פני יהושע על ברכות ד׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

מפרשים:
1 בגמ' רבי זירא אמר משה לעולם הוי ידע ודוד נמי הוי ידע וכיון דדוד הוה ידע כנור ל"ל לאתעורי משינתו. ונראה דלא ניחא ליה לר"ז לפרש דוד הוי ידע ע"י הכינור שמנגן בחצי הלילה משום דא"כ בציר ליה שיעורא שהרי הרוח צפון אינו מתחיל אלא לאחר חצות לילה ממש ועד שהיה מנגן ומעורר דוד משינתו עד שהכין עצמו וקם ממטתו להודות א"כ כבר עבר זמן החצי הלילה ממש ובאמת משמע בפשיטות שכל עיקרו של דוד היה מתכוין להודות בחצי הלילה ממש שהוא עת רצון כדאיתא בפרק הערל יבמות דף ע' ובספר הזוהר בכמה דוכתי ועוד דרוח צפונית לא פסיקא ליה לר"ז שיהא בו כח לנשף תמיד בכינור בחצי הלילה דזימנין שהיה מנשף עמו רוח אחר שאינו מצוי שמבטל כח הרוח צפוני אלא ע"כ משמע ליה לר"ז דדוד מעצמו הוי ידע כי היכי דמשה הוי ידע ובלא"ה נראה דהא דקאמר ר"ז כינור ל"ל לאתעורי משינתו אין הכוונה שבאותו השעה דחצי הלילה היה הכינור מעוררו משינתו וקם ממיטתו דהא ר"ז גופא אמר לעיל ודוד מאורתא הוי קאי ועד חצות הלילה היה מתנמנם כסוס כו' אע"כ דמעשה הכינור לאו ע"י רוח צפונית היה אלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל שמעשה הכינור היה כמו כלי השעות שקורין פנאגי"ן וא"כ י"ל ג"כ שע"י אותו כינור היה מתנמנם ולא בא לידי שינת קבע והיה יודע ג"כ שיוכל לכוין אמצע הלילה ע"י סימנים שהיה לו בכינור והמדקדק היטב בפירוש רה"ג ז"ל יראה שהוא כמו שכתבתי:
2 שם משה סבר שמא יטעו איצטגניני פרעה כו' לכאורה כמו זר נחשב שבאותו שעה שהיו נתונים בצרה והיתה צעקה גדולה במצרים כמוה לא היתה ואין בית אשר אין שם מת ואיך ישימו לבם להביט אחר משה ולדקדק אחריו ולרגעים יבחנוהו לתופסו בשקרן ברגע כמימרא בדבר שאינו מעיקר האות והמופת והנראה לע"ד דאדרבה באמת היה למשה מופת גדול בזה נגד החרטומים שבתחילה אמרו שכל מעשיו מעשה כשפים ואף לאחר מכת כנים שאמרו אצבע אלקים היא פי' אלקים האמור בזה הענין היינו על מלאך ולא רצו להאמין שמשה עשה בשליחות של הקב"ה בעצמו והטעם כתבתי לפי שסברו שעדיין לא הגיע זמן הגאולה שאמר הקב"ה לגאלם כמו שדרשו חכמינו ז"ל בענין בלק שאמר הנה עם יצא ממצרים ובכך נתקשה ג"כ לב פרעה ועבדיו ולא רצו להאמין שמאת ה' בעצמו היתה זאת. משא"כ במכת בכורות שהיתה בחצי הלילה ממש יש בזה אות ומופת שיד הקב"ה בעצמו עשתה זאת לפי שבחצות הלילה ממש עת רצון היא ואין רשות למחבלים לחבל ואדרבה אותו העת מזומן לרפאות החולים כדאיתא להדיא בגמרא פרק הערל יבמות דף ע' גבי מה שלא מלו ישראל במדבר כו' ע"ש בלשון רש"י ומהרש"א ומהר"י פינטו נמצא דלפ"ז מהאי טעמא גופא היה למשה לומר בחצות כדי לאמת דבריו אלא לפי שאין הכל בקיאין בזו הרגע ועבידי דטעי לכך לא רצה משה ליתן להם אצבע בין שיניהם לעשות מופת מזה הענין ממש דשמא יטעו ויכחישוהו כדי להקשות לב פרעה שיחזור לסורו לומר כי לא מאת הקב"ה היתה זאת אלא ג"כ מן המלאך המחבל כיון שהיתה קודם חצי הלילה ומשום כך אמר משה כחצות כדי שלא לעשות עיקר המופת מחמת זמן המכה אלא שאף אם יהיה כחצות אעפ"כ יש מופת בזה מצד המכה בעצמותה שפסח הקב"ה על בתי מצרים ואת בתינו הציל שבזה ניכר שנתאמתו דברי משה שאמר בשם הקב"ה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שאם היתה ע"י מלאך לא היה מבחין בין טוב לרע ולהבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור כן נ"ל נכון:
3 שם לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ורבי יצחק חד אמר כו' שכל מלכי מזרח כו' עד סוף הענין. נראה שמה שהכריחם להנך אמוראי לפרש חסידותו של דוד בענינים פרטים כאלה ולא ניחא להו לפרש כפשטיה שהיה חסיד בכל מעשיו כדאשכחן במקרא שהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו ומצינו ג"כ בהרבה מקראות שהיה מסגף עצמו בתשובה בתענית ובתפלה ובבכי ובכך ודאי נקרא חסיד גמור כדאשכחן בגמרא פרק עושין פסין בענין אדם הראשון ע"ש אלא דלא ניחא להו להנך אמוראי לומר שהיה דוד מתפאר עצמו בכך לקרוא חסיד נגד כל ישראל שבודאי מחזי כיוהרא ואין זה מדרך החסידים משום הכי הוצרכו לפרש שההתפארות שלו בזה לא היה שייך בשום אדם מישראל רק ההתפארות שלו שקרא עצמו חסיד הוא נגד שארי מלכי מזרח ומערב ויש בזה הענין התפארות גדולה לפי שידוע שלשון חסיד היינו למה שאדם עושה לפנים משורת הדין וא"כ לכאורה אין זה שייך בענין שהוא מצד משפט המלוכה עצמה כמו שאמרו חכמינו ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכמה דברים הותרו משום כבוד המלכות מכ"ש שאין לו לפגום בכבודו בעצמו שבודאי ע"י כך שלא התנהג בעצמו כשאר המלכים היה נראה נבזה ושפל בעיני המלכים וכמו כן בעיני קצת ליצני הדור מישראל שאמרו מה יושיענו זה ומכ"ש במה שהיה ידיו מלוכלכים תמיד בדם השפיר ובשליא ואף שלא היה צריך לזה מצד החיוב שהרי אחר כל זה היה נמלך במפיבושת רבו וא"כ בנקל היה יכול להטיל דבר זה על מפיבושת בלבד ולא לפגום בכבודו בענינים כאלה רק שדוד אפילו בזה היה עושה לפנים משורת הדין לאהבתו את ה'. ובזה יצדק במה שאמר שמרה נפשי ונגד המלעיגים עליו אמר כן. ועוד נראה בזה שדוד היה מתירא שלא יתפס בעון הדור מצד ענין המלכות עצמו ששאלו ישראל שלא כהוגן וכמו שהוכיח אותם שמואל ואמר להם דעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' ומסיים שם בסוף ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו וכבר ידוע מה שאמרו חז"ל דזקנים שבאותו דור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטינו. אבל עמי הארצים שבדור קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו וגו' ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו ולפ"ז לזה הענין בעצמו נתכוין דוד באמרו שמרה נפשי שלא יתפס באותו עון מצד המלוכה בעצמו מצד שקלקלו עמי הארץ שאמרו והיינו גם אנחנו וגו' והוא לא עשה כן אלא אדרבה היה מראה בעצמו ההיפך שלא התנהג עצמו כשאר מלכי עכו"ם אלא התנהג עצמו במלכותו בעצת זקנים שהיו באותו דור שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו בלבד וכן עשה דוד שהיה משכים חצי הלילה לומר שירות ותשבחות והיה משכים לעסוק בתורה והיו ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא שכל זה נראה בעליל שכל עניני מלכות של דוד היה בעצת זקנים שבדור ששאלו כהוגן ואמרו לשפטינו ודו"ק:
4 שם חכמים כמאן סבירא להו כו' פרש"י ד"ה נימא כר"א כו' דודאי כל מי שדעתו לישן כבר שכב וישן עד כאן לשונו. יש לדקדק דלקמן דף ט' ע"א גבי הא דאמר ר"ז ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש"י שם משום דסמוך לעמוד השחר שאין עוד זמן תחילת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה. ובתוס' שם הקשו על פירושו וכתבו דנראה להם דאפילו אחר עמוד השחר הוה זמן שכיבה. א"כ מדברי כולם נלמד מיהא דאפי' קודם זמן עלות השחר מיקרי זמן תחילת שכיבה א"כ אמאי פשיטא ליה לתלמודא הכא דאפילו קודם חצות לא מיקרי זמן תחילת שכיבה כלל. ותו קשיא לי אהא דפשיטא ליה לתלמודא הכא שאין שום סברא כלל לומר דטעמא דחכמים משום דעד זמן חצות הוה תחילת שכיבה ולקמן בפיסקא דמעשה ובאו בניו של ר"ג מסיק הש"ס דמספקא להו בטעמייהו דחכמים אי הוה משום דתו לא מיקרי זמן תחילת שכיבה דדרשי בשכבך כר"א או דלמא דטעמייהו משום הרחקה א"כ משמע להדיא דאף למאן דריש כר"א דהאי בשכבך הוה זמן תחילת שכיבה אפ"ה שייך הך שיעורא דחצות לחכמים כמו שפירש"י שם להדיא. ונלע"ד בזה דודאי מיקרי זמן תחילת שכיבה כל הלילה למיעוטא דמיעוטא ומש"ה מצי שפיר למימר השכיבנו משא"כ לענין ק"ש דאיירי בהו חכמים דמתני' שפיר מקשה הש"ס דהא ע"כ חכמים דמתני' לא חיישי למיעוטא כי האי אלא בתר רובא דאינשי אזלי דאלת"ה ליפלגו ברישא דמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' משמע דמקמי הכי לא הוה זמן שכיבה כלל אע"ג דודאי הוה זמן שכיבה למיעוטא דאינשי תדע לקמן איכא תנאי דהתחלת עיקר זמן ק"ש הוה משעה שקידש היום בערבי שבתות או משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן כו' אלא ע"כ דלא חיישי למיעוטא וכ"ש דא"ש טפי להך שנויא דקאמר הש"ס לעיל דרישא דמתני' גופא לאו ר"א היא אלא סתמא דהיינו חכמים. ומיהו לקמן דמעשה ובאו בניו של ר"ג איכא למימר דהא גופא נמי מספקא להו אי הוה טעמא דחכמים משום דהוה זמן תחילת שכיבה למיעוטא דאינשי ולפ"ז אפשר דאה"נ דלית להו שיעורא דצאת הכוכבים אלא אפילו קודם לכן ודו"ק כן נ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן בזה:
5 בגמרא ואי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג כו' לכאורה יש לתמוה בגמרא טובא מאי קשיא ליה והא קתני סיפא דמתני' בהדיא דר"ג גופא מפרש טעמייהו דחכמים שלא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ופשטא דלישנא דמתני' משמע דעיקר מילתייהו אק"ש קאי אלא דר"ג מייתי ראיה מכל הנך דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו'. דליכא למימר דקס"ד דהא דמסיק כדי להרחיק לא קאי אק"ש אלא אהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' והא דאמר ר"ג ולא עוד אעיקר דינא דזמן ק"ש קאי דמצותו עד שיעלה ע"ה ואהא מילתא לחוד מייתי ראיה מכל הנך דמצותן כל הלילה וכשרין מן התורה עד שיעלה ע"ה וה"ה לק"ש. הא ליתא. חדא דמאי ענין ק"ש דתליא רחמנא בזמן שכיבה לכל הנך דכתיב בהו בהדיא כל הלילה. ועוד דאכתי מאי דוחקא דהמקשה לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דמתני' דמשמע כדי להרחיק קאי נמי אק"ש. והנראה לע"ד בזה דהשתא סברת המקשה דלא שייך טעמא דהרחקה כלל לענין ק"ש דאין זה הרחקה להחמיר ולא מצינו הרחקה אלא להחמיר ולא להקל וזה קולא דלפוטרו מק"ש לאחר חצות וא"כ מצינו חוטא נשכר. ולא דמי להנך דמתני' דבהנך חוטא מפסיד. ועוד דמאי סייג שייך בזה שהרי לא הועילו חכמים בתקנתם כלום דהא ודאי דאף לדידהו אין איסור לקרות לאחר חצות ואם קרא לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ועיין בזה בחידושי תלמידי רבינו יונה בריש מכילתין שהרגישו בזה ורצו לתרץ שעיקר הסייג להפסיד הברכות לאחר חצות להפסידו וגם זה נראה דוחק דלא אשכחן סייג כזה כיון דלא נ"מ מידי אלא לענין שכר דבידי שמים. ועוד שהרי ברכות לא נזכרו כלל עדיין במשנתינו בריש מכילתין וא"כ עיקר חסר. ונראה שמטעם זה לא רצה רבינו יונה ז"ל גופא לפרש כן ומתרץ בענין אחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאשכחן בשופר ולולב בשבת וסדין בציצית והרבה כאלה ע"ש באריכות. אמנם למאי דפרישית לא הועיל בתירוצו כלום דאכתי לא דמי לכל הנך שגזרו חכמים איסור לתקוע וליטול לולב בשבת וכל הנך ומש"ה מקרי שפיר סייג והרחקה משא"כ הכא בק"ש שאין כאן איסור כלל אף לאחר תקנת חכמים כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. נמצא דלפ"ז מצינו למימר בפשיטות שזו היא קושיית המקשה בעצמו באמרו אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג הכוונה בזה כיון דר"ג מודה דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' דעשו הרחקה ואמרו עד חצות ואפ"ה סובר בק"ש דעד שיעלה ע"ה וע"כ היינו מה"ט דפרישית דלא שייך האי סייג בק"ש כמו בהנך א"כ מקשה שפיר מאי טעמייהו דרבנן לימרו כר"ג וע"ז משני הש"ס שפיר דשייך נמי סייג בק"ש לענין שלא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואח"כ אקרא ק"ש והיינו כדפרישית בריש מכילתין דודאי מדין תורה אדרבה עיקר זמן ק"ש הוא לאחר שאכל ושתה כפשטא דקרא בשכבך דהיינו סמוך לשכיבה ממש אלא שחכמים עשו סייג והרחקה ואסרו לאכול קודם ק"ש ותפלה וכמו שאפרש בסמוך. וממילא מצינו למימר נמי דמהני תקנתא דרבנן דעד חצות לענין שאף אם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן ק"ש אפ"ה משיגיע חצות צריך להפסיק לחכמים ולדידהו כליכא שהות דמי. ועיין לקמן מה שאכתוב בזה במעשה דבניו של ר"ג דר"ג גופא לית ליה האי סייג כנ"ל נכון ודוק היטב:
6 שם אי בעית אימא לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה כו' יש לדקדק אכתי היא גופא קשיא האיך שמעינן מהכא דתפלת ערבית חובה ות"ל דאפי' הוי רשות אפי' הכי הרי עבר על דברי חכמים וחייב מיתה משום ק"ש. ואפשר דמלישנא יתירא שמעינא להא מילתא דאי משום ק"ש לחוד לא הוי איצטריך ליה למתני דמ"ש מכל דוכתי כדאקשינן מעיקרא אלא ע"כ דמשום תפלה איצטריך ליה דאפילו אם כבר קרא ק"ש קודם אכילה אפ"ה חייב משום תפלה לחוד משום דחובה היא. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר התקנה דסייג לא הוה משום ק"ש כלל כיון דעיקר זמנה סמוך לשכיבה אלא עיקר התקנה וסייג היינו משום תפלה לחוד ודו"ק:
