ר"ן על נדרים ד׳ א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים ד׳ ע״א:ב׳ ר"ן על נדרים ד׳ ע״א:ה׳ »

1 נדרים פתח ↗

אֲפִילּוּ הָכִי קָם לֵיהּ בְּ״בַל תְּאַחֵר״, מִשּׁוּם דְּקָא מְאַחַר נְזִירוּת דְּטָהֳרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: הוֹאִיל וְכֵן, נָזִיר שֶׁטִּימֵּא עַצְמוֹ בְּמֵזִיד — עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תְּאַחֵר״ דִּנְזִירוּת טָהֳרָה.

2 נדרים פתח ↗

2 דרכי משה (עמיאל) פתח ↗

על הגמ' דנדרים ד, א הנ"ל "א"ר אשי, הואיל וכן, נזיר שטמא עצמו במזיד, עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה" - כתב הר"ן שם "נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר בבל תאחר, ולקי. דאע"ג דכבר אזהריה רחמנא אטומאה בתרי לאוי, כדכתיב לא יטמא וכתיב נמי על כל נפשות מת לא יבא, ואמר נמי והימים הראשונים יפלו; לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר, אלא, מילקא נמי לקי משום בל תאחר".

1 דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה - ומש"ה קם ליה בבל תאחר:

2 הואיל וכך - כלומר כיון דאמרת דאע"ג דחל עליה נזירות כיון דלא חייל עליה בטהרה איכא בל תאחר אף נזיר טהור שטימא עצמו במזיד עובר בבל תאחר ולקי דאע"ג דכבר אזהריה רחמנא אטומאה בתרי לאוי כדכתיב לא יטמא וכתיב נמי על כל נפשות מת לא יבא ואמר נמי והימים הראשונים יפלו לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר אלא מילקא נמי לקי משום בל תאחר:

2 פתיל תכלת פתח ↗

ולכאורה, יש להביא ראיה, מסוגיא דהתם לסברת השאגת אריה ז"ל, דאיתמר התם חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה ר"ל אמר פטור קלא לא הויא מעשה, יעו"ש, ועד כאן לא קאמר רבי יוחנן חיוב אלא משום דעקימת פיו הויא מעשה, הא אי עקימת פיו לא הויא מעשה היה פטור אפילו לרבי יוחנן, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ואמאי הא בשעת דישה לא תהא חסימה אמר רחמנא ונצרף מעשה הדישה, אלא ודאי כיון דעיקר האיסור על החסימה נאמר, והחסימה היא בשב ואל תעשה. אמנם באמת זה אינו, דודאי לא גרע חסמה בקול, מאלו חברו היה חסמה, שחייב הדש, כדאמרן החוסם פי פרה פטור ואינו לוקה אלא דש, ופירש"י החוסם את הפרה ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה פטור הראשון, ואינו חייב אלא הדש, אלא ודאי דחסמה בקול היינו שחסמה ודש בקול, וכן משמע מבואר להדיא מלשון התוס' ז"ל שם ד"ה רבי יוחנן יעו"ש, אבל ודאי אי עושה מעשה ודש בה לוקה, כדאמרן דמצרפינן מעשה הדישה להחסימה דליחשב יש בה מעשה, וזה ראיה ברורה לסתור כללא דהשאגת אריה ז"ל, והכי נמי מוכח להדיא, מהא דנדרים ד. אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה, ופי' הר"ן שם דלקי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות פ"ה הכ"א יעו"ש, והרי לאו דבל תאחר אין בו מעשה, כיון שהגורם לעבירת הלאו היה במעשה, וחשיב יש בו מעשה, ולקי, והכי נמי אשכחן גבי מקיים כלאים בכרם דלוקה, אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה, וכתבו רש"י ותוס' במס' ע"ז סד. דהיינו כשעשה גדר סביב הכלאים יעו"ש, ובמס' מכות ד: תוד"ה הא הרי אע"ג דבעיקר הלאו אין בו מעשה, כיון שהגורם לעבירת הלאו הוא במעשה, לאו שיש בו מעשה חשבינן ליה. מיהו זה יש לדחות, דאפשר לומר, דזה הגורם להקיום הוא בכלל עצם הלאו, אכן מהאי דב"מ גבי לאו דחסימה, ומהאי דנדרים בלאו דבל תאחר, הוא ראיה ברורה, אלא שבאמת נמצא בזה כמה סתירות דאשכחן נמי דוכתי דמעשה שאינו מעיקר העבירה לא מצרפינן לה לעיקר העבירה והכי נמי אשכחן במס' זבחים כט: דמחשב בקדשים הוי לאו שאין בו מעשה יעו"ש, והרי מחשב בקדשים, היינו בשחיטה או בזריקה, והרי יש כאן מעשה השחיטה או הזריקה, ומ"מ כיון שאין המעשה מעיקר העבירה לא מצרפינן לה להעבירה דלהוי לאו שיש בו מעשה, ונראה דהחילוק בזה הוא, בין שהמעשה הוא מכריח את העבירה, שאי אפשר כלל שיעשה מעשה זה, ולא יבא לידי עבירת הלאו, או ביטול העשה, לבין היכא שהמעשה אינו מכריח את העבירה, דהיכא שהמעשה מכריח את העבירה, מצטרף להעבירה דליחשב שעובר בקום ועשה, ולהכי לאו דחסימה כשדש במעשה, חשיב יש בו מעשה, שהרי עבירת הלאו מתדבק עם פעולת המעשה, שהרי כשבא לדוש עם הבהמה חסומה, אי אפשר שלא יפגע בעבירת הלאו, וכן מקיים בכלאים במעשה, הרי בהכרח במעשיו פוגע בעבירת הלאו, וכן כשלובש בגד בת חיובא בלא ציצית, הרי בהכרח בלבישה זו פוגע בביטול מ"ע של ציצית, ושפיר צריכי התוס' לחדש, הא דהוי שב ואל תעשה משום דחיוב העשה הוא אחר הלבישה, והגם דגם מעשה היתר מצרפינן, וצריך לומר כמו שנתבאר, דלא שייך לצרף מעשה היתר דידיה אלא לעקירה דידיה, ולא לעקירת חכמים ועקירת חכמים בשב ואל תעשה הוא, כיון שחיוב העשה הוא אחר הלבישה, אבל היכא שאין המעשה מכריח את עבירת הלאו לא מצרפינן לה, ולהכי שפיר לאו דלא יראו פני ריקם הוי אין בו מעשה, דלא שייך לצרף מעשה ראית פנים בעזרה, דאטו מעשה ראית פנים בעזרה מכריח לעבירת הלאו דלא יראו פני ריקם, הרי יכול הוא להביא העולת ראיה, והרי יש לה תשלומין, ורק רצון מחודש הוא אצלו שלא רצה להביא ואין העבירה מתדבק עם פעולת מעשה ראית פנים בעזרה, אלא שעל ידי ראית פנים בעזרה, נתחייב להביא וקאי בחיוב דלא יראו פני ריקם, אבל עבירת הלאו אינו מוכרח שיעבור מחמת מעשה ראיית פניו בעזרה, וכן מחשב בקדשים, אטו עבודת השחיטה או הזריקה מכריחו לחשב, הרי השחיטה או הזריקה אינם מכריחין אותו לעבירת המחשבה, ומילתא אחריתי היא מה שמחשב, ולא שייך לצרף מעשה השחיטה או הזריקה למחשבתו, והבן:

« ר"ן על נדרים ד׳ ע״א:ב׳ ר"ן על נדרים ד׳ ע״א:ה׳ »