פני יהושע על ברכות מ״א

1 פיסקא היו לפניו מינים הרבה אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. לכאורה לא הוי צריך לפרש כן דר"י וחכמים פליגי בסברות הפוכות דר"י סבר הך מלתא דמין ז' עדיף מטעמא דחביב וחכמים סברי איפכא דמעלה דחביב עדיף ממעלה דמין ז' ובפשיטות הומ"ל דר"י סבר דמין ז' עדיף מדרשה דרבי יצחק ורבנן דלית להו דרבי יצחק מש"ה סברו דמברך על איזה מהן שירצה שאין שום קפידא בדבר כלל ובהכי הוי א"ש טפי פשטא דלישנא דמתני' דקאמרי חכמים מברך על איזה מהן שירצה ולא אמרו מברך על החביב אלא משום דבאמת לקושטא דמלתא פשיטא ליה לעולא דחביב עדיף והיינו מעובדא דהנך תנאי דמייתי הש"ס לעיל דף ל"ט בבר קפרא ותרי תלמידיו דקאמר בר קפרא אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם משמע להדיא היינו משום דאזלינן בתר חביב והנך תרי תלמידי נמי מעיקרא הוי בעי תלמודא לעיל למימר דחד מינייהו סבר דברכות פרגיות ושלקות שוין ומשום הכי בריך על הפרגיות דחביב ואידך סבר דשלקות בפה"א ומש"ה בריך על השלקות דפירי עדיף דהוי ברכה מבוררת וא"כ ממילא משמע דהיכי דברכותיהן שוות לכ"ע אזלינן בתר חביב וכ"ש למאי דדחי התם דכ"ע שלקות נמי שהכל אלא דתרי תלמידי פליגי הי מינייהו חביב ולפ"ז עולא דהוא מרא דשמעתא הכא הא שמעינן ליה לעיל בהך סוגיא דס"ל דשלקות מברך שהכל וא"כ לדידיה לכ"ע חביב עדיף ומש"ה מסיק הכא במילתיה דטעמא דחכמים משום דסברי חביב עדיף והיינו כפרש"י דאיזה שירצה דמתני' את החביב עליו משמע והשתא א"ש מה שהוצרך רש"י לפרש כן במימרא דעולא דלעיל במתני' גופא הו"ל לפרש כן ולפמ"ש א"ש דאדרבא במתניתין טפי הוי משמע דאיזה שירצה דמתני' כפשטיה דאין קפידא בדבר לגמרי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

2 שם אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' לכאורה יש לתמוה מאי ד"ה דקאמר דהא לענין זה אי נפטר אחד מהן בברכת חבירו לא שייך פלוגתא דר"י וחכמים כלל דא"כ לא הוי מעין פלוגתייהו וסוגי' כזו לא מצינו ועוד דטפי הי"ל לעולא למימר אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על החביב תחילה והוי לגמרי מעין פלוגתייהו וממילא הוי שמעינן נמי תרתי חדא דאין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ואידך דמברך על החביב תחילה ויש ליישב ג"כ על הדרך שכתבתי בסמוך שהרי בכלל אין ברכותיהן שוות יש בכללן כמה ברכות במ"מ ובפה"ע ובפה"א ושהכל ולפ"ז לא פסיקא ליה למימר ד"ה מברך על החביב תחילה דהא ודאי ליתא שהרי אם חביב עליו אחד ממינים של שארי הברכות יותר מהמין שמברכין במ"מ ודאי צריך לברך במ"מ שהרי אפילו בלא טעמא דמין ז' אפ"ה הרי היא מבוררת יותר מכל הברכות שהיא ברכה מיוחדת וכן ברכת בפה"א וברכת בפה"ע מבוררת יותר מברכת שהכל כדאיתא לעיל בסוגיא דשלקות ופרגיות וכבר כתבנו שמבואר לעיל דברכה מבוררת לכולי עלמא עדיף מברכת חביב ומשום הכי הוצרך עולא לאסוקי במילתיה ד"ה מברך על זה דמינה שמעינן דלא קאי אלא אהנך ברכות דאיירי במתניתין בפלוגתא דר"י וחכמים בברכות שוות וממילא דלא קאי אבמ"מ דלא איירי בה מתניתין כלל כמ"ש בר"פ וממילא נמי דלא איירי בברכת שהכל דבכה"ג לא שייך מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה דהא בכה"ג אפילו חכמים מודו דכל הברכות קודמים לברכת שהכל אפילו באינו חביב כדאיתא לעיל ועוד דלענין ברכת שהכל לא שייך ברכות שוות באחד מז' מינין דלא שייך בהו ברכת שהכל דאע"ג דאמרינן לעיל דף ל"ח בדובשא דתמרי דמברכין עלייהו שהכל אפ"ה דבש דקרא דז' מינין אף ע"ג דאיירי בדבש תמרים אפ"ה ע"כ לא איירי קרא בדבש כה"ג דמברכין שהכל דהא דבש זה אינו חייב בביכורים ובתרומה כדאיתא לעיל וכמו שכתבתי שם בז' מינין דביכורים ולא איירי אלא בהנך ז' מינין דקרא ארץ חטה ושעורה דאתיין בג"ש ארץ ארץ אע"כ דדבש תמרים דקרא היינו שעשה ממנו כעין עיסה כמ"ש הרמב"ם דמברכין עליה בפה"ע וכ"ש לשיטת בעל ה"ג שכתבו התוס' לעיל גבי דובשא דתמרי א"ש טפי בפשיטות ע"ש. ולפ"ז ע"כ לא שייך פלוגתא דר"י וחכמים במתני' אלא במיני ברכות דבפה"ע ובפה"א ובהנך שפיר קאמר עולא ד"ה מברך על זה ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו וממילא מודה רבי יהודה דמברך על החביב כמו שכתבו רש"י ותוס' ונראה עוד דמהאי טעמא גופא פשיטא ליה לעולא דלא איירי מתני' אלא בברכותיהן שוות דוקא דאי אפילו בברכות שאינן שוות לא שייך שפיר מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה ובאין ברכותיהן שוות לא שייך הך כללא כיון שיש ביניהן ברכות מבוררות כנ"ל ודוק היטב:

3 בפרש"י בד"ה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה כו' ושוב אין כאן מחלוקת. וכתב הרא"ש והטור דמשמע מתוך פירושו שאין קפידא בדבר כלל ועל איזה מהן שירצה יברך תחילה ולענ"ד משמעות זה אינו מוכרח מפרש"י דכיון שכבר פירש בדברי הסמוך על איזה מהן שירצה דמתני' דהיינו חביב ולאו שאין קפידא בדבר א"כ אי ס"ד שרוצה לפרש כאן שאין קפידא בדבר כלל לא ה"ל לסתום אלא לפרש וכה"ג קשה על דברי עולא גופא דלא הו"ל לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר דחביב עדיף דומיא דברכותיהן שוות דאיירי לעיל ועוד דהא איכא למיטעי נמי לומר דבאין ברכותיהן שוות מברך על הברכה מבוררת תחילה דהך מילתא דבפה"ע לא מיקרי מבוררת לגבי בפה"א לא ברירא כל כך וא"כ אכתי איכא למיטעא אע"כ דמאי שפרש"י ושוב אין כאן מחלוקת כוונתו ג"כ דמברך על התביב תחילה דאדלעיל מיניה קאי כדאשכחן בכל הש"ס כה"ג וכן נראה שהבינו התוספות כן בכוונת רש"י ומה שאדקדק עוד בזה בשיטת רש"י והפוסקים יבואר בק"א:

4 מיהו עיקר פרש"י ותוס' וכל המפרשים שכתבו מיהו שוב אין מחלוקת דמין ז' עדיף. יש לדקדק טובא שהרי זה לא נזכר כלל בדברי עולא ולפ"ז צ"ל שלא הוצרך להזכירו לפי שהדבר פשוט הוא דבאין ברכותיהן שוות לא שייך קדימה והא ודאי ליתא דהא לקמן מסקינן בהדיא להיפך דבתרי מיני נמי שייך פלוגתא דר"י ורבנן דלר"י צריך לברך על המוקדם תחילה מדרבי יצחק ואדרבא לקצת גירסא' שכתב רש"י בסמוך דבאין ברכותיהן שוות יותר שייך קדימה מברכותיהן שוות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הו"ל לעולא לסתום אלא לפרש ואפילו את"ל דאפ"ה ע"כ פשיטא ליה לעולא מסברא דנפשיה דלא שייך קדימה דרבי יצחק בכה"ג וכמו שהוכחתי לעיל בסמוך ממימרא דעולא גופא ולפ"ז ע"כ לא בא עולא לחדש שום דבר לענין קדימה באין ברכותיהן שוות אלא עיקר מימרא דעולא היינו לאשמעינן דמברך וחוזר ומברך דאין אחד נפטר בברכת חבירו לאפוקי דלא נטעי לומר דברכת בפה"א פוטרת ג"כ את של עץ אלא דלפ"ז לא שייך הך מימרא דעולא כלל אמתני' דהכא אלא לעיל אמתני' דבירך על פה"ע בפה"א יצא הול"ל לא שנו אלא בחד מינא ובירך בטעות מה שא"כ כשמברך על שניהם כאחד לא יצא. ועוד דאכתי לשון ד"ה אינו מדוקדק כ"כ כיון דלא שייך כלל בפלוגתא דר"י וחכמים ומה"ת נאמר דפליגי בפלוגתא חדשה. והנראה לענ"ד בזה דודאי אי הוי מוקי למתני' באין ברכותיהן שוות היה מקום לומר דהך פלוגתא דר"י וחכמים לענין קדימת ז' מינים תליא בפלוגתא דמתני' דרישא דקתני בירך על פירות האילן בפה"א יצא ומוקמינן לה כר"י דביכורים דוקא משא"כ לרבנן לא יצא וא"כ סד"א דה"ה אם שניהם לפניו פה"ע ופה"א שייכי נמי בהך פלוגתא דתחילה דידיה כדיעבד דמי. דכיון דיצא אין לו לברך על שניהם דהו"ל כברכה שאינה צריכה. ולפ"ז מצינן למימר דלענין קדימות הברכות דרבי יצחק אי הוו דאורייתא או דרך אסמכתא כמו שיבואר אזדו ר"י וחכמים לטעמייהו דלר"י כולה קרא דארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה איירי לגמרי לענין קדימה דאע"ג דחטה ושעורה כשאוכלן בעין דומיא דהנך מברכין עליהן בפה"א אפ"ה מברך על חטה ושעורה כיון דפוטר בהך ברכה ג"כ פה"ע אין לו לברך על פה"ע דהוי ליה כברכה שאינה צריכה משא"כ לרבנן כיון דס"ל דברכת בפה"א אין פוטרת את של עץ כלל אפילו בדיעבד לא יצא וא"כ ע"כ לא מצי לאוקמי האי קרא דחטה ושעורה לכדרבי יצחק לענין קדימה שהרי אין טעם להקדים חטה ושעורה מקמי פרי העץ אדרבא פרי העץ חשיבא טפי ואפשר דהוי נמי ברכה מבוררת טפי מבפה"א ומשום הכי משמע להו דלא איירי קרא לענין קדימה כלל נמצא דלפ"ז לא הוי מצי עולא למימר הכי אמתניתין דלעיל דבירך על פרי האילן דכשאוכל משניהם ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך ע"ז דודאי ליתא דהא תליא בפלוגתא דר"י וחכמים דעיקר טעמא דר"י היינו משום דס"ל דברכת בפה"ע נפטר בברכת בפה"א משא"כ השתא דמפרש עולא במתני' דהכא לענין קדימת ז' מינין דלא איירי כלל באין ברכותיהן שוות אלא בברכותיהן שוות דוקא כדפרישית לעיל ולפ"ז לא שייך הך פלוגתא דר"י וחכמים דהכא בפלוגתא דלעיל לענין ביכורים וברכה ומש"ה שפיר קאמר עולא דלפ"ז לכ"ע מברך וחוזר ומברך דהא דקאמר לעיל יצא היינו דוקא כשאוכל פה"ע לבד וטעה כמו שפרש"י כנ"ל נכון ודוק היטב:

5 עוד נ"ל לפרש בדרך אחר דאי לאו דקאמר עולא מעיקרא דמחלוקת בברכותיהן שוות דוקא ואי לאו דקאמר נמי דטעמא דרבנן דחביב עדיף אלא איזה מהן שירצה היינו שאין קפידא כלל בדבר כדפרישית היה מקום לומר להיפך. דאדרבא לד"ה ברכת בפה"ע נפטרת בברכת בפ"א שבירך כבר על פה"א וכפשטא דברייתא דלקמן דברכת צנון וזית והיינו משום דבאמת הא דלא מוקי עולא פלוגתייהו דר"י וחכמים בכל ענין ל"ש ברכות שוות ול"ש באין ברכות שוות היינו משום דאין נראה לו שום סברא לומר דר"י וחכמים פליגי בפלוגתא רחוקה דלר"י בתרווייהו יש להקדים מין ז' ולרבנן אפילו בברכות שוות לא יקדים ועוד דא"כ מילתא דחכמים דאמרו על איזה מהן שירצה לא הוי א"ש בחד גוונא דבברכותיהן שוות היינו דאין קפידא בדבר ובאין ברכותיהן שוות אין סברא לומר כן דהא יש ביניהן ברכה מבוררת מיהו לגבי ברכת שהכל וכה"ג ברכת במ"מ היא ברכה מבוררת לגמרי לגבי דאינך. ולפ"ז ע"כ הוי מוקמינן מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה בענין אחר לגמרי והיינו שנאמר דפלוגתא דר"י וחכמים לענין קדימה דמין ז' היינו דוקא באין ברכותיהן שוות דמינים הרבה דקתני במתני' היינו מיני ברכות הרבה דאמשניות דלעיל מיניה קאי דאיירי בברכות חלוקות וקאמר ר"י דבכל ענין מברך על של מין ז' וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה והטעם בזה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד למעליותא דבמין ז' יש לו מעלת קדימה דרבי יצחק ולהנך שאינן ממין ז' איכא צד מעליותא בצנון וזית וכה"ג אפילו בברכת שהכל וזית כיון דברכת שהכל ובפה"א פוטרות ג"כ את של זית ואם יברך על זית הו"ל כברכה שאינה צריכה ומש"ה מברך על איזה מהן שירצה והכוונה אם רוצה באמת לאכול תחלה את של זית יש לו לברך עליו תחלה דתו לא מיחזי כברכה שאינה צריכה משא"כ אם רוצה לאכול תחלה של צנון וכיוצא בו צריך הוא להקדימו דוקא ולברך עליו כדי שלא לברך ברכה שאינה צריכה אם יברך על של זית ולפ"ז לא שייך הך פלוגתא דר"י וחכמים אלא באין ברכותיהן שוות דוקא. אבל בברכותיהן שוות חכמים נמי מודו דמין ז' עדיף כיון דאית להו דרשא דר"י נמצא דלפ"ז כיון דלחכמים ע"כ ברכת בפה"א פוטרת את חברתה דשל עץ ממילא דה"ה לר"י דאפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן משא"כ השתא דמוקי לה עולא למתני' בשברכותיהן שוות דוקא מטעמא דפרישית בלשון הגמ' א"כ ממילא הדרינן לסברא קמייתא לד"ה מברך וחוזר ומברך שאין האחת פוטר' את חברתה והיינו מטעם שפרש"י דלא דמי להא דאמרינן לעיל בירך על פה"ע בפה"א יצא כן העליתי בישיבה ודוק היטב:

6 בא"ד ושוב אין כאן מחלוקת. פי' דאי הוי אמרינן לד"ה צנון פוטר את הזית ממילא עדיין פלוגתא דר"י וחכמים במ"ע דלר"י מברך על הזית שהרי אם יברך על הצנון תפטור את של זית וא"כ יש כאן גנאי למין ז' שתפטר ע"י מה שאינו ממין ז' כדאמרינן האי טעמא לר"י בברכותיהן שוות כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל ושארי מפרשים משא"כ השתא דאמר עולא ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז שאין האחת פוטרת את חברתה א"כ ממילא שוב אין כאן מחלוקת כיון דלא שייך בכה"ג האי טעמא דר"י כנ"ל ודו"ק:

7 בתוס' בד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות פרש"י כו' וכן יש לפרש דר"י מודה לחכמים כו' עכ"ל. ומה שהוצרכו לזה אין לפרש דכוונתם לאפוקי דלא נפרש דלד"ה מברך על איזה שירצה ממש שאין קפידא בדבר כלל כמו שהביאו הרא"ש והטור בשיטת רש"י דאם לכך נתכוונו תו לא א"ש הא דמסקו בדבריהם ולא רבים מודו ליחיד שהרי לאידך פירושא נמי לא מודו רבים ליחיד דלא הוי מעין פלוגתייהו כלל אע"כ דכוונתם במה שכתבו וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נפרש איפכא דבאין ברכותיהן שוות מברך על מין ז' כו' ועל זה מסקו שפיר דא"כ הוי רבים מודו ליחיד ובזה א"ש נמי מה שהביאו ע"ז קושיית רש"י ותירוצו משום דלאידך פירושא אם היינו מפרשים דלד"ה צנון וזית מברך על של זית תו ל"ה שייך הך קושיא וכן הא דמקשו בתר הכי מעובדא דבר קפרא נמי ל"ה שייך לאידך פירושא כיון שבאמת מברך על הזית תחלה שהיא ברכה מבוררת אלא דאכתי ק"ל שאם לכך נתכוונו תוס' מאי ראיה הוצרכו לסתור זה הפירוש מטעמא דלא נאמר דרבים מודו ליחיד ות"ל דבלא"ה אין סברא לפרש בהיפך דבאין ברכותיהן שוות שייך יותר טעמא דקדימת מין ז' והא ליתא שהרי מה"ט גופא מוחק רש"י ז"ל בסמוך הגירסא בד"ה אמר רבי ירמיה בלהקדים פליגי ועוד שכן מבואר מלשון הגמרא גופא דמקשי בסמוך אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי פליגי וע"כ היינו כפי' התוספות שם דעיקר הקושיא לטעמא דר"י מאי עדיפותא שייך בה וא"כ משמע דלעולא דאמר מחלוקת בשברכותיהן שוות א"ש וא"כ אם נפרש דלעולא לד"ה מין ז' קודם א"כ אדרבא לעולא קשה טפי אליבא דכ"ע. לכך היה נ"ל לפרש דמ"ש התוס' וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נאמר דהא דסתם עולא דבריו בענין הקדימה ולא קאמר אלא לד"ה מברך וחוזר ומברך היינו משום דממילא שוב אין כאן מחלוקת אלא דהדרינן לכללא בסברא פשוטה שיש לברך על מבוררת תחלה דהיינו בפה"ע מקמי בפה"א כשיטת בעל ה"ג שהביאו התוס' כאן וכ"ש דברכות שניהן קודמות לברכת שהכל דבכה"ג הוי א"ש טובא לישנא דעולא אלא דאפ"ה דוחין התוס' פי' זה דא"כ הוי רבים מודו ליחיד מיהא בעיקר דינא דר"י דמברך על הזית אע"ג דלא הוי מחד טעמא דלר"י אתיא ממילא מטעמא דקדימת מין ז' ולרבנן מטעמא דברכה מבוררת ובזה נמשך היטב דברי התוס' וכל זה הדיבור לדבריהם הקודמים במה שמפרשים לד"ה מברך על החביב כן נ"ל נכון. אלא דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב ג"כ כדברי התוס' בענין רבים מודו ליחיד ומשמע דהיינו כפירוש הראשון שכתבתי בכוונת התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשיתי ע"ז הפירוש וצ"ע ודוק היטב:

8 בא"ד וא"ת הא אמרינן לעיל כו' וי"ל דלא חשיבא בפה"ע כ"כ כו' עכ"ל. ובלשון הרא"ש מבואר יותר דלגבי שהכל מיקרי מבוררת לפי שכוללת דברים הרבה משא"כ בפה"ע לגבי בפה"א לא מיקרי מבוררת כ"כ. ולכאורה יש לפקפק על סברא זו דאדרבא מה שכולל דברים הרבה הוי ברכה חשובה טפי ועוד דעכ"פ משום סברא כזו לא הו"ל לעולא לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר בפה"ע לגבי בפה"א נמי הוי מבוררת ולולי דבריהם היה נ"ל דלאו במבוררת תליא מלתא שהרי עיקר דין זה לא ידעינן אלא משקלא וטריא דלעיל בעובדא דבר קפרא דקאמר הש"ס ומר סבר שלקות בפה"א הלכך פירי עדיף ומדלא קאמר הלכך בפה"א עדיף דהוי משמע לפי שהיא ברכה מבוררת אלא סתמא קאמר הלכך פירי עדיף א"כ לפ"ז יש לנו לומר בפשיטות דחשיבות ברכות הפירות היינו משום שיש להם סמך מן התורה בקרא דארץ חטה ושעורה ולקצת פוסקים הן מן התורה ממש בברכות שלאחריהם ואפשר דה"ה בברכות שלפניהם מק"ו דריש פירקין כמ"ש שם בחידושי ומשום הכי קאמר שפיר לעיל הלכך פירי עדיף והיינו לגבי ברכת שהכל שלא מצינו לו שום סמך מן התורה והשתא א"ש דבברכת פה"ע לגבי פה"א לא שייך הך סברא דהא תרווייהו רמיזי בקרא דארץ חטה ושעורה. מיהו לשיטת בה"ג איכא למימר דאפ"ה ברכת פה"ע חשיבא טפי מבפה"א משום דלענין ברכה שלפניהם יש לפרי העץ יותר סמך מן התורה מקרא דקודש הלולים שכן מבואר להדיא בברייתא דריש פרקין כנ"ל נכון לולי שהקדמונים לא כ"כ ואולי מקום הניחו לי בזה ודו"ק:

9 בא"ד ומה שכתב בה"ג כו' היינו לפי המסקנא כו' וקיי"ל כר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה כל דבריהם בזה סתומין מאד וכבר נתקשו בזה הרבה בכוונתן מכ"ש במה שכתבו בסמוך בד"ה מיתיבי ולכן צריך להנהיג עד סוף הדיבור שאין לו שום פירוש והבנה כלל כמ"ש מהרש"א ז"ל:

10 אמנם לפענ"ד נראה ליישב לשון התוס' בשני דיבורים אלו בלי שום גמגום שכל כוונתם בזה אינה אלא להעמיד דבריהם הקודמים דברכת בורא פה"ע לא מקרי מבוררת לגבי בפה"א וע"ז כתבו שפיר ומ"ש בה"ג דבפה"ע תקדום כו' דמבוררת טפי דנהי דבעיקר דינו פליגי התוס' על בה"ג שהוא פסק כמ"ד באין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת והתוספת פוסקים כעולא כשיטת רוב הפוסקים אלא דאפ"ה במה שכתב בה"ג דבפה"ע מיקרי מבוררת לגבי בורא פה"א לא רצו לחלוק עליו בלי ראיה ע"ז מסקו שפיר דאפילו בה"ג גופא לא כתב כן אלא לפי המסקנא דס"ל כמ"ד באין ברכותיהן שוות פליגי דבכל ענין שייך קדימה דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק והכל בכלל ולרבנן לית להו הא דרבי יצחק כלל ולפ"ז ודאי הלכה כר"י מעובדא דרב חסדא ורב המנונא לקמן בסמוך דא"ל רב חסדא לא ס"ל מר להא דאמר רב יוסף כו' דאמר כל המוקדם בפסוק וא"כ דהלכה כר"י דלא אזיל בתר חביב אלא בתר חשיבות דקדימה דקרא א"כ כמו כן יש לומר דאזלינן בתר חשיבות ברכה מבוררת אף ע"ג דלא מבוררת כ"כ אפ"ה עדיף טפי מטעמא דחביב. ועוד אוסיף נופך משלי דהא בהא תליא דכיון דשייך קדימה דקרא בז' מינין גופייהו אף באין הברכות שוות א"כ מדכתיב חטה ושעורה קמי גפן היינו לחטה ושעורה שמברכין במ"מ כמו שמבואר להדיא בלשון בה"ג עצמן אף ע"ג דגפן פה"ע וחטה ושעורה פה"א אפ"ה יש להקדים במ"מ כיון שהיא מבוררת יותר מבפה"ע וא"כ דהך סברא דמבוררת יש לה סמך מן התורה תו לית לן לחלק מסברא ולומר דבפה"ע לא מיקרי מבוררת כ"כ לגבי בפה"א וכ"ש להטעם שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך האי טעמא דמבוררת אלא לגבי שהכל שאינה מבוררת כלל שכוללת הכל וא"כ הא קמן שבמ"מ מיקרי מבוררת לגבי בפה"ע אע"פ שאינה כוללת הכל ואם כן ה"ה פה"ע לגבי פה"א נמצא דלפ"ז דברי בה"ג אינם אלא לפי שיטתו שפוסק דלא כעולא והיינו דמסקו התוס' אבל להאי לישנא דאמרינן דל"פ כו' והיינו דעולא תו לא מתוקם פסק דה"ג כדפירשנו לעיל וכוונתם על מה שכתבו בתחילת דבריהם מדלא פירש עולא על איזה מהן יברך כו' משמע דר"י מודה לחכמים דחביב עדיף וא"כ ממילא שמעינן דברכת בפה"ע לא חשיבא מבוררת דאי ס"ד דחשיבא מבוררת תו לא הוי מהני טעמא דחביב כדמוכח לעיל בסוגיא דפרגיות ושלקות:

11 וע"ז סובב והולך ג"כ מ"ש בדיבור השני בד"ה מיתיבי כו' אלמא דמברך בפה"א אפילו לפטור בפה"ע כו'. ולכאורה לשון אפילו לפטור בפה"ע הוא מיותר דהא בהכי קיימינן נמי למאי דמסקו וכ"ש קליות לגבי תפוחים ולא הו"ל לכתוב תחלה אלא אפילו לגבי זית אע"כ דעיקר כוונתן בזה הדיבור לאו לענין לפטור לחודיה איירי אלא לענין קדימת בורא פה"ע לגבי בפה"א דכיון דלסברת המקשה דמפרש ברייתא כפשטא דמברך על הצנון אפילו לפטור בפה"ע אע"ג דבפה"ע חשיבא טפי ולא אמרינן שאין הסברא שתפטר החשוב על ידי שאינו חשוב א"כ כ"ש דלענין קדימה לא מהני הך סברא דברכה מבוררת חשיבא טפי והיינו ע"כ משום דלא מיקרי מבוררת דאי ס"ד דבפה"ע מיקרי מבוררת א"כ אמאי מברך על הצנון ופוטר את הזית דנהי דלית ליה להאי תנא חשיבות דמין ז' אפילו הכי היה לו להקדים ולברך על הזית שהיא ברכה מבוררת וממילא יברך אח"כ על הצנון דתו לא הוי ברכה שאינה צריכה כיון דעיקר דינו כן הוא אלא ע"כ דבפה"ע לגבי בפה"א לא מיקרי מבוררת והיינו כסברתם בדיבור הקודם. וע"ז מסקו התוס' שפיר ולכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל ואין כוונתן בזה לענין לפטור כמו שהבין מהרש"א ז"ל אלא לענין הקדימה איירי הכא שיקדים החביב והיינו הצנון כיון דברכת הזית לא הוי ברכה מבוררת כדפרישית. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו למאי דתרצינן דאיירי בצנון עיקר ומסקינן נמי דחסורי מיחסרא כו' אבל אין הצנון עיקר ד"ה מברך וחוזר ומברך כו' היינו לענין דאין הזית נפטר ע"י צנון אבל לענין הקדימה צנון כדקאי קאי דמברך ליה תחילה שברכת הזית לא מיקרי מבוררת לגבי צנון וא"כ לזה הענין עצמו כיונו התוספות כן נ"ל ברור בכוונתם:

12 אמנם לפענ"ד נראה שאין בזה שום סתירה על שיטת בה"ג אפי' אליבא דעולא שהוא מפרש דהא דקאמר עולא ד"ה מברך וחוזר ומברך היינו באמת שמברך על המבוררת תחילה וכדפרישית שבזה לא הוצרך לפרש דבריו ומסברת המקשה דמקשה מיתיבי נמי ליכא לאקשויי דלמאי דסלקא אדעתי' שברכת הצנון פוטרת את הזית כיון דיצא בבפה"א בדיעבד והיינו אם ירצה מברך על הצנון דע"כ צריך לפרש כן דלא תקשי סתמא דברייתא דהכא אחכמים דמתני' וא"כ תו לא איכפת לן בברכה דמבוררת דזית כיון שרוצה לאכול הצנון תחילה א"כ אם ירצה להקדים בברכת הזית הו"ל כברכה שאינה צריכה כנ"ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת בה"ג והחולקים יבואר בק"א:

13 בגמרא מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר כו' ומשמע ליה דהיינו משום דבדיעבד יוצא בברכת בפה"א על הזית ומשני הב"ע שהצנון עיקר כו' ומסקינן דחסורי מיחסרא כו'. וקשיא לי מאי דוחקא לשינויא הכי דלא תקשי אדעולא הא בלא"ה מצינן למימר דהנך רבנן ור"י דברייתא אזלו בשיטתיה דר"י דביכורים דמסקינן לעיל במתני' בדף הקודם דמש"ה אי בירך על פירות האילן בפה"א יצא ומש"ה ברכת הצנון פוטר את הזית מה"ט גופא משא"כ עולא מצי סבר כחכמים דביכורים ולדידהו אם בירך על פירות האילן בפה"א לא יצא כדמשמע לעיל ומכ"ש שאין לו לברך תחלה על פירות האדמה כדי לפטור את של עץ וסבר עולא דה"נ סברי חכמים דמתני' ויש ליישב ודו"ק:

14 שם אי הכי אימא סיפא רבי יהודא אומר כו' עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ליישב לשון א"ה ולענ"ד לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה דהא שפיר שייך לשון א"ה דהא אי לאו דעולא הוה א"ש וכיון דמעיקרא עיקר קושיית הש"ס מהך ברייתא היינו לאקשויי אעיקר דינא דעולא דאמר דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ב' ברכות והכא קאמרי רבנן דאין מברכין אלא ברכה א' ולבתר דמשני ליה דהא דבברכה א' סגי היינו כשהצנון עיקר א"כ מקשה שפיר מסיפא נמי אעיקר דינא דא"כ מ"ט דר"י וכדמסיק דאשכחן לר"י בהדיא דמודה בצנון עיקר ולמאי דקשיא ליה למהרש"א ז"ל לאו שפיר משני במה שכתב דמעיקרא הוי ניחא ליה דא"ל דלעולא רבים מודו ליחיד ודברי תימה הן דהא חזינן בהדיא דרבנן דברייתא פליגי אדר"י ועכ"פ טפי הו"ל למהרש"א ז"ל לאקשויי אהא דהוצרך התלמודא להקשות אדר"י ממתני' דכל שהוא עיקר כיון דאפילו אם נאמר דל"ל לר"י האי כללא כדאמרינן בסמוך וכ"ת אפ"ה לא הוי א"ש מילתא דר"י אליביה דעולא במאי דקאמר מברך על הזית דוקא ולעולא מברך על איזה מהם שירצה לד"ה ובהא שפיר הוי שייך תירוצא של מהרש"א ז"ל אלא דאפילו בהא שפיר איכא לשנויי כדשנינא דנ"ל לאקשויי אעיקר דינא מדר"י אדר"י גופא לענין צנון עיקר:

15 אלא דבר מן דין נ"ל ליישב עוד דאי לאו דמקשה ממתניתין דכל שהוא עיקר ומאידך ברייתא דר"י דמודה בצנון עיקר לא הוי מצי לאקשויי נמי אמימרא דעולא מדר"י דכיון דלעולא עיקר טעמא דר"י דמין ז' עדיף כשברכותיהם שוות היינו משום שאין בדין שמין ז' יפטר לגמרי בלא ברכה ע"י מין אחר שאינו ממין ז' א"כ מה"ט גופא אפשר דקאמר ר"י בצנון וזית אפילו כשהצנון עיקר אפ"ה אין מן הדין שמין ז' יהיה טפל שיפטר בלא ברכה ע"י הצנון מש"ה איצטריך לאקשויי מהך מתני' דכל שהוא עיקר ועמו טפל דאיירי דהביאו לפניו מליח ופת עמו אלמא דאע"ג דפת ממין ז' הוא ועדיף מינייהו דאיקרי לחם וקובע ברכה לעצמו אפ"ה הוי טפל ונפטר בלא ברכה ע"י מליח אם כן מכ"ש בצנון וזית כשהצנון עיקר ואהא מסיק הש"ס שפיר וכ"ת ה"נ דלית ליה ולכאורה הוא תמוה דמה"ת נאמר דר"י ורבנן פליגי בתרתי ומאי דוחקא דעולא להוציא הך ברייתא מפשטא דפלוגתא דר"י ורבנן במין ז' היינו בכל ענין ל"ש ברכותיהן שוות ל"ש אינם שוות ולמאי דפרישית א"ש דא"ל דר"י לטעמיה דלמאי דסבירא ליה שאין מן הדין שיפטר מין ז' בלא ברכה א"כ מה"ט גופא מ"ל דפליג אמתניתין דפת ומליח כדפרישית ובהא מקשה שפיר מאידך ברייתא דר"י מודה בצנון עיקר כן נ"ל נכון ודוק היטב:

16 שם ופליגא דרב חנן ופרש"י הא דרבי יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א"י בא כו' ומנאן כסדר חשיבותן ופליג אדרבי חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות כו' עד סוף הדיבור. נראה כוונתו מבואר דודאי א"א לומר דלרבי יצחק עיקר קרא לענין קדימת הברכה הא ליתא דהא אפילו לשיטת בה"ג והרשב"א וסייעתם שסוברים דברכת ז' מינין לאחריו הוי דאורייתא כמו שיבואר אפילו הכי כ"ע מודו דברכות שלפניהם לא הוו אלא מדרבנן אפילו בלחם גמור כמ"ש התוס' בר"פ דלאו ק"ו גמור הוא למילף לפניו מלאחריו כדמוכח במתני' דבעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ועיין מה שכתבתי שם בזה וכ"כ התוס' עוד בפרק הישן סוכה דף כ"ו ע"ש א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דאמרינן הכא דרבי יצחק פליג אדרבי חנן היינו משום דר' יצחק מוקי לקרא דארץ חטה לקדימה ורב חנן לשיעורן דהא ודאי ר' יצחק גופא מודה דעיקר קרא לאו לקדימה אתא כדפרישית. ולכך הוצרך רש"י לפרש דאפי' הכי אמרינן שפיר דפליגי דלרבי יצחק איירי קרא בשבח א"י שיש בה פירות אלו החשובים בטעם ולרב חנן לאו משום חשיבות הטעם הוא אלא משום חשיבות השיעורין כנ"ל ברור בכוונת רש"י. אלא דקשיא לי טובא בגווה דהיאך אפשר לומר דרבי חנן סובר דלא איירי קרא בשבח א"י בהנך ז' מינים דהא פשיטא לן בכולי תלמודא דהא דביכורים אינן נוהגים אלא בז' מינים בלבד היינו מג"ש דארץ ארץ מה להלן ארץ הוא שבח ארץ ה"נ ארץ הוא שבח ארץ וכן פי' נמי רש"י בחומש בפרשת כי תבא. ועוד דאפילו את"ל דרבי חנן אית ליה ילפותא אחרינא בביכורים אפ"ה לא נצטרך לומר דפליג אדרבי יצחק דשפיר מצינן למימר דלרבי חנן תרתי שמעת מיניה דלענין שבח א"י לחוד ודאי לא איצטריך כיון דלא נ"מ מידי דהא כתיב בהאי ענינא גופא ארץ אשר לא תחסר כל בה והכל בכלל וכ"ש דחטה ושעורה לא איצטריך דהא כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וילפינן לחם לחם מחמץ ומצה שהן חטין ושעורין וכוסמים כו' אע"כ דעיקר קרא לשיעורין נאמר אלא דאפילו הכי ממה שכתבן הכתוב בזה הסדר וכתיב נמי תרי זימני ארץ ארץ חטה וארץ זית שמן ודבש ואי לשיעורין ארץ בתרא ל"ל. ועוד דהו"ל לאקדומי לזית מקמי חטה משום חשיבות השיעור שבזית כדאמרינן ארץ שכל שיעוריה כזיתים ול"ל נמי דלהכי גופא איצטריך ארץ בתרא למדרש מינה חשיבות שיעור כזית דאכתי דבש הו"ל למיכתב בארץ קמא ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך אע"כ דדרך חשיבות הפירות עצמן סדרן הכתוב. וא"כ שפיר קאמר נמי רבי יצחק דכיון שסדרן הכתוב דרך חשיבות הפירות מש"ה כל הקודם בפסוק מוקדם לברכה. מיהו לשיטת הסוברים דברכה אחרונה דז' מינים דאורייתא יש ליישב קצת אבל לשיטת החולקים קשה. מיהו לולי פרש"י היה נ"ל לפרש דהא דקאמר הכא ופליגא אדרבי חנן היינו למאי דבעי למימר דרבי יצחק איירי נמי באין ברכותיהם שוות משום אסמכתא דקדימת הכתוב וא"כ ע"כ דהא דאקדים חטה ושעורה מקמי גפן היינו לענין ברכת בורא מיני מזונות דקודמת לברכת בפה"ג אף ע"ג דבפה"ג מבוררת יותר כדאמרינן לעיל ולר' חנן ודאי לאו בהכי איירי דהא חטה דקרא מפרש לה לשיעורא דפת חטין וגפן דקרא נמי מוקי לה רבי חנן בענבים דוקא כמ"ש תוס' כאן ובסוכה דלא איירי ביין וא"כ לענין פת וענבים לא שייך למילף הך קדימה כן נ"ל נכון לולי שרש"י והקדמונים לא כתבו כן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך ובחידושי למסכת סוכה:

17 בגמרא ואידך הני שיעורין כו' אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. בפ"ק דסוכה בכמה דוכתי משמע בפשיטות דשיעורין הל"מ ואהנך שיעורין דאיירי בהו רבי חנן נמי קאי התם א"כ לפ"ז יש לדקדק אמאי קרי ליה הכא מדרבנן ולענ"ד נראה ליישב דאלו ואלו דברי אלקים חיים דלכאורה בהנך שיעורים דר"ח דקחשיב בהדייהו כל כלי ב"ב שיעורן כרימונים אין הכרח בדבר לומר שהוא הל"מ כיון דטעמא רבה אית בהו כמו שפרש"י כאן דכל כמה שלא ניקב כמוציא רימון דרך ב"ב להצניעם לצורך תשמישם אבל אם ניקב כמוציא רימון אין דרך ב"ב להצניעם וא"כ שפיר אית לן למימר שהוא מדרבנן כמו כל הנך שיעורים דקחשיב במסכת כלים דרובן מדרבנן במאי דתליא בסברא לפי מה ששיערו חכמים וה"נ משמע בשלהי פרק המצניע דקחשיב לענין כלי חרס שיעורן דרבנן כמ"ש שם בתוס' בסוף הפרק בד"ה ולענין צמיד פתיל והדבר ידוע דלא שייך הל"מ אלא בדבר שאין לו טעם כגון האי דבית המנוגע דמשערינן בפת חטין דוקא שאין טעם לדבר וכ"ש בשיעורי גרוגרת וכזית וככותבת שהם שיעורין של עונשין נמצא דלפ"ז כיון דהכא הא דמקשינן ואידך היינו למאי דמשמע דרבי יצחק לית ליה דר"ח וא"כ מנ"ל לר"י הנך שיעורים וע"ז לא שייך לשנויי דלר"י כולהו שיעורים דר"ח הל"מ כיון דשיעור רימונים לא הוי אלא מדרבנן כדפרישית משא"כ בסוגיא דפ"ק דסוכה דמקשה התם אדרבי חייא בר אשי דאמר משמיה דרב דשיעורין הל"מ ומקשינן עליה הא דאורייתא נינהו מדר"ח וקאמר ותסברא שיעורין מי כתיבא ומש"ה לא שייך לשנויי התם מדרבנן כיון דלר"ח גופא משמע דלקושטא דמילתא הוי מדאורייתא מקרא דארץ חטה דפליג אדר"י והיינו כמו שפרש"י כאן שמה שהכתוב משבח ארץ ישראל בהנך ז' מינים לאו משום דחשיבי לאכילה הוא אלא שעיקר השבח של א"י שנמצאו בה אלו פירות שצריכין לשער בהם שיעורי תורה א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר כלל דשיעורא של מוציא רימון הוא מדרבנן דא"כ מאי שבח של א"י שייך ברימון אע"כ דשיעור רימון נמי הוי הל"מ כמו כל הנך דר"ח ומש"ה מסיק התם שפיר אלא הלכה למשה מסיני נינהו ואכולהו קאי וקרא אסמכתא בעלמא לענין שבח דא"י שנמצאו בה כל אלו שיעורים כן נ"ל נכון ודוק היטב:

18 שם א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ כבר הקשתי לשאול לעיל בסמוך דלמאי דמשמע דהא דקאמר ופליג ארב חנן היינו דרב חנן לית ליה דרב יצחק ולדידיה לא איירי קרא בחשיבות הפירות מצד עצמן וכמו שהארכתי בזה א"כ האי ארץ בתרא דכתיב בזית שמן ודבש למאי איצטריך ויש ליישב דאפשר דהאי ארץ הוא דמיותר למילף ג"ש ארץ ארץ לענין ביכורים דנוהג בז' מינים הללו דוקא מגזירת הכתוב אבל מארץ קמא לא הוי שמעינן הך מלתא כיון דלא מופנה דלגופא אתי לספר בשבח א"י שנמצאו בה אלו המינים דשייך בהו שיעורים דאורייתא כן נ"ל ועדיין צ"ע:

19 בתוס' בד"ה אייתו לקמייהו תמרי ורימוני ולא ללפת כו' דתנן מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ולכאורה אין זו ראיה גמורה דהא מסקינן התם לקמן דבאוכל פירות גנוסר שנו האי דמליח ופת עמו והיינו שאינו רוצה בהנאת אכילת הפת כלל אלא להשיב הלב מחמת מתיקות הפירות כמ"ש תוס' מש"ה אין צריך לברך לפ"ז בכה"ג איירי נמי הא דקתני סיפא כל שהוא עיקר כו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפרק ד' מהלכות ברכות ע"ש בלשון הכ"מ וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל להדיא בחידושיו א"כ לפ"ז לא דמי כלל לתמרי ורימוני דהכא שרוצה באכילתן ונראה שמזה הטעם לא מייתי רש"י הך מתני' לענין תאנים וענבים דבסמוך אלא מסברא דנפשיה כתב שאם ללפת הפת באו הו"ל טפילה ואין חולק בדבר כו' משום דבאמת הנך נמי מקרי טפילים אע"ג שרוצה באכילתן כן נ"ל ודו"ק:

20 בגמרא איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' נראה דהא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר פירות היינו משום דעיקר רבותא דר"ה היינו דאע"ג דטעונים ברכה לפניהם אפ"ה אין טעונים ברכה לאחריהם ולפ"ז בשאר פירות דברכה שלאחריהם היא בנ"ר ליכא רבותא בהא מילתא ונהי דלענין ברכה לפניהם איכא רבותא קצת דלא נימא כיון דכל הסעודה נקראת על שם לחם כדאשכחן בכמה דוכתי וכמו שפרש"י בחומש פ' וירא אקרא דואקחה פת לחם ע"ש וס"ד דמש"ה ברכת הפת פוטרתן כדאמר רבי חייא בסמוך קמ"ל דאפ"ה טעונים ברכה משא"כ לענין ברכה שלאחריהם שהיא בנ"ר פשיטא דברכת המזון פוטרתן אבל בתאנים וענבים ודאי איכא רבותא בברכה שלאחריהם דס"ד כיון דז' מינים חשיבי טובא שטעונים ברכה מעין שלש אין ברכת המזון פוטרתן כדאמר רב ששת בסמוך וכמו שאבאר קמ"ל דאפ"ה בה"מ פוטרתן והא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר ז' מינים נראה דהיינו משום דבחטה ושעורה לא שייך הך מימרא דאי בכוסס חטין הא לא שייך ברכה מעין שלש דאפילו במ"מ לא מברך עלייהו אלא בפה"א כדאיתא בר"פ דף ל"ז וכמסקנת התוס' והפוסקים שם דלא שייך בהו ברכה מעין ג' ע"ש ובחידושינו ובתמרים נמי פשיטא דברכת המזון פוטרתן מברכה שלאחריהם כיון דמיזן זייני כדאיתא לעיל בפ"ק דף י"ב גבי תמרי ונהמא ומכ"ש דא"ש לשיטת רש"י כיון דמיזן זייני הו"ל כדייסא וכרוב שכתב רש"י בסמוך דכיון דבאין למזון ולשובע לא שייך בהו ליפתן מש"ה נקיט הכא תאנים וענבים ועי"ל דנקיט תאנים וענבים משום דזימנין שבאין ללפת את הפת כדמשמע מלשון רש"י מש"ה אשמעינן שאם הביאם בתוך הסעודה שלא ללפת את הפת מברך לפניהם ולא לאחריהם משא"כ בשאר פירות כגון תמרי ורימוני וכיוצא בהם אפשר דלעולם אין באין ללפת כדמשמע מלשון רש"י לקמן במימרא דרב פפא וכמו שאבאר כן נ"ל ודו"ק:

21 בפרש"י בד"ה הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' ולא ללפת את הפת כו' עכ"ל מה שלא הוצרך לפרש כן לעיל גבי תמרי ורימוני כמו שפירשו התוס' נראה דהיינו משום דהתם בלא"ה איכא למימר דהא דאייתי לקמייהו תמרי ורימוני לאו תוך הסעודה הוה אלא לאחר הסעודה ומש"ה טעונים ברכה לפניהם משא"כ הכא דנקיט להדיא תוך הסעודה הוצרך רש"י לפרש שלא בא ללפת וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דתמרי ורימוני אפשר שלעולם אין באין ללפת את הפת כן נ"ל:

22 בד"ה פת הבא בכסנין לאחר אכילה ובה"מ כו' לא הטעינום ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן כו' עכ"ל. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם באורז ודוחן הא דלא מברכינן ברכה מעין ג' היינו משום דלא הוי מז' המינים ולא שייך בהו הך ברכה דמעין ג' להזכיר א"י וירושלים כיון דלא הוי משבח א"י ולעיל נמי לא איצטריך לאשמעינן דלבסוף אין מברך עליהם מעין ג' אלא לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא מה שא"כ הכא בפת הבא בכסנים דמז' מינים הוא ושייך בהו הך ברכה מעין ג' אלא דאפ"ה אין מברכין משום שאינן אלא דבר מועט אם כן לא דמי כלל לאורז ודוחן אלא דנראה דאפ"ה מייתי רש"י ראיה שפיר כי היכי דלא נימא דכלל גמור הוא דכל שמברכין בתחלה במ"מ מברך בסוף מעין ג' וע"ז מייתי ראיה שפיר מאורז ודוחן דליתא להאי כללא הא כדאיתא והא כדאיתא באורז ודוחן משום דלאו מז' מינים נינהו ולית בהו שבח א"י ופת הבא בכסנין משום שאינן אלא דבר מועט ובטילה לגבי תבלין כנ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל בסוגיא דאורז ודוחן ודו"ק:

23 בתוס' בד"ה אלא פת הבא בכסנין כו' ופרש"י כו' ולא נהירא חדא דאמרינן לעיל כל שיש בו מה' מינים צריך ברכה מעין ג' כו' עכ"ל. ויש לתמוה דלכאורה לא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי תרווייהו כל שיש בו מה' מינים מברכין עליו במ"מ א"כ לפ"ז אדרבא איפכא איכא למידק מדלא נקט דכל שיש בו מה' מינים מברכין ברכה מעין ג' והוי ידענא דכ"ש מברך בתחלה במ"מ מק"ו דאורז ודוחן ע"כ משמע כפרש"י כאן דלענין ברכה מעין ג' לא שייך האי כללא דכל שיש בו כיון דאם יש בו דבר מועט לא מברכינן עלייהו מעין ג' מש"ה נקט מילתא דפסיקא לענין ברכה שלפניהם דמברכין עלייהו במ"מ אפילו אין בהן אלא דבר מועט מה' מינים כדאמרינן הכא בפת הבא בכסנין ונהי דיש ליישב שיטת התוס' דדוקא באורז ודוחן שייך לחלק בין ברכת במ"מ לברכת מעין ג' דבמ"מ תליא במידי דזייני טובא משא"כ ברכה מעין ג' תליא בשבח א"י א"כ הוי רבותא טפי לענין כל שיש בו מה' מינים דמברך במ"מ אע"פ שאין בהם אלא דבר מועט אלא דמ"מ אין בזה שום סתירה על פרש"י מסוגיא דלעיל מטעמא דפרישית ומה שהקשו תוס' עוד על פרש"י מדלא נקיט הכא נמי אורז ודוחן כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דעיקר מילתא דר"ה ור"נ ור"ש היינו בז' מינין כדפרישית כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

24 בא"ד ע"כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם ברכת המזון דמיירי בה כו' עכ"ל. נראה בכוונתן דהאי בתוך הסעודה שכתבו לאו דוקא אלא כיון שהוא קודם בה"מ תוך הסעודה מקרי והוצרך לפרש לשון בתוך הסעודה כיון דר"ה ור"נ בתוך הסעודה איירי ורב ששת עלייהו קאי וזה שכתבו התוס' דמיירי בה ונראה דמשמע להו להתוס' דר"ה ור"נ גופייהו לא נחתו לחלק בין תוך הסעודה לאחר הסעודה קודם בה"מ כי היכי דאיירי מימרא דר"ח דנקיט סתמא פת פוטרת כל מיני מאכל והיינו בכל ענין קודם בה"מ אלא רב פפא לחוד בסמוך מחלק בכך ובהכי א"ש נמי לשון הלכתא דאמר ר"פ אף לפי שיטתם בדיבור הסמוך וכמו שאבאר כן נ"ל בכוונתם אלא דקשיא לי דלפי פירושם א"כ אמאי קאמר ר"ש אלא פת הבא' בכסנ' בלבד דהא איכא נמי יין שבא בתוך הסעודה קודם בה"מ דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו משא"כ לפרש"י דמפרש פת הבא' בכסנין לאחר בה"מ א"ש ואפשר דר"ש באוכלים מיירי במשקים לא קא מיירי או אפשר דר"ש סבר דבה"מ טעונה כוס וא"כ צריך לברך מיהא ברכה של יין לאחריו:

25 מיהו בעיקר הדין דמשמע מפי' התוס' כאן דפת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש אין טעון ברכה לפניו לא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ואולי מסברא דנפשייהו פשיטא להו הכי דבתוך הסעודה ממש פת פוטרתו אלא שהטור והש"ע סימן קס"ח כתבו בפשיטות להיפך דפת הבא בכיסנין אפי' תוך הסעודה ממש טעון ברכה לפניו ולא הביאו שום חולק בזה וכן כתב רבינו יונה ז"ל בחידושיו כאן בפירוש כשיטת הטור וש"ע וכן נראה שהבין הטור מל' אביו הרא"ש ז"ל והתמיה קיימת על הב"י ומפרשי הש"ע שלא הרגישו בזה דהתוס' לית להו הך סברא לענין פת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש וצ"ע ויבואר בק"א אי"ה ודו"ק:

26 בד"ה ויין פוטר כו' ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהים דנהי דלענין פת פוטרת אין הלכה כמותו היינו משום דר"ה ור"נ ור"ש פליגי עליה דר"ח והוה ליה ר"ח חד לגבי תלת ואע"ג שקצת פוסקים גמגמו בזה משום דר"ח תנא הוא מ"מ לענ"ד אשכחן בכמה דוכתי דהיינו דוקא היכא דאמרינן תנא ר' חייא שהיא לשון ברייתא משא"כ היכא דאמרינן אמר רבי חייא שהוא לשון מימרא אין הכרח לומר שיהיה הלכה כמותו כדאשכחן להדיא ברפ"ק דב"מ לענין הילך דאין הלכה כר"ח אלא כר"ש וכה"ג טובא וכ"ש הכא דר"פ דבתראה הוא פוסק להדיא הלכתא דלא כר"ח נמצא דכל זה לא שייך אלא לענין פת משא"כ לענין יין דלא אשכחן מאן דפליג אדר"ח מה"ת נאמר דאין הלכה כמותו ובאמת נראה דשיטת הרא"ש וכל הפוסקים חולקים על התוס' בזה ופסקו הלכה כר"ח לענין יין אלא דנראה לענ"ד בסברת התוס' דפשיטא להו טובא דכיון דאין הלכה כר"ח לענין פת אע"ג דחשיב טובא ואשכחן נמי דכל הסעודה נקראת על שם לחם ואפ"ה קיי"ל דאין פוטרת כל מיני מאכל דלא שייכי לעיקר הסעודה כ"ש ביין לגבי משקים דאית לן למימר דאין פוטרת שאר משקין כיון שאין להם שום שייכות כלל בהדי יין כן נ"ל בשיטת התוס'. ומה שכתב מהרש"א ז"ל דדברי התוספות כאן לענין יין סותרים למה שכתבו לקמן בד"ה א"ה יין נמי יבואר לקמן בסמוך ודוק:

27 בד"ה הלכתא כו' פי' הקונטרס ללפת בהן כו' ולא נהירא דא"כ מתני' היא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דמתני' דוקא דומיא דפירות גנוסר איירי שאין רוצה לאכול את הפת לרצונו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ומש"ה איצטריך ר"פ שפיר לאשמעינן דכל הדברים שבאין ללפת את הפת נמי טפילין הן לגבי פת אע"פ שרוצה בהנאת אכילת הפת מצד עצמו. ומה שהקשו עוד על פרש"י מהא דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת כו' לא ידענא מאי קשיא להו דודאי אי לאו דיין גורם ברכה לעצמו שפיר הוי פשיטא ליה בסמוך שמהראוי שהפת יפטור את היין כיון דשתייה צורך אכילה היא ומש"ה השתייה טפילה לאכילה וכמ"ש תוס' עצמן בסמוך בד"ה א"ה יין נמי בין לענין יין ובין לענין שאר משקים וצ"ע ומה שהקשו עוד על פרש"י לענין דייסא ותרדין וכרוב ממתני' דפרפרת יבואר לקמן בסוגיא דהתם ובעיקר טעמו של רש"י נראה שהוא מפרש דלא מקרי דברים שמלפתין הפת אלא בהנך מינים שאין דרך לאוכלן בלא פת וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל בשם ר"י הזקן וא"כ לפ"ז דייסא וכרוב ותרדין שבאין למזון ולשובע עיקר אורחייהו לאכלן בלא פת ואדרבא מאן דאכיל דייסא בפת הוי ליה כמאן דאכיל נהמא בנהמא ומש"ה מיקרי שפיר שלא מחמת הסעודה כן נ"ל ודו"ק:

28 בא"ד ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פרש"י כמו פירות ואפי' הביא אותן בתוך הסעודה כו' עד סוף הדיבור. הדבר מבואר דמה שכתב רש"י כמו פירות לאו אכל הפירות קאי דהא בתאנים וענבים כתב רש"י גופא לעיל דאפילו אם באו שלא ללפת אין טעונים ברכה לאחריהם לר"נ ור"ה אלא ע"כ דמה שכתב רש"י כאן כגון פירות היינו באותן הפירות שאין דרכן כלל בשום פעם ללפת את הפת אלא נאכלים בפני עצמן ומש"ה סבירא ליה לרש"י דאפילו אכלן בתוך הסעודה טעונים ברכה לאחריהם ואין בה"מ פוטרתן כיון שאין ענינם כלל לעיקר הסעודה אלא לקינוח משא"כ בתאנים וענבים דזמנין שבאים ללפת והוי ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה ומשום הכי בה"מ פוטרתן. ובאמת דלכאורה משמע קצת מלשון התוס' בסוף הדיבור שכתבו וגם תמרים ורימונים ושאר פירות שאין רגילים ללפת ולא כתבו תאנים וענבים א"כ ממילא משמע דתאנים וענבים רגילים ללפת. ולפ"ז לא ידעתי למה השיגו התוס' על רש"י בזה וכ"ש דלענין בשר ודגים נראה דודאי מודה רש"י דמיקרי דברים הבאים בתוך הסעודה ובאמת שבעל ה"ג מפרש לכל המימרא דר"פ לגמרי כפי' רש"י אפילו לענין דייסא וכרוב ע"ש ובלא"ה נראה דעיקר פלוגתא דרש"י ותוס' תלויה בחילוף הגירסאות דבעל ה"ג ורש"י גרסי דברים הבאים לאחר הסעודה ומש"ה הוצרכו לפרש כן משא"כ התוספות גרסי כגירסת רב אלפס ולא גרסינן דברים הבאים:

29 מיהו מה שהקשו תוס' על פרש"י דהיינו כר"ש כו' והוי דלא כהלכתא וקיי"ל כר"נ ור"ה יש לתמוה טובא דמה בכך דר"ה ור"נ הוו ליה רבי' לגבי ר"ש דס"ס ר"פ דבתראה הוא אי פוסק להדיא כר"ש ודאי הלכה כר"פ כדאשכחן בדוכתי טובא דאמוראי בתראי פסקו הלכה כיחיד במקום רבים בכל פלוגתא דתנאי ואמוראי. ואפשר ליישב דעיקר קושיית התוספות ממעשים בכל יום דעבדינן כרב הונא ור"נ ולא כר"ש ומש"ה אית לן לפרושי הלכתא דר"פ דלא כפרש"י כן נ"ל ודו"ק:

30 בד"ה א"ה יין נמי כו' ומיהו אומר ר"ת כו' עכ"ל. ולכאורה לשון ומיהו מגומגם כיון שאין זה ענין סתירה כלל לדבריהם הקודמים ויש ליישב משום דלכאורה משמע בדבריהם הקודמים דביין דוקא יש סברא לומר שהפת יפטור אותו כיון דשתייתו צורך אכילה היא תוך הסעודה דאין דרך בני אדם לשתותם כל כך בקביעות שלא בשעת הסעודה כיון דמשכרי טובא עד שאמרו השותה רביעית יין אל יורה והיינו שלא בשעת הסעודה כמבואר בפוסקים מה שא"כ בתוך הסעודה דרך לשתותן כמה פעמים זה אחר זה ולא בפעם אחת משא"כ בשאר משקים שדרך בני אדם לשתותן מחמת צמאו ובשתיה אחת שתה כל צרכו ואפילו שלא בשעת הסעודה סד"א דהוי כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה ואין הפת פוטרתן ומכ"ש אם שתאן כמה פעמים זה אחר זה וכמ"ש במחזור ויטרי דהו"ל כנמלך וע"ז כתבו שפיר ומיהו אומר ר"ת דבשאר משקים כו' והיינו משום דלא משמע ליה לחלק בכך כנ"ל ודו"ק: