פני יהושע על ברכות מ״ו

1 בגמר' עד היכן ברכת הזמון ופירש רש"י עד היכן ברכת הזמון שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוהו. ובתוס' האריכו לתמוה על פירושו והקשו כמה קושיות ואף שאיני כדאי מ"מ נראה לי ליישב שיטת רש"י בפשיטות ואשיב על ראשון ראשון דהא דקשיא להו היאך אפשר ששנים לא יאמרו ברכת הזן וברכת הזן דאורייתא היא נראה דלא שייך הך קושיא אלא לפי שיטתם לעיל בפ' היה קורא ברכות דף י"ז דמשמע מדבריהם שם דפשיטא להו דמן התורה עיקר ברכת המזון היינו שיברך ג' ברכות גמורות נפרדות זו מזו משא"כ לפמ"ש שם שאין זו מוכרח דאדרבה יותר מסתבר לומר דהא דאמרינן בה"מ דאוריית' לענין ג' ברכות היינו שצריך לברך וליתן שבח והודיה למקום על המזון שאכל משלו ועל הנחלת הארץ ועל ירושלים ולעולם שאם בירך אותן אפי' בברכה אחת סגי והבאתי שם לשון הב"י דפשיטא ליה הך מילתא טובא וכן נראה מל' הרמב"ם ז"ל ובזה נתיישב' לו קושיית התוס' במה שהפועלים מברכין שתים ולא מיקרי עוקר דבר מן התורה וא"כ לפ"ז לדידן שאנו מברכין וכוללין בה"מ בברכת הארץ עצמה בין באמצע ובין בסוף הברכה שמסיים על הארץ ועל המזון וא"כ שפיר מצינן למימר דיוצא י"ח מן התורה מעיקר ברכת המזון אליבא דרב ששת אלא דוקא בג' דאיכא ברכת זימון ואומר נברך א"כ צריך לברך עכ"פ ברכה ראשונה שהוא הזן דהכי משמע ליה לרב ששת פשטא דקרא דוברכת את ה' אלקיך שצריך לברך ברכה זו של הזן ע"י זימון דמרבינן מאת ה' אלקיך וכפרש"י מבואר להדי' בל' הרב אלפס עצמו שהביאו התוס' בסמוך שהרי על מ"ש דקי"ל הלכה כרב נחמן כתב וכן עמא דבר דהא יחיד כדמברך מתחיל ברכת הזן א"כ משמע להדיא דלרב ששת אין היחיד אומר ברכת הזן וממילא דה"ה לשנים דמאי שנא:

2 ומה שהקשו התוס' עוד דהא קי"ל כרב ששת ובאמת מל' רש"י עצמו בשילהי שמעתין גבי להיכן הוא חוזר נראה שפוסק כרב ששת א"כ אמאי נקט בכל דוכתא שלש ברכות קושיא זו לא הבנתי דהא לדידהו נמי תיקשי אמאי נקיט בכל דוכתי ג' ברכות הא אנן ד' מברכינן דנהי דקי"ל הטוב והמטיב לאו דאוריית' מדרבנן מיהו מברך אע"כ צריך לומר דלא קחשיב אלא ברכות דאורייתא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דבהכי פליגי רב נחמן ורב ששת דר"נ סבר דהזן הוא בכלל ג' ברכות והטוב והמטיב לאו דאורייתא ולא קחשיב לה ורב ששת סבר דהזן אינו מן החשבון כיון דלאו מילתא דפסיקא היא שאין אנו אומרין אותה אלא בג' ע"י זימון והטוב והמטיב הוא מחשבון ג' ברכות למ"ד דאורייתא דאורייתא ולמ"ד דרבנן דרבנן כל זה אף אם נפרש לשון רש"י כפשטיה דשנים אין אומרין כלל ברכת הזן. אבל לע"ד כבר אפשר לומר דרש"י לא כתב כן אלא לפרש עיקר מצות זימון מן התורה דלרב ששת ברכת הזן היא בכלל ברכת הזימון וכשהן שנים אין מברכין אותה אבל לאחר שתיקנו חכמים מטבע של בה"מ בג' ברכות נפרדות לפי שג' יסודי עולם תיקנום משה דוד ושלמה כדאמר רב נחמן לקמן א"כ לעולם אפי' א' או שנים אומרין אותה בג' ברכות נפרדות שלא ישנו עיקר מטבע של בה"מ בין יחיד לרבים. ובזה ממילא נתיישב' ג"כ קושיא שלישית שהקשו התוס' ממעשים בכל יום וגם במה שהקשו התוס' מהא דאמרינן לקמן וברכת זו ברכת הזמון את ה' אלקיך זו ברכת הזן אמת לא נמצא כן בגמרא שלנו אלא להיפך מיהו בגמרא דהירושלמי מצאתי כגירסת התוס' מ"מ לכל הגירסאות אדרבה יותר נראה דהאי לישנא דברייתא מסייע ליה לרב ששת דכיון דבקרא את ה' אלקיך לא נזכר בפירוש רמז לא ברכת הזן ולא עיקר ברכת הזימון א"כ ממילא משמע דכולא חדא מילתא היא דעיקר מצות הכתוב שיברך ברכת הזן ע"י זימון כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל עד שהתמיה קיימת על רבותינו בעלי התוס' שהביאו בסמוך פי' הר' אלפס ומשמע מלשונם שבאו לסתור פירש"י ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הר' אלפס אליבא דרב ששת הוא ג"כ כפרש"י אלא דלדינא איכא בינייהו דר' אלפס פוסק כרב נחמן כיון שכן עמא דבר ומעשים בכל יום דלא משמע ליה הך סברא דרב ששת לא איירי אלא מדין תורה ולשיטת רש"י הלכה כרב ששת ומעשים בכל יום היינו מדרבנן דאין זה כמברך ברכה שאינה צריכה כדמוכח בכמה דוכתי וזה ברור ומוכרח לשיטת רש"י דאל"כ אטו רש"י גופא לא היה מברך ברכת הזן כשאכל יחידי או בשנים אע"כ כדפרישית כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך גבי להיכן הוא חוזר שצריך לפרש כוונתו קצת בענין אחר:

3 בתוס' בד"ה ולמ"ד שנים ושלשה וכו' לכך נראה פי' הר' אלפס דקאי אבני אדם וכו' היכא שכל אחד אינו יודע וכו' עס"ה. ולכאורה הך מילתא שכל אחד אינו יודע כ"א ברכה אחת נראה דוחק גדול שיזדמן הדבר כן ומכ"ש לענין נברך שבכל אותן השלשה לא ימצא אחד מהם שיודע לברך נברך שאכלנו משלו לבד ובאמת אף למאי דלא ניחא להו לפרש כפירש"י מכל הנך קושיות שהקשו בדיבור הקודם וכאן מל' שנים ושלשה בלשון זכר אכתי הוי מצי לפרש בפשיטות כפירושם לעיל בדיבור הקודם וליישב ג"כ לשון שנים ושלשה דאפי' אם כל אחד מהם יודע לברך כל הג' ברכות אפי' הכי אם רוצין טפי בחילוק ברכות שיאמר כל אחד מהם ברכה אחת כגון היכא דליכא גדול ביניהם רשאין בכך ואפשר דטפי עדיף מפני דרכי שלום היכא דליכא חד מופלג מחבריה:

4 אלא דהר' אלפס גופא ודאי הוכרח לפרש ולאוקמי הנך ברייתות בהאי ענינא שכל אחד אינו יודע כ"א ברכה א' משום דלשון הירושלמי הכריחו לפרש כן דגרס התם בהך ברייתא שנים ושלשה חייבין בברכת הזימון ולשון חייבין אי אפשר לפרש בענין אחר אלא כל היכא שאין א' יודע כ"א ברכה א' וא"כ כשהן ארבעה להך ברייתא או חמשה לאידך ברייתא אינן חייבין בזימון כלל כיון דאי אפשר לחלק ברכה א' לשנים כנ"ל ודוק היטב:

5 בגמרא להיכן הוא חוזר ופירש"י דאדלעיל קאי במי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת וכו' עס"ה. ולפ"ז נראה בעליל מפירש"י דהלכה כרב ששת בהך דלעיל דהא הנך אמוראי בתראי וסתמא דתלמודא נמי דקאמר והלכתא למקום שפסק לא מתוקמא אלא כרב ששת וכמו שפירש"י להדיא דלמקום שפסק היינו לברכת הארץ כשאר יחיד נמצא דלפ"ז משמע להדיא דלרש"י נמי שייך פלוגתא דר"נ ורב ששת באחד שמפסיק לשנים דלעיל כמו לפי' הר' אלפס כדפרישית לעיל אלא דלענין דינא פליגי דהר' אלפס פוסק כר"נ כיון דכן עמא דבר ומש"ה הוצרך לדחוק כאן לפרש האי להיכן הוא חוזר דהכא והך הלכתא למקום שפסק דהיינו לענין המזמן גופא אם חוזר לומר נברך שאכלנו או ברוך שאכלנו ולפי שהוא פי' דחוק לכך נראה לו לרש"י לפרש בפשיטות דהיינו כרב ששת וכדפרישית לעיל דמהאי דכן עמא דבר אין ראיה דהלכה כר"נ כיון דרב ששת נמי מודה דעיקר בה"מ אפילו ביחיד מדרבנן מיהא היינו ג' ברכות גמורות שאומר ג"כ הזן. אלא דמ"ש לעיל בכוונת רש"י דמדרבנן הוי חיוב גמור על היחיד לומר ברכת הזן בפני עצמו ומלשונו כאן אין נראה כן שהרי כתב דלמקום שפסק היינו ברכת הארץ כשאר יחיד וא"כ משמע דשאר יחיד נמי זימנין דמתחיל בברכת הארץ א"כ לפ"ז ע"כ צריך לומר בכוונת רש"י דמדרבנן נמי אין היחיד חייב לומר ברכת הזן בפני עצמו אלא אם ירצה כגון שהוא טרוד או שאינו יודע לברך ברכת הזן כגון שהוא בור וליכא סופר בהדיה מש"ה שפיר יוכל להתחיל בברכת הארץ כיון שכולל עמו ברכת הזן וחותם ג"כ על הארץ ועל המזון כדפרישית ואין דוחק לפרש כן כיון דאשכחן להדיא בפועלים כה"ג שמברכין שתים וכוללין ג' אלא דמה שהפועל מתחיל לומר ברכת הזן בפני עצמו וכולל ירושלים בברכת הארץ היינו משום דהכי שפיר טפי לפי שברכת הזן פותחת בברוך ועוד דיותר שייך לכלול ירושלים בברכת הארץ ואפשר דאה"נ שאם רוצה לכלול ברכת הזן בברכת הארץ נמי יצא וכבר אפשר דלרש"י גופא היכא שיחיד מתחיל בברכת הארץ פותח בה בברוך ואומר נודה לך. ועוד יש לומר כיון דרש"י סובר דהלכה כרב ששת לפי פירושו ושיטתו וכדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא דלעיל ודהכא דאין היחיד אומר ברכת הזן וקיי"ל נמי דהלכה כרב ששת באיסורא כמ"ש ג"כ התוס' בשמעתין ואם כן אית לן למימר דרב ששת מוקי נפשיה כתנאי והיינו כהך ברייתא דתנא שנים ושלשה משא"כ הך ברייתא דפועלים דלעיל מוקי רב ששת כהך ברייתא דתנא שלשה וארבעה לענין הזן והיינו כר"נ ולא משמע ליה לאוקמי טעמא דהך ברייתא דהטוב והמטיב דאוריי' כיון דמסיק הש"ס בסמוך בכמה הוכחות דהטוב והטיב לאו דאורייתא ועוד דהך ברייתא דהפועלים גופא ע"כ סבר דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ותל"י שזכיתי ליישב שיטת רש"י לנכון כהוגן וכהלכה בלי שום גמגום ודוק היטב:

6 שם מים אחרונים בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דמילתא דחמשה היינו כדי שמי שמזומן לברך בה"מ יסדר בינו לבין עצמו בה"מ ושיערו חכמים שבשיעור נטילת ד' בני אדם יוכל לסדרן ובהאי שיעורא נמי לא הוי הפסק בין נטילה לברכה וש"מ דתיכף לנ"י ברכה לאו דוקא וכו' ע"ש ומזה נראה סיוע לשיטת הש"ע בסי' ק"ס שכתב בשם התוס' דהשיעור תיכף הוא שיעור מהלך כ"ב אמות ואפשר דאידי ואידי חד שיעורא ועיין מ"ש לעיל דף מ"ב גבי ג' תכיפות שהתוס' בסוטה דקדקו כן מסוגיא דזבחים דף ל"ג אלא שהאחרונים הקשו על זה דאדרבה מסוגיא דהתם לפי המסקנא משמע דאפי' פסיעה אחת הוי הפסק ולא מיקרי תיכף ע"ש שכתבתי ליישב לשון התוס' באריכות מיהא לפמ"ש כאן בלא"ה אי אפשר לומר דבכל דהו הוי הפסק דאם כן תיקשי להו סוגיא דהכא דמשמע דבשיעור ד' וה' בני אדם לא הוי הפסק וכיון שכן דצריך שיעור לענין זה ההפסק אם כן ודאי יפה כתבו התוס' בסוטה מסוגיא דזבחים משמע מיהא דיותר מכ"ב אמה הוי הפסק וכיון דלא אשכחן שיעור מפורש בגמרא בפחות מזה ע"כ יש לנו לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא ובפחות מזה נמי לא הוי הפסק כן נ"ל ודו"ק: