פני יהושע על ברכות ל״ג

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ברכות ל״ב ×¢×´×‘ פני יהושע על ברכות ל״ד ×¢×´× »

1 תוספות על ברכות פתח ↗

אבל עקרב פוסק - בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש אבל לתחלת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לתחלת הג' באבות בראשונות ובעבודה באחרונות כדאמרינן לקמן בפרקין ברכות דף לד.:

2 תוספות על תענית פתח ↗

וליתני מאימתי מזכירין גשמים מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן שיורדין בגבורה. תימה התם בברכות פ' אין עומדין שם קתני כי הכא מזכירין גבורות גשמים ושואלין הגשמים וכו' אמאי לא קא מקשה כמו הכא וליתני מזכירין על הגשמים מאי גבורות ויש לומר שאני הכא דהוי עיקר סדר של גשמים באיזה זמן מתחילין לאומרו ומאימתי פוסקין מלאומרו ומשום הכי פריך הכא טפי מהתם:

3 פסחים פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — זוֹכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן. אֵין לִי אֶלָּא בְּיוֹם, בַּלַּיְלָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״.

3 נזיר פתח ↗

הֲרֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד עָלָיו מֵהַר סִינַי! אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא ״שְׁבוּעָה שֶׁאֶשְׁתֶּה״, וְחָזַר וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר״ — אָתְיָא נְזִירוּת חָיְילָא עַל שְׁבוּעָה. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״מִיַּיִן״. מַאי ״וְשֵׁכָר״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְינוּ טַעְמָא דִּכְתַב ״שֵׁכָר״ — לְאַלּוֹפֵי ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ לְמִקְדָּשׁ. דִּכְתִיב: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ״, מָה גַּבֵּי נָזִיר: יַיִן הוּא דְּלִיתְּסַר, אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין — לָא, אַף גַּבֵּי מִקְדָּשׁ נָמֵי: יַיִן הוּא דְּלִיתְּסַר, אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין הַמִּשְׁתַּכְּרִין — לָא. וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — פָּטוּר. וּלְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: הָתָם לִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁמִּצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ צֵירוּף, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּ לְמַכּוֹת, לֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן. מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן״, ״כְּבֶן מָנוֹחַ״, ״כְּבַעַל דְּלִילָה״, ״כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה״, ״כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו״ — הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנָא כׇּל הָלֵין? צְרִיכִי, דְּאִי אָמַר ״הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן״, הֲוָה אָמֵינָא: שִׁמְשׁוֹן אַחֲרִינָא, קָא מַשְׁמַע לַן ״כְּבֶן מָנוֹחַ״. וְאִי תְּנָא ״כְּבֶן מָנוֹחַ״, הֲוָה אָמֵינָא: אִיכָּא דְּמִיתְקְרֵי הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן ״כְּבַעַל דְּלִילָה״ וּ״כְמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו״. מַתְנִי׳ מָה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לְנָזִיר שִׁמְשׁוֹן? נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת. וְאִם נִטְמָא — מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — אֵינוֹ מֵיקֵל, וְאִם נִטְמָא — אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן טוּמְאָה. גְּמָ׳ נְזִיר עוֹלָם מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָאוֹמֵר ״הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. מָה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן? נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, וְאִם נִטְמָא — מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — אֵינוֹ מֵיקֵל בְּתַעַר, וְאֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה. קׇרְבָּן הוּא דְּלָא מַיְיתֵי, אֲבָל נְזִירוּת חָיְילָא עֲלֵיהּ. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְזִיר שִׁמְשׁוֹן — מוּתָּר לִיטַמֵּא לְמֵתִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁנִּטְמָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״נְזִיר שִׁמְשׁוֹן״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁיָּצָאת נְזִירוּת מִפִּיו. מַנִּי? אִי רַבִּי יְהוּדָה — הָאָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה, וּמַתְנִיתִין קָתָנֵי ״אִם נִטְמָא״. אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן — הָאָמַר לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ נְזִירוּת כְּלָל! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי גַּבֵּי נְזִיר עוֹלָם ״אִם נִטְמָא״, תְּנָא נָמֵי גַּבֵּי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן ״אִם נִטְמָא״. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְהָנֵי תַּנָּאֵי קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: ״הֲרֵי עָלַי כִּבְכוֹר״, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מַאי לָאו, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאָמַר: לָא בָּעִינַן דָּבָר הַנִּידָּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: בָּעִינַן דָּבָר הַנִּידָּר? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעִינַן דָּבָר הַנִּידָּר, וְשָׁאנֵי גַּבֵּי בְּכוֹר, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״לַה׳״ — לְרַבּוֹת אֶת הַבְּכוֹר. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: הָהוּא ״לַה׳״, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר? מְרַבֶּה אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם — שֶׁכֵּן מַתְפִּיסָן בְּנֶדֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹר — שֶׁאֵין מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר. וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר לָךְ: בְּכוֹר נָמֵי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא. דְּתַנְיָא: שֶׁל בֵּית רַבֵּינוּ אָמְרוּ: מִנַּיִן לְנוֹלַד לוֹ בְּכוֹר בְּתוֹךְ עֶדְרוֹ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְהַקְדִּישׁוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: נְהִי דְּמִצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, אִי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ, מִי לָא קָדוֹשׁ? גַּבֵּי נָזִיר נָמֵי, הָכְתִיב ״לַה׳״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא, חוּץ מֵאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא אֵלַי מִן הַדָּרוֹם, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי, וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְשַׁחֵת שֵׂעָר נָאֶה זֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאָבִי בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לִשְׁאוֹב מַיִם מִן הַמַּעְיָין, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי, וּבִיקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רֵיקָה! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נְזִירִים בְּיִשְׂרָאֵל — עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״. וְשִׁמְשׁוֹן לָאו נָזִיר הֲוָה? וְהָכְתִיב: ״כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן״! הָתָם מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר. וּמְנָלַן דְּאִיטַּמִּי לְמֵתִים? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ״ — דִּילְמָא גָּרוֹיֵי גָּרִי בְּהוּ וְלָא נְגַע בְּהוּ! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם״. דִּילְמָא אַשְׁלְחִינּוּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר קַטְלִינֻּן? ״וַיַּךְ ... וַיִּקַּח״ כְּתִיב. וְדִילְמָא גּוֹסְסִין שַׁוִּינֻן! אֶלָּא: גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. וּנְזִיר עוֹלָם הֵיכָא כְּתִיב? דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַבְשָׁלוֹם נְזִיר עוֹלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן״, וּמְגַלֵּחַ אֶחָד לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים״.

4 תוספות על ברכות פתח ↗

מפני שיכול לאומרה בשו"ת - כדאמר לקמן ברכות לא. עו"ג דף ח שואל אדם צרכיו בשו"ת ודוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינה מעין שו"ת ונראה שכל האומר ברוך אתה ה' שו"ת אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרי' מגילה דף יח. מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו ואפילו אם בא להתפלל שמנה עשרה עוד פעם אחרת אסור שנראה כמוסיף על הברכות והא דאמר לעיל ברכות דף כא. ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא ספק התפלל אבל ודאי אוקמינן לעיל שפוסק אפי' באמצע ברכה כשמואל בפרק מי שמתו שה ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר"ה דף לד::

5 תוספות על פסחים פתח ↗

זוכרהו על היין - דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון הושע י״ד:ח׳ נזכירה דודיך מיין שיר השירים א׳:ד׳ והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפלה כדאמר בשבת ד' קיט: ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו ומה שרגילין לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם היינו משום י"ט שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא והא דאמר במי שמתו ברכות ד' כ: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה היינו דוקא קידוש היום אבל על היין לא הויא אלא מדרבנן כדמשמע בריש נזיר ד' ג: דקאמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי ניהו קידושא והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למיסר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר איצטריך קרא דנזירות חל עליו אף על פי שמושבע ועומד הוא ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן:

6 ברכות פתח ↗

הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהָאַדִּיר וְהָעִזּוּז וְהַיָּראוּי, הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהַוַּדַּאי וְהַנִּכְבָּד״.

1 בתוס' בד"ה אבל עקרב פוסק כו' ומיהו לא מצינן אם פסק שיחזור לראש כו' עד סוף הדיבור. ויל"ד במאי איירי הכא אי בשהה כדי לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש בין לשיטת הרי"ף ובין לשיטת התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב גבי מים שותתין על ברכיו עיין שם בתוס' ד"ה אלא לכ"ע דלענין תפלה והיכא דנאנס חוזר לראש כמו שהארכתי שם בזה עיין עלה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל מה שכתב בשם הראב"ד ז"ל מיהו התוס' לא נחתו להכי אע"כ דהתוס' דהכא איירי בלא שהה כדי לגמור את כולה וכן משמע להדיא מלשון הב"י בא"ח סימן ק"ד והט"ז האריך בזה עיין שם מיהו לפ"ז יל"ד לאידך גיסא דא"כ למה הוצרכו התוס' להביא ראיה על זה דאינו חוזר לראש דמהיכי תיתי יחזור לראש בהפסקה כל דהו דמ"ש מק"ש היכי דמותר לפסוק דפשיטא לן דאינו חוזר לראש ואדרבה היו צריכין להביא ראיה אהא דמסקו בסוף דבריהם אבל לתחילת ברכה מיהו יחזור דמנא להו הך מלתא דממ"נ דאי מיקרי הפסקה בכה"ג אע"ג דלא שהה כדי לגמור את כולה והיינו משום דבתפלה החמירו כמו שכתב הב"י שם א"כ יחזור לראש ואי לא מיקרי הפסקה בכה"ג היכי דלא שהה למה יחזור לתחילת הברכה דהא בק"ש כה"ג אינו חוזר אלא למקום שפסק ואף שיש ליישב ולחלק ביניהם אכתי למה כתבו התוס' בפשיטות בלא ראיה כיון שלא נזכר מזה בגמרא וצריך עיון ליישב ועיין בק"א:

2 במשנה מזכירין גבורות גשמים בת"ה כו' בריש פרק קמא דתענית קתני כה"ג מאימתי מזכירין גבורות גשמים ומקשי שם הש"ס ליתני מאימתי מזכירין על הגשמים מאי גבורות גשמים ומשני רבי יוחנן מפני שיורדין בגבורה והקשו שם בתוס' תימא אמאי לא מקשה בברכות כה"ג עיין שם מה שתירצו. ולע"ד נראה דודאי הכא שפיר הוי מסיק אדעתא דלשון גבורות היינו שיורדין בגבורה שהרי לכך מזכירין אותן בברכת אתה גבור וניחא ליה להתנא דהכא לאשמעינן מלתא בטעמיה ואע"ג דמקשינן הכא מזכירין ג"ג מאי טעמא ומשני רב יוסף מתוך ששקולה כת"ה היינו משום דמלשון אתה גבור גופא שהיא בראש הברכה אינו מעיקר הברכה דהכל הולך אחר סיום הברכה משום הכי ניחא ליה בהאי טעמא טפי כיון דלקושטא דמלתא שקולה כת"ה שהיא סיום הברכה כן נראה לי וק"ל:

3 פיסקא ר"ע אומר ברכה רביעית כו' אמר ליה בתחלה קבעוה בתפלה כו' והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. לכאורה האי והם אמרו לא שייך הכא לענין הקושיא דנחזי היכי תקון ונראה לי בזה דהא דקאמר מעיקרא בתחילה קבעוה בתפלה היינו דמשום שהיו עניים ולא היה להם כוס של יין שהרי כשהעשירו קבעוה על הכוס והיינו משום דעל הכוס עדיף טפי אי משום דדומיא לקידוש בעינן לכתחילה ובקידוש ודאי על הכוס בעינן דדרשינן ליה בפרק ע"פ מדכתיב זכור זכריהו על היין ועיין שם בתוס' ובפ"ק דנזיר דף ד' מה שכתבו תוס' בזה אי האי דרשה דזכריהו על היין הוי דרשה גמורה או לאסמכתא בעלמא. ועוד טעמי אחריני איכא דהבדלה על הכוס עדיף טפי שאומר אותה בברכה מיוחדת בשם ומלכות משא"כ בתפלה אי אפשר לקובעה בברכה מיוחדת דתמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון. וא"כ לפ"ז כשהענו אח"כ ושכחו ג"כ היכי תקון מעיקרא דלרבנן מש"ה צריך לכוללן בברכת אתה חונן א"כ תו לא שייך לומר דעיקר הבדלה על הכוס לגמרי אף במי שיש לו יין ולומר דהוי כברכה שאינה צריכה כדאמרינן בסמוך דהא ודאי ליתא דכיון שמעיקר הדין דהבדלה היינו על הכוס תו לא הוי כברכה שאינה צריכה ומש"ה מסיק שפיר הכא דהם אמרו דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

4 שם תני רב אחא כו' הא גופא קשיא כו' והוי ברכה שאינה צריכה כו' עובר משום לא תשא. כבר הארכתי בזה בסוף פ"ק דף י"ב גבי פתח בדשכרא בלשון התוס' בד"ה לא לאתויי נהמא כו' עיין שם בחידושינו ובדף כ"א לענין ספק התפלל עיין שם שכתבתי האי עובר משום לא תשא דקאמר הכא מה טעם יש בה אי משום הזכרת השם א"כ אמאי לא אסרינן להזכיר השם בדברי שבחי' ובתחנונים ומשמע בכמה דוכתי בפשיטות דמותר להזכיר לכ"ע ואי משום דשאני ברכה שאומר בשם ומלכות הא ודאי ליתא דאטו בקרא דלא תשא מלכות כתיב ביה ומה איסור לא תשא שייך בהזכרת מלכות לכך נראה ברור דהא דקאמר עובר משום לא תשא אינו אלא מדרבנן ואסמכוה רבנן לברכה שאינה צריכה אקרא דלא תשא וכן מבואר להדיא בדברי התוס' בסוף מס' ר"ה דף' ל"ג בד"ה הא ר"י ומה שיש לדקדק שם בדבריהם יבואר במקומו אלא דעיקר האיסור בברכה שאינה צריכה היינו משום דמיחזי כבל תוסיף כמ"ש תוס' לעיל דף כ"ט בד"ה מפני שיכול ע"ש ובחדושינו. מיהו הכא בשמעתין לענין הבדלה אין אנו צריכין לכך דבלא"ה מקשי הש"ס שפיר אהך ברייתא דתני רב אחא דתני בהדיא המבדיל בתפלה משובח יותר כו' אלמא דתפלה לחוד סגי אפילו מי שיש לו כוס וא"כ כבר נגמרה ההבדלה לגמרי ומהאי שעתא שהזכיר הבדלה בתפלה הוי חול גמור שיצא היום מקדושת שבת ונעשה חול וא"כ מאי האי דהדר תני אם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו ואמאי אדרבה הו"ל לגמרי כמי שאומר הבדלה בהזכרת השם בימי חול דודאי הוה ליה מזכיר ש"ש לבטלה ממש דבכה"ג נראה דעובר משום לא תשא ממש מן התורה כיון שאין מקום כלל להזכרת השם בהבדלה כי האי כן נראה לי נכון:

5 בגמרא א"ל רבינא לרבא הלכתא מאי א"ל כי קידוש כו' ונראה דהא דפשיטא ליה דקידוש דאע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף ע"ג דשייך ביה נמי האי ספיקא גופא אי הוי ברכה שאינה צריכה או לא כי היכי דמספקא לן בהבדלה מה"ט כדמשמע לעיל בשמעתין. אלא דבקידוש ודאי טעמא רבה איכא דהא קידוש על היין משמע בפ' ערבי פסחים דהוי דאורייתא ואף לשיטת התוס' שם ובפ"ק דנזיר דף ד' דקידוש על היין לאו מדאורייתא ממש הוא מ"מ אסמכתא בעלמא מיהא הוי. ועוד דאכתי ודאי עיקר זכירה הוי מדאורייתא דמה"ט כתבו הפוסקים דאף מי שאין לו יין מקדש אפת כדאיתא בפ' ערבי פסחים ע"ש בתוס'. וא"כ לפ"ז ודאי שייך לקבוע לקדושת היום ברכה מיוחדת בפני עצמה. ומה שתקנו חכמים לקבוע קדושת היום בתפלה בברכה מיוחדת אע"ג דלבתר הכי מקדש אכסא אפ"ה לא מחזי כברכה שאינה צריכה נ"ל משום דצריך להוסיף מחול על הקודש וכל כמה דמקדמינן קדושת היום טפי עדיף מש"ה כיון דתפלה מקמי סעודה היא ובהאי שעתא דתפלה חל עליו קדושת שבת משום תוספת כדמשמע לעיל דף כ"ז בהא דרב מצלי כמ"ש שם התוס' מש"ה צריך להזכיר באותה שעה קדושת היום. ועוד בלא"ה צריך לומר בשבת ויו"ט ז' ברכות שתקנו כנגד ז' קולות כדאיתא לעיל דף כ"ט וא"כ ברכה אמצעית היינו של קדושת היום כדפרישית שם הרי לפנינו דשייך להזכיר קדושת היום בתפילה ועל הכוס מעיקר תקנת חכמים ומש"ה לא הוי כברכה שאינה צריכה משא"כ לענין הבדלה דלא שייך להנך טעמי כלל דהבדלה על הכוס לא אשכחן רמיזא באורייתא ומשום הוספה מחול על הקודש כ"ש דלא שייך ביה דאדרבה כל מה דמאחרינן לה לקדושת היום טפי עדיף וא"כ לפ"ז שפיר יש להסתפק במי שהבדיל בתפלה אם צריך להבדיל על הכוס או לא. והיינו משום דהוי כברכה שאינה צריכה ואפ"ה פשיט רבא שפיר דכי קדוש אית לן למיעבד בהבדלה ומש"ה צריך להבדיל בשניהם בתפלה ועל הכוס והיינו דכיון דסוף סוף יש להבדלה בתפלה תקנה קבועה מדרבנן בתחלת תקנה דאנשי כה"ג כשהענו ולא היה להם יין וכן להבדלה על הכוס נמי תקנה קבועה היא כשהעשירו אח"כ ומש"ה כשחזרו והענו וקבעוה על התפלה והיינו בברכה שאינה מיוחדת אלא שכולל אותה באתה חונן וא"כ מי שיש לו יין צריך להבדיל ג"כ על הכוס בברכה מיוחדת כדמעיקרא ולא הוי כברכה שאינה צריכה משום דיש לנו להשוות הבדלה לקדוש כדאשכחן בכמה דוכתי וכדמשמע בפ"ק דנזיר דף ד' כן נ"ל נכון ודו"ק:

6 שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר כו' האדיר והעזוז כו' אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך. וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו דוקא בתפלת י"ח אסור להוסיף בשבחים יותר ממה שתקנו אנשי כה"ג אבל בינו לבין עצמו לית לן בה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון. אלא דיש לדקדק מה טעם יש בזה לחלק בכה"ג דהא למאי דמסיק רבי חנינא טעמא דמלתא משל למלך בשר ודם כו' דגנאי הוא לו א"כ שייך ה"ט אפי' שלא בתפלת י"ח. ולכאורה היה נראה דדוקא בתפלת י"ח צריך שיהא דומה בעיניו כאילו שכינה שרויה כנגדו מש"ה שייך האי משל למלך שמקלסין אותו בפניו וכל מה שמרבה לספר בשבחו גנאי הוא לו משא"כ שלא בשעת תפלת י"ח לא שייך ה"ט אלא דלכאורה איפכא מסתברא דהא במלך בשר ודם אדרבא בפניו ליכא קפידא כולי האי אם אינו אומר כל שבחו דהא קיי"ל אין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו ושלא בפניו כל שבחו. וכ"ש לגבי הקב"ה דמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לחלק כלל ונראה לע"ד דודאי עיקר דינא דרה"ג והרשב"א והרא"ש דברים מוכרחים הם דא"א לומר דלעולם יש איסור להרבות בשבחו של מקום אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא לחוד ולא יותר דהא מצינו בכמה דוכתי בנביאים ובכתובים שמדברים בשבחים ותוארים אחרים כנגד המקום כגון דוד שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפילו בתורה נמי אשכחן שהרי משה הזכיר י"ג מדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכן במיכה ובכל הנביאים ואע"ג דכולם ברוח הקדש אמרינהו אפ"ה אית לן למילף מינייהו דאין איסור להרבות בשבחו של מקום וממילא לא שייך האי משל למלך דמייתי רבי חנינא. אע"כ דהכל לפי הזמן והעת דלפעמים ולפרקים כשאדם צריך להתפלל ולבקש רחמים באיזה ענין משאלת צרכיו לפי מה שהוא ודאי צריך לו לעורר מדות העליונות הצריכים לאותו ענין ומש"ה יש לו להזכיר השבחים ותארים השייכים לאותן המדות ואח"כ יתפלל והיינו טעמא דמשה שבאותו שעה למדו הקב"ה לומר סדר הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר משה אלא מקצתן והיינו נמי מה"ט דלא היה צריך לעורר באותו שעה אלא לאותן מדות בלבד וכה"ג בדוד ומיכה ובנביאים שאמרו שבחים ותוארים לעתות ידועים לפי הצורך לעורר אותן שהיו צריכין להם. וכה"ג אשכחן נמי במלך בשר ודם כשאדם מבקש מאתו חסד ורחמים מסדר לפניו שבחו שמלך רחמים הוא וחפץ בחסד ומי שמבקש מאתו דין על חבירו מזכיר לפניו שהוא תקיף ובעל יכולת מלך במשפט יעמיד ארץ וכה"ג הכל לפי הצורך ואין בזה גנאי למלך במה שאומר מקצת שבחו שהרי אינו מזכיר אלא מה שצורך לו באותו שעה ותו לא דמי למשל הקילוס בדינרי כסף לגבי זהב משא"כ בתפלת י"ח שהן תפלות קבועות לעולם בענין א' וכן השאלות צרכים ג"כ בענין א' בכל תפלותיו וכיון שאנשי כנסת הגדולה לא תקנו אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא שבאלו השבחים יש די והותר לעורר המדות השייכים לי"ח ברכות ואם כן אין להוסיף יותר על אלו דבכה"ג דומה ממש למלך בשר ודם שמקלסין אותו בשבחים אחרים שאינן לצורך מי שמבקש ממנו אלא דרך חנופה מרבה לספר בשבחו דודאי בכה"ג גנאי הוא לו כיון שא"א להזכיר כל שבחו וכל שכן במלך מלכי המלכים הקב"ה שכל המרבה יותר מתקנת אנשי כנסת הגדולה יש גנאי ואיסור בדבר כנ"ל והרבה יש לדקדק בזה בענין הפיוטים ושבחים ותוארים דשיר היחוד וכיוצא בהם שכבר נחלקו בהם גדולים הקדמונים והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולפי ה"ט דפרישית אפשר לחלק בכמה גווני אבל מה נעשה הנח להם לישראל נהרי נהרי ופשטי וכמו שאבאר בק"א:

« פני יהושע על ברכות ל״ב ×¢×´×‘ פני יהושע על ברכות ל״ד ×¢×´× »