ר"ן על נדרים ז׳ ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ג׳ ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ה׳ »

1 תמורה פתח ↗

אֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְאֵימָא לָא תִּיהְוֵי לֵיהּ נְקִיּוּת כְּלָל! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״לֹא יִנָּקֶה״ וְלִישְׁתּוֹק, ״ה׳״ לְמָה לִי? בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה הוּא דְּאֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״לַשָּׁוְא״ ״לַשָּׁוְא״ שְׁנֵי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא — תְּנֵיהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר, דְּלוֹקֶה. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַאֲכַל — הָתָם הוּא מַעֲשֵׂה עֲבַד, וְאֶלָּא דְּאָמַר ״שֶׁאוֹכַל״ וְלָא אֲכַל — הָהוּא מִי לָקֵי? וְהָאִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זֶה הַיּוֹם״ וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אָכַל — רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמְרִי: אֵינוֹ לוֹקֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה, דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ הַתְרָאַת סָפֵק, וְכׇל הַתְרָאַת סָפֵק אֵין לוֹקִין עָלָיו! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: תְּהֵא בְּ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״. וּמַאי שְׁנָא דְּקָא מְרַבֵּה ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מֵ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל? אָמַר רָבָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שֶׁקֶר דּוֹמֶה לְשָׁוְא, מָה שָׁוְא לְשֶׁעָבַר, אַף שֶׁקֶר לְשֶׁעָבַר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. וְזוֹהִי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זוֹהִי לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְלֹא ״אָכַלְתִּי״, דְּלָא לָקֵי? לֹא, זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ מַיְיתֵי קׇרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ לָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן. וּמַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל מִילְקָא לָקֵי. אֵימָא סֵיפָא: זוֹהִי שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. ״זוֹהִי״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, דְּלָא לָקֵי? לֹא, זוֹהִי דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקׇּרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ — מַיְיתֵי קׇרְבָּן. וּמַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: מְבִיאִין קׇרְבָּן לְשֶׁעָבַר. וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל! אֶלָּא, מִדְּסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא — רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, אֶלָּא לְמַעוֹטֵי ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל. וּמַאי שְׁנָא, מִשּׁוּם דְּקָאֵי בִּלְהַבָּא — מְמַעֵט לְהַבָּא, קָאֵי בִּלְהַבָּא — מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר? וּמֵימֵר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: לָא תִּתְנִי ״וּמֵימֵר״, מִשּׁוּם דִּבְדִיבּוּרוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה. הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אָמַר קְרָא ״אִם לֹא תִשְׁמֹר״, וּכְתִיב ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכּוֹתְךָ״. הַפְלָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו״ — הֱוֵי אוֹמֵר: הַפְלָאָה זוֹ מַלְקוֹת. אֵימַר: אֲפִילּוּ שְׁבוּעַת אֱמֶת? בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״שְׁבוּעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״. אֵימַר הָנֵי מִילֵּי לְפַיֵּיס אֶת חֲבֵירוֹ, אֲבָל מִילְקָא לִילְקֵי? לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דְּהָכְתִיב ״וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״. הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. הָכְתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״. אֶלָּא לְמַאי אֲתָא — לִמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם. וְאֵימָא — לְמוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה? מִי גָּרַע מְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם מִמּוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה? אֲנַן, הָכִי קָא קַשְׁיָא לַן: אֵימָא מוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה — תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמַלְקוֹת, אֲבָל מְקַלֵּל חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם, כֵּיוָן דְּקָעָבֵיד תַּרְתֵּי, דְּקָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה וְקָמְצַעַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ — לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמַלְקוֹת!

2 גליון הש"ס פתח ↗

בהר"ן ד"ה ואם לא. לא שיהא בנידוי מאיליו. עי' קדושין כח ע"א תד"ה הקורא. ובנדה ד' יג ע"ב תד"ה המקשה:

3 תמורה פתח ↗

אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״לַשָּׁוְא״ ״לַשָּׁוְא״ שְׁנֵי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא — תְּנֵיהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר, דְּלוֹקֶה.

1 השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו - בריש תמורה דף ג: מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב דברים י את ה' אלהיך תירא:

2 ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי - לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק אלא כדאמרן:

3 שבכל מקום - טעמא קא יהיב למאי דאמרינן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי שהרי עכשיו חמור דשם עניות מצויה דכתיב שמות כ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר זכריה ה וכלתו ואת עציו ואת אבניו ובתמורה דף ג: מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר:

1 נדרים פתח ↗

אָמַר רַב חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וְאִם לֹא נִידָּהוּ — הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִידּוּי. שֶׁכׇּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה.

2 הגהות יעב"ץ על נדרים פתח ↗

ר"ן ד"ה ואם לא נדהו וכו' אלא ראוי להתנדות. נ"ב דבר זה צריך ביאור דהא ודאי מיירי דלא הוה אינש אחרינא בהדיה דא"ה ההוא נמי נידוי מנודה הוא ומי יפדה אותם. וצ״ל שהשומע ולא נדה הוא חייב לנדות את עצמו כענין מר זוטרא חסידא דבסמוך כי מחייב בר בי רב שמתא כו':

3 נדרים פתח ↗

« ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ג׳ ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ה׳ »