7 שם אב"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך כו' מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה כו' עכ"ל. לכאורה ע"כ האי דרשא והקישא אסמכתא בעלמא הוא דהא לכ"ע תפלה מדרבנן. ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר תפלה מדאורייתא מ"מ ענין התפלה וזמן התפלה ודאי לא הוי אלא מדרבנן. אלא דנראה דעיקר הקישא לאו לענין תפלה לחוד איירי אלא דנ"מ נמי לענין עיקר זמן ק"ש דערבית מדאורייתא מתי הוה תחילת זמן חיובא. אי שייך בה זריזין מקדימין כשאר מצות או לא דלרבי יהושע בן לוי עיקר חיוב מדאורייתא היינו סמוך לשכיבה ומש"ה לא שייך ביה זריזות כיון דעיקר מצותה סמוך לשכיבה ממש והיינו מהקישא דקימה דהתם ודאי לעולם הוה זמן ק"ש סמוך לקימה בין מטעמא דזריזות ובין מטעמא דסמוך לקימה וממילא ילפינן מהקישא דה"ה לשכיבה סמוך לשכיבה. ור"י סבר לאידך גיסא דמה קימה שייך ביה זריזין מקדימין ה"ה לשכיבה דעיקר מצוה מדאורייתא הוה זמן שכיבה. ונהי דשייך האי עיקר הקישא לדינא דאורייתא מ"מ השתא מיהא לא שייך פלוגתא דר"י וריב"ל בהא שהרי מתקנת חכמים מיהא ריב"ל נמי מודה שאין זמנה סמוך לשכיבה ממש שהרי צריך לקרות קודם שיאכל אלא דעיקר פלוגתייהו דר"י וריב"ל לאחר התקנה היינו לענין התפלה אי הוי קודם ק"ש או לאחר כך דבכי ה"ג אוקמא אדאורייתא דמר סבר לאקדומי לק"ש טפי עדיף משום זריזות ומ"ס איפכא דאדרבה כל מה שהוא סמוך לשכיבה טפי עדיף היכא דלא חיישינן דאתי לידי פשיעה כנ"ל נכון ודבר זה מסייע טובא למאי שכתבתי לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דכל הנך תנאי דפליגי בזמן ק"ש היינו נמי בהך סברא אי שייך ביה זריזין א"ד סמוך לשכיבה טפי עדיף ופלוגתייהו שייך לאחר תקנת חכמים משום לתא דזמן תפלה כמו שהארכתי בזה לעיל ודוק היטב:
8 בתוס' ד"ה אמר ר"י איזה בן עולם הבא כו' והלכה כר"י דברייתא מסייע ליה וכן פוסק ה"ג עכ"ל. אע"ג דאיכא נמי ברייתא אחריתא דמסייע ליה לריב"ל והיינו הך ברייתא דירושלמי שהביאו רש"י ותוס' בריש מכילתין דקתני התם שהיו קורין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כו' עכ"ל. א"כ משמע להדיא דהך ק"ש אינו עיקר והיו חוזרין וקורין אותה לאחר התפלה הרי להדיא דתפלה ואח"כ ק"ש אלא מ"מ כיון דגמרא דידן קאמר להדיא מסייע ליה לר"י משמע להדיא דהך ברייתא עיקר:
9 בא"ד ומיהו בסדר רב עמרם כו' ולא נהירא כו' ורב ור"י הלכה כר"י עכ"ל. מה שלא הקשו בפשיטות אפסק דרב עמרם שפסק להדיא נגד סתם הגמרא דמסיק להדיא דברייתא מסייע ליה לר"י וכמ"ש בתחילת הדיבור אלא משום דלא פסיקא להו דאיכא למימר דהא דקאמר מסייע ליה לר"י היינו להך לישנא דקאמר אבע"א קרא וא"כ לא שייך פלוגתא דריב"ל כלל לענין סמיכת גאולה לתפלה אלא בזמן ק"ש גופא פליגי אי הוה קודם תפלה או לאחר תפלה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר מסייע ליה לר"י דק"ש ואח"כ תפלה משא"כ לשנויי להך לישנא דאב"א סברא דפליגי בסמיכת גאולה לתפלה ולרב עמרם הא מילתא דסמיכת גאולה לתפלה תליא בפלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה. א"כ ממילא דלא מסייע ליה כלל כיון דהך ברייתא גופא סברה דתפלת ערבית חובה ואנן קיימא לן כהנך תנאי דתפלת ערבית רשות וממילא דלא בעי למיסמך. אלא דעיקר קושיית התוס' על רב עמרם היינו בהא מילתא גופא כיון דלפירושו ע"כ סבר ר"י דתפלת ערבית חובה א"כ אמאי פסקינן כרב דתפלת ערבית רשות הא קי"ל רב ור"י הלכה כר"י כנ"ל בכוונתן. וכמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא דבעיקר קושיית התוס' לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י היינו היכא דלא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דאמוראי בתראי משא"כ האי פלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה הא פליגי בה לקמן בפ' תפלת השחר אביי ורבא אביי סבר חובה ורבא אמר רשות וקי"ל בכל דוכתי אביי ורבא הלכה כרבא דבתראי הוא לגבי ר"י א"כ האי כללא עדיף לן טפי. וצ"ע ליישב דברי התוס' בזה:
10 שם אמר ר"א אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח כו' ונראה שהכוונה בזה שע"י שיאמר זה המזמור ג"פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע"י כ"ב אותיות הא"ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע ויכוון ג"כ בפסוק פא"י ומשביע לכל חי שהקב"ה זן ומפרנס עולמו מקרני ראמים עד ביצי כנים וכולם מתפרנסים שלא ביגיעה ושלא בצער וכדכתיב לעיל מיניה בזה המזמור עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו א"כ בודאי החי יתן על לבו ויאמר למה זה הבל וריק איגע כל היום לעשות מלאכתי קבע לעסוק בצרכי פרנסה שמכיון שכל הנבראים שאינן אלא לצוותא בעלמא מזמן להם הקב"ה פרנסתן שלא ביגיעה כ"ש שראוי ונכון שיעשה כן לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו שהם עיקר ויסוד העולם שיזמן להם פרנסתן שלא ביגיעה. וכמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך ונאמר ג"כ לא ראיתי צדיק נעזב וגו'. נמצא שמתוך כך בודאי יעשה מלאכתו עראי ומלאכת שמים קבע כמ"ש חז"ל שכל העושה כך זה וזה נתקיים בידו. וזה שאמר מובטח לו שהוא בן ע"ה וק"ל. והשתא אתי נמי שפיר שתקנו חכמים לומר כל הג' פעמים ביום ולא בלילה סמוך לתפילת ערבית משום שעיקר יגיעות ועמל האדם במלאכתו הוא באותו זמן שאחר תפילת שחרית וכדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. עד אחר תפלת המנחה כנ"ל:
11 שם אלא משום דאית ביה תרתי כו' והא דלא קחשיב נמי עוד שלישית למעליותא במה שזה המזמור פותח בתהלה לדוד ומסיים בתהלת ה' והא ודאי מעליותא איכא כמו שכתב התוס' להדיא לקמן דף יו"ד גבי כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו' ע"ש. אלא דבהא איכא למימר דמה שהיה זה המזמור חביב על דוד היינו מאותו הטעם גופא דכתיב ביה א"ב ומשום דאית ביה פא"י וק"ל: