַשּׁוֹטָה אֵשֶׁת הַפִּקֵּחַ וְעַל אִשָּׁה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק אוֹ מְגֹרֶשֶׁת בְּסָפֵק כֻּלָּן פְּטוּרִין. וְאִם הָיוּ מְזִידִין מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת: הַבָּא עַל הַקְּטַנָּה אֵשֶׁת הַגָּדוֹל אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק וְהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת סוֹטָה. וְאִם הִיא בַּת מֵאוּן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן: בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה כְּשֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ. בֵּין שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן בֵּין שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ הָיָה בַּעְלָהּ מַמְזֵר אוֹ נָתִין אוֹ שְׁאָר מֵחַיָּבֵי לָאוִין הֲרֵי זוֹ בִּשְׂרֵפָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא ט "וּבַת כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת". וּבוֹעֲלָהּ בְּחֶנֶק. וְכֵן בַּת יִשְׂרָאֵל אֵשֶׁת כֹּהֵן בְּחֶנֶק כְּדִין כָּל אֵשֶׁת אִישׁ: הַבָּא עַל נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה שְׁנֵיהֶן בִּסְקִילָה. וְאֵינָן חַיָּבִין סְקִילָה עַד שֶׁתִּהְיֶה נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה אֲפִלּוּ מְסָרָהּ הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל וְזִנְּתָה בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק: וְהַבָּא עַל קְטַנָּה מְאֹרָשָׂה בְּבֵית אָבִיהָ הוּא בִּסְקִילָה וְהִיא פְּטוּרָה. וְנַעֲרָה מְאֹרָשָׂה בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה בִּסְקִילָה: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה וְהִיא בְּתוּלָה בִּרְשׁוּת אָבִיהָ זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה וְכֻלָּן בְּחֶנֶק בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ אֲבָל אִם בָּאוּ עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ עֲדַיִן הִיא בְּתוּלָה וְכֻלָּן בִּסְקִילָה: נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גִּיֹּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְנִתְגַּיְּרָה וְהִיא פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק כְּכָל אֵשֶׁת אִישׁ: דִּין חָדָשׁ יֵשׁ בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע. וּמַה הוּא הַחִדּוּשׁ. שֶׁאִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת וּבָאוּ עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה אַף עַל פִּי שֶׁזִּנְּתָה אַחַר שֶׁיָּצְאָה מִבֵּית אָבִיהָ וַאֲפִלּוּ שֶׁזִּנְּתָה אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה קֹדֶם בְּעִילַת הַבַּעַל סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. אֲבָל שְׁאָר נְעָרוֹת מְאֹרָסוֹת שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן דִּין הוֹצָאַת שֵׁם רַע שֶׁזָּנוּ מֵאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִבֵּית הָאָב הֲרֵי הֵן בְּחֶנֶק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּאֵשֶׁת אִישׁ שָׁלֹשׁ מִיתוֹת. יֵשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְּחֶנֶק. וְיֵשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בִּשְׂרֵפָה. וְיֵשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בִּסְקִילָה: וְהֵיכָן סוֹקְלִין נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה שֶׁזִּנְּתָה. אִם זִנְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עָלֶיהָ הָעֵדִים אֶלָּא אַחַר שֶׁבָּאָה לְבֵית חָמִיהָ וְנִיסֵת הֲרֵי זוֹ נִסְקֶלֶת עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. זִנִּתָה בִּבֵית חָמִיהָ קֹדֵם שֵׁיִּמִסֹר אוֹתָהּ הָאָב אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלֶיהָ אַחַר שֶׁחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ הֲרֵי זוֹ נִסְקֶלֶת עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר הַהִיא: בָּאוּ עֵדִים אַחַר שֶׁבָּגְרָה אוֹ אַחַר שֶׁבְּעָלָהּ בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה הֲרֵי זוֹ נִסְקֶלֶת בְּבֵית הַסְּקִילָה: הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה נִסְקֶלֶת עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר. כָּל מִי שֶׁמִּצְוָתָהּ לִסְקל אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר אִם הָיְתָה עִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. וְכָל מִי שֶׁמִּצְוָתָהּ לִסְקל אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ אִם לֹא הָיָה לָהּ אָב אוֹ שֶׁהָיָה לָהּ אָב וְלֹא הָיָה לוֹ בַּיִת הֲרֵי זוֹ נִסְקֶלֶת בְּבֵית הַסְּקִילָה. לֹא נֶאֱמַר דברים כב כא "פֶּתַח בֵּית אָב" אֶלָּא לְמִצְוָה: הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת בִּיאוֹת הַרְבֵּה חַיָּב כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהָמִית אֶלָּא מִיתָה אַחַת הֲרֵי הַבִּיאוֹת נֶחְשָׁבוֹת לוֹ כַּעֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. וְכֵן אִם בָּא בִּיאָה אַחַת שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מִשֵּׁמוֹת הַרְבֵּה אִם הָיָה שׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עַל כָּל שֵׁם וְשֵׁם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּיאָה אַחַת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת. וְאִם הָיָה מֵזִיד הֲרֵי זוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ כַּעֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. וְכֵן יֵשׁ בָּא בִּיאָה אַחַת וְלוֹקֶה עָלֶיהָ מַלְקִיּוֹת הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר: שִׁפְחָה חֲרוּפָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין וּמְקֻדֶּשֶׁת לְעֶבֶד עִבְרִי שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כ "לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה". הָא אִם נִשְׁתַּחְרְרָה כֻּלָּהּ חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת: בִּיאַת שִׁפְחָה זוֹ מְשֻׁנָּה מִכָּל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי הִיא לוֹקָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כ "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה" וְהוּא חַיָּב קָרְבַּן אָשָׁם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כא "וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ". אֶחָד שׁוֹגֵג אֶחָד מֵזִיד בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה מֵבִיא אָשָׁם. וְהַבָּא עָלֶיהָ בִּיאוֹת הַרְבֵּה בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה מֵבִיא אָשָׁם אֶחָד. אֲבָל הִיא חַיֶּבֶת מַלְקוֹת עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה אִם הָיְתָה מְזִידָה כִּשְׁאָר חַיָּבֵי לָאוִין: הַמְעָרֶה בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה וְלֹא גָּמַר בִּיאָתוֹ פָּטוּר עַד שֶׁיִּגְמֹר בִּיאָתוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַגְּדוֹלָה הַבְּעוּלָה הַמְּזִידָה וּבִרְצוֹנָהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה קְטַנָּה אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּעוּלָה אוֹ הָיְתָה שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה אוֹ יְשֵׁנָה פָּטוּר וְכֵן אִם בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ פָּטוּר שֶׁבְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה לֹא הִשְׁוָה בִּיאָה כְּדַרְכָּהּ לְבִיאָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כ "שִׁכְבַת זֶרַע". אֲבָל בִּשְׁאָר בִּיאוֹת לֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח כב ויקרא כ יג "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב שֶׁשְּׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת בְּאִשָּׁה: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּשִׁפְחָה שֶׁהוּא פָּטוּר הוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן וְהִיא פְּטוּרָה מִן הַמַּלְקוֹת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן מְזִידִין וּגְדוֹלִים: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה הִיא לוֹקָה וְהוּא מֵבִיא קָרְבָּן. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה גְּדוֹלָה וּבְעוּלָה וּבִרְצוֹנָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁאֵין הָאִישׁ חַיָּב קָרְבָּן עַד שֶׁתִּתְחַיֵּב הִיא מַלְקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כ "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה" ויקרא יט כא "וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ":

13 תוספות על יבמות פתח ↗

לרבי יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב - תימה דבלא דאי עבר ונסיב נמי משכחת לה שקידש ולא בעל דאפילו אביי דאמר בפרק בתרא דקידושין דף עח. גבי אלמנה לכ"ג קידש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול ואפילו יהא מותר לקדשה חשיב דאי מטעם שאסור לבוא עליה וא"ת אפילו ע"י דאי היכי משכחת לה הא ר' יהודה סבר כר"ע בפרק ד' מיתות סנהדרין דף נג. דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וי"ל דלא סבר לה הש"ס כברייתא דהתם אלא כמתני' דפליג עלה ועוד דעל כרחך מתני' דהכא לא סברה בהא כרבי יהודה דהא קתני בפ"ב לקמן יבמות דף כ. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ואי אין קדושין תופסין בחייבי לאוין חליצה נמי לא תיבעי וא"ת בחייבי לאוין דשאר מנלן דלא סבר מתני' כרבי יהודה דאיסור מצוה ואיסור קדושה מפרש לקמן כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ואר"י דע"כ מתני' סבר דאפי' בחייבי לאוין דשאר קידושין תופסין מדקתני שש עריות ולא קתני ח' עריות גרושתו וחלוצתו דאם היו יכולות לינשא לאחיו היו פוטרות צרותיהן כחייבי כריתות כיון דאין קידושין תופסין אלא ודאי קידושין תופסין בהו ולהכי לא שייך למיתנינהו דאפי' היו יכולות לינשא לאחיו לא היו פוטרות צרותיהן ועוד יש לדקדק מדנקט אנוסת אביו שהיא אמו ולא נקט אנוסת אביו סתם וא"ת כיון דמתני' סבר כרבי יהודה דאסר באנוסת אביו א"כ ע"כ סבר נמי דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא בהא תליא כדמוכח בסוף החולץ לקמן יבמות דף מט. ושם דמפרש טעמא דר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין משום דסבר לה כרבי יהודה דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר וא"כ למתני' נמי הוי ממזר וכל היכא דהוי ממזר אין קידושין תופסין כדמוכח בכמה דוכתי וי"ל דאע"ג דמתני' מוקמה לקרא באנוסת אביו מ"מ לא הוי ממזר כמו לרבי יהושע דמוקי לא יגלה בשומרת יבם של אביו אפ"ה סבר דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ודרשינן מלא יקח דהוי חייבי מיתות ב"ד עד לא יגלה דהוי חייבי כריתות הוי ממזר ולא חייבי כריתות וה"נ לתנא דמתני' מלא יקח עד לא יגלה שהוא חייבי לאוין הוי ממזר ולא חייבי לאוין בכלל:

14 יבמות פתח ↗

15 יבמות פתח ↗

15 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

הָרְשָׁעִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג א "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד. וַאֲפִלּוּ עֵד כָּשֵׁר שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין הַדַּיָּנִים מַכִּירִין רִשְׁעוֹ אָסוּר לוֹ לְהָעִיד עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵדוּת אֱמֶת. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרֵף עִמּוֹ וְנִמְצָא זֶה הַכָּשֵׁר הֵשִׁית יָדוֹ עִם הָרָשָׁע עַד שֶׁנִּתְקַבְּלָה עֵדוּתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֵד כָּשֵׁר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְיָדַע שֶׁהָעֵד הַשֵּׁנִי עִמּוֹ עֵד שֶׁקֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהָעִיד שֶׁנֶּאֱמַר אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע:

16 יבמות פתח ↗

17 יבמות פתח ↗

17 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע וּפָסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּרַד עַד כָּךְ חֲזָקָה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל רֹב הָעֲבֵרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ: לְפִיכָךְ אֵין מוֹסְרִין עֵדוּת לְעַם הָאָרֶץ וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְנוֹהֵג בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים וְיֵשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה: נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כָּל תַּלְמִיד חָכָם בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיִּפָּסֵל. כָּל עַם הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא פָּסוּל עַד שֶׁיֻּחְזַק שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים: וְכָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֵדוּת עַם הָאָרֶץ טֶרֶם שֶׁתִּהְיֶה לוֹ חֲזָקָה זוֹ אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּמִצְוֹת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ הֲרֵי זֶה הֶדְיוֹט וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין שֶׁהֲרֵי מְאַבֵּד מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל פִּי רְשָׁעִים: וְכֵן הַבְּזוּיִין פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בַּשּׁוּק בִּפְנֵי כָּל הָעָם וּכְגוֹן אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין עֲרוּמִים בַּשּׁוּק בְּעֵת שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלָאכָה מְנֻוֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל הַבּשֶׁת. שֶׁכָּל אֵלּוּ חֲשׁוּבִין כְּכֶלֶב וְאֵין מַקְפִּידִין עַל עֵדוּת שֶׁקֶר. וּמִכְּלַל אֵלּוּ הָאוֹכְלִין צְדָקָה שֶׁל עַכּוּ"ם בְּפַרְהֶסְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן שֶׁיִּזּוֹנוּ בְּצִנְעָה מְבַזִּים עַצְמָן וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

18 יבמות פתח ↗

19 יבמות פתח ↗

20 יבמות פתח ↗

21 יבמות פתח ↗

22 רש"י על שבועות פתח ↗

כל שכן מלך - דמדאורייתא לא חזי דכתיב דברים י״ז:ט״ו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל שבועות דף ל. ודרך בזיון הוא לו:

23 יבמות פתח ↗

24 יבמות פתח ↗

25 יבמות פתח ↗

26 יבמות פתח ↗

27 יבמות פתח ↗

28 יבמות פתח ↗

29 יבמות פתח ↗

30 יבמות פתח ↗

31 יבמות פתח ↗

32 יבמות פתח ↗

33 יבמות פתח ↗

34 יבמות פתח ↗

35 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

ויתכן שתלוי במחלוקת בין הראשונים שהבאנו לעיל106כ א ד"ה גמ' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. בדין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. דפליגי האם הלאו נדחה אלא שאין עשה דוחה עשה, או"ד שהעשה מחזק את הלאו ואף הלאו אינו נדחה. אם ננקט דהלאו נדחה אלא שאין עשה דוחה עשה ניתן לחלק בין אלמנה מן הנשואין למסקנא לבין אלמנה מן האירוסין לפי הה"א. שהרי באלמנה מן הנשואין העשה היא מצות "והוא אשה בבתוליה יקח" האוסרת כ"ג מלבא על בעולה והויא איסור ביאה. משא"כ באלמנה מן האירוסין דהעשה היא מצות "קדושים יהיו" שאינה איסור ביאה אלא איסור כללי לא לחלל קדושת כהונה. ויתכן שרק כשעבר היבם על איסור ביאה אמרינן שאם בעלה לא קנה, משא"כ אם עבר על איסור אחר שאינו איסור ביאה אם בעלה קנה. ומפני כך באלמנה מן הנשואין היבם לא קנה ואילו באלמנה מן האירוסין קנה107ולפי"ז אמר רבינו זצ"ל אם היבם נדר הנאה מהיבמה דנאסרה בלאו ועשה דנדרים והיבם בא עליה קנה שהרי לא עבר על איסור ביאה אלא על איסור נדר..

36 יבמות פתח ↗

37 תוספות על יבמות פתח ↗

גזירה ביאה ראשונה אטו כו' - אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה:

38 תוספות על יבמות פתח ↗

טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי - פירוש דמהכא ילפינן דבעלמא דחי דלא איצטריך הכא למכתב דלא דחי דמהיכא תיתי דמפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי והא דקתני יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת דמשמע דאי לאו קרא ה"א דדחי לאו דוקא אלא כלומר אפילו את"ל דדחי הא כתיב אני ה' כדפי' לעיל גבי שומע אני ואם תאמר היכי מוכח מהכא דבעלמא דחי ואיצטריך עליה למיסר דהשתא קרא דהכא לא איצטריך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי נימא עליה להיתירא והשתא איצטריך קרא דהכא לגופיה ולא נילף מעשה דייבום וי"ל דאפי' נימא דעליה להיתירא לא איצטריך קרא דהכא דלא מצינו למילף מעשה דייבום דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד אדרבה ממקדש והבערת בת כהן הוה ילפי' דלא דחי ועוד מייבום ליכא למילף דבשבת איכא סקילה אע"ג דבעריות נמי איכא בחמותו וכלתו שריפה וסקילה כי נימא עליה להיתירא לא נימא אלא באחות אשה ודכוות' דליכא סקילה ושריפה דלא הוקשו להיתירא אלא לאיסורא וכן סבר רבא לפר"י לעיל יבמות ד' ג וא"ת אכתי הא איצטריך לגופיה דסד"א דהואיל והוקש כבודם לכבוד המקום לידחי כדאמר בסוף אלו מציאות ב"מ דף לב. דה"א אי לאו קרא לידחי ל"ת ועשה מהאי טעמא וי"ל דעשה ול"ת דקיל ה"א דלידחי אבל ל"ת שיש בו כרת לא ה"א דדחי ולהכי ל"ת ועשה ליכא למידק הא בעלמא דחי כדדייק אלא תעשה שיש בו כרת דדוקא ל"ת שיש בו כרת דבלאו קרא ה"א דלא דחי איכא למידק הא בעלמא דחי וא"ת וכיון דהשתא בעי למימר דבעלמא דחי ל"ת שיש בו כרת כ"ש דלידחי בעלמא ל"ת ועשה וא"ל דאה"נ דא"כ ה"ל למיפרך אלא הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי כדפרי' לעיל יבמות דף ה. וי"ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה והא דהוה בעי למימר בסוף אלו מציאות ב"מ דף לב. דעשה דכיבוד לידחי ל"ת ועשה היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכבוד המקום וא"ת אי בעלמא דחי א"כ קרא דכלאים בציצית למה לי ויש לומר דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי רבי ישמעאל נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף דוקא צמר לצמר ופשתים לפשתים ועוד ס"ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאין שוה בנשים למ"ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה בעי למילף מעשה דמצורע דלידחי עשה את ל"ת ועשה משמע דבעי למילף מהתם אפילו כלאים בציצית ע"כ אכתי לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שוה בכל עד דפריך ליה ובפ' שני נזירים נזיר ד' נח. ושם דיליף לגמרי בעלמא מראשו איכא למימר סבר דנשים חייבות בציצית וא"ת ראשו למה לי כיון דדחי אפילו לאו שיש בו כרת וי"ל דאיצטריך לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי אמאי איצטריך קרא כיון דבעלמא דחי דס"ד למילף לענין שבת מכיבוד אב ואם דלא דחי וה"א דבשבת לא דחי אע"ג דבעלמא דחי:

39 תוספות על קידושין פתח ↗

מעקה אבידה ושילוח הקן - תימה לרבי בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב דברים כ״ב:ח׳ לא תשים דמים בביתך אע"ג דמוקמינן ליה בב"ק דף טו: למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ"מ אתי נמי למעקה דהא דרשי בסיפרי ועשית זו מצות עשה לא תשים דמים זו מצות לא תעשה ובאבידה נמי כתיב דברים כ״ב:ו׳ לא תוכל להתעלם ובשלוח הקן כתיב שם לא תקח האם על הבנים וא"כ איך יהיו נשים פטורות אפילו הם זמן גרמא והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואומר ר"י דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו ובמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל אין שם אלא עשה דועשית מעקה ואז נשים פטורות ובאבידה נמי משכחת לה עשה בלא לאו כגון שנטלה על מנת להחזירה וכגון שנטלה אחר יאוש דהשתא לית בה לאו דלא תוכל להתעלם וגם ליכא לאו דלא תגזול נמי ואח"כ נמלך שלא להחזירה דהשתא אינו עובר אלא משום השב תשיבם ושלוח הקן נמי כגון שלקח האם על מנת לשלח ואח"כ נמלך ולא שלחה דהשתא ליכא לאו כי אם עשה דשלח תשלח וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי הוה אמינא דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא כמו כן יהיו פטורות מן הלאוין דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אך הקשה הר"ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט שבת דף כה. משום די"ט עשה ולא תעשה ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה בי"ט וכ"ת אין הכי נמי אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה אף הכא הלאו אלים:

40 יבמות פתח ↗

41 יבמות פתח ↗

42 יבמות פתח ↗

43 תוספות פתח ↗

יבא עשה וידחה לא תעשה - הקשה ריב"א בפ"ב דסנהדרין דף יט. ושם דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כדאמר בסוף פ' ד' אחין לקמן יבמות ד' לד. ושם היאך תתיבם דבביא' ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כדאמר לקמן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואר"י דלא קשה מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראוין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד דאל"כ תיקשה היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לרבי מאיר היתה מתייבמת אי לאו חששא דשמא תמצא אילונית ובפרק ב"ש לקמן יבמות דף קיא: תנן קטן הבא על הגדולה תגדלנו ובפ' הבא על יבמתו לקמן יבמות נה: נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אע"פ שאין מתעברת בה:

43 רשב״א על יבמות פתח ↗

אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כלומר, דליכא עשה אלא בביאה ראשונה, ובביאה ראשונה מצוה דרמיא עליה עבדא וקיימא עליה באיסור לאו. ואם תאמר ביאה ראשונה עצמה היכי שרי ליה לכהן גדול, דהא מכי הערה בה עשאה בעולה, דהעראה כביאה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו יבמות נד, א אם כן בגמר ביאה הויא לה בעולה עצמה דאסירא כדאיתא לקמן יבמות כא, א. הא לאו מלתא היא, דכיון דהערה בה קנאה, ומהעראה ואילך הויא לה כאשתו, ואשתו הוא בועל. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דקדושין י, א שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן לקדש בביאה. יש לומר שאני יבמה דלאו בדעתו תליא מלתא, שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דקדושין שם ד"ה כל בס"ד. ואם תאמר אם כן למה ליה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא, דאף על פי שקנאה משעת העראה מכל מקום מצוה עד גמר ביאה איתא, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. אי נמי משום דכתיב להקים לאחיו שם, ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה. והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב ואמר דחייבי לאוין אף ליבום רמיין דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בהו. הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהן עשה וכלישנא דכתבינן לעיל דחליצת אלמנה מן הנשואין דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה. ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהלכות עריות כלשון הזה והא דרב גידל אמר רב מוקמא באלמנה מן הנשואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. ופסק סוטה שחולצת ולא מתיבמת כדתנן בפרק קמא דמסכת סוטה ב, א נכנסה עמו לסתר או לחורבה וכו'. אם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריש רב יוסף התם ה, ב אינה מתייבמת מן התורה דכתיב והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, וחולצת דאלו איתיה לבעל צריכה גט השתא דליתיה לבעל בעיא חליצה. איכא למימר דחולצת דבר תורה קאמר, דהא יש שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום דבר תורה, וכן מחזיר גרושתו דפטורה מן היבום מקל וחומר וחולצת דבר תורה לעיל יבמות יא, ב איכא למימר דכלהו מיבמתו נפקי לן דעולות לחליצה אף על פי שאינן עולות ליבום.

44 רש"י על יבמות פתח ↗

תפסי בה קידושין - הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא:

45 יבמות פתח ↗

46 רש"י על יבמות פתח ↗

פוטרת - אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט:

47 יבמות פתח ↗

48 יבמות פתח ↗

49 יבמות פתח ↗

50 יבמות פתח ↗

51 תוספות על יבמות פתח ↗

ואחות אשתו - אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסירא ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס"פ אלו דברים פסחים ד' עב: דבת ייבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם משלי ג׳:י״ז כדאמר ביש מותרות לקמן יבמות ד' פז: ואפי' היכא דלא מידחייא מהאי ביתא לגמרי כגון שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כדאמר בפ' ד' אחין לקמן יבמות דף כז: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר וגבי קטן לקמן בפרק ב"ש יבמות ד' קיא: דקאמר רבה בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורה ליה ובתר הכי שריא ליה והא אמר רב כו' התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל אבל מה שממתנת מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם דאינו מחמת איסורא והוי כאילו הלך יבם למדינת הים:

52 יבמות פתח ↗

53 יבמות פתח ↗

54 יבמות פתח ↗

55 יבמות פתח ↗

56 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

ועל מה שביארנו שרבי ורבנן חלוקים אם מאמר מהוה חלות יבום או חלות קידושין מרן הגר"ח הלוי זצ"ל הוסיף ביאור ואמר דיתכן דרבי והרבנן פליגי נמי בנוגע לחלות קנין של יבום, דהיינו דפליגי האם יבום מהוה חלות קנין בפני עצמו או"ד דחל מדין קנין קידושין. רבי סובר דיבום חל מדין קנין קידושין אלא דגזיה"כ דקונה בע"כ ולפיכך משווה מאמר ליבום ופסק ששניהם מועילים בע"כ. ומאידך הרבנן סבורים שיבום מהווה חלות קנין בפני עצמו ולא חל מדין קידושין, ולפיכך אינם משווים מאמר שחל מדין קידושין ליבום המהוה קנין בפני עצמו, ולכן סבורים שמאמר מועיל דוקא מדעתה כבקידושין דעלמא ולא בע"כ כביבום. ולפיכך יוצא דמאמר לרבי הוי חלות יבום ולרבנן הוי חלות קידושין ולא חלות יבום.

57 תוספות על יבמות פתח ↗

כל היכא דאיכא תרין לקוחין כו' - וא"ת חייבי עשה נמי ליתסרי לצרה דליכא למימר דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב ועוד תימה דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת וא"כ תיבעי חליצה כמו חייבי עשה דמרבינן להו מיבמתו בפרק שני לקמן יבמות כ. וי"ל דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל ולקחה וא"כ צרת ערוה ע"כ לא בעיא חליצה דאי בעיא הוי בכלל ולקחה ועוד ולקחה משמע לשון תפיסת קידושין הלכך חייבי עשה דתפסי בהו קדושין הוו בכלל ולקחה:

58 תוספות על יבמות פתח ↗

רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו' - וא"ת ואמאי לא מקשה מת"ק דאמר אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה וי"ל דהא אתי ליה שפיר דחולצת דמדאורייתא בעיא חליצה דסוטה דרבנן היא ולא פריך מר' שמעון אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה לנו לאוסרה להתייבם וא"ת ודלמא ר' שמעון לא קאמר אלא דבדיעבד פוטרת צרתה אבל לכתחלה לא ואמר ר"י דבדיעבד מודה ת"ק דלא אשכחן דפליגי והא דלא נקט אחיו של ראשון רצה חולץ רצה מייבם דמשמע לכתחלה אמר ר"י דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאע"ג דאיכא צרה דשייך בה ייבום טפי אפ"ה ביאתה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס"ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני וא"ת לרב חסדא שרוצה לדקדק דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' דפרק קמא דסוטה דף ב. ודף ו. ושם דמייתי בסמוך דספק סוטה אינה מתייבמת וי"ל דהוה אמינא דהא דקתני שאין מתייבמת היינו מדרבנן אע"ג דהתם מוכח דאסירא מדאורייתא מכל מקום מכח משנה עצמה אין להוכיח עליו כלום ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת ועוד פירש רבינו יצחק דלרבי שמעון אסורה להתייבם לכתחלה מדקתני סיפא ואין הולד ממזר דאי שרי לייבם לכתחלה פשיטא דאין הולד ממזר ועוד בירושלמי קורא לההיא דרבי שמעון חליצה פסולה ואם היתה מותרת להתייבם חליצה כשרה היא ופריך מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכ"ת ממה נפשך תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר ליה להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה:

59 יבמות פתח ↗

מִסְתַּבְּרָא: חַיָּיבֵי לָאוִין — תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין. חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת — לָא תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין. מֵתִיב רָבָא: אִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה, בָּא עָלֶיהָ אוֹ חָלַץ לָהּ — נִפְטְרָה צָרָתָהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיבֵי לָאוִין מִדְּאוֹרָיְיתָא לַחֲלִיצָה רַמְיָא, לְיִיבּוּם לָא רַמְיָא, כִּי בָּא עָלֶיהָ — אַמַּאי נִפְטְרָה צָרָתָהּ? הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: לִצְדָדִין קָתָנֵי. בָּא עָלֶיהָ — אַאִיסּוּר מִצְוָה. חָלַץ לָהּ — אַאִיסּוּר קְדוּשָּׁה. מֵתִיב רָבָא: פְּצוּעַ דַּכָּא, וּכְרוּת שׇׁפְכָה, סְרִיס אָדָם, וְהַזָּקֵן — אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַיבְּמִין. כֵּיצַד? מֵתוּ, וְלָהֶם אַחִים וְלָהֶם נָשִׁים, וְעָמְדוּ אַחִין וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וְנָתְנוּ גֵּט, וְחָלְצוּ — מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ. וְאִם בָּעֲלוּ — קָנוּ. מֵתוּ אַחִים, וְעָמְדוּ הֵם, וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וְנָתְנוּ גֵּט אוֹ שֶׁחָלְצוּ — מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ. וְאִם בָּעֲלוּ — קָנוּ, וְאָסוּר לְקַיְּימָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא״. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ חַיָּיבֵי לָאוִין מִדְּאוֹרָיְיתָא לַחֲלִיצָה רַמְיָא, לְיִיבּוּם לָא רַמְיָא, אִם בָּעֲלוּ — אַמַּאי קָנוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין נָמֵי, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא — דִּכְתִיב: ״קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּתִיב: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״. אִי הָכִי, כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נָמֵי עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, דִּכְתִיב: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין אַטּוּ אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר! גְּזֵירָה בִּמְקוֹם מִצְוָה אַטּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו לֹא תִּתְיַיבֵּם, גְּזֵירָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ! יִיבּוּם בְּנַחֲלָה תְּלָא רַחְמָנָא, מִידָּע יְדִיעַ. אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים לֹא תִּתְיַיבֵּם, גְּזֵירָה מִשּׁוּם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים! בְּבָנִים תְּלָא רַחְמָנָא, מִידָּע יְדִיעַ. אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁהָיָה בְּעוֹלָמוֹ לֹא תִּתְיַיבֵּם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ! בִּישִׁיבָה תְּלָא רַחְמָנָא, מִידָּע יְדִיעַ. כׇּל הַנָּשִׁים לֹא תִּתְיַיבֵּמְנָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית! לָא שְׁכִיחָא. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה נָמֵי לָא שְׁכִיחָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵרָה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אַטּוּ בִּיאָה שְׁנִיָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אִם בָּעֲלוּ — קָנוּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, וְאָסוּר לְקַיְּימָן בְּבִיאָה שְׁנִיָּה. הֲדַר אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים שְׁנֵיהֶם — מוּטָב, וְאִם לָאו, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. הָכָא נָמֵי אֶפְשָׁר בַּחֲלִיצָה, דִּמְקַיֵּים עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. מֵיתִיבִי: וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ. תְּיוּבְתָּא. אִיתְּמַר: בִּיאַת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, וְחַד אָמַר: פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

60 יבמות פתח ↗

60 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

וְיֵשׁ נָשִׁים אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן הַנִּקְרָאוֹת שְׁנִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת שְׁנִיָּה. וְעֶשְׂרִים נָשִׁים הֵן וְאֵלּוּ הֵן. א אֵם אִמּוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אִמּוֹ עַד מַעְלָה מַעְלָה אֲסוּרָה: ב אֵם אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ג אֵם אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אָבִיו עַד לְמַעְלָה אֲסוּרָה: ד אֵם אֲבִי אָבִיו בִּלְבַד: ה אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ אֵשֶׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲסוּרָה עַל אֶחָד מִמֶּנּוּ: ו אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ז אֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם: ח אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב: ט כַּלַּת בְּנוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ כַּלַּת בֶּן בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אֶחָד מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ: י כַּלַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יא בַּת בַּת בְּנוֹ בִּלְבַד: יב בַּת בֶּן בְּנוֹ בִּלְבַד: יג בַּת בַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יד בַּת בֶּן בִּתּוֹ בִּלְבַד: טו בַּת בֶּן בֶּן אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: טז בַּת בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: יז אֵם אֵם אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יח אֵם אַב אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יט אֵם אֵם אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: כ אֵם אַב אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד. נִמְצְאוּ הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶן הֶפְסֵק אַרְבַּע. אֵם הָאֵם עַד לְמַעְלָה. וְאֵם הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת אֲבִי הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ עַד לְמַטָּה:

61 יבמות פתח ↗

62 יבמות פתח ↗

63 יבמות פתח ↗

64 יבמות פתח ↗

65 יבמות פתח ↗

66 יבמות פתח ↗

67 יבמות פתח ↗

68 רש"י על יבמות פתח ↗

69 יבמות פתח ↗

70 יבמות פתח ↗

71 יבמות פתח ↗

72 יבמות פתח ↗

73 יבמות פתח ↗

74 יבמות פתח ↗

75 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה - וא"ת דבפ"ב דיבמות דף כא. ובפ' כ"ג סנהדרין דף יט. לא חשיב אלמנה לכהן גדול אלא לא תעשה גרידא ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה וא"ת והא כי אמרינן דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ה"מ לא תעשה ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח פרק שני נזירין נזיר דף נח: דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן ק' לקמן בבא מציעא לב. יכול אמר לו אביו הטמא כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמר בפ' שילוח הקן חולין דף קמא. דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפילו אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה פ"ק דמועד קטן דף ז: ולדידיה יש לומר דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפילו לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ובפ"ב דיבמות דף כא. דאמר גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנה מן הנישואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וי"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע:

76 יבמות פתח ↗

77 יבמות פתח ↗

77 נזיר פתח ↗

וְהַאי תַּנָּא דְּמַפֵּיק לְ״רֹאשׁוֹ״ לְלָאו גְּרֵידָא, דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, מְנָלַן? נָפְקָא לֵיהּ מִ״זְּקָנוֹ״.

78 תוספות פתח ↗

גזירה ביאה ראשונה אטו כו' - אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה:

78 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

משנה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ערוה פטורה מן היבום ומן החליצה, ועיין בסוגיא לקמן דף ח בטעם הפטור של ערוה מיבום. והא דערוה אינה חולצת הוא ע"פ הדין שכל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לקמן דף ג.. ויש לעיין בכלל הזה, דהא אלמנה לכ"ג, דהוי חייבי לאוין ועשה אינה עולה ליבום, מכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומ"מ חולצת וכדאיתא במשנה לקמן דף כ.. וצ"ע מדוע אינה פטורה מחליצה כמו ערוה, דכיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

79 תוספות פתח ↗

גזירה ביאה ראשונה אטו כו' - אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה:

79 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

משנה. בית שמאי כו'. הקדמה: בסוגיין דנים האם מאמר לב"ש קונה קנין גמור דאי בעי לאפוקי סגי לה בגט, או"ד שאינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד. ועיין בירושלמי פ"ב: הל"א המביא את שיטת ר' אלעזר בן ערך דס"ל שמאמר קונה קנין גמור וז"ל שם בפ"ב מ"ט דר' לעזר בן ערך "ולקחה לו לאשה" הרי היא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונין קנין גמור אף המאמר קונה קנין גמור ביבמה, אי זו היא מאמר ביבמה הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף ע"כ. ועוד עיין שם פ"ג: הל"ד שלר' אלעזר בן ערך אם גירש את בעלת המאמר לא תהיה צריכה חליצה. ולכאורה ס"ל לראב"ע שהיבם שעשה מאמר קיים מצות יבום, והוא נלמד מהפסוק "ולקחה לו לאשה" דעיקר המצוה הוא הקנין בלבד ולא מעשה הביאה. ופליגי עם כל התנאים האחרים דס"ל שהיבם מקיים מצות יבום רק עם ביאה ולא עם כסף. אמנם בתחילת השיעורים למסכתין37דף ב א ד"ה הקדמה: מצות יבום וקנין יבום. דננו ביחס שבין מצות יבום לבין קנין יבום. ואם ננקוט שאינם תלויים זה בזה יתכן שראב"ע ס"ל שאע"פ שהיבם שעשה מאמר קנה קנין יבום גמור עכ"ז לא קיים מצות יבום שמקיימה רק עם ביאה. וס"ל לראב"ע שמשום שהיבם שעשה מאמר קנה את היבמה האיסור דיבמה לשוק פקע ויכול היבם לגרשה בגט בלי חליצה. ואע"פ שעוד זקוקה למצות ביאת יבום מ"מ האיסור דיבמה לשוק תלוי בקנין היבום ומכיון שמאמר קנה קנין יבום, האיסור דיבמה לשוק פקע ופטורה מחליצה ואע"פ שעדיין זקוקה למצוה ביאת יבום38נראה להוסיף ביאור, שאף למ"ד מאמר קונה קנין גמור כל זמן שלא נתן לה גט עדיין יש מצוה לבוא עליה ביאת יבום. אמנם אחרי שגירשה פשיטא דסובר שאין מצוה לבוא עליה ביאת יבום, שאם נשארה מצות יבום היתה קיימת נמי מצות חליצה, דלא מצינו אשה שיש לה מצות יבום שמותרת לשוק בלי חליצה. והביאור בזה, דלפני הגירושין הריהי יבמתו שקנאה במאמר ועדיין מוטלת לפניו לקיים מצות ביאה, והקנין ד"ולקחה לו" מצטרף עם הביאה לקיום יבום. משא"כ משגירשה שפקע קנין "ולקחה לו לאשה" פקעה נמי מצות יבום. ועוד יש לומר שאחר שגירשה פקע ממנו אישות המת שחלה בינה ובין היבם בשעת נפילה ונגמרה בקנין היבום. ועכשיו אחר שגירשה אין להם שם יבם ויבמה ולא שייך מצות "יבמה יבא עליה וכו' ויבמה".ובעיקר הנדון, אם למ"ד מאמר קונה קנין גמור - דאי בעי לאפוקי סגי לה בגט - מקיים מצות יבום עם מאמר, נראה שנחלקו בזה תוס' לעיל יח ב ד"ה אומרים והרמב"ן בסוגיין כט ב ד"ה זה. שתוס' פי' קושיית הגמ' בסמוך דאי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, שיעשה ע"י שליח בבת אחת דליכא ביטול מצות יבמין. והק' עליהם הרמב"ן וז"ל ועוד לפי דעתי לב"ש קיום מצוה דיבום ליתיה אלא בביאה ואף על גב דקני מאמר, הילכך איכא למיחש שמא יתבטל במיתת אחד מהם עכ"ל. ומפורש שהרמב"ן סובר ד"קנין גמור" היינו קנין יבום בלי מצוה ותוס' סוברים דהיינו מצות יבמין. וי"ל דאזלי לשיטתייהו לעיל כ ב. דתוס' שם ד"ה אטו סברי שאחרי שחל קנין יבום בהעראה אין מצוה בגמר ביאה. והרמב"ן שם ד"ה גזירה חולק עליהם וסובר שמצוה בגמר ביאה אף לאחר הקנין. ועי' בשיעורים לעיל כ ב על דברי התוס' ד"ה אטו ובשיעורים בסמוך דף כט ע"א ד"ה אמר רבי אבין. ודו"ק. וע"ע בשיעורים בגמ' בע"ב ד"ה בעי רבה בענין תי' הגמ' דכל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין..

80 יבמות פתח ↗

81 תוספות על יבמות פתח ↗

שכן הכשר מצוה - פירוש בקונטרס לעולם בשחוט לי בשל לי והא בעלמא דחי מ"מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דייבום לאו דאחות אשה משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו אבל גבי ייבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו דאפשר בחליצה וקשה לר"י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ולקמן בפ"ב יבמות דף כ. ושם ילפי' מקרא ועוד אמרי' בההיא שמעתא דף כא. דלא חשבינן גבי יבום אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה משום דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל"ל קרא כיון דהכשר מצוה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת ועוד דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משמע אפילו בהכשר מצוה ולקמן דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דפי' הקונט' תיפוק לי מהתם מכיבוד אב דלא דחי אלא ודאי ההוא דמקדש אתא למימר הא בעלמא דחי אפי' בלא הכשר מצוה ואין זה דיוק דדלמא לגופיה איצטריך משום דמכיבוד ילפינן דבעלמא דחי איצטריך למיכתב גבי מקדש דלא דחי ומיהו הא איכא למימר אף על גב דבעלמא דחי גבי מקדש ה"א דלא דחי כמו בכיבוד דבכל מילי דשבת ה"א דלא דחי ולהכי איצטריך מילה ופסח ותמיד וכן אומר מהרר"י ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי ואר"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה:

82 יבמות פתח ↗

83 יבמות פתח ↗

84 יבמות פתח ↗

85 תוספות על יבמות פתח ↗

86 יבמות פתח ↗

87 תוספות על יבמות פתח ↗

88 יבמות פתח ↗

89 יבמות פתח ↗

90 יבמות פתח ↗

91 יבמות פתח ↗

92 תוספות על יבמות פתח ↗

מלמד שמגרשה בגט ומחזירה - בפרק החולץ לקמן יבמות דף לט. אמרינן דאיצטריך דס"ד מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כדאמר בפרק שני לקמן יבמות כ: ושם וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה:

1 גמ'. לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה. כלומר, דבדין הוא דההיתר דיבום יחול רק בשביל ובשעת האישות דיבום, ואילו לאחר שגירשה בדין הוא שתחזור לאיסורה דאשת אח, ותצטרך חליצה להתירה לשוק.

2 גמ'. ולקחה כו' שדי היתירא אהיתירא. כלומר שמעשה היבום מתיר האיסור דאשת אח ליבם לעולם וההיתר אינו מוגבל לחלות האישות דיבום בלבד. וכל זה ליבם שנפלה לו. מאידך לאח הנולד אח"כ אסורה כיון שלא נפלה לפניו ליבום.

3 גמ'. אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו כו' איסור אחותו להיכן אזלא כו' האי איסורא דאית ליה היתירא. קושית הגמרא תמוהה, דמהיכי תיתי שיפקע איסור אחותו משום שנולד לאחר היבום, דהפקעת השם אשת אח מפני היבום אינו שייך לאיסור אחותו ולמה יפקע, ואף שזהו תירוץ הגמרא אך מ"מ הה"א מרפסין איגרי.

4 ויתכן שהמקשה ס"ל דטעמא דר"ש הוא משום דס"ל שהנפילה השניה מהיבם שמת לנולד מתירה לו את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו. וא"כ ה"ה בכל העריות שמאחר שהאח נולד בשעת היתר הותר לו אף שאר איסורי ערוה כגון איסור אחותו כמו שהותר האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו. סברת ר"ש היא שמותר משום שנולד בשעת היתר נפילה ולא נאסר מעולם באיסור ערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו בלי חלות היתר נפילה מהיבם, ואינו דומה לנולד ולבסוף יבם שנאסר מקודם ליבום באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו וחל עליו איסור הערוה בלי היתר נפילה, משא"כ ביבם ולבסוף נולד, שבשעת לידתו מצאה בהיתר נפילה, ומשו"ה ס"ל דהותר אף איסורי ערוה אחרים. והוי מעין דין הואיל ואשתרי אשתרי.

5 והגמרא מסיקה שלא להשוות איסור אחותו לאיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, דאשת אחיו של היבם שמת ואשת אחיו שלא היה בעולמו מהווים שם אחד דאיסור אשת אחיו ומשו"ה חל בם דין הואיל ואשתרי אשתרי. משא"כ איסור אחותו המהוה שם איסור בפני עצמו ומשו"ה לא הותר ביחד עם ההיתר שחל לאיסור אשת אחיו.

6 ברם לפי"ז קשה המשך הסוגיא דבראשונה הסוגיא ביארה את שיטת ר"ש מדין הפקעת השם דאשת אח, ולבסוף הסוגיא ביארה את דינו מדין מתיר.

7 ונראה דלר"ש שני דינים חלים: א דין מפקיע; ב דין מתיר. ובכך הסוגיא מבוארת דלכתחילה דנה בדין המפקיע ולבסוף דנה בדין המתיר.

8 והנה למעלה ביארנו בשם הגר"ח זצ"ל שיש שני דינים באיסורי ערוה: א עצם שם ערוה שחל בגברא שאוסרה; ב גופו של מעשה הקידושין שאוסרה. ונראה דחלות שם הערוה שחל בגברא אוסרה כל זמן שחל בה שם הערוה, ואילו מעשה קידושין אוסרה לעולם. ולפיכך זקוק ר"ש לשני דינים - בין לדין של מפקיע ובין לדין של מתיר - כדי להתירה לאח הנולד. כי בנוגע לשם ערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל בגברא זקוק ר"ש לדין מפקיע, דהיינו ששם הערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו פקע עם היבום. ובנוגע לדין השני שמעשה הקידושין אוסר, זקוק ר"ש לדין מתיר, דהיינו שהנפילה השניה מתירתה. וצריכא, דדין ההפקעה דשם אשת אחיו אינו מפסיק להתיר את הנולד, דאע"פ ששם הערוה שבגברא פקע ביבום מ"מ בדין הוא שתאסר היבמה על הנולד מפני האוסר דמעשה הקידושין דאסרה על כל האחים לעולם ואף לזה שיולד אחרי היבום. ומשום הכי זקוק ר"ש נמי לדין מתיר דהיינו שהנפילה השניה מהיבם שהיה בעולמו מתיר אף את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו עם האיסור אשת אחיו שחל מחמת היבם. ברם דין המתיר לבדו נמי לא הועיל משום שאם לא היה פקע שם הערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, לא היה חל המתיר בנפילה מהיבם, שהרי חלו בה שני שמות דערוה מופרדות. והנפילה מחמת האח היבם שמת לא היתה יכולה להתיר את איסור הערוה שחל בגברא מהאח הראשון, ובדין הוא שתאסר. אבל עכשיו ששם הערוה שבגברא פקע, אזי הנפילה מהיבם אכן מתרת אף את האיסור אשת אח שחל בה מחמת הקידושין הראשונים, משום דהו"ל איסור אשת אחיו בעלמא בלי חלות שם ערוה בגברא, דאזי הנפילה מהיבם מתרת כל חלות איסור אשת אח דהיינו את האיסור שחל מהיבם וגם את האיסור שחל מהאח שלא היה בעולמו.

9 ולפי"ז מובן למה הגמ' אינה מבארת מדוע הרבנן חולקים על הסברא השניה של ר"ש שיש דין מתיר. שהרי כבר ביארה הגמ' דהרבנן למדו מויבמה שהשם של ערות אשת אחיו נשארת בגברא אחרי היבום. ומשו"ה ס"ל שהנפילה מהיבם אינה יכולה להתיר את האיסור של אשת אח שלא היה בעולמו שהרי שם הערוה שבגברא לא פקע. משא"כ אליבא דר"ש הסובר ששם הערוה שבגברא פקע עם היבום, לפיכך ס"ל שכשהיבם מת הנפילה השניה מתרת אף את האיסור של אשת אח שלא היה בעולמו שחל מחמת הקידושין. ובכך ניחא תחילת הסוגיא וסוף הסוגיא, והדברים מאירים לעינים בעזה"י.

10 רש"י ד"ה גרושה. ז"ל אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפינן מאחות אשה בפ"ק עכ"ל. מרש"י משמע שכ"ג אינו קונה אלמנה משום דהסברא נותנת שביאת איסור אינה קונה והגמ' לקמן רק מבארת למה הוי' ביאה אסורה. והא דחולצת ג"כ מסברא משום שאיסור ביאה אינה סתירה לזיקה דרק ערוה מופקעת מזיקה. מאידך תוס' לקמן דף כ: ד"ה גזירה כתבו שאלמנה לכ"ג חולצת ולא מתייבמת מגזיה"כ.

11 תוס' ד"ה לאתויי. ז"ל אע"ג דמתני' לא קתני צרה מ"מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה עכ"ל. מלישנא דתוס' משמע שצרת ערוה אינה פטורה בפטור בעלמא אלא שנאסרה באיסור ערוה בפני עצמה ונפטרה מדין ערוה.

12 גמרא. שניות. הרמב"ם הביא דיני שניות בהל' אישות פ"א הל"ו וז"ל ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן ואלו הן כו' עכ"ל. וצע"ק למה לא סידר הרמב"ם את איסורי השניות לעריות אצל איסורי העריות דאורייתא עצמן בהל' איסורי ביאה פ"א - פ"ג.

13 והנה שיטת הרמב"ם שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב, דס"ל שעיקר חלות האיסור בחייבי לאוין הוי איסור אישות, ולפיכך צריך לקדשה לפני שבעלה. ומאידך אין קידושין תופסין בעריות, ופשיטא שעיקר חלות האיסור בעריות הוא איסור ביאה ולא איסור אישות. ונראה שמשו"ה הביא הרמב"ם את דיני השניות בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה שסובר שבדומה לחייבי לאוין המהוים איסורי אישות ה"ה בשניות דעיקר חלות איסורן מהוים איסורי אישות ולא איסורי ביאה בלבד, ושונים מאיסורי עריות דאורייתא המהוים איסורי ביאה ולא איסורי אישות. ולפי"ז יתכן שהמקדש שניה ילקה במכת מרדות מדרבנן על הקידושין עצמן בלי ביאה שהרי עבר על איסור האישות, ולכן הרמב"ם קבע את דיניהם בהלכות אישות. אמנם חייבי לאוין אינם לוקין עד שיבעול כמו שכתב הרמב"ם שם וז"ל קידש ולא בעל אינו לוקה עכ"ל ולכן קבעם בהלכות איסורי ביאה. ועיין בשיעורים לקמן כ: שנאריך יותר בגדר איסור שניות.

14 גמ'. אמר רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי אלא וכו'.

15 א פשטות הגמרא מוכחת שהעובר על איסור דרבנן כגון שניות נקרא רשע מדרבנן. ולכאורה נ"מ לענין הלכות עדות שיש פסול רשע שנאמר משפטים כג, א אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וילפינן אל תשת רשע עד סנהדרין כז. ורמב"ם פ"י מהל' עדות ה"א. וכן פסק הרמב"ם פי"א מהל' עדות הל"ו שכל העובר על עבירה שחיובה מדבריהם הרי זה פסול לעדות מדבריהם, ודלא כראשונים שהביא הרמ"א בשו"ע סי' לד סעיף ג' דבדבר דדבריהם בעינן שיעבור משום חימוד ממון.

16 והנה הדין הוא שאם נמצא אחד קרוב או פסול עדות כולם בטלה. ולפי"ז נראה שמי שעבר על לאו מדרבנן כגון שניות שחל עליו שם רשע ופסול גברא שעדות כולן בטלה.

17 דהנה בין הפסולים מדרבנן הנמנים ברמב"ם פי"א מהל' עדות הל"א - ה יש פסולי עם הארץ והבזוי. ולכאורה אינם רשעים גמורים אלא שהחכמים הפקיעו את נאמנותם בלי להטיל עליהם חלות שם רשע בגברא. ונראה דנ"מ לענין דין נמצא א' מהן קרוב או פסול שכולם פסולים שדין זה חל רק בפסולי גברא ולא בהפקעת נאמנות בעלמא. וכן קבע הרא"ש פ"ק דמכות סי' י"ג בשם הראב"ד וז"ל שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא, דהא לא פליג בה רחמנא דאמר מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותם בטילה אף שלשה, אלמא לא פלגינן עדותם. והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כו' וכי היכי שאין ההורג פוסל את שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"נ כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שאין עליו שם עד כלל, ומוכח כדבריו בפ"ק דסנהדרין דף י. דקאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה פשיטא סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל, פי' ס"ד אין אדם קרוב כל כך אצל אשתו שלא תהא עדותו שהוא מעיד עליה עדות פסולה ולבטל כל העדות מפני שבטלה מקצתה בטלה כולה קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל הילכך פלגינן דיבורא כדפלגינן בגופו כו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד והרא"ש אדם שהעיד על עצמו אינו נאמן, ומ"מ לא חל בו חלות שם פסול בגברא, ולפיכך לא חל מחמתו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וה"ה כשבעל מעיד על אשתו שפסול מדין אשתו כגופו אין הבעל פסול בפסול גברא אלא שנאמנותו פקעה מעיקרא. ומסתבר דה"ה בעם הארץ ובבזוי שמופקעים מנאמנות הם אך עכ"ז לא חל בגברא שם פסול רשע, ולא חל בם דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מאידך במי שעבר על איסור מדרבנן חל בו שם פסול רשע בגברא וחל בו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

18 אמנם עיין בפסק הרמב"ם פ"י מהל' עדות הל"ב - ג שרשע שפסול לעדות מדאורייתא הוא מי שעבר על עבירה שחייבין עליה מלקות, כגון שאכל בשר בהמה בחלב. ומי שפסול מדרבנן הוא מי שעבר על אותו האיסור מדרבנן וכגון שאכל בשר עוף בחלב. ועלינו להתבונן בדין זה, שהרי מדברי הרמב"ם משמע שמי שעבר אלאו שאין בו מלקות כגון אלאו שאין בו מעשה כשר לעדות ואינו רשע אפילו מדרבנן, ואילו מי שעבר על איסור בשר עוף בחלב הוי רשע מדרבנן ופסול, וקשה היאך שייך שאיסור דרבנן יהיה חמור להטיל שם פסול רשע בגברא מאיסור דאורייתא שמשום שאינו לוקה עליו אינו רשע.

19 ובפשטות הביאור הוא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו. ולכן הטילו חלות פסול רשע על מי שאכל בשר עוף בחלב, דמדרבנן הרי הוא כמי שעבר על הלאו של בשר בחלב מן התורה שפסול בשם רשע דאורייתא. ואילו מי שעבר על לאו שאין בו מלקות שכשר מדאורייתא לא נפסל אפילו מדרבנן. אך עדיין יש לעיין בזה שהרי בשר עוף בחלב אסור מדרבנן באכילה בלבד ומאידך מותר בבישול ובהנאה עיין רמב"ם פ"ט ממאכ"א הל"ד, ומשמע דמדרבנן הוי חלות שם איסור לעצמו ואינו אותו חלות שם איסור דבב"ח דאורייתא.

20 ויתכן שאף לפי הרמב"ם הפוסל בכל עבירה דרבנן, אינו כדמשמע מלשון הגמרא לפנינו דהוי פסול רשע, כי באיסור דרבנן לא חל פסול רשע בגברא אלא חלה הפקעת נאמנות דעלמא כמו בבזוי. ולכן יתכן שגזרו הפקעת נאמנות ממי שעבר על איסור בשר עוף בחלב מדרבנן אטו מי שעבר על איסור בשר בהמה בחלב מדאורייתא, אבל לא גזרו כן בלאו שאין בו מלקות, ואין סתירה מכיון שאין גזירתם חלות פסול רשע אלא גזירה דעלמא. ויתכן דמשו"ה הצריכו החכמים הכרזה בכל הפסולים דרבנן וכפי שפסק הרמב"ם פי"א מהל' עדות הל"ו וז"ל מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות והפסול מדבריהם צריך הכרזה. לפיכך כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותם כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול ואין פסולו אלא מדבריהם עכ"ל. והביאור דמכיון דבאיסורי דרבנן לא חל חלות שם רשע בגברא, לפיכך צריכים הכרזה להפקיע את נאמנותם, דאילו מי שהוא רשע בגברא נפסל מיד משעת מעשה העבירה אף בלי הכרזה.

21 והנה משחק בקוביא נפסל לעדות מדין גזלן מדרבנן רמב"ם פ"י מהל' עדות הל"ד. ויעויין ברשב"א למס' שבועות דף לא. שצדד שתפיסה מועלת בעדות המשחק בקוביא ובשאר פסולי דרבנן, ומשום כך אליבא דחד מ"ד שם במס' שבועות המשחק בקוביא חייב בשבועת העדות שכן עדותו מועלת לענין תפיסה. ועלינו להבין שאם הרבנן פסלוהו למה תועיל עדותו לענין תפיסה. ונראה שלפי הרשב"א הרבנן לא הטילו על המשחק בקוביא שם רשע ופסול גברא כמו שחל ברשע מדאורייתא, אלא שגזרו שבי"ד לא יגבו על ידו. ומאידך לענין תפיסה הואיל ואין מזקיק ב"ד לגבות, עדות המשחק בקוביא מועלת. ולאור זה יל"ע לפי הרשב"א בדין כת עדות שנמצא א' מהן משחק בקוביא האם עדות כולן בטלה או לא. ומסתבר לפי סברת הראב"ד והרא"ש הנ"ל שלא נתבטלה עדות שאר הכת מאחר שאין כאן שם פסול שחל בגברא. אך כ"ז לכאורה כנגד פשטות הגמרא שלפנינו שקבעה שמי שעבר על איסור מדרבנן נקרא רשע, וצ"ע.

22 ב בנוגע לדין מלך בעדות כתב רש"י בשבועות דף לא. ד"ה כל שכן מלך וז"ל דמדאורייתא לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל ודרך בזיון הוא לו עכ"ל. ועלינו לבאר האם דין המלך הוא שמלך פטור מלהעיד, או"ד שאף פסול הוא להעיד. והנה מדברי המשנה שם בשבועת העדות "אינה נוהגת אלא בראוין להעיד" ומלשונו של רש"י "לא חזי" משמע שמלך אף פסול לעדות מן התורה. ולפי"ז יש לברר יסוד פסולו - שהרי רש"י ביאר שנלמד מגזיה"כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ודרך בזיון הוא לו להעיד - ולכאורה מטעם זה מלך רק פטור מלהעיד, והיאך יוצא מכך שמלך פסול.

23 ונראה שעיקר חלות פסול המלך לעדות הוי בנוגע לקבלת עדותו בב"ד - כלומר שאין לב"ד רשות לקבל את עדותו. פסול זה הוא דין במעשה הגדת העדות ואינו פסול גברא. מלך לא חזי להגיד עדות בפני ב"ד כי אין מקבלים את עדותו, ולזה התכוון רש"י באומרו "לא חזי".

24 אך לפי"ז מהראוי שהמלך יהיה כשר לעדות שבשטר, שכן הגר"ח זצ"ל כתב בס' חדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ג מהל' עדות הל"ד וז"ל דזה דקאמר הגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, זהו כל עיקר גזה"כ דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני ב"ד, והכא בשטרות לא בעינן ב"ד כלל, וממילא כיון דלא בעינן ב"ד לא בעינן דרישה וחקירה ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בב"ד איך יקבלו עדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן ב"ד, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות עכ"ל. ומאחר שהמלך מופקע רק מקבלת עדות בב"ד ואליבא דהגר"ח זצ"ל אין עדות שבשטר זקוקה לקבלת עדות בב"ד, מסתבר שמלך יהיה כשר לעדות שבשטר.

25 ואולי תהיה עוד נ"מ בנוגע לנמצא א' מהן קרוב או פסול שעדות כולן בטלה. דמאחר שמלך אינו פסול גברא להיות עד, אלא שאינו ראוי לקבלת עדותו והגדה בב"ד, ולכן כשר לעדות שבשטר, יתכן שאינו פוסל עדים אחרים שבכת. שרק מי שנפסל לעדות בחלות שם פסול גברא פוסל את שאר העדות שבכת, אך לא מלך מכיון שאינו גברא שהוא פסול להגדת עדות אלא שאינו בר קבלת עדות בב"ד, וכדקבענו שמלך אכן כשר לעדות שבשטר.

26 אמנם תוס' במס' סנהדרין ט: ד"ה לרצונו וכו' כתבו שטריפה הואיל והוא פסול לעדות פוסל את שאר העדות שבכת. והרי טריפה פסול מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, דלכאורה הוי פסול קבלת העדות בב"ד. והא ראייה עדות שבשטר כשרה מן התורה בלי זמן ואף דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, ברם מאחר שעדי השטר אינם זקוקים לקבלת עדותם בב"ד ולא לדרישת ולחקירת הדיינים הרי הם כשרים אף כשאי אתה יכול להזימן עיי"ש בחידושי הגר"ח זצ"ל. ומוכח איפוא שאף מי שפסול לקבלת עדות בלבד פוסל את שאר הכת, וה"ה למלך.

27 ברם ניתן לחלק בין פסול טריפה לבין פסול מלך. הרי דין הזמה חל כדין בעיקר כשרות העדים דעלמא, דחייבים להיות עדים הראוים להזימם, ומשו"ה דין טריפה, שאינו בר הזמה, חל כפסול גברא. לעומת זה דין יראת המלך, שאינו בעצם העדות שלו אלא מעכב בי"ד בהיכי תמצי מלקבל את עדות המלך בב"ד. ולכן דין מלך אינו חלות בפסול גברא, ובהתאם לכך אינו פוסל את שאר העדים שבכת מדין נמצא א' מהן פסול - שלא כדין הטריפה.

28 גמ'. קדש עצמך במותר לך.

29 א יעויין ברש"י שכ' וז"ל קדש עצמך לעמוד ולהזהר אף במותר לך, להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה עכ"ל. ונראה שרש"י כאן אזיל לשיטתו בפירושו לתורה ויקרא י"ט: ב ד"ה קדושים תהיו שכתב וז"ל הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' עכ"ל. אליבא דרש"י בפסוק "קדושים תהיו" נמצאת האזהרה לב"ד לגזור איסורים מדרבנן כגדר לעריות דאורייתא. וכמו"כ פרש"י כאן בכוונת רבא "קדש עצמך במותר לך" - שעל הב"ד לגזור גזירות דשניות לעריות כדי לקדש את בני ישראל בדיני ערוה ולהוסיף על איסורי העריות דאורייתא.

30 ב פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים הל"ב שמי שעובר על איסור מדרבנן עובר נמי מדאורייתא על הלאו ד"לא תסור" ועל העשה ד"על פי התורה אשר יורוך תעשה". וכן פסק בפ"ד מהל' ממרים הל"א שזקן שחולק על ב"ד הגדול בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו מדרבנן חטאת ובזדונו כרת כגון מי שהתיר חמץ ביום י"ד בניסן בשעה ששית הרי הוא זקן ממרא וחייב מיתה. ומאידך הרמב"ן לסה"מ שרש ראשון חולק עליו בשניהם וסובר שמי שעובר על איסור דרבנן אינו עובר על הלאו ועשה ואף אינו נעשה זקן ממרא. ברם צ"ע לפי הרמב"ן דס"ל דלא עוברים על האיסורים ד"לא תסור" ו"על פי התורה אשר יורוך תעשה" מהו המקור בתורה לכחם של החכמים לגזור גזירות ולהתקין תקנות על הציבור. ויתכן שהמקור הוא בפסוק "קדושים תהיו" ויקרא י"ט: ב וכדאיתא בסוגיין "קדש עצמך במותר לך" המחייב ב"ד לגזור סייגים כגדר לעריות דה"ה שחל עליהם חיוב לחזק שאר מצוות התורה בגזירות וסייגים.

31 ג הרמב"ן לסה"מ שרש ראשון הקשה על הרמב"ם דס"ל שדינים דרבנן כלולים בלאו ד"לא תסור" דא"כ למה קי"ל שספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא, והרי כל דין דרבנן הוי נמי דין דאורייתא.

32 ונראה דהרמב"ם סובר שחלות חיוב דרבנן שונה בעצם חלות שמו מדינים דאורייתא. דנהי דחיוב דרבנן מהוה נמי חיוב דאורייתא מלאו ד"לא תסור" מ"מ חיוב דרבנן מהוה חלות שם לעצמו ששונה בדיניו ממצוות דאורייתא דעלמא. ומפני שדינים דרבנן מהוים חלות שם בפני עצמם, התורה נתנה לחכמים הכח לקבוע בהם שספק דרבנן לקולא ושתולין בהם להקל.

33 ונראה דלכ"ע דיני דרבנן מהווים חפצא של תורה שבעל פה מדאורייתא. כי לא שמענו מעולם שיש עדיפות במצות תלמוד תורה ללמוד דינים דאורייתא מללמוד דינים דרבנן. דהמצוה ללמוד דינים דרבנן מהווה אותה מצות תלמוד תורה שמקיימים אותה בלימוד דיני מצוות דאורייתא. ולפי"ז י"ל דבנוגע לחיוב זקן ממרא אין נ"מ בין שהמרה בדין דאורייתא או שהמרה בדין דרבנן כי עכ"פ המרה על כחם של הסנהדרין הגדול מדאורייתא להורות וללמד בדיני התורה. ולפיכך פסק הרמב"ם שזקן שהמרה בדין דרבנן נמי הו"ל זקן ממרא מדאורייתא שהרי הכחיש במסורת התורה שבעל פה מדאורייתא וכפי שנמסרת ע"י הסנהדרין הגדול כשהורו בדין דרבנן.

34 ולפי"ז מסתבר שכשהרמב"ם פסק שחל הלאו ד"לא תסור" והעשה ד"ככל אשר יורוך" בדיני דרבנן כוונתו שחל דין זקן ממרא על זקן שהכחיש בחפצא של תורה דאורייתא שחל בדיני דרבנן כפי שנמסרה ע"י הסנהדרין הגדול, ומשום שהזקן הזה סובר שאין בדיני דרבנן חלות שם וחפצא של תורה מדאורייתא, ומשו"ה עובר על "לא תסור", ועל "ככל אשר יורוך". מאידך זקן שאינו מכחיש בכחם של הסנהדרין הגדול לקבוע חלות שם וחפצא של תורה דאורייתא בדיני דרבנן אלא שהמרה על איסור דרבנן מטעם אחר אינו עובר על "לא תסור" ועל "ככל אשר יורוך". ובהכי ניחא נמי למה בספק דרבנן אזלינן לקולא ואינו נחשב לספק דאורייתא.

35 גמ'. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. יש לבאר את הדין שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה בשני אופנים: י"ל שמצות העשה דוחה את הל"ת אלא שאינה דוחה את העשה מפני שאין עשה דוחה עשה. ומאידך י"ל שאיסור העשה מחזק את הל"ת ולכן גם הל"ת אינו נדחה. ונ"מ לענין מלקות שאם העשה דוחה את הל"ת אלא שעובר על העשה אינו לוקה. ומאידך אם העשה אינו דוחה אף את הל"ת הרי הוא לוקה. ונראה שבסוגיין קיימת בזה מחלוקת בין הראשונים.

36 דיעויין ברמב"ם שכתב בפ"ו מהל' יבום הל"י וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שנייה הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם. ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה את ל"ת. אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שניות גזרה שמא יבוא עליה פעם שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה שאין מצות עשה אלא ביאה ראשונה בלבד, לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וא"צ לומר שנייה ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שדין איסור עשה שוה לדין איסור לאו, דמדאורייתא יבום קונה משום שמצות העשה דיבום דוחה את איסור העשה דביאה מדאורייתא. ומוכרח אליבא דהרמב"ם שביאור הדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום שאיסור העשה מחזק את הלאו ומשו"ה שניהם בין הלאו ובין העשה אינם נדחים, דאילו היה העשה דיבום דוחה את איסור הל"ת דאלמנה היה דוחה נמי את איסור העשה דבתולה כי לפי הרמב"ם מצות עשה דוחה איסור עשה.

37 ומאידך יעויין בתוס' דף כ: ד"ה גזירה שכתבו וז"ל אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה עכ"ל. התוס' השוו את דין חייבי עשה לדין חייבי ל"ת ועשה. ויוצא ששיטתם דמדאורייתא אין מצות עשה דוחה איסור עשה ולכן מדין תורה חייבי עשה חולצין ולא מתייבמין. ויתכן אליבא דהתוס' דביאור הדין שלא מייבמין חייבי לאוין ועשה הוא משום דאע"פ דהעשה דיבום דוחה את הל"ת מ"מ אין מצות העשה דוחה את איסור העשה.

38 ויעויין נמי בתוס' לעיל דף ה: ד"ה טעמא שאף הם כתבו כן וז"ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה עכ"ל. אליבא דהתוס' בהאי תירוצא הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום שאין עשה דוחה עשה ומשמע דהל"ת אכן נדחה. מאידך לפי הקושיא שם בתוס' משמע דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום דהעשה מחזק את הלאו והלאו עצמו חמור הוא עיי"ש.

39 ויעויין נמי בתוס' קידושין דף לד. ד"ה מעקה דפליגי ב' הדיעות שבתוס' בנידון דידן, דהנה בגמרא שם איתא דנשים חייבות במצוות עשה שלא הזמן גרמא כגון במצוות מעקה אבידה ושילוח הקן. וכ' בתוס' וז"ל תימא לרבי בכל הני כתיב לאו כו' וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי ה"א דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא כמו כן יהיו פטורות מן הלאוין דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אך הקשה הר"ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ולא תעשה ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט, וכ"ת אין ה"נ אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה אף הכא הלאו אלים עכ"ל. אליבא דהי"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה מפני שאין עשה דוחה עשה וכשיטת התוס' ביבמות הנ"ל. מאידך שיטת הר"ר יוסף היא שהלאו עצמו אלים וחזק ומשו"ה אינו נדחה וכשיטת הרמב"ם.

40 וע"ע בגמרא חולין דף קמא א שדנה במצות עשה דשילוח הקן כשלקח את האם לדבר מצוה כגון לטהרת מצורע וז"ל הגמרא: כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה, ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, סלקא דעתך הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה כו' מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל, עכ"ל. וצ"ע דבסוגיא זו בחולין מבואר דבעלמא אמרינן אין עשה דוחה עשה דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ולכאורה הוא שלא כרמב"ם בהל' יבום שפסק דעשה דוחה עשה.

41 ונראה שהתירוץ הוא פשוט דהרמב"ם מיירי באיסור עשה שנדחה ע"י קיום עשה, ובזה ס"ל דאתי קיום מצות עשה דיבום ודוחה את איסור העשה דביאת איסור, וכמו שעשה דוחה איסור לא תעשה. מאידך מצות שילוח הקן מהוה קיום מצות עשה ולא איסור עשה, ולכן אמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, דהיינו דקיום מצות העשה דמצורע אינה אלימתא מקיום מצות העשה דשילוח הקן ואינה דוחה אותה, דהדין דעשה דוחה עשה מועיל רק לדחות איסור עשה ולא לדחות קיום עשה.

42 אך עלינו להבין לפי שיטת הרמב"ם דס"ל שאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום שהעשה מחזק את הלאו ולכן אף הלאו עצמו אינו נדחה, דכ"ז ניחא כגון באיסורי שבת דהעשה ד"שבתון" מחזק את הלאוין דשבת, כגון הלאו דמחמר אחרי בהמתו בשבת, כיון דבכל אופן שעובר על הלאו עובר נמי על העשה, ולכן הרי הם חלות שם איסור אחד שהוא חמור. אך באלמנה לכ"ג צ"ע מכיון דהעשה ד"אשה בבתוליה יקח" אינו חל בכל גוונא דחל הלאו דאלמנה, כגון באלמנה מן הארוסין שחל הלאו ולא העשה, ויוצא דאיסור אלמנה ואיסור בתולה מהווים שני איסורים שונים ואינם חלות שם איסור אחד, אלא שבמקרה בעלמא שניהם חלים באלמנה מן הנישואין, וא"כ צ"ע איך אמרינן דבכהאי גוונא העשה דבתולה מחזק את הלאו דאלמנה, וצע"ג.

43 תוס' ד"ה יבא. ז"ל הקשה ריב"א כו' היאך תתיבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כו' ואור"י כו' דלא בעינן ביאה שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם כו' עכ"ל. אליבא דהתוס' ישנו רק דין אחד ביבום דהיינו קנין היבום, ומקיימין את המצוה עם הקנין כי מצות יבום אינה הקמת השם אלא הקנין. מאידך הרשב"א דף כ: ד"ה אלא כ' וז"ל וא"ת א"כ למה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה, הא ליתא דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם וגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל. אליבא דהרשב"א ישנם שני דינים ביבום: א קנין יבום שחל בהעראה; ב מצות יבום שמקיימין בגמר הביאה הראויה להקמת שם. ואילו אליבא דהתוס' מקיימין אף את מצות היבום עם הקנין שחל בתחילת הביאה. וע"ע בתוס' לקמן דף כ: ד"ה אטו שכ"כ וז"ל אטו ביאה שניה לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ"ל. והתוס' שם לשיטתם כאן שאחרי קנין היבום אין מצוה.

44 רש"י ד"ה תפסי. ז"ל הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא עכ"ל. מרש"י משמע שיבום דאלמנה לכ"ג קונה אותה בדיעבד. ויעויין לקמן במהרש"א דף כ: ד"ה ביאת כ"ג שסובר דביאת יבום דאלמנה לכ"ג קונה וסגי לה בגט אלא שיבומה אינו פוטר את צרתה. ולכאורה שיטתו תמוהה שאם היבום קונה את האלמנה מדוע לא נפטרת צרתה.

45 ונראה דס"ל למהרש"א שבאלמנה לכ"ג חל קנין יבום אך בלי קיום מצות יבום. ובהתאם לכך קנתה ויוצאת בגט. ואילו פטור הצרה תלוי בקיום המצוה, ומכיון דליכא קיום מצות יבום הצרה זקוקה לחליצה.

46 ברם יעויין ברש"י לקמן דף כ: ד"ה פוטרת שכתב וז"ל פוטרת אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט עכ"ל. ומרש"י משמע דלמ"ד דאינה פוטרת צרתה לא סגי לאלמנה בגט אלא שצריכה גט וחליצה, וכן דייק המהרש"א שם בדבריו.

47 ונראה שיש ב' דרכים בביאור שיטת רש"י:

48 א י"ל דביאת אלמנה לכ"ג קנתה אך הכ"ג עוד לא קיים בכך את מצות היבום ומשו"ה לענין המצוה נשארת מקצת זיקה. ולכן צריכה גט וחליצה - גט משום הקנין שחל ביבומה וחליצה משום שזקוקה למצות יבום שעדיין לא נתקיימה. ואף צרתה חולצת ולא מתייבמת משום שמאחר שקנה הכ"ג את האלמנה חל איסור "בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים" על הצרה שאסורה ביבום וצריכה חליצה כדי להפקיע את הזיקה של מצוה.

49 ב א"נ י"ל דהיבום דאלמנה לכ"ג דהוי מעשה קנין בלי מצוה חל מדין תרתי דסתרי - כלומר שדינה הוי כאילו הכ"ג קנה אותה ואף כאילו לא קנה אותה. ומשו"ה דינה לחומרא וצריכה גט וחליצה לחומרא ואף צרתה צריכה חליצה לחומרא.

50 ונמצא שבדין יבום של אלמנה לכ"ג, למהרש"א האלמנה סגי לה בגט ואילו צרתה צריכה חליצה, ולרש"י האלמנה צריכה גט וחליצה והצרה צריכה חליצה.

51 אמנם בדין יבום של אלמנה לכ"ג יש שיטה שלישית בראשונים הסוברת שאינו קונה אותה כלל וצריכה חליצה בלבד בלי גט כדין צרתה. אך משמע לפי שיטה זו שביאת האלמנה אוסרת את צרתה ליבום מדאורייתא מדין "בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים". ונראה שהוא משום שאע"פ שהכ"ג אינו קונה את האלמנה מ"מ כשבעלה לא עבר על האיסור דאשת אח מאחר דהאיסור הותר בנפילה, וביאתו מהוה חלות שם מעשה ביאת יבום, ואע"פ שאינו קונה אותה ולא מקיים מצוה, מ"מ עצם חלות מעשה יבום אוסרת צרתה עליו באיסור "בית א'", והוא חידוש.

52 ויעויין ברמב"ם פ"ו מהל' חליצה הל"י - י"א שכתב וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו כו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת כו' ומן הדין הוה שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה ל"ת. אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין כו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו כו' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטור. ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל. ויש מהאחרונים שדייקו מסוף דברי הרמב"ם דס"ל כמהרש"א שביבום דאלמנה לכ"ג האלמנה עצמה סגי לה בגט בלי חליצה אלא שצרתה צריכה חליצה. אבל נראה שניתן נמי לדייק להפך שהרי בחייבי לאוין גרידא כתב הרמב"ם שקנה קנין גמור ומוציאה בגט, ומשמע שבאלמנה לכ"ג שלא קנה אותה קנין גמור לא סגי לה בגט אלא צריכה גט עם חליצה וכשיטת רש"י, וצ"ע.

53 ונראה שיש סמוכין לשיטת רש"י שיבום דאלמנה לכ"ג חל במקצת להצריך גט וחליצה משיטת ב"ש אליבא דרב אשי ור"א לקמן דף כט: שמאמר דוחה ומשייר וצריכה גט וחליצה. ובביאור שיטתם נראה דס"ל שמאמר קונה קנין יבום אך חסרה מצות יבום, ולפיכך אף שמאמר קונה מ"מ הקנין אינו גמור והרי היא זקוקה עוד לחליצה כי חסרון בקיום המצוה פוגם את הקנין. וה"ה אליבא דרש"י ביבום אלמנה לכ"ג שאע"פ שהקנין חל אך מ"מ מדליכא מצוה הקנין חל רק במקצת ולא בכולו.

54 ויעויין במאירי שהביא כמה דיעות בראשונים וז"ל ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופשין בה כו' וי"א שאף בכל צד שבבעילה צריכה גט מגזירה שמא יאמרו קנאה ויוצאה בלא גט ובדין הוא ג"כ שלא תהא צריכה חליצה שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכן הדין בכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה והרי אין חליצה אלא סילוק הזיקה כו' ואם אין זיקה אין חליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין כו' וי"א שאף מן התורה היא בת חליצה וממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו השערה כו' ואע"פ שרב גידל לחייבי לאוין אמרה לומר שאינן בנות יבום כלל מ"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה כו' עכ"ל. אליבא דדיעה הראשונה במאירי אלמנה לכ"ג פטורה מדאורייתא מיבום ומחליצה. ואליבא דהדיעה האחרונה הרי היא חייבת בחליצה מדאורייתא. ולכו"ע כתב המאירי שאם הכ"ג קידשה בקידושי ביאה הרי היא מקודשת כדין חייבי לאוין דבת קדושין היא. והנה באחרונים דנים בביאת אלמנה לכ"ג לשם יבום אליבא דהשיטה שלא קונה כלל האם עובר היבם על האיסור דאשת אחיו או לא. ולכאורה ביאור ספקם הוא האם חל הדין שלא קנאה משום שחסרה עיקר זיקת יבום, ואסורה באיסור אשת אח או"ד שנפלה בזיקה גמורה והותר איסור אשת אח אלא שנאסרה באיסור אלמנה לכ"ג המונע את קיום היבום, ואם יבמה אינו עובר על איסור אשת אח. ולכאורה אם כ"ג קידשה בקידושי ביאה נמי תלוי בספק זה - שאם עדיין אסורה באיסור אשת אחיו הרי היא ערוה ואינה בת קדושין, ואילו אם איסור אשת אחיו הותר בנפילה לזיקה איננה ערוה וקידושין תופסין בה. והנה המאירי חידש את דינו דקדושין תופסין בה אליבא דהדיעה הראשונה דס"ל שמן התורה אינה עולה לא ליבום ולא לחליצה ופטורה לשוק. ובע"כ דס"ל דאלמנה לכ"ג נפלה לזיקת יבום ובשעת נפילה הותר איסור אשת אח, אלא דמכיון שאינה ראויה לקיום יבום פטורה אף מחליצה ונפטרה לשוק, ומ"מ חל היתר אשת אח בנפילה. דשאני מערוה שלא נפלה להיתר ונאסרה בשעת הנפילה. דאע"פ שיש חלות נפילה בערוה, שלא כאיילונית שאינה נופלת ליבום וחליצה כלל וכדמבואר בשיעורים לעיל דף יב, היינו דערוה נופלת בחלות שם נפילה בעלמא, אך בלי חלות היתר וזיקת יבום. משא"כ אלמנה לכ"ג שנופלת בנפילה גמורה אף להיתר וזיקת יבום, אלא דאינה בת מעשה וקיום יבום וממילא נפטרת. ולכן הותר איסור אשת אח דידה ובת קידושין היא. ובכך מבואר את החילוק שבין צרת אלמנה לכ"ג שמתייבמת לבין צרת ערוה הנפטרת, והוא משום דאלמנה נופלת לזיקת יבום, ואיסור אשת אח שלה הותר, ומשו"ה אינה אוסרת את צרתה. ואילו ערוה לא נופלת לזיקת יבום ולא הותרה אלא אדרבא נאסרה בשעת נפילה, ומשו"ה אף צרתה נאסרה.

55 ברם יל"ע לפי הדיעה השניה במאירי דס"ל דאלמנה לכ"ג צריכה חליצה מדאורייתא מהו הדין באם קידשה הכ"ג בקידושי ביאה. והרי דין יבמה דעלמא שאין קדושי יבם תופסין בה מדאורייתא ואף מאמר חל רק מדרבנן בעלמא וכדאיתא במס' קדושין דף יד.: יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ע"כ, וע"ע בגמרא לקמן דף נ:, ולכאורה ה"ה באלמנה לכ"ג. אמנם מסתימת דברי המאירי משמע שכתב את דינו אף לפי הדיעה דס"ל דאלמנה לכ"ג צריכה חליצה, ובכן קשה דמ"ש אלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בה מיבמה דעלמא שאין קידושי היבם תופסין בה.

56 ויתכן דס"ל דהפקעת קידושי היבם ביבמתו חלה מפני שראויה היבמה ליבום, ואילו אלמנה לכ"ג מפני שאינה ראויה ליבום ראויה היא לקידושי ביאה. אך ביאור זה קצת קשה דלפי"ז האלמנה צ"ל ראויה אף לקידושי כסף ושטר ולמה כתב המאירי שאם בא עליה הכ"ג בביאה לשם קדושין שקנאה ולא כתב שקנאה כשקידשה בכסף ובשטר. ומשמע דס"ל למאירי דגזיה"כ המפקיעה יבמה מקידושין חלה רק להפקיעה קידושי כסף ושטר וכלישנא דגמרא שם במס' קידושין, ואילו קידושי ביאה קונים ביבמה דעלמא. ונראה דס"ל דעיקר חלות הקנין דביאת יבום חל מדין קידושין ונשואין, אלא דגזיה"כ שקנין הקידושין ונשואין שביבום חלין בין ברצון ובין באונס שלא כמו בקידושין דעלמא דזקוקין לדעת האיש והאשה. ולכן כל יבמה נקנית בקידושי ביאה אך לא בקידושי כסף ושטר. ומאחר שכל יבמה דעלמא ראויה לקידושי ביאה ה"ה ביבמה שהיא אלמנה לכ"ג. אך עדיין תמוה, דבשלמא יבמה דעלמא נקנית בביאת קידושין ליבם ולא בכסף ובשטר, שהרי ביאה מהוה עצם חלות דין היבום שלא מתקיימת בכסף ובשטר. ואילו אלמנה לכ"ג אינה בת מצות יבום, ובהתאם לכך אינה נקנית לכ"ג ע"י ביאת יבום, וא"כ מהיכי תיתי שתיקנה ליבם בקידושי ביאה כיון שהביאה אינה חלה כקנין יבום אלא כקידושין דעלמא שאינן יבום, ואם קידושין ביאה חלין למה איפוא לא יחולו נמי קידושי כסף ושטר וצ"ע.

57 גמ'. חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. כבר דברנו על זה כמה פעמים דיתכן דיסוד דין הפקעת ערוה הוא משום שזיקה חלות אישות היא שלא תופסת בערוה. ועוד יתכן דיסוד הדין הוא שערוה מופקעת מיבום וחליצה מכח גזה"כ. ואמרנו שבחקירה הזו חלוקים הרמב"ם עם תוס'. ויעויין בשיעורים לתחילת מסכתין דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים פוטרות וכו', דף ב. תוס' ד"ה ואחות אשתו, דף ב: ד"ה שיטת הרמב"ם ביבמתו נדה, דף ג. ד"ה ה"א מיחלץ, דף ג. ד"ה כל העולה ליבום, דף ח. ד"ה רבא אמר, דף ח: תוס' ד"ה כל, דף יא. ד"ה אמר רב יהודה כו', דף יא. תוס' ד"ה צרתה מהו.

58 גמ'. איסור מצוה כו' בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה. יבום וחליצת שניות מועלים בדיעבד ופוטרין את צרותיהן. ולכאורה צ"ע שהרי שניות עריות מדרבנן הן, וא"כ למה פוטרין יבומן וחליצתן אותן ואת צרותיהן שלא כמו דין עריות מן התורה דלאו בנות יבום וחליצה הן. ויתכן ששניות פוטרין את צרותיהן ממ"נ, דאילו מצד דינא דאורייתא הרי מייבמין וחולצין אותן ופוטרין את צרותיהן, ואילו מצד דינא דרבנן הרי הן ערוה ואף צרותיהן צרות ערוה הן שנפטרין לשוק בלי יבום וחליצה. ברם יעויין לעיל דף יא. בסוף דברי התוס' ד"ה רבי שמעון שדחו את הממ"נ הזו בסוטה דרבנן, ולכאורה ה"ה בשניות שהממ"נ הזו אינה מתקבלת.

59 ועוד הרי הרמב"ם פסק פ"ו מהל' יבום הל"כ דלכתחילה צרת שניה מתייבמת כמו שצרת חייבי לאוין מתייבמת לכתחילה. ואילו היה סובר הרמב"ם דשניה הויא ערוה מדרבנן היה בדין שצרתה לא תתייבם לכתחילה מפני האיסור דערוה מדרבנן.

60 ומכאן נראה בעליל דלרמב"ם לא גזרו על שניות חלות שם ערוה מדרבנן אלא שאסורין באיסור ביאה דעלמא. ולכן זיקתן לא הופקעה דאינן אלא איסורי ביאה דעלמא בדומה לחייבי לאוין ומשו"ה יבומיהן חל בדיעבד כמו היבום דחייבי לאוין. ונראה להביא סמוכים לכך מהרמב"ם שכלל את עיקר דיני השניות בהל' אישות פ"א: הל"ו ולא בהל' איסורי ביאה פרק ב' בין דיני העריות. ונראה מכך דס"ל דעריות דעלמא שאינן בנות קידושין נאסרו באיסור ביאה ולא באיסור אישות ולכן כתבם בהל' איסורי ביאה. ואילו שניות שעיקר איסורן הוי איסור אישות, לכן הרמב"ם קבע מקומם בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה. אמנם הרמב"ם סידר נמי את הדינים של חייבי לאוין דעלמא בהל' איסורי ביאה פט"ו - ט"ז ולא בהל' אישות, ואע"פ שבנות קדושין הן. והטעם הוא משום דסובר דלוקין עלה רק בביאה אחרי קדושין רמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב ומכיון דעיקר הלאו חל רק בקידושין עם ביאה ולא בקידושין לבדו לכן קבע הרמב"ם הלכות חייבי לאוין בהלכות איסורי ביאה. משא"כ שניות מדרבנן שאסורות בקידושין בלי ביאה כמו שאסורות בביאה בלי קידושין, ומאחר שנאסרו בקידושין בלבד בלי ביאה, לפיכך הרמב"ם קבע את רוב דיניהן בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה.

61 ויעויין בטור אה"ע סי' ט"ו שכתב וז"ל אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן, אותם שהם מן התורה לא תפסי בהו קדושין כלל ואותן שהן מדרבנן כו' צריכות גט עכ"ל. וכתב ע"ז בב"י וז"ל אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קדושין הן שהרי קדושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אותם ולכך ה"ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה עכ"ל. ולכאורה הטור עם הב"י פליגי בחקירתנו, דאליבא דהטור הרבנן גזרו חלות שם ערוה על שניות ולכן אינן בנות קדושין, ואילו אליבא דהב"י אינן עריות מדרבנן אלא איסורי ביאה בעלמא והויין בנות קדושין אף מדרבנן. ועיי"ש בדרכי משה שכ' וז"ל ול"נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קדושין ר"ל שאין קדושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קדושין כמו נשים אחרות כנ"ל ליישב דברי רבינו אבל צ"ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קדושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ"ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ"ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ"ע עכ"ל. ובדבריו השאיר הרמ"א את הדבר בספק, דיתכן דשניות הויין עריות מדרבנן דאין קדושין תופסין בהן, ולפיכך אם אדם קדש שניה, ובא איש אחר ג"כ וקדשה, צריכה גט מהשני כי קדושי הראשון קדושי ערוה מדרבנן הן שאינן חלין. אך יתכן דלא צריכה גט כי שניות איסורי ביאה הן ולא איסורי עריות, וקדושי הראשון חלו וקדושי השני לא חלו.

62 ויעויין עוד ברמב"ם פ"א מהל' יבום הלי"ב שכתב וז"ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלי ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ"ל. מפשטות לשונו משמע כב"י ושלא כטור דשניות בנות קדושין הן ואינן עריות מדרבנן.

63 גמ'. מתיב רבא וכו' ואם בעלו קנו וכו' ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דכתיב קדושים תהיו לאלהיהם ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב והתקדשתם אי הכי כו' אלא אמר רבא גזירה כו' הדר אמר רבא כו' מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא.

64 צ"ע לפי הה"א דמחמת מצות עשה ד"קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" יש לאו ועשה שאינם נדחים מפני העשה דיבום ולכן אלמנה מן הארוסין או ממזרת ונתינה לא מתייבמות וקשה א"כ למה תניא בפצוע דכא דאם בעלו קנו. הרי העשה ד"והתקדשתם" קאי על פצוע דכא נמי כמו דקאי על ממזרת שאין לחלק ביניהם, ונמצא שגם פצוע דכא אינו מייבם מן התורה משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וא"כ למה אם בעלו קנו.

65 ונראה דאליבא דהה"א שישנו ללאו ועשה, דאפילו אם אין עשה דוחה ל"ת ועשה והיבום אסור, מ"מ אם בעלו קנו, דרק אליבא דרב גידל אמר רב שדרש את הפסוק ד"יבמתו" שיש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום אזי לא קנו, דס"ל דחייבי לאוין אינן זקוקין ליבום כלל אלא רק לחליצה בלבד, ולפיכך אם בעלו לא קנו דליכא זיקת יבום. משא"כ אליבא דרבא דס"ל דחייבי לאוין זקוקין ליבום אלא שהאיסור אוסר ומעכב את היבם מלייבם, דמכיון דזיקת יבום אכן חלה משו"ה אם בעלו קנו ואע"פ שעובר על איסור בשעה שמייבם.

66 ברם לפי"ז צ"ע במסקנת הגמרא שהקשה על רבא דס"ל דמשום דאפשר בחליצה אין עשה דיבום דוחה ל"ת למה אם בעלו קנו, והרי רבא ס"ל דביאת איסור קונה באופן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וא"כ ה"ה שקונה ואע"פ שאפשר בחליצה.

67 ונראה שקיימת נ"מ בין דין "אין עשה דוחה ל"ת ועשה" לבין דין "אין עשה דוחה ל"ת במקום שאפשר לקיים שניהם". כי במקום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה יש מצות עשה אלא שאינה דוחה ל"ת ועשה, ומשו"ה מכיון דעכ"פ יש מצות עשה אם עבר ובעלה קנה, דאע"פ שעבר על איסור מ"מ קיים מצות יבום ומשו"ה קנה. משא"כ במקום שאפשר לקיים את שניהם דאזי עצם מצות העשה דיבום לא חלה, ומכיון דליכא מצות יבום כלל משו"ה אם בעלה לא קנה.

68 ברם בשיעורים למעלה הבאנו מחלוקת בראשונים בדין יבום דאלמנה לכ"ג אם קנה או לא. ורוב הראשונים ס"ל דלא קנה לגמרי וצריכה חליצה, כי ביאת איסור אינה גומרת בה. וקשה א"כ לפי הה"א דס"ל שישנן לעשי"ן ד"קדושים יהיו" ו"והתקדשתם" באלמנה מן האירוסין ובשאר חייבי לאוין ומפני כך אסור ליבמן כי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ומ"מ אם בעלו קנו, צ"ע דמ"ש אלמנה מן הנשואין שאינה מתייבמת מפני שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואם בעלה לא קנה.

69 ויתכן שתלוי במחלוקת בין הראשונים שהבאנו לעיל בדין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. דפליגי האם הלאו נדחה אלא שאין עשה דוחה עשה, או"ד שהעשה מחזק את הלאו ואף הלאו אינו נדחה. אם ננקט דהלאו נדחה אלא שאין עשה דוחה עשה ניתן לחלק בין אלמנה מן הנשואין למסקנא לבין אלמנה מן האירוסין לפי הה"א. שהרי באלמנה מן הנשואין העשה היא מצות "והוא אשה בבתוליה יקח" האוסרת כ"ג מלבא על בעולה והויא איסור ביאה. משא"כ באלמנה מן האירוסין דהעשה היא מצות "קדושים יהיו" שאינה איסור ביאה אלא איסור כללי לא לחלל קדושת כהונה. ויתכן שרק כשעבר היבם על איסור ביאה אמרינן שאם בעלה לא קנה, משא"כ אם עבר על איסור אחר שאינו איסור ביאה אם בעלה קנה. ומפני כך באלמנה מן הנשואין היבם לא קנה ואילו באלמנה מן האירוסין קנה.

70 ועפי"ז יתכן נמי לתרץ את מה שהקשינו לעיל מסיפא של הסוגיא דנקטה דאם אפשר לקיים את שניהם אם בעלו לא קנו דמ"ש מתחילת הסוגיא באלמנה מן האירוסין דסד"א שחל בה העשה ד"קדושים יהיו" ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואעפ"כ אם בעלו קנו. והתירוץ הוא דבאפשר לקיים את שניהם הלאו אינו נדחה והוי איסור ביאה, וכשיש איסור ביאה אינו קונה, משא"כ באין עשה דוחה ל"ת ועשה, דהל"ת נדחה ולא העשה והאיסור עשה ד"קדושים יהיו" אינו איסור ביאה אלא איסור אחר לא לחלל קדושת כהונה, שאיסור זו אינו מעכב את חלות היבום בדיעבד ומשו"ה אם בעלו קנו.

71 ברם עדיין יל"ע אליבא דהראשונים דס"ל שכשיש לאו ועשה אף הלאו התחזק ולא נדחה. דלכאורה יוצא שיש נמי איסור ביאה באלמנה מן האירוסין שהרי הלאו של אלמנה וכו' לא נדחה. ונראה שרק כשהעשה והלאו חלים מאותו שם א' אמרי' שהלאו התחזק מחמת העשה ואינו נדחה. משא"כ בסוגיין שהלאו הוי חלות שם איסור ביאה והעשה הוי חלות שם איסור שלא לחלל קדושת כהונה שאינן אותו חלות שם איסור דכאן הלאו לא התחזק ונדחה ונשאר רק העשה ד"קדושים יהיו" דאינו חלות שם איסור ביאה, ולפי' אם בעלו קנו.

72 ויוצא דס"ל לראשונים האלו שאין עשה דוחה עשה. אך צ"ע דהא בשיעורים הבאנו שהרמב"ם סובר דעשה דוחה עשה. ונראה לחלק דשם מיירי באיסור עשה שקיום מצות עשה דוחה אותו, משא"כ כאן דמצות "קדושים יהיו" מהוה קיום עשה, ואין קיום עשה דוחה קיום עשה.

73 גמ'. כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם אלא אמר רבא וכו'. עלינו להבין מדוע לפי המסקנא באלמנה מן האירוסין וגם בכהת"כ המצוות של "קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" אינן מעכבות הדין עשה דוחה ל"ת, והרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומצוות העשה האלו חלין עם כל לאו ולאו.

74 ונראה דשאני מצות עשה של "קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" שאינן מצוות פרטיות אלא מצוות כלליות, ובכן אינן חלין אלא כדי לחזק את הלאוין הפרטיים, דהיינו במקום שחל הלאו חלין נמי מ"ע האלו. ואילו במקום שהלאו אינו חל מפני שמצות עשה דוחה אותו אף העשין הכללים האלו של "קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" נמי לא חלין. ומפני כך חל דין עשה דוחה ל"ת באלמנה מן האירוסין ובכהת"כ משום דהלאו נדחה וממילא העשה הכללי לא חל. משא"כ באלמנה מן הנשואין שהעשה "והוא אשה בבתוליה יקח" חל כחלות איסור פרטי האוסר כ"ג בביאת בעולה, שהעשה הזו חלה אפילו במקום דליכא הלאו, ולא פקעה מפני דחיית הלאו, ומשו"ה אסור לכ"ג לייבם אלמנה מאחר שאין עשה דוחה ל"ת ועשה.

75 ויעויין בתו"י ד"ה אי הכי שכ' וז"ל אע"ג דבפ' אלו מציאות ב"מ דף ל. משמע דחשבינן ליה עשה גבי טומאה י"ל דהיינו לגבי מילתא דכתיבא בהאי פרשתא דכתיב והתקדשתם אבל לגבי כל התורה לא חשבינן ליה לעשה עכ"ל. וכמו"כ תירצו התוס' לב"מ דף ל. ד"ה הא בנוגע למצות "קדושים יהיו". ברם תירוצם צריך עיון דס"ל דבגרושה לכהן הדיוט העשה ד"קדושים יהיו" חל מפני דכתיבא באותה פרשה ויקרא כ"א: א' - ט', ואילו בכ"ג שנשא אלמנה מצות "קדושים יהיו" לא חלה דלא כתיבא בפרשת כ"ג שם פסוקים י' - ט"ו אלא בפרשת כהן הדיוט, ובזה צ"ע דכ"ג קדוש יותר מכהן הדיוט ולכן בדין הוא דהעשה ד"קדושים יהיו" יחול אף בכ"ג ק"ו מכהן הדיוט.

76 ולולא דמסתפינא נראה לומר דבנוגע לעשה ד"קדושים יהיו" שאני האיסור דטומאת כהן מאיסורי הנשים האסורות לכהן. דהיינו דבטומאת כהן העשה חל כאיסור פרטי האוסר במיוחד טומאה לכהן ואפילו בלי הלאו, ומשום כך העשה דטומאה מצטרף ללאו וחל הדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. משא"כ בנוגע לנשים האסורות לכהן, נהי דמצות "קדושים יהיו" אוסרתן אך רק כמצוה כללית התלויה בלאו, וכשהלאו נדחה מפני העשה דיבום אף העשה ד"קדושים יהיו" פקע, ומשום הכי לא חל דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ובביאור נראה שהוא משום דטומאת כהן מחללת ופוסלת אותו לעבודה, משא"כ איסורי הנשים האסורות - כגון איסורי גרושה לכהן הדיוט ואלמנה לכ"ג - שאינן מחללין את הכהן לעבודה ולא פוסלין אותו. והמצוה ד"קדושים יהיו" חלה כמצוה פרטית האוסרת טומאה באיסור פרטי מפני שבטומאה חל פסול בגופו של הכהן המחלל את קדושתו. מאידך בנשים האסורות על הכהן המצוה ד"קדושים יהיו" מהוה מצוה כללית המחייבת אותו להזהר באיסורי הכהונה דעלמא, אך אין זו מצוה פרטית שהרי קדושתו לא נתחללה.

77 והנה במס' נזיר דף נח. איתא דהקפת הראש דכהן נאסרת בלאו ועשה ומשום כך חל במצורע כהן דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואליבא דהנ"ל צ"ל שהעשה ד"קדושים יהיו" שחלה בהקפת ראש הכהן אינה מצוה כללית אלא מצוה פרטית. ויתכן לבאר זה לפי פירוש הרמב"ן עה"ת דברים י"ד: א' שכתב שיתכן שכהן מקורח או מגודד פסול לעבוד ומחלל עבודתו. ויתכן איפוא דלרמב"ן הקפת הראש וגילוח הזקן נמי מחללים קדושת הכהן לעבודה כמו גדידה וקרחה. ומאחר שמחללים עבודת הכהן הרי הן דומים לטומאת כהן וחלה העשה ד"קדושים יהיו" כאיסור פרטי ולא כאיסור כללי. ויעויין במס' זבחים דף יז. דסד"א דקרחה וגילוח הזקן מחללים את עבודת הכהן אך למסקנת הגמרא שם אינם פוסלים בתרומה ואינם מחללים עבודה, וצ"ע.

78 תוס' ד"ה גזירה. עיין בשיעורים למעלה דף ב. ד"ה משנה. חמש עשרה נשים כו', דף ב. תוס' ד"ה ואחות אשתו, דף יא. ד"ה אמר רב יהודה כו', ודף יא: ד"ה מי אלים.

79 תוס' ד"ה אטו. ז"ל והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ"ל. יעויין ברשב"א שחולק עם תוס' וז"ל וא"ת א"כ ל"ל משום ביאה שניה, תיפוק לי תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל. הרשב"א התיר גמר הביאה ואע"פ שתחילת הביאה קנאה והביא שני פסוקים הקובעים שיש מצות יבום בגמר הביאה. ועלינו לבאר את המחלוקת בינו לבין תוס'.

80 א ונראה דהרשב"א סובר שמצות יבום וקנין יבום אינם תלויים זה בזה, שאע"פ שהיבם קנה בתחילת הביאה מ"מ מוטלת עליו מצות יבום לגמור את הביאה, ומצוה זו דוחה את הלאו. ומאידך תוס' ס"ל שמצות היבום מתקיימת עם הקנין, וממילא אין מצוה בגמר הביאה.

81 ב אמנם לולי דמסתפינא מהראשונים יש לתרץ קושייתם באופן אחר. דיעויין בשיעורים שקבענו שבעשה דוחה ל"ת עיקר הדוחה אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה. ולפי"ז י"ל שאע"פ שבודאי קיים את המצוה בשעת הקנין בתחילת הביאה עכ"ז עדיין עושה מעשה מצות יבום עד שגומר את הביאה, ומעשה המצוה דוחה את הלאו ואע"פ שכבר קיים את המצוה מלפני כן. ברם על תירוץ זה פליגי התוס' דס"ל שאין מעשה מצוה חל מאחר שכבר קיים את המצוה בחלות הקנין בתחילת הביאה.

82 ועוד נראה לתרץ קושית הראשונים דיתכן שההיתר דמצוה שחל בתחילת הביאה בשעת הקנין מתיר אף את גמר מעשה הביאה, ואע"פ שאין בו חלות מעשה מצוה. דדין עשה דוחה ל"ת חל להתיר את כל מעשה העבירה ואפילו את גמר מעשה העבירה שעושה אחרי שקיים את המצוה. ובהתאם לכך ההיתר של מצות יבום חל להתיר את כל הביאה, ואע"פ שגמר הביאה אינו מעשה מצוה, מפני שההיתר של מצוה חל לכל מעשה העבירה מתחילתה ועד סופה. ועל תירוץ זה פליגי התוס' והרשב"א דס"ל שאחרי שקיים את המצוה בתחילת הביאה א"א להתיר לו את גמר הביאה שאינה מצוה.

83 ג צ"ע אליבא דתוס' דס"ל דההיתר דמצוה חל רק עד שקנאה, דלפי"ז לא רק גמר הביאה אסורה אלא אף היציאה באבר חי לכאורה אסורה, וכדין מי שבא על אשתו ופירסה נדה תחתיו שחייב לפרוש באבר מת כדי שלא תהיה לו הנאה ביציאתו כבביאתו שבועות דף יז:, דה"ה הכא משקיים את המצוה בהעראה וקנאה בדין הוא שיפרש באבר מת מכיון דההיתר דמצוה נגמר בקנין שחל בשעת ההעראה, וקשה שלא הוזכר זה בתוס' שיש איסור זה ושמשום כך יש לגזור שמא לא ימתין לצאת באבר מת, וצ"ע.

84 ד עכשיו נבאר את מה שכתב הרשב"א שקיימת חובת מצוה להקים לאחיו שם, והוא נתקיים בגמר הביאה. דלפי"ז היבם מקיים מצות יבום בגמר הביאה בהקמת שם לאחיו, אלא שקנין היבום חל בתחילת הביאה בלי המצוה דהקמת השם. ולכאורה יוצא דלרשב"א קנין היבום ומצות היבום הרי הם שני דינים שאינם תלויים זה בזה.

85 ויש לעיין אליבא דהרשב"א אם נוקטים דס"ל שיש ביבום רק קיום מצות הקמת השם והקנין אינו מצוה כלל, דא"כ קשה עליו את קושית הריב"א שבתוס' דף כ. ד"ה יבא דלמה חל דין עדל"ת ביבום דאלמנה בתולה כשהיא מתיבמת לכ"ג שהרי חסרה בה המצוה דהקמת השם כיון דהויא בתולה ואין אשה מתעברת מביאה ראשונה.

86 ונראה שאין הרשב"א מחייב ביאה הראויה בהיכי תמצי להקמת השם, דא"כ זקן וזקנה קטן קטנה ובתולה לעולם לא מקיימים מצות יבום, ופשיטא שמקיימים מצוה. אלא נראה דס"ל לרשב"א שכדי לקיים את המצוה דיבום חייב היבם לבעול היבמה בביאה שראויה להקמת שם דהיינו בביאה גמורה. אך דינו מוגבל למעשה הביאה ולא לטיב הגברא של היבם והיבמה, ולפיכך זקן זקנה ובתולה יכולים לקיים מצות יבום דאע"פ שבתורת גברא אינם ראוים להקמת שם מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה אלא רק שיבעלו בביאה בדרך הראויה להקמת שם.

87 וכ"ז שלא כשיטת התוס' והריב"א דס"ל דאין במעשה היבום מצוה דהקמת שם כלל, משום דהמצוה היא רק חלות הקנין, אלא שיש כמה אנשים הממועטים מיבום מפני שאינם ראוים להקים שם כמו סריס ואיילונית. עיין בתוס' ד"ה יבא דף כ..

88 ה ברם יתכן לפרש את שיטת הרשב"א בדרך אחרת. דהיינו דלרשב"א ישנן שתי מצוות ביבום: א מצות קנין שחלה בהעראה דהיינו מצות "ולקחה לו לאשה"; וב מצות הקמת שם שחלה בגמר הביאה דהיינו מצות "להקים לאחיו שם". וחולקים התוס' עליו דס"ל שמצות יבום הוא רק הקנין בלבד שחל בתחילת הביאה, ואילו גמר הביאה רשות בעלמא היא ואינה מצוה כלל.

89 ולפי הפירוש השני הזה ס"ל לרשב"א שישנן שתי מצוות ביבום: א מצות קנין; וב מצות הקמת שם. ובכן קושית הריב"א אינה קושיה, שהרי אע"פ שבתולה אינה ראויה להקמת שם מ"מ בת יבום היא לענין קנין, וקנין היבום מהוה קיום מצות עשה ושפיר חל ביבומה דין עדל"ת.

90 אמנם יש לעיין שאם ננקוט אליבא דהרשב"א שיש שתי מצוות שונות ביבום, מצות קנין ומצות הקמת השם, א"כ למה קבעה הגמרא שאסור לייבם אלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הרי כדי לקיים מצות הקמת השם בדין הוא שהביאה השניה תהיה מותרת.

91 ונראה שיש חלות של יבום רק במעשה יבום א' שחל בביאה הראשונה בלבד וכפשטות דקרא "יבמה יבא עליה ותהיה לו לאשה", וא"א איפוא לעשות ביאה שניה כדי לקיים מצות הקמת השם, דרק הביאה הראשונה לבדה מהוה מעשה יבום ולא הביאה השניה. והרשב"א אינו סובר דיתכן ביאת יבום שנית בנוסף לביאה הראשונה דיבום אלא רק שבאותו מעשה יבום דהיינו בביאה הראשונה עצמה מתקיימות שתי מצוות - מצות הקנין ומצות הקמת השם. ואופן קיום מצות הקמת השם נמי אינה האפשרות של הקמת השם במציאות אלא שיבעול ביאה הראויה להקמת שם בצורתה דהיינו שיבעול ויגמור הביאה. ומ"מ רק ביאה אחת מהוה היבום ולא ביאה שנית.

92 ונראה שיסוד זה שיש רק מעשה יבום א' שחל בביאה הראשונה בלבד ולא בביאה שניה מרומז כבר בתוס' הנ"ל שכשמביאים את קושית הריב"א כתבו וז"ל הקשה ריב"א כו' דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כו' היאך תתיבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסורא ליה כדאמר לקמן כו' עכ"ל, ר"ל דא"א לומר שתתקיים מצות הקמת שם בביאה שניה שהרי הגמרא אסרה. ובאמת קשה ועלינו להבין למה אסרה הגמרא, אלא מוכרח שאין מקיימים מצות הקמת שם אלא בביאה הראשונה בלבד המהוה מעשה היבום, ולא בביאה שניה שאינה מעשה יבום כלל, ומפני כך הגמרא אסרה, ונראה שבדבריהם הקצרים רמזו בעלי התוס' ליסודנו. וע"ע בתוס' לעיל דף ח: ד"ה מלמד.

10 תוספות על יבמות פתח ↗

גזירה ביאה ראשונה אטו כו' - אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה:

12 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

15 סנהדרין פתח ↗

אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, מֵעִידָּנָא דְּאַסְהֵיד רָשָׁע הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע״ – אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד.

17 סנהדרין פתח ↗

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דִּמְפַלְּגִינַן בְּדִיבּוּרָא? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ – אָמְרִינַן, אֵצֶל אִשְׁתּוֹ – לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן.

18 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

אֵי זֶהוּ רָשָׁע כָּל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת זֶהוּ רָשָׁע וּפָסוּל. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה קָרְאָה לַמְחֻיָּב מַלְקוֹת רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה ב "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע". וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְחֻיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁהוּא פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה לא "אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת": עָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הָיָה הַחִיּוּב שֶׁבָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה בְּחָלָב אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין לְתֵאָבוֹן בֵּין לְהַכְעִיס. אוֹ שֶׁחִלֵּל אֶת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז שֶׁהוּא שׁוּעַ אוֹ טָווּי אוֹ נוּז. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. אוֹ שֶׁחִלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. וּכְבָר מָנִינוּ כָּל עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִן הַתּוֹרָה וּדְבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶם:

19 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

וְכֵן בְּשַׂר חַיָּה וְעוֹף בֵּין בַּחֲלֵב חַיָּה בֵּין בַּחֲלֵב בְּהֵמָה אֵינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה לְפִיכָךְ מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. וְאָסוּר בַּאֲכִילָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְשְׁעוּ הָעָם וְיָבוֹאוּ לִידֵי אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁל תּוֹרָה וְיֹאכְלוּ בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה. שֶׁהֲרֵי אֵין מַשְׁמַע הַכָּתוּב אֶלָּא גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ מַמָּשׁ. לְפִיכָךְ אָסְרוּ כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב:

20 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

מַה בֵּין פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפָסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהַפָּסוּל מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֵעִיד עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ עָלָיו בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְהַפָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ הַכְרָזָה. לְפִיכָךְ כָּל עֵדוּת שֶׁהֵעִיד קֹדֶם שֶׁהִכְרִיזוּ עָלָיו מְקַבְּלִין אוֹתָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְאַבֵּד זְכוּת הָעָם שֶׁהֲרֵי לֹא יָדְעוּ שֶׁהוּא פָּסוּל וְאֵין פְּסוּלוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:

21 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

וְעוֹד יֵשׁ שָׁם רְשָׁעִים שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי תַּשְׁלוּמִין וְאֵינָן בְּנֵי מַלְקוֹת. הוֹאִיל וְלוֹקְחִים מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם בְּחָמָס פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט טז "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ". כְּגוֹן הַגַּנָּבִים וְהַחַמְסָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיר פָּסוּל לְעֵדוּת מֵעֵת שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל. וְכֵן עֵד זוֹמֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַם בְּעֵדוּת מָמוֹן וְשִׁלֵּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְכָל עֵדוּת. וּמֵאֵימָתַי הוּא נִפְסָל מֵעֵת שֶׁהֵעִיד בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזַם עַל אוֹתָהּ עֵדוּת אֶלָּא אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלּוֶֹה שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין לְעֵדוּת. אִם רִבִּית קְצוּצָה עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה וְאִם אֲבַק רִבִּית עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. הַחַמְסָנִים וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶּׁנּוֹתְנִין הַדָּמִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָרוֹעִים אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁל עַצְמָן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל וּמְנִיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פְּסוּלִין אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁרִין. וּמֻתָּר לְגַדֵּל בְּהֵמָה גַּסָּה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן הַמּוֹכְסִין סְתָמָן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לִקַּח יוֹתֵר מִדָּבָר הַקָּצוּב לָהֶם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְלוֹקְחִין הֶתֵּר לְעַצְמָן. אֲבָל גַּבָּאֵי מְנַת הַמֶּלֶךְ סְתָמָן כְּשֵׁרִין וְאִם נוֹדַע שֶׁלָּקְחוּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת יֶתֶר מִן הָרָאוּי לָהֶם לִגְבּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן מַפְרִיחֵי יוֹנִים בַּיִּשּׁוּב פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁגּוֹזְלִים יוֹנִים שֶׁל אֲחֵרִים בְּחִנָּם. וְכֵן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית וְהֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּטֵלִים וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה שְׁבִיעִית פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶן וּמַתְחִילִין לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּפֵרוֹת שֶׁחֶזְקַת אֵלּוּ שֶׁהֵן אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְעוֹשִׂין בָּהֶן סְחוֹרָה. וְכֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא. הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאוֹכֵל מִן הַקֻּבִּיָּא שֶׁהוּא אֲבַק גֵּזֶל. וְלֹא בְּקֻבִּיָּא בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְשַׂחֲקִים בִּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים. וְכֵן לֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִלּוּ הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאוֹמֵר כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ כָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יִטּל בְּעָלָיו אֶת שְׁנֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּשְׂחוֹק זֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא שְׂחוֹק זֶה הֲרֵי הוּא פָּסוּל. וְכָל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

30 משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

זֶה שֶׁחָלַק עַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן אוֹסְרִים וְהוּא מַתִּיר בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן מַתִּירִין וְהוּא אוֹסֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה. אֲפִלּוּ הוּא הָיָה אוֹמֵר מִפִּי הַקַּבָּלָה וְאָמַר כָּךְ קִבַּלְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְהֵן אוֹמְרִים כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינֵינוּ שֶׁהַדִּין נוֹתֵן. הוֹאִיל וְנָשָׂא וְנָתַן עֲלֵיהֶן בַּדָּבָר וְעָשָׂה אוֹ שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵם מוֹרִים מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְכֵן אִם חָלַק עֲלֵיהֶם בִּגְזֵרָה מִן הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וּזְדוֹנוֹ כָּרֵת. כְּגוֹן שֶׁהִתִּיר הֶחָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית. אוֹ אֲסָרוֹ בַּהֲנָאָה בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית. הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

36 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

הָיְתָה הַיְבָמָה אֲסוּרָה עַל יְבָמָהּ אִסּוּר לָאו אוֹ אִסּוּר עֲשֵׂה אוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וּמִפְּנֵי מָה צְרִיכָה חֲלִיצָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִקּוּחִין הוֹאִיל וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן הֲרֵי הֵן זְקוּקוֹת לְיָבָם. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיִּתְיַבְּמוּ שֶׁהַיִּבּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. אֲבָל חֲכָמִים גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִתְיַבְּמוּ חַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא שְׁנִיּוֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ פַּעַם שְׁנִיָּה וַהֲרֵי בִּיאָתָהּ אֲסוּרָה וְאֵין שָׁם מִצְוָה שֶׁאֵין מִצְוַת עֲשֵׂה אֶלָּא בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם עָבַר וּבָעַל יְבִמְתּוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ מִשּׁוּם לָאו אוֹ מִשּׁוּם עֲשֵׂה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְהִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ מֻתָּרוֹת לְזָר שֶׁהֲרֵי נִפְטְרוּ:

39 תוספות על יבמות פתח ↗

40 חולין פתח ↗

לִיתְנֵי רוֹבְדֵי אִילָן, וְכׇל שֶׁכֵּן מְעוֹפֶפֶת? מְעוֹפֶפֶת אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, דַּאֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. וְהָאֲנַן תְּנַן: בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ! אָמַר רַב יְהוּדָה: כִּי קָתָנֵי מַתְנִיתִין – בְּנוֹגֵעַ מִן הַצַּד. אֵין שָׁם אֶפְרוֹחַ וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא אִיפְּכָא, אֵין שָׁם אֶפְרוֹחַ אֶלָּא אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, דְּבָעֵינַן ״אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵיצִים״ וְלֵיכָּא. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִים מַפְרִיחִים אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת, חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״קַן״ – קֵן מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם״, מַאי ״וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים״? לְאַקּוֹשֵׁי אֶפְרוֹחִים לְבֵיצִים וּבֵיצִים לְאֶפְרוֹחִים. מַתְנִי׳ שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״. אָמַר: הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״. נָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחְזִירָן לָהּ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא, וְאֵימָא: ״שַׁלֵּחַ״ – חֲדָא זִימְנָא, ״תְּשַׁלַּח״ – תְּרֵי זִימְנִין. אֲמַר לֵיהּ: ״שַׁלֵּחַ״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים, ״תְּשַׁלַּח״ – אֵין לִי אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, לִדְבַר מִצְוָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּשַׁלַּח״ – מִכׇּל מָקוֹם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר רָבָא לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״תְּשַׁלַּח״, הָא לָאו הָכִי, הָוֵה אָמֵינָא: לִדְבַר מִצְוָה לָא? עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה! לָא צְרִיכָא, דַּעֲבַר וְשַׁקְלַהּ לְאֵם, דְּלָאו עַבְרֵיהּ, עֲשֵׂה הוּא דְּאִיכָּא, לֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי עֲשֵׂה, קָא מַשְׁמַע לַן. הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי בִּטְּלוֹ וְלֹא בִּטְּלוֹ, כַּמָּה דְּלָא שַׁחְטַהּ – לָא עַבְרֵיהּ לְלָאו. וְתוּ, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר ״שַׁלֵּחַ״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, אֲפִילּוּ עֲשֵׂה נָמֵי לֵיכָּא! אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לְשַׁלֵּחַ, דְּלָאו לֵיכָּא, עֲשֵׂה הוּא דְּאִיכָּא, וְלֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי עֲשֵׂה. מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי עֲשֵׂה מֵהַאי עֲשֵׂה? סָלְקָא דַּעְתָּךְ, הוֹאִיל וְאָמַר מָר: גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם. וְהַאי מְצוֹרָע, כֵּיוָן דְּכַמָּה דְּלָא מִטַּהַר, אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, דִּכְתִיב: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״, ״אׇהֳלוֹ״ – זוֹ אִשְׁתּוֹ, מִכָּאן שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, לֵיתֵי עֲשֵׂה דִּידֵיהּ וְלִידְחֵי עֲשֵׂה דְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה – אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ. גְּמָ׳ בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּסָבַר לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו. אוֹ דִלְמָא בְּעָלְמָא סָבַר, לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר ״שַׁלֵּחַ״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע. תָּא שְׁמַע: גַּנָּב וְגַזְלָן יֶשְׁנָן בִּכְלַל מַלְקוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא הָכָא, דְּלָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה הוּא, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תִגְזוֹל״ ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה״. שְׁמַע מִינַּהּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּקָסָבַר לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לָאו אָמֵינָא לְכוּ, כֹּל מַתְנִיתָא דְּלָא תַּנְיָא בֵּי

43 תוספות על יבמות פתח ↗

אטו ביאה שניה - לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה אבל חייבי לאוין אפילו ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה שניה דלית בה עשה לא דחיא אע"ג דבפרק הבא על יבמתו לקמן יבמות סא. לא מצריך קרא אלא לאירס ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא:

51 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

ומן הדין היה וכו'. מסקנא דגמרא שם גבי אלמנה לכ"ג שהוא מחייבי לאוין ושנינו במשנה שהיא חולצת ולא מתייבמת והקשו בגמרא קא פסיק ותני ל"ש אלמנה מן הנישואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת ואין עשה דיבום דוחה את ל"ת דאלמנה לא יקח ועשה דהוא אשה בבתוליה יקח בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא אלמנה מן האירוסין אמאי ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת ותירץ רב גידל בשם רב דאמר קרא ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו וכו' שאין ת"ל יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין והקשו ע"ז מן הברייתא דקתני גבי חייבי לאוין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן וכו' ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיין ליבום לא רמיין אם בעלו אמאי קנו ואסיקו דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן אמרו שאינן עולות ליבום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפיכך אם בעלו קנו וכתב בעל הלכות גדולות הוא דרב גידל אמר רב מיקיימא באלמנה מן הנישואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ:

52 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

55 קידושין פתח ↗

״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא, לְכוּלַּהּ מִילְּתָא כְּאִשָּׁה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִבְּמָהּ״ – בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ.

57 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

ומאידך בדעת חכמים שם האומרים יבמה יבא עליה מכל מקום יל"ע האם סוברים שקיום המצוה מתיר, אלא שמקיים את המצוה אפילו כשאינו מתכוון לשם מצות יבום, או"ד שסוברים שחלות הזיקה מתרת את האיסור בשעת הנפילה ליבום ואפילו בלי קיום מצות יבום כלל. ועיין למעלה בשיעורים103דף ב ב ד"ה מצות יבום כו' וכן בדף ג א ד"ה ה"א מיחלץ כו'..

59 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

וְכֵן שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד שֶׁהָיְתָה הָאַחַת מֵהֶן שְׁנִיָּה עַל הַיָּבָם אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ אַיְלוֹנִית הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. אֲבָל הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְהָלְכָה אֲחוֹת חֲלוּצָתוֹ אוֹ אִמָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וָמֵת וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְפָנָיו. כְּשֵׁם שֶׁקְּרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כָּךְ צָרָתָהּ אֲסוּרָה. וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּשְׁנִיּוֹת לוֹ וְחוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ צָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַלֶּפֶת בְּצָרַת חֲלוּצָתוֹ:

60 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו אַרְבַּעְתָּן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם. בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשׁוּ. בֵּין בְּחַיֵּי בַּעְלֵיהֶן בֵּין אַחַר מִיתַת בַּעְלֵיהֶן. חוּץ מֵאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם שְׁאֵר בָּשָׂר וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶן הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאֶחָד:

61 טור פתח ↗

אלו שאינן בני קידושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן אותם שהן מן התורה לא תפסו בהו קידושין כלל ואותן שהן מדרבנן או שהן ספק ערוה כאשר יתבאר לקמן בע"ה צריכות גט: אמו אסורה לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכן אם אם אמו עד עולם ואם אבי אמו אסור לו מדרבנן אבל אם אם אבי אמו ואם אבי אמו מותרת לו אם אביו אסורה לו מדרבנן וכן אם אם אביו עד עולם אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אם אם אבי אביו או אם אבי אבי אביו מותרת לו: אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן האירוסין בין שהיא אשתו מן הנישואין בין בחיי אביו בין כשמת אביו או גירשה אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו ואשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם ואשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו או אשת אבי אם אמו מותרת לו: אחותו אסורה לו מן התורה לא שנא אחותו מאביו או מאמו בין אחותו מן הנשואין או מהזנות או אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה אחותו היא וחייב עליה חוץ מאחותו מן השפחה וכותית בד"א שפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה אחותו היא ומותר בבת אשת אביו ואפילו חורגה הגדלה בבית מותרת לאחיו ולא חיישינן למראית העין לומר שנראית כאחותם: בתו אסורה לו מן התורה וכן בת בנו ובת בתו ובת בת בנו ובת בת בתו או בת בן בנו או בת בן בתו אסורות לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון בת בת בת בנו ובת בת בת בתו כתב הרמב"ם שהן מותרות לו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא כולן אסורות לו עד עולם: בת אשתו אסורה לו מן התורה וכן בת בנה ובת בתה ודוקא בת אשתו מן הנשואין אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה ובת בת בת אשתו ובת בת בן אשתו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון בת בת בת בת אשתו ובת בן בן בן אשתו כתב הרמב"ם ז"ל שמותרת לו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהן אסורות לו עד עולם ואם אשתו אסורה לו מן התורה וכן אם אם אשתו ואם אבי אשתו אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אשתו אסורות לו מדרבנן מכאן ואילך כגון אם אם אם אם אשתו ואם אם אם אבי אשתו כתב הרמב"ם שמותרות ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאסורות לו לעולם אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה לא שנא היא אחותו מן האב או מן האם ומותר בבת אחי אביו ובבת אחי אמו ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו אבל הוא אסור מן התורה באשת אחי אביו ומדרבנן באשת אחי אמו ודוקא שהוא אחי אביו מן האב אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אין אסורות אלא מדרבנן ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ובאשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם פסק ר"י שהן אסורות מדרבנן ובשאלתות פסק שהן מותרות וכן פסק רבינו תם ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל בדברי ר"י אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה לו מדרבנן וכן אשת בן בן בנו עד עולם אשת בן בתו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אשת בן בן בתו מותרת לו: אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו אשת אחיו אסורה לו מן התורה בין אם הוא אחיו מן האב או מן האם בין מן הנישואין בין מן הזנות אלא שאשת אחיו מן האם אסורה לו מן התורה לעולם ואשת אחיו מן האב מותרת לו אם מת אחיו בלא בנים כאשר יתבאר לקמן בהלכות יבום בע"ה: ב' חורגין הגדלין יחד בבית מותר כ"א באשת חבירו ולא חיישינן למראי' העין לומר שנראה באשת אחיו: אשת חמיו אסורה לו וגם חמיו אסור באשתו ומותר באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו: אחות אשתו אסורה לו מן התורה כ"ז שאשתו קיימת ל"ש אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפי' גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה: הלכה אשתו למ"ה ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואח"כ באתה אשתו אם היתה אשתו נשואה לו מותרת לחזור לו שהכל יודעים שבמעות נשא את אחותה דאין זנות שמזנה עם אחותה אוסר אשתו עליו אפילו במזיד וכן בכל הקרובות הנאסרות ע"י אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו ומותר בקרובות שניה היתה ארוסתו ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואח"כ באת ארוסתו אסור בשתיהן מתה הראשונה מותר בשנייה אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה ואח"כ אמרו לו קיימת היתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר היתה אחות אשתו נשואה והלכה אשתו ובעל אחות אשתו ואמרו לו מתה אשתך וגיסך ונשא אחות אשתו ואח"כ באו אשתו וגיסו אשת גיסו צריכה גט ל"ש נשאת לו בב' עדים או בעד א' ואסורה לגיסו ואשתו אסורה עליו ל"ש היתה נשואה לו או ארוסתו:

62 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ נֶאֶסְרוּ צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין וְאִם בָּא הוּא אוֹ אֶחָד מֵהָאַחִין עַל צָרָתָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה ה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״‎‎ וְלֹא עָלֶיהָ וְעַל צָרָתָהּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וְכֵן הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ נֶאֶסְרָה הַחֲלוּצָה הִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ עַל הַחוֹלֵץ וְעַל שְׁאָר אַחִין. וְכֻלָּן אֲסוּרוֹת עֲלֵיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁנִיּוֹת. שֶׁמֵּאַחַר שֶׁמֵּת אָחִיו בְּלֹא וָלָד נִסְתַּלֵּק אִסּוּר עֶרְוָה מֵעַל כָּל נָשָׁיו לְפִיכָךְ תּוֹפְסִין בָּהֶן הַקִּדּוּשִׁין כִּשְׁנִיּוֹת:

77 זבחים פתח ↗

טְבוּל יוֹם דְּאִם עָבַד – בְּמִיתָה, מְנָא לַן? דְּגָמַר ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִתְּרוּמָה; דְּפָסֵיל בִּתְרוּמָה – מַחֵיל עֲבוֹדָה, דְּלָא פָּסֵיל בִּתְרוּמָה – לָא מַחֵיל עֲבוֹדָה.

78 תוספות על יבמות פתח ↗

79 תוספות על יבמות פתח ↗

83 שבועות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת חַיָּיב; וְהָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר – מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. וְהָא דְּאָמְרַתְּ: כִּי פָרֵישׁ מִיָּד אַמַּאי חַיָּיב? שֶׁהָיָה לוֹ לִפְרוֹשׁ בַּהֲנָאָה מוּעֶטֶת, וּפֵירַשׁ בַּהֲנָאָה מְרוּבָּה.

« רשימות שיעורים על יבמות י״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על יבמות כ״א ×¢×´× »