רש"ש על ראש השנה כ״ח

1 גמרא המודר הנאה ממעין כו'. ק"ל מדוע דלג מהזאה לטבילה הלא יכול היה לאשמעי' בהזאה גופה דאתחיל בה ולומר המודר הנאה ממי חטאת מזין עליו בימה"ג כו' כמו בבבא דרישא. ואין לומר כיון דאפר פרה מקדשי ב"ה היא ואסור בהנאה בלא"ה תו לא אתי איסור נדר וחייל עלה וכדעת הרז"ה שהביא הר"ן בפ"ג דשבועות גבי הא דכיום שנהרג בו גדליה ב"א דבקיום מצות ל"ת לא חייל נדר ע"ש. דז"א מתרי טעמי חדא דבאפר אין בו מעילה כדאיתא במנחות ריש דף נב ע"ש. שנית דמשכחת לה דנדר ממים חיים שמקדשין בהם את האפר דחולין בעלמא נינהו. ואולי י"ל דלרבותא דטובל בו בימה"ג נקיט מעין דאע"ג דפעמים מלוכלך בטיט וצואה ורוחץ אפי' בימה"ג כדאיתא בביצה יח ב אשמעי' דזה לא חשיבה הנאה :

2 גמ' שם כפאו ואכל מצה יצא. הר"ן כ' בשם הרא"ה דדוקא בכה"ג אבל כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי ל"י יד"ח. והט"א מדמה לזה הא דברכות בדנקט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא הוא. ומתוך כך תמה על הר"ן שסותר א"ע ע"ש. ואנכי תמה על גודל חכמתו דבשלמא אם היה שם צורך לצאת י"ח שתיית שכר כגון בנשבע לשתותו שפיר הוה דמי להא דהרא"ה. אבל שם איירי לענין לצאת יד"ח הברכה והרי יודע שאומר ברוך אתה כו' אלא דנתכוין לצאת בו ידי בפה"ג ודומה ממש לתוקע לשיר וזה ברור לע"ד:

3 גמ' שם אמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא. ברא"ש הגי' רבה וכ"מ להדיא במלחמות ור"ן וכ"מ לקמן ע"ב א"ל שאני אומר כו' ובסה"ע רבא אמר לצאת כו'. ודלא כב"ח בהגהת הרא"ש:

4 רש"י ד"ה ה"ג למימרא דסבר רבא כו'. לכאורה ה"נ להגיה רבה. אמנם ראיתי ברא"ש ור"ן דגרסי לעיל רבא:

5 רש"י ד"ה אם קול הברה שמע. עם קול השופר ל"י. לכאורה קשה דהא לעיל מסקינן דבשופר כיון דחביב יהיב דעתי' ושומע ב' קולות יחד כמש"כ שם בס"ד. וי"ל דכה"ג דהכא הוי כמו תרי קלי מחד גברא דאמרי' שם דאין האוזן יכולה לשמוע:

6 רש"י ד"ה של עולה. ותלשו מחיים כו'. לאו דוקא ולא אתי לאפוקי אלא לאחר זריקה וכדמסיק:

7 תד"ה בשופר. אבל במזיד אין מעילה ולא נפיק לחולין. כצ"ל:

8 גמרא אבל הכא זכרון תרועה כו'. נ"ל דדייק מלשון זכרון דכיון דקאתי לזכרון דהיינו שיעלה זכרוננו לטובה כדלעיל טז נצטרך לה כוונה. או דזכרון משמעו שתעשה בזכרון ורעיון נאות דהיינו כוונה למצוה:

9 גמ' שם סבור חמור בעלמא הוא. ק"ל במגילה מא"ל דהא ל"י אא"כ שומע כל תיבה ותיבה כתיקונה וא"כ יודע שמגילה הוא שומע. וי"ל דמ"ל בלועז ששמע אשורית:

10 גמ' שם א"ל ר' יהושע ה"ה עובר על בל תוסיף. עי' במלחמות שכ' דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולין לשם חובה ואפילו חטאת כדאי' בפ"ק דזבחים ע"ש. ותימה דבס"פ ב"ש מו ב איתא מתיב רבה כו' א"ל אביי כו' הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהל' פה"מ ה"ד ועי' בתור"ע שם פ"א אות ט:

11 גמ' שם והא הכא כיון דיהיב ליה מתנה מבכור עברה ליה לזמניה. הקשה לי חכם אחד דהא בזבחים פ ב בהג"ה שבתד"ה בל תוסיף בסה"ד כתבו דהבל תוסיף היינו מה שנכרת המתנה משני צדדין ע"ש. וזהו בבת אחת. והשבתי לו דהכא דייק מפני שא"א לצמצם ואע"ג דר"א ס"ל דאפשר לצמצם בכורות ר"ד יח מ"מ לר' יהושע לא מצינו שיסבור כן וביבמות כח אמרינן לא סתים לן תנא כריה"ג. וגם סתם בר פלוגתיה דר"א הוא ר"י ודפליגי עליה בנמצא מכוון בין ב' עיירות ס"ל דא"א לצמצם כדמסקינן בבכורות שם. אבל ז"א דא"כ ישאר קושיית התוס' דשם דשניה תעלה לשיריים ואכמ"ל:

12 תד"ה דלמא. ומיהו לא קיימא מסקנא הכי. בחדושי הגרע"א הקשה דגם למסקנא יקשה כיון דמכוון למצוה כו'. ותימה דהרי רבא בהא דחדש דלעבור של"ב בעי כוונה בא לתרץ קושיית אלא מעתה הישן בשמיני כו' וכ"כ הר"ן להדיא ועי' רש"י בעירובין צו דהקושיא היא מהא דשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ור"ל דאי שמיני הוא לא מכוין למצוה וכפרש"י שם וכ"מ לישנא דאלא מעתה דר"ל אי לא בעינן כוונה כדמוכח שם וכפרש"י כאן ועי' לעיל בתד"ה ומנא תימרא: