רשימות שיעורים על יבמות י״א

1 גמ'. ז"ל איתמר הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בכרת וחד אמר בעשה, מ"ד בכרת כריש לקיש ומ"ד בעשה כר' יוחנן. יעויין בתוס' ד"ה חד אמר וברשב"א ד"ה ה"ג רש"י. ונראה שישנן שלש שיטות בגירסת הסוגיא ובביאורה.

2 שיטת התוס'

3 א ר"ת בתוס' גרס בגמרא ז"ל וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה כו' חד אמר בכרת וחד אמר בלא תעשה מ"ד בכרת כר"ל ומ"ד בל"ת כר"י עכ"ל. ר"ת השווה את המחלוקת ביבום למחלוקת בחליצה דאליבא דר"ל רק היבם נאסר בל"ת ושאר האחין והצרות נאסרו בכרת ואילו לר"י כולם נאסרו בל"ת.

4 והנה בנוגע לחליצה איתא בגמרא לעיל דף י: דר"י אית ליה "איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה". ובפשטות הביאור הוא שקיום מצות החליצה מצטרפת לכל האחין והצרות כי מדאורייתא החולץ והחלוצה שליחותא דאחרים קעבדו. אך לפי"ז צ"ע דבשלמא בחליצה אפשר לומר דמכיון שפטור החליצה מצטרף לכולם שכולם מקיימים את מצות החליצה, שקיום המצוה הוא הפקעת הזיקה השייכת לכולם. ובהתאם לכך כולם הופקעו מכרת דאשת אח ונאסרו בלאו. אמנם צ"ע היאך שייך להשוות את כולם ביחד ביבום, דעיקר קיום המצוה דיבום הוא שהיבם קונה את יבמתו בחלות קנין אישות שרק הוא לבדו קונה, ובכן לכאורה פשיטא שרק היבם והיבמה לבדם מקיימים את מצות היבום ולא האחים והצרות האחרים שנפטרו, וא"כ צ"ע היאך השוו תוס' את דין שאר האחים והצרות לדין היבם והיבמה. וצ"ל דאה"נ שהמתיר דיבום חל רק ליבם וליבמתו שעושים את הקנין, ולא חל המתיר דאיסור אשת אחיו לשאר האחים והצרות, ומ"מ האחרים פטורים מכרת מחמת דין "ניתוק" שמנתק את העונש מכרת ללאו. אך עדיין צ"ע שהרי מסתבר שאף ה"ניתוק" חל בצירוף לקיום המצוה ומאחר ששאר האחים והצרות לא קיימו את מצות היבום למה ינתק עונשם מכרת ללאו. אלא מכאן נראה דאליבא דהר"ת והתוס' שהמתיר של איסור אשת אחיו אליבא דר' יוחנן חל בשעת הנפילה לכל האחים והצרות, והאיסור "אשר לא יבנה" חל אח"כ בשעת היבום והחליצה. אמנם לפי"ז יוצא שקיימת סתירה בתוס' שהרי למעלה דף י ע"ב ד"ה איהו ביארו שהדין של ר"י חל מדין "ניתוק" התלוי בקיום מצות היבום והחליצה ואילו כאן משמע שההיתר חל בשעת הנפילה, וצ"ע.

5 שיטת רש"י

6 ב לפי גירסת רש"י שהיא גירסת הספרים שלנו המובאה למעלה המחלוקת בין ר"י ור"ל היא כשבא אחד מן האחין על הצרה, ואילו אם היבם עצמו בא עליה אף ר"ל מודה שרק היבם עובר על עשה. ועוד יוצא לרש"י שכשבא על הצרה אחר יבום הרי הוא עובר על עשה ולא על לאו משום דהלאו חל רק אחרי חליצה בלבד ולא אחרי יבום. ועלינו להבין אליבא דרש"י מהו החילוק בין היבם לבין האחין האחרים לפי ר"ל, ועוד צ"ע למה יש חילוק זה רק אליבא דרש"י דס"ל דהאיסור הוי עשה ולא אליבא דתוס' הסוברים דהאיסור הוי לאו.

7 ונראה דלפי רש"י עיקר הלאו ד"לא יבנה" מהווה חלות שם איסור אשת אח אלא שהעונש שבו ניתק מכרת למלקות, ואילו העשה ד"בית א' הוא בונה" מהווה חלות שם איסור חדש ואינו חלות שם איסור דאשת אח. ובהתאם לכך ס"ל לרש"י שההבדל בין חליצה לבין יבום הוא דביבום חל דין "מפקיע" שמפקיע לגמרי את האיסור דאשת אחיו בנוגע ליבום. ואילו בחליצה אין חלות "מפקיע" והאיסור דאשת אחיו עוד חל אלא שהחליצה "מנתקת" את העונש מכרת ללאו. ולפיכך אחרי יבום אין לאו כי ביבום חל מפקיע של האיסור דאשת אחיו שאינו נשאר כלל בתורת חלות איסור לאו וחל רק איסור עשה המהווה חלות שם איסור חדש. ועוד ס"ל לרש"י דהדין "מפקיע" דאשת אחיו שחל ביבום חל אפילו לר"ל שמודה שיש מפקיע של האיסור דאשת אחיו בנוגע ליבם עצמו. ובהתאם לכך פקע האיסור דאשת אחיו מכל הנשים שנפלו לו ליבום וחל איסור עשה חדש לאסרו בצרות. מאידך בנוגע לשאר האחים פליג ר"י עם ר"ל. דאליבא דר"י ה"מפקיע" שחל ביבום חל אף לאחים האחרים, ומשו"ה ס"ל דכולם בעשה, ומאידך אליבא דר"ל ה"מפקיע" חל רק בעד היבם לבדו ולא בשביל האחים האחרים, ולפיכך הרי הם אסורים באיסור כרת. וכ"ז ביבום, ואילו בחליצה לא חל דין "מפקיע" כלל, אלא רק דין "ניתוק", ולפיכך בחליצה לא חל העשה אלא הלאו מדין "ניתוק" המנתק את האיסור דאשת אחיו מכרת ללאו. ולר"ל ה"ניתוק" חל רק לחולץ ולחלוצתו ולא לאחים או לצרות אחרות. ואליבא דר"י ה"ניתוק" חל לכולם.

8 שיטת הרשב"א

9 ג כתב הרשב"א אליבא דרש"י וז"ל דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבי אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין כו' עכ"ל. אליבא דהרשב"א רש"י סובר דלר' יוחנן האחין בלאו ואילו היבם בעשה. ושיטה זו זקוקה לביאור.

10 ונראה דהנ"מ בין לאו לבין עשה הוא שכשיש לאו ההלכה הויא הלכה של "ניתוק" המנתק את העונש דאיסור אשת אחיו מכרת ללאו. ומאידך כשיש עשה האיסור דאשת אחיו הותר וחל במקומו איסור עשה חדש. וזוהי הנ"מ בין היבם לבין האחים. היבם הותר בכל הנשים הזקוקות ליבום ולפיכך היבם אסור בצרות בעשה. ומאידך שאר האחים לא הותרו, אלא שמדין שליחות דיבם היבום מצטרף להם וחל "ניתוק" הקובע פטור עונש, ומשו"ה שאר האחים בלאו.

11 ויוצא שהשלש שיטות שבראשונים חלוקים ביסוד היתר האחרים והצרות אחר יבום. אליבא דהתוס' עיקר ההיתר דאשת אחיו חל ביבמה שמתייבמת ולא בצרות, אלא דאליבא דר"י על ידי היבום חל בהן דין "ניתוק" ופטור עונש. ולפי גירסתנו ברש"י לכ"ע ואפילו לר"ל חל ההיתר דיבם בנוגע לכל הצרות ולכן נאסרו הצרות על היבם רק בעשה שהוא חלות שם איסור חדש. ואליבא דר"י היתר זה דיבום חל נמי לכל האחים והצרות ולכן אף הם אסורים רק בעשה. ומאידך אליבא דגירסת הרשב"א ברש"י לכ"ע עיקר ההיתר חל רק ליבם לבדו ולא לאחים האחרים דאף אליבא דר"י האחים בלאו ורק היבם לבדו בעשה. אלא דלר"י "ניתוק" חל לאחים ומשו"ה הרי הם בלאו.

12 גמ'. אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות.

13 א הבאנו למעלה בשיעורים את המחלוקת בין תוס' והרמב"ם ביסוד הפטור של ערוה מיבום ומחליצה. אליבא דהתוס' יסוד הפטור מושרש בעצם חלות שם הערוה שבגברא. ואילו אליבא דהרמב"ם יסוד הפטור הוא שערוה אינה בת אישות, ובכן אינה בת זיקה המהוה חלות האישות שבין היבם לבין זקוקתו, וחסרון חלות האישות שבזיקה מעכבת את נפילת הערוה ליבום. והתוס' לשיטתם לקמן דף מט: בתוס' ד"ה סוטה שערוה מופקעת רק ממעשה קידושין ואילו אישות שחלה בה לפני שנעשה ערוה לא פקעה משום דהויא בת אישות. מאידך רש"י לקמן דף מט: ד"ה דהא פליג עליהם וס"ל דערוה אינה בת אישות כלל ואף אישות שחלה בה לפני שנעשה ערוה פקעה ממנה. ואמנם בזיקה אין מעשה קידושין מכיון דאישות דזיקה חלה ממילא מן שמים. ובהתאם לכך אליבא דהתוס' אילולא הפטור של השם ערוה שבגברא הפוטרה מייבום ומחליצה האישות דזיקה היתה חלה אלא שהשם ערוה פוטרתה. ומאידך הרמב"ם ס"ל שערוה מופקעת מאישות לגמרי ואף האישות דזיקה לא חלה בה ומשו"ה ערוה פטורה מיבום ומחליצה.

14 ועלינו לעיין בפטור הסוטה מיבום ומחליצה כמו ערוה, דבשלמא אליבא דהתוס' ניחא די"ל דחל שם ערוה בסוטה הפוטרתה ואת צרותיה מיבום ומחליצה. אך אליבא דהרמב"ם קשה שהרי ס"ל שהפטור דערוה מיבום ומחליצה חל מפני שערוה אינה ראויה לחלות אישות דזיקה, וקשה א"כ למה סוטה פטורה דהרי סוטה הויא בת אישות לבעלה ואע"פ שאסורה עליו, מפני דחייבי לאוין בעלמא היא דתופסין בהן קידושין, ואפילו ר"ע דס"ל שאין קידושין תופסין בח"ל דעלמא מודה שקידושין תופסין בסוטה וכדאיתא לקמן דף מט:.

15 ויעויין בחידושי הרמב"ן לסוגיין דף יא. ד"ה הא דכתב וז"ל והא דאמרינן במס' סוטה פ"ק דף ה: אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה, רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ומן היבום, אבל אין קידושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה, וצריך תלמוד מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה כו' ואפשר דס"ל לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה כו' ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר עכ"ל. ונראה שקושיין הטריד את הרמב"ן, שאם קידושין תופסין בסוטה למה פטורה מיבום ומחליצה כמו ערוה, והרי הפטור דערוה חל משום שאינה בת אישות דזיקה. ויעויין לקמן ברמב"ן דף כ: ד"ה ומפרקינן שאכן מגדיר את יסוד הפטור דערוה מיבום וחליצה משום שאינה בת זיקה, וז"ל מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי, וחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ופקע זיקה מינייהו עכ"ל, וא"כ פטור הסוטה צ"ע. והרמב"ן תירץ דהפטור דסוטה נלמד משתי דרשות, מדרשת "לאיש אחר ולא ליבם" המובאת במס' סוטה דף ה: וגם מדרשת "טומאה כתיב בה כעריות" דבסוגיין. ודבריו מחוסרים ביאור. ונראה שהרמב"ן סובר דמגזיה"כ ד"לאיש אחר ולא ליבם" לבדה היה דין הסוטה שפטורה מיבום ומחליצה וצרתה חולצת או מתיבמת כדין צרת איילונית. דמדרשה זו לבדה היינו חושבים שסוטה אינה נופלת כלל ליבום כמו איילונית שאינה נופלת כלל, ובהתאם לכך היינו אומרים שצרת סוטה חולצת או מתייבמת. וע"ז באה גזיה"כ ד"טומאה כתיב בה כעריות" המחדשת שסוטה פוטרת את צרתה כמו שערוה פוטרת צרתה, ומ"מ סוטה אינה פוטרת מדין ערוה דעלמא כיון דקידושין תופסין בה, אלא מגזיה"כ מיוחדת, אלא שדומה לערוה לענין שנופלת ליבום ופוטרת צרתה כמו ערוה שנופלת ופוטרת צרתה ולא הויא כמו איילונית שאינה נופלת כלל ליבום. דזהו יסוד הנ"מ בין ערוה לבין איילונית דערוה נופלת ליבום אלא דזיקה לא חלה בה דבב"א שנופלת הרי היא פטורה ואף צרתה נפטרת עמה, ואילו איילונית אינה נופלת כלל ומופקעת לגמרי ולפיכך צרתה מתייבמת. וגזיה"כ ד"טומאה" משוה דין הסוטה לערוה לענין שנופלת ופוטרת ואין דינה כמו איילונית שאינה נופלת.

16 אולם אילולא דמסתפינא מהרמב"ן הייתי מציע אליבא דהרמב"ם פירוש אחר. די"ל דמכיון דטומאה כתיב בה כעריות חל שם ערוה בסוטה הקובע שאינה בת אישות כדין ערוה דעלמא, ולכן פטורה מיבום ומחליצה מדין ערוה שאינה בת זיקת אישות. אמנם אישות דבעלה חלה בסוטה מגזיה"כ מיוחדת וכדאיתא לקמן בגמרא דף מט: וז"ל הכל מודים בבא כו' על הסוטה שאין הוולד ממזר כו' סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין עכ"ל. ועיי"ש בתוס' ד"ה סוטה שכתב וז"ל ואר"י דגרס כו' סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגירשה ומחזירה והויה דכתיב בה היינו קרא להיות לו לאשה כו' עכ"ל, ויוצא איפוא דגזיה"כ "להיות לו לאשה" מחדשת שאע"פ שסוטה מהוה ערוה מ"מ קידושי בעלה חלין בה. ואילו בנוגע ליבם ליכא לגזיה"כ שחלה אישות בסוטה דהויא עליו ערוה, ולפיכך מכיון דליבם אינה בת אישות והויא ערוה גמורה שאינה בת זיקה, סוטה וצרותיה פטורות מן היבום ומן החליצה כדין עריות וצרותיהן דעלמא. ואין להקשות ע"ז דא"כ למה תופסין קידושי בועל בסוטה והרי ליכא גזיה"כ המחדשת שקידושין שלו תופסין, דהתירוץ הוא דאיננה ערוה לבועל מכיון דאינה נאסרה עליו בלאו אלא באיסור עשה בעלמא וכדאיתא בתוס' לעיל דף ג: ד"ה לפי, ורק לבעל וליבם שנאסרה עליהם בלאו הו"ל ערוה.

17 ב במשנה סוטה דף ב. איתא וז"ל המקנא לאשתו כו' נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת עכ"ל. ובגמרא דף ה: איתא: ואם מת חולצת, אמאי תתייבם נמי יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, לאיש אחר ולא ליבם, א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי, א"ל אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תיבעי חליצה כו' ועיי"ש בהמשך הסוגיא.

18 והנה פשטות הגמרא מיירי בסוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת ולא בסוטה ודאי שדינה כערוה ולא חולצת ולא מתייבמת וכדקבע רב בסוגיין וכן נקטו בעלי התוס' דף ה: ד"ה לאחר ולא ליבם וז"ל אי קשיא לן והא האי קרא בסוטה ודאי ע"י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון בסוף מס' גיטין וסוטה ודאי אמר בפ"ק דיבמות דף יא: דפטורה בלא חליצה משום דכתיב בה טומאה כעריות תירץ דלאחר לא איצטרך למיכתב אלא ליוצאת משום סתירה כיון דנפקא לן סוטה ודאית מטומאה דכתיב בה עכ"ל. אליבא דהתוס' אין מחלוקת קיימת בין רב לבין רב יוסף כי רב מיירי בדינה של סוטה ודאי שפטורה מחליצה ומיבום ודינה נלמד מדרשת "טומאה כתיב בה כעריות", ורב יוסף מיירי בסוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת שדינה נלמד מדרשת "לאיש אחר ולא ליבם".

19 מאידך הרמב"ן סובר שקיימת מחלוקת בין רב יוסף לבין רב. רב יוסף מיירי בין בסוטה ודאי ובין בסוטה ספק וסובר בשתיהן שחולצות ולא מתייבמות כי כך דורש הפסוק ד"לאיש אחר" הכתוב בסוטה ודאי שחל איסור יבום בין בסוטה ודאי ובין בסוטה ספק ואינו דורש את דרשת רב ד"טומאה כתיב בה כעריות". ואילו רב דורש את הדרשה ד"לאיש אחר" בנוגע לסוטה ודאי שמהפסוק הזה למדים שלא חולצת ולא מתייבמת ומהפסוק השני ד"טומאה" דורש שסוטה ודאי פוטרת את צרתה כמו שערוה פוטרת צרתה ולא הויא כאיילונית שאינה פוטרת צרתה. ואילו דין דסוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת אליבא דרב נלמד ממקור אחר ולא מדרשת "לאיש אחר". עיי"ש בסוגיא שמביאה מקורות אחרים לדין סוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת וגם בשיעורים להלן בדין סוטה ספק.

20 ונראה שתוס' שלומדים שמהפסוק ד"טומאה" גרידא הדין שסוטה ודאי פטורה מן החליצה ומן היבום לשיטתם דס"ל שיסוד הפטור דערוה מיבום ומחליצה תלוי בחלות שם ערוה שחל בגברא, ומהפסוק ד"טומאה" למדים שחל שם ערוה בגברא דסוטה ודאי ולכן פוטרת את עצמה ואת צרותיה מחליצה ומיבום. ומאידך הרמב"ן לשיטתו שיסוד הפטור דערוה הוי מפני שאינה בת אישות דזיקה, ואילו סוטה הויא בת אישות, ומפני כך לא שייך לקבע דהויא כערוה ממש ליבום ולכן אינה נפטרה מדרשת "טומאה" בלבד, אלא מדרשת "לאיש אחר ולא ליבם" למדים שסוטה פטורה מיבום ומחליצה בפטור מיוחד מהלכות סוטה. ומהפסוק ד"טומאה" למדים דין צרת סוטה שאף היא פטורה כי בזה דומה דין הסוטה לדין הערוה לפטור צרתה ואין דינה דומה לדין האיילונית שאינה פוטרת את צרתה.

21 ג יעויין ברא"ש לסוגיין סי' ד' המביא את שיטת הראב"ד וז"ל: הראב"ד ז"ל שהקשה על רב אלפס ז"ל שכתב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטה השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה עכ"ל. ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתא דבעיא חליצה לא אשמעתין דהכא כתב זה דודאי מכח שמעתא דאף חליצה לא בעיא אלא אשמעתא דפ"ק דסוטה כתב דקאמר התם אמתני' דנכנסה עמו לסתר וכו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה, והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ"ל. הראב"ד כהרמב"ן שקיימת מחלוקת בין רב יוסף לבין רב ופסק הראב"ד כרב יוסף שאף סוטה ודאי חולצת ולא מתייבמת.

22 ברם צ"ע במש"כ הראב"ד שצרת סוטה חולצת ולא מתייבמת כדין הסוטה עצמה דמ"ש מצרת אלמנה לכ"ג דמתייבמת ואע"פ שהאלמנה חולצת ולא מתייבמת כן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הל"כ והראב"ד שם לא השיג עליו.

23 ונראה לחלק כי לא חלה בסוטה זיקה המתרת אותה ליבום אלא שחלה בה רק זיקה האוסרתה לשוק בלבד. ומקור לדין זה ממש"כ במס' סוטה שסוטה אסורה מדרשת "לאחר ולא ליבם" או מק"ו האוסרת הסוטה באיסור מיוחד על היבם. ומכיון שחל איסור מיוחד על היבם לייבמה לא נופלת ליבום בזיקה המתרת את האיסור דאשת אח. ואם בא עליה היבם יעבור על איסור כרת דאשת אח, ומ"מ סוטה לא נפטרת בלי חליצה מאחר שאינה ערוה, כי רק ערוה פטורה מחליצה ומיבום, מכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכדדרשינן לקמן דף כ. בדין ערוה כיון דלא תפסי בה קידושין, משא"כ סוטה דתופסין בה קידושין, ומשו"ה עולה לחליצה ואע"פ שאינה עולה ליבום, עיי"ש בסוגיא. אמנם לא חלה בסוטה זיקה המתרת, ומשום שחסרה בה זיקה דין צרת סוטה כמוה. ודומה בזה לדין צרת ערוה, דמכיון שאין זיקה חלה בערוה אין זיקה חלה בצרותיה דכולן נמי פטורות. וה"ה לראב"ד מאחר שיש בסוטה חסרון זיקה דלא חלה בה זיקה המתרת, ה"ה דלא חלה זיקה המתרת צרותיה, ודיניהן שחולצות ולא מתיבמות כמו הסוטה. משא"כ באלמנה לכ"ג דנפלה בזיקה גמורה ליבום ולחליצה אלא דא"א ליבמה במציאות משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לפיכך צרותיה מתייבמות, משום דרק כשיש חסרון בזיקה אמרינן שדין הצרות כדין היבמה שאף הן אינן מתייבמות, ולא במקום שחלה זיקה גמורה אלא דא"א לייבמה בהיכי תמצי, שאזי דין הצרות שמתייבמות וחולצות.

24 והנה מצינו דיון באחרונים אם כ"ג יבם בא על יבמתו אלמנה האם עובר על האיסור דאשת אחיו או לא. ולפי מה שביארנו בראב"ד נראה דכ"ע מודים שבאלמנה לכ"ג חלה זיקה גמורה המתירה ליבום ולחליצה, אלא שהדיון באחרונים הוא האם הזיקה מתרת את האיסור דאשת אחיו או"ד שקיום המצוה מתרת. שאם הזיקה מתרת את האיסור דאשת אחיו אף אלמנה לכ"ג הותרה מפני שחלה בה זיקה גמורה. מאידך אם קיום מצות היבום מתרת את האיסור דאשת אחיו אלמנה לכ"ג אסורה מאחר שאינה ראויה לקיום מצות יבום שאם בעלה הכ"ג לא קנתה לקמן דף כ: ואינו מקיים המצוה. ולפי"ז יוצא שדיון האחרונים הוי רק בנוגע לאלמנה לכ"ג. מאידך בנוגע לסוטה אליבא דהראב"ד, כ"ע מודים שאם היבם בא עליה הרי הוא עובר על איסור אשת אחיו. ויעויין ברש"י למס' סוטה דף ו. ד"ה מי קא רמינן שכ' שהמייבם סוטה עובר על איסור אשת אח וז"ל וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והויא כאשת אח שלא במקום מצוה עכ"ל. ואף שכך כ' רש"י בנוגע לסוטה עכ"ז כדמבואר אין מדבריו הוכחה לדין אלמנה לכ"ג.

25 גמ'. צרת סוטה אסורה כו' אמר לך רב אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק.

26 א יש שני דיני סוטה בתורה: א סוטה ודאי כשנודע בב' עדים שזינתה; ב סוטה ספק שאסורה לבעלה אחרי קינוי וסתירה שהתורה אסרה מדין ספק כודאי. ואמר הגר"ח זצ"ל שיש לחקור בדין איסור דסוטה ספק האם יש לידת הספק של זנות ונאסרה מספק דילמא הויא סוטה ודאי, או"ד שהתורה חידשה חלות דין איסור חדש של סוטה ספק שחל בשם איסור בפני עצמו בלי לידה הספק של איסור סוטה ודאי.

27 והנה אליבא דרב סוטה ודאי וצרותיה פטורות מן החליצה ומן היבום כערוה וצרותיה, ומאידך סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת. ואמנם הדין דצרת ספק סוטה לא מתפרש בגמרא. וישנה מחלוקת בין הראשונים בדינה. שיטת התוס' לסוגיין בתוס' דף יא. ד"ה צרת סוטה אסורה שבסוטה ספק חל ספק ממש שמא הויא סוטה ודאי שזינתה ולפיכך דנינן אותה לחומרא בכל דבר, ולשיטתם יוצא שצרת ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת. וכמו"כ מפורש הוא בפסק הראב"ד המובא ברא"ש לסוגיין סס"ד. מאידך הרמב"ם פסק שצרת סוטה ספק מותרת וחולצת או מתייבמת בפ"ו מהל' יבום הלי"ט וז"ל אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר והיא נטמאה. אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דפליגי הראשונים האחרים עם הרמב"ם בחקירה הנ"ל, דאליבא דהתוס' והראב"ד יש לידת הספק בדין סוטה ספק דילמא זינתה ונאסרה מספק באיסור סוטה ודאי. ולכן דיניה לחומרא כסוטה ודאי וצרתה חולצת ולא מתייבמת כדין ספק צרת ערוה. ואילו אליבא דהרמב"ם איסור סוטה ספק חלות איסור בפני עצמו הוא ואינה ספק איסור סוטה ודאי ולכן צרתה חולצת או מתייבמת. ויוצא דאליבא דהתוס' השם טומאה כערוה שחל בסוטה ודאי חל נמי מספק בסוטה ספק, ובהתאם לכך דיניה לחומרא וצרתה חולצת ולא מתייבמת. מאידך לרמב"ם לא חל בסוטה שנסתרה ספק טומאה ממש והא דאסורה על היבם הוי או מגזיה"כ "לאחר ולא ליבם" או מק"ו וכדאיתא במס' סוטה דף ה: - ו. ואיסור זה חל כאיסור בפני עצמו ולא מדין ספק ערוה, ולפיכך צרתה חולצת או מתייבמת כמו צרת חייבי לאוין דעלמא דאע"פ דחייבי לאוין עצמן חולצות ולא מתייבמות, צרותיהן חולצות או מתייבמות מכיון דאינן צרת ערוה, וה"ה בצרת סוטה ספק דמתייבמת משום דאינה צרת ספק ערוה אלא צרת אשה אסורה בעלמא.

28 ב קבענו ע"פ הגר"ח זצ"ל דאליבא דהרמב"ם איסור סוטה ספק מהוה חלות שם איסור בפני עצמו ושהאשה אינה אסורה מספק דילמא סוטה ודאי היא. ומפני כן אין בסוטה ספק דין ספק ערוה לגבי יבום כמו שחל בסוטה ודאי והדין הוא שצרת סוטה ספק חולצת או מתייבמת. ברם עלינו להבין למה לא חל דין טומאה כעריות בספק סוטה שהרי טומאה כתיב בה בפרשתה כדדרשינן "ונטמאה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה" סוטה דף כח., וא"כ בדין הוא שיחול בה שם טומאה כעריות מפרשת סוטה ספק עצמה. ולכאורה נראה שהתשובה היא שהשם של טומאה כעריות תלוי באיסור הלאו שחל בסוטה ודאי - "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה" דברים כ"ד: ד - והלאו חל רק בסוטה ודאי ולא בסוטה ספק. ועיין בתוס' לסוגיין דף יא: ד"ה מאי הדנים האם יש חלות איסור לאו בספק סוטה וז"ל וא"ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל עכ"ל. והתוס' לשיטתם הנ"ל שיש לידת הספק בספק סוטה דילמא הויא סוטה ודאי ובהתאם לכך הלאו חל בה לחומרא.

29 אולם הרמב"ם בפי"א מהל' גירושין הלי"ד כתב וז"ל ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הטמאה והרי נטמאה כו' לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות כו' עכ"ל. ולפום ריהטא הרמב"ם מצמצם את הלאו לסוטה ודאי וסובר שבספק סוטה ליכא לאו כלל. ומפני כך סובר שהשם דטומאה כעריות לא חל בסוטה ספק אלא בסוטה ודאי. אך אם נעיין בלשונו צ"ע בזה שא"כ למה כתב הרמב"ם "לפיכך וכו'" הרי האיסור דספק סוטה מהוה חלות איסור בפני עצמו ואינו קשור ללאו דסוטה ודאי.

30 ויתכן שהרמב"ם סובר שהלאו דסוטה ודאי חל אף בסוטה ספק ומשו"ה השתמש בלשון "לפיכך כו'" אלא שסובר שסוטה ספק נאסר בלאו טפל דסוטה ולא בעיקר הלאו ולוקין רק על עיקר הלאו דטומאה שחל בסוטה ודאי ולא על הלאו הטפל שחל בסוטה ספק. ודומה לאיסור "לא תאכל על הדם" שעיקר הלאו שלוקין עליו חל בבן סורר ומורה פ"ז מהל' ממרים הל"א ואילו על שאר האיסורים שנכללו בלאו זה כגון האיסור מלאכול בשר המפרכסת לא לוקין פ"א מהל' שחיטה הל"ב שאינם עיקר הלאו אלא לאו טפל.

31 אולם אף לפי המהלך הזה ברמב"ם סוטה ספק מהוה חלות שם איסור בפני עצמו ואינו חלות ספק איסור סוטה ודאי ולא חל בסוטה ספק שם טומאה כעריות ואפילו מספק, כי השם טומאה כעריות חל רק בעיקר הלאו דסוטה שחל בסוטה ודאי ולא בסוטה ספק. מיהו לפי"ז עדיין צ"ע מכיון דמילת "טומאה" שבלאו מתפרשת גם בנוגע לסוטה ספק למה לא חל בספק סוטה נמי דין טומאה כעריות.

32 ונראה דשאני חלות השם טומאה כעריות שחל בסוטה ודאי מחלות השם טומאה שחל באיסורי ערוה. כי בעריות השם טומאה חל בגברא מחמת איסור הכרת. ואילו איסור סוטה אינו איסור כרת אלא איסור לאו בעלמא, וא"כ אין האיסור שבסוטה גורם חלות השם "טומאה כעריות". הגורם לחלות השם "טומאה כעריות" שחל בסוטה הוא עצם מעשה הזנות. ולכן שאני סוטה ודאי מסוטה ספק כי בסוטה ודאי הזנות ידועה ולכן חל בה שם טומאה כעריות, ואילו בספק סוטה ליכא לידת הספק דילמא זינתה, אלא כל דיניה חלין מגזיה"כ המחדשת בה דינים ואיסורים בלי לידת הספק דילמא זינתה, ולפיכך לא חל בה השם טומאה כעריות ואפילו מספק. ובדרך זו מבוארת שיטת הרמב"ם שסוטה ודאי נאסרה בעיקר הלאו שלוקין עליו וסוטה ספק בלאו טפל שאין לוקין עליו. דעיקר הלאו דסוטה חל דוקא בסוטה ודאי שזינתה בוודאי ונטמאת לבעלה בטומאת זנות. משא"כ סוטה ספק שלא זינתה ואפילו מספק, ולא חל בה כלל שם טומאה כעריות, ובהתאם לכך נאסרה בלאו טפל בלבד דהיינו באיסור סוטה בלי חלות טומאת סוטה בגברא, וע"ז אין מלקות, דלוקין רק על טומאת סוטה שחלה בגברא דסוטה ודאי שזינתה.

33 ג וקבע הגר"ח זצ"ל שיש להשוות את המחלוקת שבין הרמב"ם ובין התוס' בדין צרת סוטה ספק למחלוקת שביניהם בדין ספק טומאה ברה"י טמא. דהנה הגמרא סוטה כח. ונדה דף ג. למדה דין ספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ספק שאסורה לבעלה. ואיתא בגמרא נזיר דף נז. וז"ל שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה כו' ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוטה, מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו"ל ספק טומאה ברה"ר וכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ע"כ לשון הגמרא. וכתבו בתוס' ד"ה באומר כו' וז"ל והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברה"י, וא"ת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה, וי"ל דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם דודאי אחד טהור עכ"ל. התוס' מבארים שלא אמרי' ספק טומאה ברה"י טמא לטמא את שני הנזירים בטומאה ודאית משום שא"א ששניהם באמת טמאים הם, ומשום הכי מספק הם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה. אך מהרמב"ם לא משמע כן שכתב בפ"ט מהל' נזירות הלי"ד - ט"ז וז"ל שני נזירים שנטמא אחד מהן ואין ידוע מי הוא כיצד מביאין קרבנותיהן, מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו' וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהיו שני הנזירים עומדין ברה"י שספק טומאה שם טמא והיה א' מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא כו' עכ"ל. ומפשטות הרמב"ם משמע שחל על שניהם הדין דעלמא דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, ואעפ"כ מביאין מספק קרבן טומאה א' וקרבן טהרה א' ולא מביאין שני קרבנות טומאה מדין ספק טומאה ברה"י טמא, והדרא קושית התוס' לדוכתא למה לא אמרינן ששניהם טמאים בודאי מדין ספק טומאה ברה"י טמא שמדין זה שורפין תרומה שנטמאת בספק טומאה כמו ודאי תרומה שנטמאת.

34 ואמר הגר"ח זצ"ל שניתן לבאר את הרמב"ם לפי מש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות הל"א וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא בטומאות שהן מעצמו של מת כו' עכ"ל. נזיר אינו מביא קרבנות טומאה אלא אם נטמא לעצמו של מת. וביאר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם סובר שבדין ספק טומאה ברה"י טמא ליכא הכרעת הספק הקובעת שהגברא נטמא לעצמו של המת אלא שחל דין טומאה בפני עצמה על האיש שנטמא מספק ברה"י אבל אינו טמא בטומאה לעצמו של המת. ומשום הכי שני הנזירים אינם מביאים שני קרבנות נזיר טמא מכיון שלא נטמאו בודאי לעצמו של המת דע"פ ההלכה דספק טומאה ברה"י שניהם טמאים בטומאת מת בעלמא שאין הנזיר מגלח עליו. והטומאה לעצמו של המת נשארת בספק שרק אחד מהם נטמא לעצמו של המת, ולפיכך מביאים קרבן א' טמא וקרבן א' טהור. ובכך הרמב"ם לשיטתו בספק סוטה דסובר שחל איסור חדש ולא ספק איסור זנות דסוטה ודאי, ולכן השם דטומאה כעריות לא חל בסוטה ספק המהוה חלות איסור בפני עצמו, ומפני כך צרתה חולצת או מתייבמת. ומאידך לתוס' יש שיטה אחרת, דס"ל שבסוטה ספק חל ספק זנות ממש שמכריעין אותו לחומרא כדין סוטה ודאי ללקות על הלאו ולאסור צרתה ליבום. וס"ל לתוס' דה"ה בספק טומאה ברה"י, שמכריעין את ספק הטומאה לחומרא, וקובעים שנטמא לעצמו של המת להביא קרבן טומאה.

35 ויעויין בפ"ז מהל' קרבן פסח הל"ז שכתב הרמב"ם וז"ל יחיד שנטמא בספק רה"י כו' הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מתים כו' עכ"ל. ונראה שפסקו בפסח אינו קשה על פסקו בנזיר כי הטומאה הדוחה יחיד לפסח שני אינו דוקא חלות טומאה לעצמו של מת אלא כל חלות טומאת מת דעלמא נמי דוחה אותו לפסח שני, ובהתאם לכך אף זה שנטמא מספק טומאת מת נדחה לפסח שני ואע"פ שלא נטמא לעצמו של מת.

36 ולפי ביאור הגר"ח זצ"ל פליגי התוס' עם הרמב"ם בביאור מש"כ בגמרא סוטה דף כח. שסוטה "עשה בה ספק כודאי" - לתוס' כוונת הגמרא היא שספק סוטה אסורה לחומרא בשם איסור סוטה ודאי. ומאידך אליבא דהרמב"ם כוונת הגמרא היא שספק סוטה אסורה בחלות שם איסור חדש בפני עצמו, וספק כודאי ר"ל שכמו שסוטה ודאי אסורה כמו כן סוטה ספק נמי אסורה.

37 תוס' ד"ה צרת. כתבו התוס' וז"ל אבל מ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא"כ היכי פריך סוטה דף ה: ותתיבם ייבומי. לפי גירסתינו בסוף דבריהם התוס' ס"ל דקינוי והסתירה בספק סוטה מולידין ספק ממש עם רגלים לדבר שמא זינתה כסוטה ודאי, ולכן דינה כסוטה ודאי לחומרא, וחולצת ולא מתייבמת בתורת ספק לחומרא, ולכן הקשו היכי פריך בגמ' סוטה ותתיבם ייבומי, הא אסורה להתייבם מספק שמא זינתה. ויוצא אליבא דהתוס' דאף צרת ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת, שלהחמיר יש לחוש שזינתה וצרתה אסורה משום צרת סוטה.

38 אמנם יעויין בהגהות הב"ח דגריס בסוף דברי התוס' וז"ל ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה עכ"ל. ודבריהם לפי גירסת הב"ח לכאורה מחוסרים ביאור, דהיאך יישבו תוס' את קושייתם מהגמ' סוטה במה שפירשו למעלה. ויעויין ברא"ש המבאר את התירוץ הזה וז"ל וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי כו' עכ"ל. ונראה דס"ל כמו שקבע הגר"ח זצ"ל שאין בסוטה ספק לידת הספק ממש שמא זינתה להאסר בספק לאו, מפני דחלות האיסור דסוטה ספק הוי חידוש, ושם איסור בפני עצמו הוא, ומפני כך סוטה ספק נאסרה רק בעשה בלבד ולא מספק לאו דסוטה ודאי, דלית בה דין ספק ערוה וטומאה כלל. ולפי גירסת הב"ח תוס' סבורים כהרא"ש. ומסתבר דס"ל להרא"ש דצרת סוטה ספק מתייבמת וכמו שיטת הרמב"ם, אך בדין זה דבריו סתומים, וצ"ע.

39 רש"י ד"ה צרת סוטה אסורה. ז"ל היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים כו' עכ"ל. צ"ע למה דייק רש"י וכתב שיש שני עדים שהעידו שזינתה תחתיו, הרי לאחר קינוי וסתירה האמינה התורה עד א' להעיד שזינתה סוטה לא. - לא:. וכמו"כ צ"ע ברמב"ם שכתב בפ"ו מהל' יבום הלי"ט וז"ל האשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר והיא נטמאה אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתייבמת כו' עכ"ל, ומשמע מלשונו דבספק סוטה שהעיד בה עד א' שזינתה ולכן אינה שותה שדינה נמי שחולצת ולא מתייבמת, ותמוה דמאחר שהתורה האמינה עד א' להעיד שזינתה למה לא תפטר מייבום ומחליצה כסוטה ודאי שהעידו בו שנים שזינתה.

40 וביאר הגר"ח זצ"ל ששיטת הרמב"ם היא שאין עד אחד המעיד בספק סוטה נאמן לגמרי כמו שני עדים, אלא ס"ל דנאמנות העד אחד חלה רק כדי למנוע השקאתה, וכן משמע מהרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הלי"ד וז"ל האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד א' והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאת בלא כתובה כו' ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה להעיד עליה שזינתה ותאסר על בעלה לעולם ואינה שותה ותצא בלא כתובה כו' עכ"ל. ומהרמב"ם משמע שנאמנות העד חלה רק בנוגע לדינים אלו דהיינו שלא תשתה מהמים המאררים ושתשאר אסורה על בעלה ושתצא בלי כתובה, אך לענין דינים אחרים אינו נאמן.

41 ויעויין עוד ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הלכ"ב שפסק וז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה כו' עכ"ל. ובביאור מחלוקתם אמר הגר"ח זצ"ל דפליגי בזה: אליבא דהרמב"ם אין עד אחד נאמן בסוטה להעיד שזינתה אלא רק כדי למנוע את השקאת המים. ולפיכך אינו נאמן עליה לאוסרה על בעלה בלאו דטומאה. ואילו לגבי האיסור דזונה לכהן עד א' נאמן דשאני איסור זונה לכהן מאיסור טומאה לבעל. איסור טומאה לבעל מהוה איסור דבר שבערוה שזקוק לשני עדים. וגזיה"כ להאמין לעד א' בסוטה מועלת רק כדי שלא להשקותה ולא כדי להאמינו בנוגע ללאו דטומאה דהוי דבר שבערוה שאין עד א' נאמן בו. מאידך האיסור דזונה לכהן אינו חלות שם איסור דבר שבערוה אלא חלות שם איסור בעלמא ולכן חל בו דין עד אד נאמן באיסורין עי' בגיטין דף ב:, ובהתאם לכך עד א' שהעיד שזינתה נאמן באיסור זונה לכהן. מאידך הראב"ד סובר שנאמנות העד א' בסוטה היא נאמנות גמורה כמו בשני עדים ואינה חלה רק כדי למנוע ההשקאה בלבד מפני דס"ל דחלה נאמנות גמורה בעד אחד כמו בשני עדים, ומשו"ה סוטה שהעיד עליה עד א' נאסרה על בעלה בלאו דטומאה כמו סוטה ודאי ולוקין. ועוד ס"ל לראב"ד שאיסור זונה לכהן הוי חלות איסור דבר שבערוה ולכן אין עד אחד נאמן לחדש איסור זונה שאין דבר שבערוה פחות משנים ואע"פ שעד אחד נאמן לאסורה באיסור טומאה שהיא דבר שבערוה, מכל מקום אינו נאמן בדבר שבערוה של זונה לכהן שנאמנות עד א' בסוטה חלה רק בנוגע לאיסורים שבפרשת סוטה. ולכן העד א' נאמן לגבי איסור טומאת סוטה, ואילו בנוגע לאיסור זונה לכהן אינו נאמן דאיסור דעלמא הוא ולא איסור שחל מפרשת סוטה לבעלה, וע"ז אין עד א' נאמן.

42 תוס' ד"ה ר' שמעון אומר. וז"ל ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת עכ"ל. דבריהם צריכים ביאור. ונראה לפרש את כוונתם דתוס' סוברים דאליבא דרב האיסור דסוטה לבעלה והאיסור דסוטה ליבם מהוים חלות שם איסור אחד, איסור "טומאה" שחל מדאורייתא על הבעל ועל היבם ביחד. ויתכן שהסבר הדבר הוא שאישות הבעל וזיקת היבם מהוות חלות אישות אחת דהזיקה הויא המשך של אישות הבעל. וממילא חלות שם טומאת סוטה לבעלה הויא אותה חלות שם טומאת סוטה ליבם. ולפיכך סוטה דרבנן האסורה על בעלה בשם "טומאה" מדרבנן, אסורה אף על היבם מדרבנן, כי אותו חלות שם איסור טומאה מדרבנן חל לאסור את שניהם. משא"כ במשנה דמס' סוטה האומרת שסוטה ספק חולצת ולא מתייבמת ואוסרת סוטה ליבם בשם איסור בפני עצמו, דהיינו האיסור של "לאיש אחר ולא ליבם" וכדאיתא בגמ' סוטה ה:, שאינו אותו שם איסור "טומאה" האוסרתה על בעלה. ובכן האיסור לבעל והאיסור ליבם הויין שני שמות ואינם חלות שם אחת. ומשו"ה ניתן לחלק ולומר שהחכמים גזרו איסור "טומאה" על בעלה מדרבנן ולא גזרו איסור "לאיש אחר" על היבם. 7 בא"ד. ופריך מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה, וכ"ת ממ"נ תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבה כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה, דמסתבר ליה להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה עכ"ל. מתוס' משמע שהשקלא וטריא בסוגיא תלויה בממ"נ שהתוס' הביאו, שקושית הגמרא לא קיבלה את הממ"נ, ולכן הקשה שאין לה לפטור צרתה. ושתירוץ הגמרא קיבלה אותה, ולכן לאחר שחלץ לסוטה דרבנן ממ"נ צרתה פטורה. ועלינו להבין מהו הדיון אם לקבל את הממ"נ או לא.

43 ונראה שיש לעיין בדין היבמה המותרת מדאורייתא אלא שמדרבנן אסורה דהויא סוטה "שטומאה כתיב בה כעריות". ולכאורה יש כאן סתירה בין דין היבמה מדאורייתא לבין דינה מדרבנן. ולפי סברת הממ"נ דנים אותה משני הצדדים בפני עצמם מדאורייתא ומדרבנן כל צד וצד לחוד. ולכן ממ"נ חליצתה מועלת לפטור צרתה, דמדאורייתא מותרת וחליצתה כשרה ופוטרת צרתה, ומדרבנן היא וצרתה אינן צריכין חליצה דפטורות מדרבנן מדין טומאת סוטה כעריות. ומאידך י"ל דא"א לדון על הדין דאורייתא ועל הדין דרבנן משני הצדדים כדינים נפרדים שאף מדרבנן א"א להעלם מהדין דאורייתא. ומדאורייתא הרי היא זקוקה וצריכה חליצה אלא שאסורה להתייבם כסוטה. וכן צרתה חולצת ולא מתייבמת מדרבנן. ולכן חליצתה הויא חליצה פסולה ואינה פוטרת צרתה, שחליצת ערוה מדרבנן לא פוטרת צרת ערוה מדרבנן, וכדאמרינן לקמן כז. לשמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות.

44 ולכאורה לפי מסקנת הסוגיא משמע דנקטינן כסברת הממ"נ ודנים את היבמה מדאורייתא לחוד ומדרבנן לחוד, ולכן ממ"נ חליצתה מועלת לצרתה. ולפי"ז יל"ע בציור של מי שקידש אשה בקידושין שהם כשרים מדאורייתא אלא שפסולים מדרבנן, ואח"כ גירש את אשתו בגט שכשר מדאורייתא אלא שפסול מדרבנן, האם האשה מותרת לשוק או לא. שהרי אף כאן ממ"נ צ"ל מותרת, כי מדאורייתא הגט כשר לקידושיה מדאורייתא, ומדרבנן אינה צריכה גט כי הקידושין פסולים מדרבנן.

45 ויעויין בגמרא גיטין דף י. רש"י ד"ה אלא כי קתני מילתא דליתא בקידושין וז"ל וערכאות נמי ליתא בקידושין היכא דאיכא עדי מסירה ישראל דבגט ושיחרור הוא דגזרי דילמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקידושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום עדי מסירה אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא עכ"ל. רש"י מפרש למה לא גזרו פסול בשטר קידושין שנעשה בערכאות ונמסרה לפני עדי מסירה כשרים כמו שגזרו על גט שנעשה בערכאות. וביאר רש"י שהחכמים יכולים לאסור אשה שגרושה היא מן התורה, אבל הם לא יכולים להתיר אשה המקודשת מן התורה. ויוצא לפרש"י שלא אמרינן בקידושין הפסולים מדרבנן, דמדאורייתא הרי היא מקודשת ומדרבנן אינה מקודשת, דבנוגע לדאורייתא אסורה ובנוגע לדרבנן מותרת, מפני דא"א לרבנן להתעלם מהדין דאורייתא שמקודשת. וצ"ע מ"ש ביבום דלמסקנא אכן נקטינן כממ"נ ודנים את הדין דאורייתא לחוד ואת הדין דרבנן לחוד, ואומרים שמדאורייתא זקוקה וחולצת אבל מדרבנן אינה זקוקה ואפילו חליצה לא צריכה, ואילו בקידושין דנים את הדין דאורייתא ואת הדין דרבנן ביחד ולכן אף מדרבנן מקודשת וצריכה גט.

46 ונראה לחלק עפ"י המבואר במסכת קידושין דף ב: שעיקר חלות הקידושין הוא מה דאסורה על כולי עלמא כהקדש, ולכן בקידושין שחלים מדאורייתא ופסולים מדרבנן אף מדרבנן קדושיה חלין, שאין החכמים יכולים להקל מדרבנן נגד התורה ולהתירה לשוק בזמן שאסורה מדאורייתא חוץ מבמקום שהפקיעו הרבנן את הקידושין מינה מדאורייתא. ונמצא שאף מדרבנן היא אסורה על כולי עלמא משום שאי אפשר להתעלם מדרבנן מאיסור התורה שחלה, ובהתאם לכך דנים את דינה מדאורייתא בהדי דינה מדרבנן. ולכן צריכה גט אף מדרבנן. משא"כ ביבום דעיקר חלות זיקת יבמין הוא להתירה ליבם. ובאופן שנופלת לזיקה מדאורייתא ולא נופלת מדרבנן יכולים החכמים לבא ולגזור איסור דרבנן לחומרא ולאוסרה להתייבם וגם לקבוע שאינה נופלת מדרבנן. בהתאם לכך ביבמה דנים את הדין מדאורייתא שנופלת ואת הדין מדרבנן שאינה נופלת כל דין ודין בפני עצמו, משא"כ בקידושין שדנים את הדין דאורייתא ואת הדין דרבנן ביחד. תמצית החילוק, עיקר כח החכמים הוא לבוא ולגזור איסורים במקום היתר דאורייתא ולא להתיר איסור דאורייתא. ולכן ביבום שעיקר הזיקה חלה להתיר, החכמים יכולים לגזור ולאסור את היבום ואף להפקיע את הזיקה בדיניהם מדרבנן. משא"כ בקידושין, דא"א להם לבוא ולהתיר את איסור הקידושין דאורייתא דזהו יסוד חלות הקידושין. ומוכרחים הרבנן לגזור את דינם ביחד עם הדין דאורייתא.

47 גמ'. בעא מיניה רב יהודה מרב ששת המחזיר גרושתו משניסת כו'. צ"ע, למה בעי רב יהודה רק במחזיר גרושתו משניסת הלא האיבעיא היא אליבא דרבנן האוסרים מחזיר גרושתו אף מן האירוסין, וא"כ מן האירוסין נמי איכא למימר שאוסרת את צרתה כמוה. ואף ברמב"ם צ"ע בזה דכתב בפ"ו מהל' יבום הלי"ג וז"ל חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת עכ"ל, וקשה למה כתב דוקא משנשאת הרי הוא פסק שמחזיר גרושתו אסורה מן האירוסין פי"א מהל' גירושין הלי"ב ובכן למה חילק בין אירוסין לנשואין.

48 ולולי דמיסתפינא י"ל שאפילו אליבא דהרבנן דס"ל שהשם "טומאה" חל במחזיר גרושתו מדין אין מקרא יוצא מידי פשוטו אך שם זה חל רק משנשאת ונבעלה, ולא במחזיר גרושתו מן האירוסין שלא נבעלה, בדומה לרבי יוסי בן כיפר הסובר שעיקר הקרא דטומאה מיירי רק במחזיר גרושתו מן הנשואין בלבד, דהוא הדין לרבנן הלימוד של "טומאה כעריות" חל רק בנוגע למחזיר גרושתו מן הנשואין בלבד. ומאחר שאיסור המחזיר גרושתו ליבום תלוי בשם טומאה כעריות שחל רק מן הנשואין, ולכן מחזיר גרושתו מן האיסורין לא קמבעיא ליה. אמנם חידוש זה לא מצאנו בראשונים הגם שמשמע כן מהגמרא ומהרמב"ם, וצ"ע.

49 תוס' ד"ה צרתה מהו. ז"ל היא גופא לא מיבעי ליה לר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות עכ"ל. מאידך יעויין ברמב"ן שכ' וז"ל הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה כתיב בה ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה, קשיא לן מ"ש מצרת סוטה. ואפשר דס"ל לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה, אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפירוש חייבי לאוין הוא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה, הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת עכ"ל. תוס' סוברים דמחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר פטורה מחליצה ומייבום. ומאידך הרמב"ן סובר שמחזיר גרושתו לריב"כ חולצת ואינה מתייבמת. ונראה שהולכים לשיטתם. הרי ביארנו בשיעורים דאליבא דהתוס' עיקר הפוטר של ערוה הוא חלות השם ערוה שחל בגברא ואילו אליבא דהרמב"ן בחידושיו לקמן דף כ: עיקר הפוטר של ערוה הוא העובדא שלא תופסין בה קידושין ואישות הזיקה. ובכן י"ל אליבא דתוס' דלרבי יוסי בן כיפר דשם "טומאה" כעריות חל במחזיר גרושתו אף חלות שם ערוה חל בה, ולכן פטורה היא מחליצה ומייבום כמו ערוה. מאידך אליבא דהרמב"ן א"א שתהיה פטורה מיבום ומחליצה מדין ערוה דעלמא דהא תופסין בה קידושין, ועיקר הפוטר של ערוה הוא זה שלא תופסין בה קידושין, ולכן סובר הרמב"ן שמחזיר גרושתו נאסרה ליבום כמו חייבי לאוין ועשה האסורין להתייבם, ודינה כמותן שחולצת ולא מתייבמת. וכמו דפליגי תוס' עם הרמב"ן במחזיר גרושתו כמו"כ פליגי בסוטה, דלתוס' חלות דין "טומאה" דבסוטה מטיל עליה שם ערוה לפוטרה מחליצה ומייבום. ואילו אליבא דהרמב"ן סוטה פטורה מחמת גזיה"כ ד"לאחר ולא ליבם" ואילו הפסוק ד"טומאה" מועיל רק ללמדנו שצרתה כמוה, וכמו שמבוארת שיטתו בשיעורים למעלה.

50 ולפי"ז צריכים לעיין קצת ברש"י שכתב בד"ה צרתה וז"ל מהו להתייבם צרתה כמותה כו' עכ"ל, כלומר דס"ל לרש"י שמחזיר גרושתו חולצת אך אינה מתייבמת, וכן כתב לקמן בד"ה פסולה - והיינו כהרמב"ן. ויל"ע, שהרי בסוטה פרש"י דף יא. בד"ה צרת סוטה אסורה שמדרשת "טומאה" לבדה ממעטין סוטה מייבום ומחליצה - וכפירוש התוס'. ואם כן לרבי יוסי בן כיפר, שנאמרה "טומאה" במחזיר גרושתו, למה לא אומרים שפטורה מחליצה ומייבום כמו בסוטה.

51 ונראה שרש"י הבחין בין סוטה לבין מחזיר גרושתו. הרי סוטה נטמאה בזנות ומשום כך חל בה שם ערוה הפוטרתה מחליצה ומיבום, וכשיטת התוס' שהשם של ערוה פוטרת מחליצה. משא"כ מחזיר גרושתו שלא זינתה ולא נטמאה בטומאת ערוה, ואף לרבי יוסי בן כיפר אין בה מציאות של טומאה ושם ערוה לא חל בגברא, אלא כל עיקר דינה הוא שיש לה דינים הדומים לדיני ערוה כמו הדין דצרתה כמותה. אמנם חולצת ולא מתייבמת כמחייבי לאוין ולא פטורה לגמרי כמו ערוה, שכדי שתהיה פטורה אף מחליצה צריכה חלות שם ערוה בגברא, אך ליתא לשם זה במחזיר גרושתו, ואעפ"כ צרתה כמותה וחולצת ולא מתייבמת.

52 בא"ד. אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת עכ"ל. יש להעיר אם מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר בודאי פטורה מחליצה ומייבום משום דטומאה כתיב בה כעריות למה לא תפטור צרתה כערוה. ועיין בגמ' שמבארת וז"ל כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי בן כיפר מאי אע"ג דאמר ר' יוסי בן כיפר טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיב מיעט רחמנא היא תועבה ואין צרתה תועבה או דלמא היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה עכ"ל. ביאור האיבעיא: האם ילפינן מקרא שמחזיר גרושתו אינה נופלת ליבום כלל כאיילונית וצרתה מתייבמת, או שמחזיר גרושתו נופלת ונפטרת כערוה ודין צרתה כמוה שאף היא נפטרת מחליצה ומייבום.

53 בא"ד. ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים ק"ו למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל. ביאור האיבעיה: האם אמרינן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומאחר שכתוב טומאה בפרשת מחזיר גרושתו יש בה חסרון זיקה לענין יבום ונופלת רק לחליצה ולכן דין צרתה כמוה, או"ד שבמחזיר גרושתו חלה זיקה גמורה בין ליבום ובין לחליצה אלא שאסורה ליבום מק"ו כחייבי לאוין דעלמא וא"כ צרתה מתייבמת.

54 גמ'. היא גופה לא קמיבעיא לי דאמרינן קל וחומר וכו'. יש להעיר, הרי האיסור דמחזיר גרושתו הוא לאו בלי עשה, וא"כ קשה דאע"פ שנדון בק"ו שהאיסור חל אף על היבם למה לא דוחה העשה דיבום את הל"ת דמחזיר גרושתו כדין חייבי לאוין דעלמא וכדמבואר לקמן דף כ. - כ:. ונראה שהתירוץ פשוט הוא דהיינו שהעשה דיבום דוחה איסור לאו דביאה ואישות דעלמא, משא"כ איסור מחזיר גרושתו שחל מק"ו על היבם כאיסור יבום, וכשהאיסור אוסר את גופו של היבום לא אמרינן דעשה דיבום דוחה אותו.

55 גמ'. קל וחומר במותר לה אסורה באסור לה לא כל שכן. יעויין בגמ' סוטה דף ו. המבארת את איסור הסוטה ליבם בקל וחומר זה. וז"ל ואם מת חולצת ואמאי תתייבם נמי יבומי וכו' רבא אמר ק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, א"ל אביי אלא מעתה כ"ג שקידש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, נאסרה הא אסירא וקיימא מותר לה אסור לה הוא, אלא אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, אונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי ליכא איסורא עכ"ל, ודברי הגמרא מחוסרים ביאור. ועוד יעויין בתוס' לקמן דף פד: ד"ה שייר פצוע דכא וז"ל אפי' נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא ולא אמרי' במותר לה נאסרה כו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרת בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו עכ"ל, אף דברי התוס' האלו צריכים ביאור.

56 ונראה דהק"ו אוסר את היבם באותו איסור האוסר את הבעל עם אשתו רק כשהאיסור הוי חלות איסור אישות, כלומר באופן שהתורה אסרה את גוף האישות של הבעל באשתו, כגון איסור סוטה לבעלה שאישות הבעל באשתו סוטה נאסרת. וכן במחזיר גרושתו שהתורה אסרה את עצם האישות של הבעל בגרושתו וכדכתיב דברים כ"ד, ד "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה", ואיתא בקידושין דף עח. ז"ל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. הגמרא קבעה דלוקין על מחזיר גרושתו רק בשקידשה ובעלה ולא על ביאה לבדה דעיקר חלות האיסור הוי איסור אישות ולא איסור ביאה בעלמא. וכשעיקר חלות האיסור היא האישות הק"ו קובע שהאיסור חל נמי על היבם. ביאור הדבר שזיקת היבם מהוה המשך האישות של האח המת, ומשום כך איסור האישות של הבעל באשתו נמשך וחל נמי בזיקה ואוסר את היבם בזקוקתו כמו שאחיו המת היה אסור באשתו. ובכך נמי מבואר מדוע האיסור דאשת כהן שנאנסה לא חל על יבם חלל, וכן מדוע האיסור דבעל פצוע דכא לא חל על יבם שאינו פצוע דכא, כי האיסורים האלו אינם חלות איסורי אישות אלא איסורי ביאה בעלמא.

57 אמנם יש לעיין בזה שהרי הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר כו' עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל טעות גדול היא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרינן בעל ולא קידש לוקה הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן, והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל. הרמב"ם והראב"ד פליגי בדין מלקות דחייבי לאוין, דאליבא דהרמב"ם לוקין דוקא אם קידש ובעל ואילו אליבא דהראב"ד לוקין על ביאה לחודה. וצ"ע דבשלמא אליבא דהראב"ד ניחא דאיסורי סוטה ומחזיר גרושתו חלים מדין איסורי אישות ואילו שאר איסורי ביאה שבתורה אינם חלים כאיסורי אישות אלא חלין כאיסורי ביאה. אך אליבא דהרמב"ם קשה שהרי ס"ל שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל, ומשמע מכך שחלים כאיסורי אישות, וא"כ מ"ש איסורי חייבי לאוין דעלמא שלא חלים על היבם מאיסורי סוטה ומחזיר גרושתו שחלים על היבם.

58 ונראה שאף לרמב"ם חלות האיסור שחל בחייבי לאוין הוי חלות איסור ביאה ולא חלות איסור אישות אלא דס"ל שרק ביאת אישות אסרה תורה ולא ביאה בעלמא. ומשום כך לוקה רק אם קידש ובעל כדי שביאתו תהיה ביאת איש באשתו שהיא אסורה. ואילו אם בא עליה בזנות אינו לוקה משום שלא בעלה ביאת אישות. אך עכ"ז עיקר וגופו של האיסור הוא הביאה ולא האישות.

59 והנה כ"ע מודים במחזיר גרושתו שחייב רק אם קידש ובעל וכדאיתא במס' קידושין דף עח. ז"ל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם פי"א מהל' גירושין הלי"ב ז"ל המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון ואם החזיר הראשון ובעלה לוקין כו' עכ"ל. והראב"ד הסכים עם ההלכה. ולכאורה יש להקשות מכאן על הביאור שאמרנו שעיקר האיסור דמחזיר גרושתו היא האישות, והרי במחזיר גרושתו לוקין רק אם בעלו. ונראה שאף זה אינו קשה די"ל שעיקר האיסור במחזיר גרושתו היא האישות אלא שהביאה גומרת את חלות האישות, ולכן דוקא אישות שהיתה בה ביאה מחייבת, ועכ"ז גופו של האיסור הוי חלות האישות ולא מעשה הביאה. ונמצא שאף שבין חייבי לאוין דעלמא לרמב"ם ובין מחזיר גרושתו צריכים קידש ובעל כדי לחייבו מכל מקום חלוקים ביסוד דינם, דבחייבי לאוין דעלמא עיקר חלות האיסור הוא איסור ביאה באשתו משא"כ במחזיר גרושתו עיקר חלות האיסור היא אישות שנגמרת על ידי ביאה.

60 ברם צ"ע על מה שכתבנו מדברי התוס' לעיל דף יא. ד"ה צריכה חליצה מן האחין שכתבו וז"ל מתייבמת אינה, מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש עכ"ל. והנה התוס' איירי באיסור חלוצה על החולץ שנאסרה בלאו ד"לא יבנה" דדרשינן דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה, ומק"ו נאסרת להתייבם לאחיו, ולכאורה הלאו הזה חל כאיסור ביאה דעלמא כשאר חייבי לאוין שבתורה ולא כחלות איסור אישות כבסוטה ובמחזיר גרושתו, וא"כ צ"ע למה אמרו התוס' שמק"ו נאסרה החלוצה על האחין, הרי ביארנו שהק"ו לא חל באיסורי ביאה דעלמא אלא רק באיסורי אישות בלבד.

61 אך יעויין לעיל בתוס' דף י: ד"ה החולץ שכתבו וז"ל וליכא למימר דנקט וחזר וקדשה לאשמועינן דהוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל לאו איכא לפי שקידשה דאמרינן בקידושין דף עח. מודים במחזיר גרושתו ס"א חלוצתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דרך בנין בית אסרה תורה עכ"ל. תוס' קבעו דאין מלקות אם קידש חלוצתו מדאמרינן במסכת קידושין דלוקה רק אם בעל משום שדרך בנין בית אסרה תורה. והנה יש שתי גירסאות בתוס', "גרושתו" או "חלוצתו". אם הגירסא היא "גרושתו" צ"ע מהי השייכות בין דינה לבין דין חלוצתו. ונראה שהתוס' השוו את איסור החלוצה לאיסור מחזיר גרושתו משום ששניהם מהווים חלות איסורי אישות. ולפי הגירסא "חלוצתו" הדרשה "דרך בנין בית אסרה תורה", קובעת שגוף האיסור דחלוצתו הוא "בנין בית" דהיינו עצם האישות ולא רק מעשה הביאה. ויוצא שאף בחלוצתו כמו במחזיר גרושתו לא ילקה על ביאה בלי קידושין כי עיקר האיסור הוא חלות האישות שנגמרת בביאה. ולפי זה מיושבת קושיית התוס', שהקשו למה נקטה הגמרא את המחלוקת בין ר"י ור"ל בחולץ את יבמתו וחזר וקדשה ולא בחולץ את יבמתו וחזר ובא עליה או חזר ובא עליה אחד מן האחין. ומיושב, כי בלי קידושין כ"ע מודים שאינו לוקה כי עיקר האיסור הוי האישות ולא הביאה. אך מזה שתוס' לא תירצו כך משמע דלא ס"ל הכי אלא דאיסור חלוצתו איסור ביאה הוא ולא איסור אישות, ואם כן קושיין הדרא לדוכתא דמאי שנא איסור חלוצה מאיסור פצוע דכא ואיסור אשת כהן שנאנסה, שתוס' לעיל דף יא. בד"ה צריכה אמרו שאיסור חלוצה של המת אוסר את ביאת היבם מק"ו, ומאידך באיסור פצוע דכא אמרו תוס' לקמן דף פד: ד"ה שייר שהיבם לא נאסר מק"ו, וכן אמר רבא בגמ' סוטה דף ו. שהק"ו אינו אוסר את אשת כהן שנאנסה על אחיו החלל, וצ"ע מ"ש.

62 ונראה דיתכן שתוס' אינם מקבלים את ההבדל הנ"ל בין איסורי אישות לבין איסורי ביאה וס"ל דבכל מקום ניתן לדון את הק"ו. אלא שהבחינו בין איסורי ביאה ואישות בעלמא לבין איסורים התלויים בחלות שם בגברא של המת. דהיינו דהק"ו חל באיסורים אחרים ולא באיסורים התלויים בחלות שם שחל בגברא. ולפיכך באיסורי סוטה מחזיר גרושתו וחלוצה הק"ו חל, שהרי הם איסורים בעלמא שחלו על האח המת ומק"ו חלים נמי על היבם. משא"כ איסורי כהונה התלויים בחלות שם כהן שבגברא ואיסור פצוע דכא התלוי בחלות שם פצוע דכא בגברא, דמכיון דביבם לא חל אותו חלות שם בגברא אין לאוסרו מהק"ו, ולכן האיסורים האלה אינם חלים עליו.

63 אך צ"ע בביאורנו שהרי אף סוטה וחלוצה מהוות חלות שם בגברא. ונראה לחלק בין חלות שם בגברא שיש במת שפקע במיתתו ודלית ליה ליבם ומשו"ה היבמה מותרת לו, לבין חלות שם בגברא של היבמה שישנה בה אף אחרי מיתת בעלה שלכן אסורה היא על היבם כמו שאסורה על בעלה.

64 ברם לפי המהלך הראשון ניתן לתרץ את מה שהקשו בתוס' דף יב. בד"ה מי דהגמרא דנה בק"ו הזה בשני מקומות - במס' סוטה לענין דין סוטה ליבם וכאן במס' יבמות לענין דין מחזיר גרושתו ליבם - והרי הם שני דיונים נפרדים שהגמרא לא השוותם, והקשו התוס' מדוע חילקם הגמרא לשני דיונים ולא הביאה ראייה מאיסור סוטה לאיסור מחזיר גרושתו. אך לפי מש"כ ביסוד הק"ו שהוא חל רק כשהאיסור מהוה איסור אישות ולא איסור ביאה יש ליישב קושייתם, שיש לומר שספק הגמ' לפנינו הוא האם איסור מחזיר גרושתו הוי איסור אישות וממילא נכלל בק"ו או דלמא הוי רק איסור ביאה ואינו נכלל בק"ו. וכן יש לומר בסוטה שהאמוראים שם חלוקים האם מהווה איסור אישות ודק"ו חל או שמהווה איסור ביאה ואינה בכלל הק"ו. ולכן כל אחד ואחד מהוה דיון בפני עצמו, כי בשניהם יש לדון בלחוד האם האיסור חל כאיסור אישות או כאיסור ביאה, וניתן לחלק בין סוטה לבין מחזיר גרושתו בנידון זה. ובהתאם לכך מבואר מדוע הגמרא לא השווה את שני הדיונים. שאפילו למאן דאמר בסוטה שאסורה ליבם מק"ו מפני שהוא איסור אישות יתכן שלא יאסור מחזיר גרושתו ליבם משום דהוי איסור ביאה ולא איסור אישות, וכן י"ל להיפך שמחזיר גרושתו מהוה איסור אישות וסוטה מהוה איסור ביאה.

65 גמ'. מי אלים ק"ו למידחי צרה או לא. ר"ל האם ע"פ הק"ו חסרה למחזיר גרושתו זיקה המתרת ובכן דין צרתה כמוה שאף היא אינה מתייבמת. או"ד לא חסרה למחזיר גרושתו זיקה אלא שנאסרה כחייבי לאוין ועשה דעלמא ובכן הרי היא אסורה ולא צרתה וכדין צרת חייבי לאוין ועשה.