פני יהושע על ביצה ל״ז

1 בתוס' בד"ה ורמינהו משילין וכו' ותימא דאמרינן במגילה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דכיון דמקשה הש"ס הכא במכילתין מהאי דמשילין אסיפא דמתניתין גופא דקתני אין בין יום טוב לשבת ומוקי לרישא וסיפא דמתני' בתרי תנאי א"כ ממילא דלא קשה נמי מהאי אין בין דמגילה אהך דמשילין ויש ליישב קצת דנהי דהאי אין בין דהכא מסיק לה רב פפא דמתוקמא כב"ש אפ"ה לא משמע להו להתוספות לאוקמא האי אין בין דמגילה נמי כב"ש מתרי טעמי חדא מדתני לה התם גבי הלכתא פסיקתא דקחשיב אין בין טובא בכמה משניות ועוד מדדייק הש"ס התם אהאי אין בין דמגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין ודלא כר' יהודה היא א"כ אי איתא דהך מתניתין כב"ש היא לא הו"ל למידק בה כל כך אי אתיא כר"י או לא דבלא"ה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כן נראה לי בכוונת התוס' מיהו בחידושי מגילה כתבתי דבלא"ה אפילו בלא הך רומיא דמשילין נמי לא מתוקמא האי אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש אלא אליבא דב"ש דאי לב"ה הא אמרי' מתוך אפילו שלא לצורך אוכל נפש ע"ש באריכות שע"פ זה יש ליישב ג"כ קושיא שנייה של התוספות כאן ודו"ק:

2 בגמ' אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש וכו'. ואע"ג דלאוקימתא דרב נחמן בריש מכילתין דטעמא דביצה שנולדה דפליגי ב"ש וב"ה היינו משום מוקצה וא"כ ע"כ סברי ב"ש דכל מוקצה בשבת אסור כי האי דמגביהין עצמות וקליפין דקאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ובי"ט סבר במוקצה כר"ש מ"מ כבר כתבתי בריש מכילתין דהא דמותר לב"ש היינו משום אוכל נפש וא"כ הוי בכלל אוכל נפש וע"ש באריכות:

3 במשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו'. אע"ג דלכאורה לא שייך הך מילתא בי"ט טפי מבשבת אפ"ה ניחא ליה למתניי' הכא בי"ט משום דאין דרך אדם להוליך בהמת חברו ממקום למקום בשבת וכן להשאיל כלים ולהוליכם ממקום למקום משא"כ בי"ט אורחא דמילתא היא כיון שיש בהם צורך י"ט כלים לעשות בהן מלאכת אוכל נפש וכ"ש בהמה ועיסה שהן אוכל נפש עצמן:

4 בגמ' כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. נראה דעיקר דיוקא מיתורא דלישנא דאי ברועה אחד לא הוי צריך למיתני לבנו או לרועה אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דכיון שדרכו תמיד בחול ליתן לבנו או לרועה מש"ה הם כרגלי הבעלים:

5 בתוס' בד"ה לאיסור מוקצה לא חששו וכו' וקשה מה יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חבירו מותר לו וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב פירש"י ולע"ד שכמ"ש בסוף דבריו מבואר בפי' בלשון רש"י שכתב אנן סהדי דכל א' מינייהו אקצי דעתו מחלקו של חבירו וזה הלשון לא שייך אלא בכה"ג דוקא דכיון שהם שותפים בבהמה זו ולא שחטו אותה מאתמול לחלקה ביניהם אם כן מסתמא אקצי דעתו כדאמרינן בכה"ג בעיקר עניני מוקצה כמ"ש רש"י להדיא בר"פ אין צדין גבי עכו"ם שהביא דורון והיינו מדלא לקטינהו מאתמול וכדאיתא בדוכתי טובא ומשו"ה שייך לומר אנן סהדי משא"כ במי שנתן לחבירו דרך מתנה לא שייך לומר אנן סהדי ואדרבא מסתמא אין אדם מקצה דעתו מלקבל דורון מחבירו שדרך רוב בני אדם בכך לשלוח מתנות עד שאני תמה על סברת התוס' שדחו פירש"י משום קושיא זו וגם על פי' רבי' שמואל יש לדקדק טובא דמה שהבהמה גודלת ומוסיפה שמנונית שייך בה ענין מוקצה אם כן מאי איריא שותפין אפילו בבהמה שלגמרי שלו נמי שייך הך חששא דמוקצה ונולד אם לא שנאמר דאה"נ דהא דקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאו משום דלקושטא דמילתא משמע להו לאסור בכה"ג אלא דכולה בלשון בתמיה מסקו לה הך מילתא דאי ס"ד דיניקת אברים מהדדי מילתא היא לענין איסור תחומין אם כן לענין איסור מוקצה נמי שייך הך חששא משום דמה שגודלת ומוסיפא באבריה הוי כמו מוקצה ונולד וא"כ אנן בהמה בי"ט היכא שחטינן וממעשים בכל יום בעו למידק דיניקת אברים מהדדי לאו מילתא היא כנ"ל: