פני יהושע על ברכות ט׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ברכות ח׳ ×¢×´×‘ פני יהושע על ברכות י׳ ×¢×´× »

1 סוכה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: חָתָן וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכׇל בְּנֵי חוּפָּה, פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע.

3 זבחים פתח ↗

שִׁינָּה בַּאֲכִילָתָן. הַבְּכוֹר – נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר – לְכׇל אָדָם; וְנֶאֱכָלִין בְּכׇל הָעִיר, בְּכׇל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח – אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי.

5 ברכות פתח ↗

מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם — דִּכְתִיב: ״וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל״. מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל — מִשּׁוּם מַשּׂוֹי.

6 ראש השנה פתח ↗

מִי דָּמֵי? הָתָם כְּנַעַן, הָכָא סִיחוֹן! תָּנָא: הוּא סִיחוֹן, הוּא עֲרָד, הוּא כְּנַעַן. סִיחוֹן — שֶׁדּוֹמֶה לִסְיָיח בַּמִּדְבָּר, כְּנַעַן — עַל שֵׁם מַלְכוּתוֹ, וּמָה שְׁמוֹ — עֲרָד שְׁמוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עֲרָד — שֶׁדּוֹמֶה לְעָרוֹד בַּמִּדְבָּר, כְּנַעַן — עַל שֵׁם מַלְכוּתוֹ, וּמָה שְׁמוֹ — סִיחוֹן שְׁמוֹ.

6 מנחות פתח ↗

וְרַבָּנַן, הַאי ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בּוֹ בָּהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע, דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן.

7 יומא פתח ↗

וּמִנַּיִן שֶׁבְּ״אָנָּא״? נֶאֱמַר כָּאן ״כַּפָּרָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּחוֹרֵב ״כַּפָּרָה״. מָה לְהַלָּן בְּ״אָנָּא״, אַף כָּאן בְּ״אָנָּא״. וּמִנַּיִן שֶׁבַּ״שֵּׁם״? נֶאֱמַר כָּאן ״כַּפָּרָה״, וְנֶאֶמְרָה בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה ״כַּפָּרָה״. מָה לְהַלָּן בַּ״שֵּׁם״, אַף כָּאן בַּ״שֵּׁם״. אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא חוֹרֵב מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה לָא יָלֵיף — מַאי דַהֲוָה הֲוָה. אֶלָּא עֶגְלָה עֲרוּפָה תֵּילַיף מֵחוֹרֵב? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: ״הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״, וְאִילּוּ בְּ״אָנָּא״ לָא קָא אָמַר. קַשְׁיָא. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם הָבוּ גּוֹדֶל. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״, אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר צַדִּיק עוֹלָמִים, אַתֶּם תְּנוּ בְּרָכָה. מַתְנִי׳ בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם, וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת, שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח. בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה. מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. הֵילֶנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פֶּתַח הֵיכָל, וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ. נִקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח. גְּמָ׳ מִדְּקָאָמַר לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, מִכְּלָל דְּמִזְבֵּחַ לָאו בְּצָפוֹן קָאֵי. מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא: ״צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳״, שֶׁיְּהֵא צָפוֹן כּוּלּוֹ פָּנוּי, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְהָא רֵישָׁא אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא! כּוּלַּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, וּתְנִי בְּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב בִּשְׂמֹאלוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְהַלֵּךְ לִימִין רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. תְּנַן: הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב בִּשְׂמֹאלוֹ! וְעוֹד, תַּנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ — הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל בִּימִינוֹ, וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע, גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ, וּרְפָאֵל בִּשְׂמֹאלוֹ. תַּרְגְּמַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא: כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בּוֹ רַבּוֹ. וְהָתַנְיָא: הַמְהַלֵּךְ כְּנֶגֶד רַבּוֹ — הֲרֵי זֶה בּוּר, אֲחוֹרֵי רַבּוֹ — הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ! דְּמַצְדֵּד אַצְדּוֹדֵי. וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת״, גּוֹרָלוֹת שֶׁל כׇּל דָּבָר. יָכוֹל יִתֵּן שְׁנַיִם עַל זֶה וּשְׁנַיִם עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גּוֹרָל אֶחָד לַה׳ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״ — אֵין כָּאן לַשֵּׁם אֶלָּא גּוֹרָל אֶחָד, וְאֵין כָּאן לַעֲזָאזֵל אֶלָּא אֶחָד. יָכוֹל יִתֵּן שֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֲזָאזֵל עַל זֶה וְשֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֲזָאזֵל עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גּוֹרָל אֶחָד לַה׳״ — אֵין כָּאן לַה׳ אֶלָּא אֶחָד, וְאֵין כָּאן לַעֲזָאזֵל אֶלָּא אֶחָד. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״גּוֹרָלוֹת״ — שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁל זָהָב וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. גּוֹרָלוֹת שֶׁל כׇּל דָּבָר: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּצִּיץ שֶׁהַשֵּׁם כָּתוּב עָלָיו וְהוּא שֶׁל זָהָב, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גּוֹרָל״ ״גּוֹרָל״ רִיבָּה, רִיבָּה שֶׁל זַיִת, רִיבָּה שֶׁל אֱגוֹז, רִיבָּה שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ. בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר וְכוּ׳. תָּנָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בְּתָמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. תָּנָא: שַׁחֲרִית בְּמִילּוּאוֹ — מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הָעֶלְיוֹן, עַרְבִית בִּירִידָתוֹ — מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַתַּחְתּוֹן. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר וְכוּ׳. מַאי מוּכְנִי? אָמַר אַבָּיֵי: גִּילְגְּלָא דַּהֲוָה מְשַׁקְּעָא לֵיהּ. מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים וְכוּ׳. נַעְבְּדִינְהוּ לְדִידְהוּ דְּזָהָב! אָמַר אַבָּיֵי: בִּידוֹת סַכִּינִין. מֵיתִיבִי: אַף הוּא עָשָׂה כַּנֵּי כֵלִים, וְאוֹגְנֵי כֵלִים, וִידוֹת כֵּלִים, וִידוֹת סַכִּינִין שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי: בְּקַתָּתָא דְּנַרְגֵי וַחֲצִינֵי. הֵילֶנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב וְכוּ׳. תָּנָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת נִיצוֹצוֹת יוֹצְאִין מִמֶּנָּה, וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע. מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע שַׁחֲרִית עִם אַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד — לֹא יָצָא, מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי מִשְׁמָר מַשְׁכִּימִין וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד מֵאֲחֵרִים! אָמַר אַבָּיֵי: לִשְׁאָר עַמָּא דְּבִירוּשְׁלֶם. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ כּוֹתְבִין מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: בְּאָלֶף בֵּית. מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב רוֹאֶה וְכוֹתֵב מָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא! אֵימָא: רוֹאֶה וְכוֹתֵב כְּמָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא. מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב — רוֹאֶה וְכוֹתֵב מָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא, וּמָה כָּתוּב בַּטַּבְלָא — ״אִם שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ״ ״וְאִם לֹא שָׁכַב״, ״אִם שָׂטִית״ ״אִם לֹא שָׂטִית״! הָתָם

8 תוספות על יומא פתח ↗

אמר אביי לשאר עמא דבירושלים - תימה דאביי גופיה אמר בפרק קמא דברכות דף ט: לקריאת שמע כוותיקין דא"ר יוחנן וותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה והיינו קודם הנץ כדמשמע בפרק מי שמתו ברכות דף כב: דתנן גבי בעל קרי ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויקרא וקאמר בגמרא דף כה: לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפילו תימא ר' יהושע דילמא כוותיקין דא"ר יוחנן כו' אלמא דגומרין אותה עם הנץ החמה היינו קודם הנץ דמוקי מתניתין דהתם דמוכחא דצריך לקרותה קודם הנץ כוותיקין ועוד קשה על מה אנו סומכין שאנו קורין אותה אחר הנץ הרבה דאע"ג דא"ר יהושע עד ג' שעות ואמר רב יהודה אמר שמואל התם הלכה כר' יהושע נראה דהלכה כאביי דאמר לק"ש כוותיקין דהוא בתראה ואומר ר"י דוותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות אע"פ שהיו ממהרין לקרותה עם הנץ החמה וכן משמע בפ' מי שמתו ברכות דף כה: דקאמר אפילו תימא ר' יהושע דילמא כוותיקין כו' משמע בהדיא שהם סוברים כרבי יהושע ואביי נמי לא נקט לק"ש כוותיקין אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים לק"ש צריך לאחרו מעט עד סמוך להנץ כוותיקין כדי לסמוך גאולה לתפלה ומן הדין זמן ק"ש מתחיל כאחרים ונמשך זמנה עד ג' שעות כרבי יהושע אלא שוותיקין מקדימין למצות ומשכימין לקרותה קודם הנץ כדי שתהא תפלה ביום אחר הנץ כדכתיב תהילים ע״ב:ה׳ ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש ומן הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה וכן לתפילין כדקאמר התם לתפלה כאחרים פירוש לתפילין שאז הוא זמן קימה ותו לא חיישינן שמא יפיח בהן אלא שמאחרין ק"ש מעט עד סמוך להנץ כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכן משמע בירושלמי דקאמר מאן דאמר כדי שיהא רואה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו כו' עד אבל אמרו מצותה עד הנץ החמה כדי שיסמוך וכו' ובפרק תפלת השחר ברכות דף כט: משמע דקאי ייראוך עם שמש אתפלה גבי מתפלל עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש וגו' ואל תתמה דעם הנץ החמה מפרשינן קודם. ועם שמש מפרשינן אחר זריחה דעם משמע בסמוך לו או מלפניו או מלאחריו והשתא למאי דפרישית ניחא דקאמר הכא לשאר עמא דבירושלים דמצוה היא להקדים עם הנץ כוותיקין ולפי שאין הכל בקיאין לעשות כוותיקין נקבע אותו זמן מיד אחר זריחה לשאר עמא דבירושלים שאין יודעין לכוין כוותיקין וא"ת והא אמרינן בפ"ק דברכות דף ח: א"ר שמעון בן יוחי משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה אחת משום לילה ואחת משום יום ופסיק רבי יהושע בן לוי כוותיה אלמא קודם הנץ ליליא הוא ותחלת זמנה דיום הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דהכא וי"ל אפילו אי פליג רבי יהושע בן לוי אאביי קיימי לן כאביי דהוא בתראה ועוד י"ל דלא פסיק רבי יהושע בן לוי כר' שמעון אלא בהא דסבר קודם הנץ יוצא בשל לילה כדמוכח בתר הכי דקאמר מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור כו' אבל במה שמתחיל זמנו דיום אחר הנץ בהא לא פסיק כלל אי נמי י"ל דאפילו רבי שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ והא דלא קאמר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים קודם הנץ ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוה רבותא טפי יש לומר דבעי לאשמועינן שאין יוצא בשל לילה אחר הנץ ואפילו נאמר דרבי שמעון סבר דזמן ק"ש אחר הנץ אין להעמיד מתניתין דהכא כוותיה ודלא ככל הני תנאי דאם כן הוה ליה לגמרא לדקדק ולאוקמי כוותיה בהדיא ורבינו תם פירש דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דהכא וכרבי שמעון והוותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה בשביל חובת התפלה כדי לסמוך גאולה לתפלה שתהא עם שמש אע"ג דתפלות כנגד תמידין תקנום והתמיד היה קודם הנץ בעמוד השחר מ"מ זמן תפלה בשעת הנץ והיינו דפריך בפרק תפלת השחר ברכות דף כו. ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך כו' פירוש ולא עד חצות אלמא דעיקר חביבות התפלה בשעת הנץ ולהכי קורין ק"ש שלא כדין בשביל חביבות התפלה ולהכי לא פריך ליה גבי ק"ש שהיה יודע שהיו קורין אותו שלא כדין בשביל חביבות וממהרין אותו קודם זמנו שהוא אחר הנץ כמתניתין דהכא וכר"ש שאמר משום ר"ע וקשה דמצותה עם הנץ החמה משמע דזה עיקר מצות ק"ש עוד קשה לומר שלא יהא הלכה כאביי דהוא בתראה מיהו רבינו תם פי' דאביי נמי הכי ס"ל והא דקאמר לק"ש כוותיקין סימנא בעלמא כלומר סמוך להנץ כוותיקין ולא כוותיקין לגמרי דאילו וותיקין מקדימין ואנו מאחרין אחר הנץ ועוד הביא ראיה מפרק שני דמגילה דף כ. וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ והרב פור"ת פירש כפר"י וה"ר חננאל פירש דוותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה מיד ומפרש גומרין קורין ומפרש ייראוך עם שמש היינו קבלת מלכות שמים דהיינו ק"ש וקשה דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה משמע דאיירי בעיקר תפלה ועוד דקרא דייראוך עם שמש מוקמי ליה גבי תפלה בפרק תפלת השחר ועוד דלשון גומרין משמע שמתחילין לקרות קודם הנץ ומכוונין כך שגומרין אותה בתחלת הנץ כדי שיתפללו בתחלת הנץ:

9 רש"י על ברכות פתח ↗

זה הסומך – וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל במדבר ל״ג:ג׳ וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי תהילים י״ט:ט״ו וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שם כ ואמרי' בברכות ירושלמי פ"א מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו:

1 בגמרא אמר ר"א ב"ח אמר ריב"ל הלכה כר"ש שאמר משום ר"ע. וכתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל בחידושיהם דהא דאיפסיק הלכתא הכא כר"ע שאמר שאדם יוצא בשל לילה אף לאחר שיעלה ע"ה ע"כ היינו בדאניס דוקא דאלת"ה קשי' הלכתא אהלכתא דהא איפסיק הלכה בסמוך כר"ג דמתני' דקאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות משמע דלאחר ע"ה פטורין דלאו זמן קריאה הוא אלא ע"כ דהכא בדאניס משא"כ בבניו של ר"ג לאו אנוסין היו אלא מזידין שנמשך לבם אחר יינם ע"ש בדבריהם באריכות אמנם לענ"ד אף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך שיש לי ללמד זכות על בניו של ר"ג ולא לשוינהו מזידין אלא שהיו עושין הכל כדין וכהלכה בא' משני דרכים. הדרך הא' לפי שיטת רש"י ז"ל במשנתינו דריש מכילתין שכתב רש"י שם להדי' דק"ש זו שאנו קורין בבה"כ מבע"י סמוך לתפלה אינה עיקר ק"ש אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאית' בירושלמי ומסיק שם דהלכך חובה עלינו לחזור לקרותה משתחשך. וכן כתב הרשב"א עצמו ז"ל בחידושיו. וכתב שכן שיטת רב האי גאון ז"ל. וכבר העליתי בחידושי לעיל במשנה והוספתי נופך משלי דלפי שיטה זו מה שאנו אוכלין ושותין קודם ק"ש שעל המטה שהיא עיקר מצות ק"ש ולא חייש' לאונס שינה דמסקינן לעיל חייב מיתה היינו משום דליכא למיחש להכי שהרי אף אם יארע לו אונס שינה ולא יקרא ק"ש שעל המטה אפ"ה יוצא שפיר בדיעבד באותה ק"ש שקרא כבר בבה"כ דהוי מיהת זמן ק"ש למיעוטא דאינשי דגנו בהאי שעתא כדמוכח מהני תנאי דברייתא שמקדימין זמן ק"ש מבע"י אפילו לכתחילה ועיין בכ"ז בחידושינו באריכות. א"כ לפ"ז מצינו למימר בפשטות שבענין זה ממש הי' מעשה דבניו של ר"ג שלאחר שכבר קראו ק"ש והתפללו עם הציבור מבע"י נכנסו לבית המשתה ולא היו צריכין להפסיק כיון שהתחילו בהיתר ואיכא שהות טובא ולאחר שבאו ושאלו את ר"ג השיב להם שפיר שאם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות מעיקר הדין ואין לכם לסמוך על אותו ק"ש שקראת' מבע"י שאין עיקר זמן ק"ש משא"כ השתא קודם ע"ה הוא זמן ק"ש ממש דלר"ג משעת צאת הכוכבים עד ע"ה הכל זמן א' הוא אפילו לכתחילה אבל אם כבר עלה ע"ה אין אתם חייבים לקרות כלל כיון דלאחר ע"ה לא הוי זמן ק"ש כלל אלא בדיעבד דאיכא אינשי דמיעוטא דגנו בהאי שעתא ואין אתם צריכין לכך שהרי כה"ג כבר יצאו י"ח בק"ש שקראו בבה"כ דהו' זמן ק"ש טפי מהאי שעתא דלאחר ע"ה תדע דלכמה תנאי דברייתא האי ק"ש דבה"כ הוי עיקר זמן אפי' לכתחילה אלא דאנן לא קי"ל הכי כן נ"ל נכון כפתור ופרח לפי שיטת רש"י והגאונים והרשב"א ז"ל בעצמו ובאמת יש לתמוה על הרשב"א שלא פי' כן כיון שכתב להדי' שגם בימי התנאים היו נוהגים כן. ובדרך אחרת נראה לי ליישב דבניו של ר"ג מן הדין היו פטורין מק"ש לפי ששושבינים של חתן היו והיינו שיטת רש"י וסייעתו בפ' הישן סוכה דף כ"ה להנך תנאי דמחייבי ליה לחתן ושושביניו בק"ש היינו משום דלית להו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ משמע דלפי פסק הלכה דעוסק במצוה פטור מן המצוה חתן ושושביניו פטורים אפילו מן ק"ש ולפ"ז שפיר קאמר להו ר"ג אם לא עלה ע"ה חייבים אתם כיון שהוא עיקר זמן ק"ש והשתא לאו עוסקין במצוה נינהו משא"כ אם כבר עלה עמוד השחר אע"ג דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא מ"מ אין זה עיקר זמן ק"ש אלא כמו השלמה אפילו למ"ד דק"ש לאו בר תשלומין הוא היינו לאחר הנץ החמה משא"כ קודם הנץ התמה מצינן למימר דכ"ע מודו דשפיר הוי זמן השלמה וא"כ לא שייך הך השלמה אלא כשהיה חייב בה בעיקר זמן ק"ש משא"כ בבניו של ר"ג כיון שבכל הלילה שהיא עיקר זמן ק"ש היו פטורין משום דעוסקין במצוה הוו תו לא חייבי בתשלומין כדמשמע להדיא רפ"ק דחגיגה גבי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני וק"ל:

2 שם בגמרא פיסקא מעשה שבאו בניו וכו' ועד השתא כו' וליכא למימר דאין ה"נ דלא שמיע להו דר"ג גופא כי אמרה אהך מעשה הוא דאמרה דא"כ כ"ש דקשה טפי מאי מספקא להו דאטו עד השתא לא שמיע להו הא דאמרו חכמים עד חצות ובהא קא משני שפיר דודאי שמיע להו אלא דמספקא להו בעיקר פלוגתייהו דר"ג וחכמים אי פליגי בעיקר דינא דאורייתא וממילא דהלכה כרבים כיון דלחכמים תו ליכא זמן ק"ש כלל או דילמא דרבנן כוותי' ס"ל לענין דינא דאורייתא ולא פליגי אלא לענין סייג והרחקה ובזה לא היו חוששין לפסוק כחכמים כיון דעיקר פלוגתייהו במלתא דרבנן הוא וכדאי הוא ר"ג לסמוך עליו והיינו דקא מהדר להו ר"ג רבנן כוותי ס"ל בעיקר הדין ולא פליגי עלי אלא בסייג והרחקה בעלמא וכ"ש דאתי שפיר למאי דפרישית לעיל דף ה' דעיקר סייג דחכמים גופא אינו אלא לענין איסור אכילה דאפי' היכא שהתחיל בהיתר אפ"ה צריך להפסיק קודם חצות משא"כ לענין עיקר ק"ש גופא חכמים נמי מודו דאין איסור לקרות אחר חצות וא"כ שפיר השיב להם ר"ג דחייבין לקרות א"ח כנ"ל נכון:

3 שם הקטר חלבי' כו' ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו'. וי"ל דמאי קשיא כיון דקתני בהדיא כל מה שאמרו ע"ח ממילא דאכילת פסחים נמי בכלל דהא קתני בהדיא ס"פ איזהו מקומן דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ומכ"ש דקשה טפי לפרש"י במשנתינו דבהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים ע"ח א"כ תו לית לן לרבויי' בהאי כללא דכל מה שאמרו חכמים אלא אכילת פסחים בלבד. ויש ליישב בדוחק דכיון דקתני במתני' כללא דבכל מקום ובתר הכי קתני פרטא דכל הנאכלים ליום א' משמע דתני והדר מפרש ואין בכלל אלא מה שבפרט ופסח ודאי לא הוה בכלל דכל הנאכלים ליום א' דהנך עיקר מצותן ביום זבחן משא"כ בפסח דאינו נאכל אלא בלילה. אלא דקשיא לי נמי לאידך גיסא דלשיטת הרמב"ם ז"ל דבהקטר חלבים נמי דוקא קתני ע"ח כדפרישית א"כ מאי מקשה הכא ורמינהו ומש"ה מוקי לה מתני' כראב"ע דווקא ולא כר"ע ואמאי הא כר"ע נמי מצי לאוקמי והא דלא קתני במתני' אכילת פסחים היינו משום דלא שייך בו הך סייג והרחקה דע"ח שכן נראה לפי האמת דהך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר היינו דאפילו מדרבנן מצותן בכך דומיא דהלל וכן בק"ש למאי דקיי"ל כר"ג דלית ליה סייג ותדע שכן הוא מדלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום אחד אלא ע"כ משום דמדרבנן מיהו אין מצותן אלא ע"ח ואין להקשות מ"ש פסח דלא עשו סייג כדי להרחיק מן העבירה דאיכא למימר דלר"ע כיון דעיקר מצותה מדאורייתא היינו מחצות ואילך עד הבוקר והיינו משעת חפזון דישראל מש"ה לא שייך לעשות סייג לעקור עיקר מצותה מן התורה. ועוד י"ל נמי טעמא אחרינא דשאני פסח כיון שאינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל ג"כ אלא על השובע מש"ה לא שייך לעשות סייג כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' ומתוקמ' מתני' שפיר לכ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל לכך נראה לענ"ד דבלא"ה כל השקלא וטריא דמקשה הכא ורמינהו אמתני' דהכא ומוקי לה כראב"ע היינו לרווחא דמילתא דהא בלא"ה מצי להקשות בפשיטות הך ברייתא דקתני דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה אסתם מתני' דסוף פרק איזהו מקומן דקתני בהדיא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומוקמי' לה התם כראב"ע דוקא דהיינו מדאורייתא מדקתני אלא ע"ח וכה"ג איכא סתמא אחרינא דקתני הפסח א"ח מטמא את הידים בס"פ מי שהי' טמא ומוקמינן לה נמי כראב"ע ומש"ה מייתי הש"ס הכא הך רומיא דברייתא וכל השקלא וטרי' כי היכי דנוקי מתני' נמי כראב"ע כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. ומיהו בגמרא שילהי פ' איזהו מקומן משמע דאפשר לומר דר"ע נמי אית ליה סייג ולפ"ז צ"ל דהא דמוקמי' הכא הך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה כר"ע היינו דמדינא דאורייתא קאמר ולא איירי מסייג והא דלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום א' היינו משום דלא קחשיב אלא אותן דברים שמצותן בלילה ולא ביום משא"כ בהנך שמצותן נמי ביום זביחה כנ"ל ודו"ק:

4 בגמרא שלא יאמר אותו צדיק כו' ויש לדעת מ"ש שתלה הדבר באמירת אותו צדיק ולא תלה הדבר בישראל עצמן. ועוד י"ל מאי שייך הך דרשא בשמעתין ונ"ל ע"פ מה שפי' רש"י בחומש בפ' ליל שמורים שהוא אותו לילה שנדבר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ומשהגיע אותו הזמן אפילו כהרף עין לא עיכב עכ"ל רש"י וא"כ משמע להדיא שדיבר הקב"ה עם אברהם בחצי הלילה ממש וא"כ א"ש ששום אדם אחר לא היה יכול לומר ועבדום וענו אותם קיים כו' דמאן יימר שנתקיים החשבון במכוון ומצומצם ודבר זה לא היה ידוע אלא לא"א לבד ולפ"ז שייך נמי הך דרשא אהא דקאמר לעיל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה היינו בחצי הלילה כדפי' רש"י שבאותו שעה נתן להם פרעה רשות הרי נשלם החשבון במכוון ומצומצם שיטלו רכוש ולא מקודם לכן כנ"ל נכון:

5 שם מ"ד בע"כ דמצריים דכתיב ונות בית תחלק שלל. פ' מדקרי ליה שלל משמע שהיו לוקחין שלא בטובתן של מצרים שאם היו לוקחין דרך שאלה גמורה לא שייך לקרותה לשון שלל ועוד אי ס"ד שהיה דרך שאלה ממש לא היה שייך בדין חלוקה אלא כל א' וא' מישראל היה מחזיק בשלו מה ששאל כדין הפקעת הלואתן של מצרים דמותר כדאית' בפ' הגוזל בתרא אלא ע"כ שלא לקחו בתורת שאלה ממש אלא בע"כ דמצריים וע"כ נמי שלא היו לוקחין בתורת גזל אלא בתורת שכר שיעבוד ומש"ה היו צריכין לחלוק שוה בשוה כמו שהי' שיעבודן שוה כנ"ל נכון. והא דמשמע ליה למידרש האי קרא ונות בית כו' בביזת מצרים ולא בביזת הים היינו משום דכתיב בהאי עניינא מוציא אסירים בכושרות ועוד דבהאי קרא כתיב לעיל מיני' מלכי צבאות ידודון ידודון דשייך נמי ביצ"מ כמו שדרשו חז"ל על פסוק הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים וק"ל:

6 במשנה מאימתי קורין שמע שחרית כו' ובברייתא תניא רמ"א משיכיר בין זאב לכלב כו'. ונ"ל לתת טעם לכל הנך זמנים הללו ובמאי קמפלגי הני תנאי דטעמייהו דתנאי דמתני' מבואר בברייתא פ' התכלת דמדכתיב גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם דדרשינן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזה זו ק"ש הרי להדיא שהתחלת זמן ק"ש תלויה בהכרת תכלת ועליה קאי וראיתם אותו בל' יחיד אלא דמר סבר משיכיר בין תכלת ללבן ומ"ס בין תכלת לכרתי. ובטעמייהו דהנך תנאי דברייתא נ"ל דאסמכוה רבנן אקרא ובלכתך בדרך. דממילא שמעי' דבלכתו בדרך הוא זמן ק"ש וכיון דקיי"ל כי הא דאמר ר"י אמר רב דלעולם יצא אדם בכי טוב והטעם מבואר כדי שינצל מן החיות ומן הלסטים ומש"ה קאמר ר"מ משיכיר בין זאב לכלב דקודם לכן אדם נמנע מלצאת לדרך כיון שאין יכול להזהר מדריסת הזאבים הבאים לנגדו והיינו טעמא דר"ע לפי שערוד מין חי' המזיק את הבריות כדכתיב פרא למוד מדבר וכמו שדרשו בפ"ק דר"ה ערוד שדומה לערוד במדבר וטעמא דאחרים דאמרי משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות כדי שידע להזהר מן הליסטים כן נ"ל:

7 שם בפרש"י בד"ה מתפלל ביום דהנץ החמה לד"ה יום הוא עכ"ל. ואע"ג דבסמוך משמע מפרש"י דקרא דיראוך עם שמש אק"ש גופא קאי שעיקר מצותו עם שמש אפ"ה מדקתני להדיא בברייתא ונמצא מתפלל ביום משמע להדיא דעיקר זמן ק"ש לא הוי אלא משום זמן תפלה הסמוכה לה שיהיה בשעה שהוא ודאי יום והיינו משעת הנ"ה והטעם מבואר דזמן תפ"ה הוא מהדברים שמצותן ביום דוקא אי משום שאברהם תיקנה כדכתיב וישכם אברהם בבוקר או משום שהיא נגד תמיד של שחר דכתיב בי' ביום צוותו ובמשנה רפ"ב דמגילה תנינא להדיא דכל דבר שמצותו ביום תחילת מצותו משעת הנ"ה והיינו נמי מהאי טעמא גופא שהוא ודאי יום דלא ליתי למיטעי ודוקא בדיעבד קתני התם בסיפא וכולן שנעשו משעלה ע"ה יצא ואע"ג דזמן שחיטת התמיד משמע דאפשר שהיה הרבה קודם הנ"ה היינו משום דכהנים זריזין הן והא דזמן ק"ש ותפילין הוא קודם הנ"ה היינו משום דהנך מדברים שאינן מצותן ביום דבק"ש לא כתיב בבוקר ובערב אלא בשכבך ובקומך ותליא רחמנא בזמן שכיבה וקימה והנך זמנים ידועים וליכא למטעי בהו ותפילין נמי הא קיי"ל לילה זמן תפילין הוא אלא דהלכה ואין מורין כן כדמסקינן במנחות דגזרינן שמא יפיח בהן או שמא ישן והיינו נמי זמן קימה דתו לא שייך הני חששי וכמו שכתבו התוס' להדי' ביומא דף ל"ז ע"ש וציצית נמי לא כתיב ביה ביום אלא וראיתם אותו והיינו נמי בהכרת תכלת ועוד דציצית ותפילין אפילו למ"ד דלילה לאו זמן תפילין וכ"ש זמן ציצית אפ"ה לא שייך בהו הך חששא דלא אתי למטעי שהרי אפילו אם מניחם בתחילה קודם זמן מצותן אפ"ה מסתמא עודן עליו גם כן בשעת תפלה שהוא ודאי יום דהא מצות תפילין מצותן שיהיו עליו כל היום וכ"ש בזמן תפלה משא"כ בתפלה שהזמן עובר וא"כ אם יטעה להתפלל בלילה הרי אינו מקיים כלל מצות תפלת השחר ומש"ה בעינן דוקא בשעה שהוא יום והיינו לאחר הנץ החמה כן נ"ל נכון בכוונת רש"י:

8 שם בתוס' ד"ה לק"ש כוותיקין כו' עיין בכ"ז בתוס' דיומא באריכות ושם פירשו בשם ר"ת בע"א:

9 שם מכדי האי יהיו לרצון כו' משמע לכתחילה כו' לימרו מעיקרא עכ"ל. ויל"ד דאכתי מאי קושיא כיון דמשמע הכי ומשמע הכי שפיר תקנוהו לאומרו בסוף דבתחילה הא תיקנו כבר לומר ה' שפתי תפתח דלא משמע אלא מעיקרא. ונ"ל דקושיית הגמרא בזה קאי אסוגיא דשמעתין דכיון דבעי למסמך גאולה לתפלה א"כ טפי הוה להו לתקן שלאחר שאמר ה' שפתי תפתח יאמר ג"כ יהיו לרצון דבזה הוי סמיך שפיר גאולה לתפלה דהא בהאי קרא מסיים ביה ה' צורי וגואלי וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכ' רש"י לעיל דף ד' ע"ב דעיקר סמיכת גאולה לתפלה ילפי' מהאי קרא גופא שרמזה דוד בס' תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ע"ש כנ"ל ומתוך כך נ"ל ליתן טעם על מה שתקנו חכמים ענינו בין גואל לרופא כדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה והיינו ענינו וק"ל:

10 בגמ' כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני. הא דלא מקשה אטו משום דעקרה היא רני משום דהוה מצי למימר דמעיקרא הות עקרה והשתא נפקדה כדמצינן כמה עקרות שנפקדו אבל בסיפא דקרא דכתיב לא ילדה והוא כפל לשון אלא ע"כ לאורויי דהשתא נמי לא ילדה מקשה שפיר:

11 שם שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד. ואע"ג דמצינו כמה ב"א שהמרו בהקב"ה כנמרוד ופרעה וסיסרא וחבריהם שמרדו באדוניהם ממש אלא דעיקר התמהון על גוג ומגוג היינו דמאחר שכבר התנבא עליו הנביא משנים קדמונים בשמו ושם עירו ושם מעשיו והתנבאו ג"כ על מפלתו בסוף א"כ מה ראה לשטות זה כיון שכל הדברים יוצאין מפי הקב"ה הרי שמכיר באדוניו ומורד בו וא"כ האי גברא בישותא בעלמא הוא דאחוי ועוד שכופר בעיקר דמסיים הכתוב נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ובהא מסיים שפיר כלום יש בן שמורד באביו שהיא תשובה ניצחת ממש באותו ענין שהרי אבשלום בודאי ידע מה שאמר נתן הנביא לדוד אביו מפי הקב"ה הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך ושכב את פלגשיך לעיניך ואמר לו כן דרך עונש על מעשה דבת שבע שעי"כ נפרע הקב"ה ממנו ואמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות א"כ אבשלום גופא מה ראה לשטות זה שניסת לעצת אחיתופל שאמר לו בא על פלגשי אביך ורצה להתגדל ע"י כך שאחר שראה שקראו רע וא"כ האי גברא נמי בישותא בעלמא הוא דאחוי שיתקיים הרעה על ידו ולא ע"י עבד או ממזר כמו שחשב דוד אע"כ שמאת ה' היתה זאת לחזק לב אבשלום בכך ומעתה כ"ש שאין כאן מקום תימא על ענין גוג ומגוג שהקב"ה יקשה את לבבו כמו שאמר הכתוב משגיא לגוים ויאבדם כנ"ל נכון:

1 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״.

3 ברכות פתח ↗

הֶקְטֵר חֲלָבִים וְכוּ׳.

5 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רַב בִּיבִי בַּר גִּידֵּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: גֶּזֶל גּוֹי אָסוּר, אֲבֵידָתוֹ מוּתֶּרֶת. גְּזֵילוֹ אָסוּר – דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְגֶזֶל הַגּוֹי שֶׁהוּא אָסוּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ אֶת כׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ – בִּזְמַן שֶׁהֵן מְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאֵינָם מְסוּרִין בְּיָדְךָ.

6 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתֵי. וְגוֹמְרָהּ, עַד הָנֵץ הַחַמָּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.

7 מנחות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְאִם לְשׇׁמְרָן – מוּתָּר. וְאָמַר רָבִינָא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי וְחָשַׁךְ, וְהִנִּיחַ תְּפִילִּין, וַאֲמַרִי לֵיהּ: לְשׇׁמְרָן קָא בָעֵי לְהוּ מָר? וַאֲמַר לִי: אִין. וַחֲזֵיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ דְּלָאו לְשׇׁמְרָן הוּא בָּעֵי, קָסָבַר: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן.

« פני יהושע על ברכות ח׳ ×¢×´×‘ פני יהושע על ברכות י׳ ×¢×´× »