פני יהושע על ברכות ג׳

1 בגמרא מאי קסבר ר"א אי קסבר ג' משמרות הוי הלילה לימא עד ד' שעות. ואף דקי"ל כמ"ש הרמב"ם ושאר פוסקים דחשבינן שעות זמניות היינו לפי האמת דמסקינן דאיכא משמרות בארעא. משא"כ לסברת המקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה דאיכא משמרות בארעא א"כ מקשה שפיר דתו לא מצינן למימר דחשבינן שעות זמניות דא"כ לא הו"ל למיתני ולמיתלי בלשון אשמורת כיון שאין זמנו ניכר כמ"ש רש"י ועיין בק"א:

2 שם בגמרא מאי קחשיב ר"א אי תחלת משמרות קחשיב כו' עד סוף הסוגיא. ויש לתמוה טובא בכל הסוגיא. דאמאי מספקא ליה הי מינייהו קחשיב דהא ר"א סימנא יהיב לכולם וא"כ ניחזי אנן אי איתא להנך סימנים בראש אשמורת או באמצע או בסוף. ול"ל דלקושטא דמילתא איתנייהו להנך סימנים מתחלת המשמר עד סופו אלא דר"א לא רצה ליתן סימן אלא באותו זמן שהקב"ה שואג בהן והיינו מתחילתו או בסופו. ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דהכא. דהא בודאי ליתא חדא במאי דמסיק דקחשיב אמצעיתא דאמצעית אכתי בהאי סימנא דכלבים צועקים לא ידעינן אימתי אמצעיתא דאמצעיתא כיון שצועקים כל המשמר. תו קשיא לי בין לשנויא קמא ובין לשנויא בתרא שהרי כתב הרא"ש ז"ל דכל עיקר דבריו של ר"א להודיענו אותן הזמנים שהקב"ה שואג כארי כדי שכל אדם יהיה באותן הזמנים מיצר ודואג על חורבן ב"ה כדכתיב קומי רוני בלילה בראש אשמורות. וא"כ הנך תרי שנויי דש"ס הם נגד משמעות הפסוק דמשמע להדיא דהוא בתחלת האשמורת. ויותר קשה דבשנויא בתרא דקאמר למאן דגני בבית אפל אמאי איצטריך לאסוקי לענין ק"ש. ותיפוק ליה דנ"מ בהך מילתא גופא לכוין הזמן שהקב"ה שואג למאן דגני בבית אפל. והנלע"ד בזה דבודאי הכי הוא לקושטא דמילתא שמה שהקב"ה שואג על החורבן הם בתחילת המשמרות ובאותו שעה יש להאדם להתעורר ולקושטא דמילתא נמי הנך סימני דר"א כ"א וא' משמש בכל משך המשמר דרך דילוג לעתים ידועים כמו שנראה בחוש. וממילא שמשמשים ג"כ בקביעות בתחילתן ובאמצעיתן ובסופן. אלא דעיקרא שקלא וטריא דהש"ס דמאי קחשיב ר"א היינו דמספקא ליה באיזה זמן ניכר הסימן יותר לכוון באותו רגע. וממילא נמי בההיא שקלא וטריא דמספקא אי עיקר כוונת ר"א רק לענין תחלת משמרות לחוד לידע הזמן שהקב"ה שואג א"ד שרוצה ליתן ג"כ סימנא דסוף משמרות ונ"מ לענין ק"ש דסוף זמן שכיבה וק"ש בתחלת זמן קימה. ואהא מקשה סימנא ל"ל יממא הוא. ומשני בשנויא קמא דקחשיב סוף אשמורה ראשונה דהיינו לענין סוף זמן ק"ש דשכיבה. אלא דממילא ידעינן דמיד בתר הכי הגיע הזמן שהקב"ה שואג בתחלת משמר שני ויהיב נמי סימנא בתחלת משמר שלישי לידע שהקב"ה שואג ויהיב נמי סימנא לאמצעיתא דאמצעיתא שהוא בחצי הלילה ממש דנ"מ טובא לכל הנך שיעורא שמנו חכמים שהם עד חצות ואף שאין זה סימן גמור כדפרישית מ"מ להרחיק אדם מן העבירה סגי בהכי. מיהו לשנויא בתרא לא ניחא להו בהכי מה"ט גופא דפרישית שא"א לכוון זמן אמצעיתא דאמצעיתא כיון שהכלבים צועקים כמה פעמים באותו משמר ומש"ה מסיק דלעולם סוף משמרות קחשיב פי' דלפ"ז לאו לענין שהקב"ה שואג לחוד יהיב סימנא שהרי הן לעולם בתחילת המשמר אלא שרוצה ליתן ג"כ סימנים לענין ק"ש והיינו סוף משמר ראשון לענין ק"ש דשכיבה וכה"ג סוף משמר שלישי לענין ק"ש דקימה למאן דגני בבית אפל. וכיון דלהנך תרי קחשיב סוף משמרות דוקא מש"ה יהיב נמי בסוף משמר שני לענין זמן שהקב"ה שואג שהרי מסוף משמר שני נודע תחילת משמר שלישי. ובהכי ניחא ליה למיתני כולם בענין אחד כנ"ל נכון ודו"ק:

3 שם באותו שעה למדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה לכאורה בודאי היה יודע רבי יוסי בלא"ה שאין נכנסין לחורבה רעוע' מפני המפולת שזה דבר פשוט מסברא. אלא דהוה חורבא חדתי וידע ג"כ דהיכא דאיכא למיחש לחשד אין לכנוס בו שלא לצורך ותדע דאל"כ למה הוצרך לומר מעיקרא מתירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים ותיפוק ליה דבלא"ה לכתחילה אסור להתפלל בשדה מקום פרוץ אלא בבית משום צניעות כדאיתא בש"ס ובטור וש"ע א"ח סימן צ' ע"ש. אע"כ לפי שהיה יודע שאין ליכנס אפילו בחורבה חדתי מפני חשד אשה ואע"ג דבדברא לא שכיחא אלא דהכא סמוך לישוב הוה כדמשמע מלישנא דחורבות ירושלים. ומש"ה אי לאו טעמא דעוברי דרכים יותר היה מתפלל בשדה משום דהו"ל כדיעבד אבל משום טעמא דע"ד דהיה מתבטל תפלתו לגמרי לא היה חושש לחשדא. וקמהדר ליה אליהו דאף שהיה ביטול תפלה אסור ליכנס לחורבה מפני המזיקים דהוה מקום סכנה ויותר היה לו להתפלל תפלה קצרה וזה הוא שלמד מדברי אליהו זכור לטוב וזה פשוט:

4 שם ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. מכאן נמי יש לדקדק דהכא חורבא חדתי הוא כדפרישית דאלת"ה אלא שר"י היה סובר אפילו היכא דשייך מפולת מותר ליכנס להתפלל משום דשלוחי מצוה אינן ניזוקין. א"כ בפשיטות מצינא למימר דהא דאהדר ליה אליהו היה לך להתפלל תפ"ק היינו בחורבה גופא דבמקום סכנה מתפלל תפ"ק. ואכתי מנא ידע ר' יוסי מדברי אליהו דהמתפלל בדרך בלא סכנה דמתפלל תפ"ק. ואם נפרש דהא דקאמר ר"י המתפלל בדרך היינו במקום סכנה. והא דשבק לישנא דחורבה דאיירי ביה היינו משום דלקושטא דמילתא בחורבא דאיכא מקום סכנה איכא למימר דאפילו תפ"ק אסור ומאי דקמהדר ליה אליהו היה לך להתפלל תפ"ק היינו בדרך וזיל הכא קמדחי ליה כו' משא"כ בהא דמהלך בדרך במקום סכנה שמעין שפיר מיניה אלא דלפ"ז לא היו מקשי' תוס' מידי על רש"י ז"ל ד"ה היה לך כו' ור"י לא הוה במקום סכנה ולמאי דפרישית מצינן למימר דאמקום סכנה מהדר ליה ושפיר כ' רש"י בדברי ר"י שאמר המתפלל בדרך והיינו מקום סכנה שמתפלל הביננו כדמשמע בפשטא דדברי רש"י ז"ל דאהא מילתא לחודא כ"כ. אע"כ דהתוס' ג"כ נחתי להך סברא דפרישית לעיל דעיקר מילתא שלמד ר"י שאסור ליכנס לחורבה היינו אפילו בחורבה חדתי דקאי בדברא ומשום מזיקין ור"י היה סובר דלא מיקרי חורבה א"כ תו ליכא לפרש דהאי תפ"ק דאמר אליהו היינו בחורבה כנ"ל בשיטת התוס' ורש"י ז"ל לא נחית להכי ונתיישב פירושו ודוק היטב:

5 בגמרא ר"נ סבר לה כר"י כו' ותרתי דיממא. אע"ג דלענין זמן ק"ש קאמר ר"י דהוה עד סוף ג' שעות היינו משום משך שעה שלישית ראוי הוא לזמן קימת בני מלכים יש מהן מקדימין בתחלת השעה ויש מהן בסוף השעה ומש"ה באותו שעה שלישית גופא לא היה שבח מהן לדוד כיון דאיכא בני מלכים שעומדין ממטתן באותו שעה כנ"ל:

6 שם ודוד בפלגא דליליא הוי קאי כו' נראה דאשקלא וטריא דלעיל קאי. דבלא"ה לא הוי קשיא קראי גופיה אהדדי משום דבתר קרא דקדמתי בנשף סמיך ליה מיד קדמו עיני אשמורות. וא"כ שפיר י"ל דאיתנהו לכולה שלעולם דוד היה מכוון עצמו להקדים עצמו לכל א' משלשה ראשי המשמרות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש והפוסקים שכל אדם צריך להתעורר באותן הזמנים שהם זמנים רצוים ומסתמא אין כוונת הפוסקים שיהיה אדם נעור כל הלילה אלא שלעולם יקדים אדם לראשי המשמרות וישן בינתיים. וי"ל שדוד גופיה נמי עביד הכי ומש"ה היה צריך לומר קדמו עיני אשמורות קדמתי בנשף משום דסתם משמרות הוי שתי אשמורות ודוד הוי מקדים מתחלת משמר הראשון שהוא בתחלת הלילה דהיינו בנשף וממילא מצינן למימר דהיה ישן בינתיים מ"מ היה מכוון עצמו לקום בחצות הלילה שהוא ג"כ עת רצון כדאית' בפרק הערל וכ"כ הזוהר. ומש"ה לא מצי לאקשויי מידי משום דיש לקיים כל המקראות. משא"כ השתא דנחית הש"ס לפרש טעמא דרבי דאמר ארבע משמרות אינו אלא מדקשיא הנך קראי אהדדי משום דכתיב קדמו עיני אשמורות וכתיב חצות לילה וא"כ ע"כ דלא שייך לפרש כדפרש"י דאראשי משמרות קאי והיינו משום דסמיך אשנויא דלעיל דאותן הזמנים אינם אלא בסוף המשמרות או באמצעיתא דאמצעיתא ומש"ה הוצרך לפרש אליבא דר"נ דלמשמורה ופלגא תרי משמרות קרי לי' וא"כ לפ"ז תו לא שייך כלל לפרש קרא דקדמתי בנשף דקאי אראשי משמרות א"כ מקשה שפיר:

7 שם ודוד מי הוי ידע פלגא דליליא אימת כו' הא דלא מקשי בפשיטות אפשטא דקרא דחצות לילה היינו משום דאיכא למימר כשנויא דר"א אמר רבי אחאי דלעיל דה"ק דוד מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה שלעולם היה משכים קודם לכן וא"כ תו לא שייך להקשות מי לא הוי ידע פלגא דליליא אימת אלא דעיקר קושיית הגמרא אהנך שנויי אחרינא דלעיל ועוד י"ל דלהאי שנויא קמא דלעיל במילתא דרבי אליעזר בענין המשמרות דאיכא סימנא דכלבים צועקים באמצעיתא דאמצעיתא וא"כ אם נפרש שהוא סימן גמור במכוון באמצע לילה ממש א"כ איכא למימר דהאי סימנא גופא הו"ל לדוד והא דאמר משה כחצות היינו משום דבהאי שעתא לא הוי שייך האי סימנא דהא כתיב בהדיא דלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אלא דקושית הגמרא דהכא היינו לשנויא בתרא דלעיל ועיין מש"ל בזה:

8 שם אילימא דאמר ליה הקב"ה כחצות ומי איכא ספיקא כו' ומקשין העולם דלשון מיותר הוא דאפילו אי שייך ספיקא קמיה הקב"ה ח"ו כ"ש דהוי קשה טפי ודוד מי הוי ידע. וכן הקשה הרי"ף ז"ל. תו קשיא לי דמאי קס"ד דהקב"ה אמר כחצות משום ספיקא שאין לעמוד על חצי לילה ממש והא כתיב קרא אחרינא ויהי בחצי הלילה וה' הכה. דמשמע להדיא דהקב"ה היה מכוין בחצי לילה ממש. לכך נראה לע"ד ליישב חדא מגו חדא דהא דבעי למימר דהקב"ה אמר כחצות ולא בחצות לאו משום שאין לעמוד על חצי לילה ממש אלא משום דבשעת התראה עדיין היה הדבר שקול בספיקא אצל הקב"ה אם ישלח המכה בחצי הלילה ממש או קצת קודם לכן או לאחר מכן אלא דבשעת מעשה נתכוין הקב"ה לחצי הלילה ממש והא מלתא גופא מקשה הש"ס מי איכא ספיקא פי' דאשעת התראה קאי כלומר דלית לן למימר דבשעת התראה היה הדבר אצלו בספק לאיזה זמן ישלח המכה כנ"ל:

9 שם אלא דאמר ליה למחר בחצות כי השתא כו' ובקצת ספרים נמחק למחר כי השת' ולפע"ד אדרבא היא גירסא נכונה דבזה יש ליישב קושיית התוס' דהא דקאמר דהקב"ה אמר בחצות למחר כי השתא לאו שהקב"ה אמר בפירוש לשון בחצות אלא כך פירושו שהקב"ה דיבר עם משה בחצות הלילה ממש ואמר לו למחר כי השתא ולפי שמשה לא היה יודע אם אותו דיבור היה בחצות הלילה ממש משום דמשה לא הוי ידע לכוין חצי לילה מש"ה אמר ליה לפרעה כחצות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך: