פני יהושע על ביצה ט״ז

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ביצה ט״ו ע״ב פני יהושע על ביצה י״ז ע״א »

1 ראש השנה פתח ↗

שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״ — מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה נִכְנָסִין לַדִּין אֶלָּא אִם כֵּן קִידְּשׁוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה אֶת הַחֹדֶשׁ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא״ — אֵין לִי אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל״, מְלַמֵּד שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין תְּחִילָּה לַדִּין. כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִיבּוּר — מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִילָּה לַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ״. מַאי טַעְמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם מַלְכָּא אַבָּרַאי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלִיפּוֹשׁ חֲרוֹן אַף. וְלַשְּׁמִיטִּין. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ״, וְגָמַר ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִתִּשְׁרִי, דִּכְתִיב: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״. וְלִגְמוֹר ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִנִּיסָן, דִּכְתִיב: ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״! דָּנִין שָׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים, וְאֵין דָּנִין שָׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים. וְלַיּוֹבְלוֹת. יוֹבְלוֹת בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי הוּא? יוֹבְלוֹת בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי הוּא, דִּכְתִיב: ״בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״! הָא מַנִּי — רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים״ — יָכוֹל לֹא תְּהֵא מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים וְאֵילָךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״, מְלַמֵּד שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִילָּתָהּ. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא: מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִין לְבָתֵּיהֶן, וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִין לַאֲדוֹנֵיהֶם — אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין, וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים, תָּקְעוּ בֵּית דִּין בְּשׁוֹפָר, נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶן וְשָׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְרַבָּנַן — שָׁנִים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״יוֹבֵל הִיא״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״, יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִילָּתָהּ, כָּךְ מִתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת בְּסוֹפָהּ. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל קֹדֶשׁ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹבֵל הִיא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״ — שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים וְאַחַת.

2 ביצה פתח ↗

עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא.

3 ביצה פתח ↗

תָּא שְׁמַע: תַּבְשִׁיל — זֶה צָלִי, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, וְקוֹלְיָיס הָאִסְפְּנִין שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו, אֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? לָא, אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה.

4 ביצה פתח ↗

הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. אָמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ. לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, לְדִידָךְ אֲסִיר.

5 תוספות על עירובין פתח ↗

ורבי אליעזר התם משום הכנה - וא"ת ולמה לי טעמא משום הכנה תיפוק לי' דאסור למיקני שביתה בשבת פי' ביו"ט כיון דביו"ט אסור לצאת חוץ לתחום כדאמר פרק ב' דביצה דף יז. דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו ואע"ג דהתם לא שייך ביה הכנה דהא נולדה בזה מותרת בזה ואור"י דאצטריך לטעמא דהכנה משום דמאן דשרי התם למיקני שביתה בשבתא א"נ משום דרבנן הקשו לר' אליעזר גם מעירובי חצירות ולכך צריך לתרץ משום הכנה תדע דהכנה נמי שייך בעירובי חצירות דהא רב פוסק בשמעתין כר' אליעזר דשתי קדושות הן ורב גופיה פסיק בריש פרק ב' דביצה דף טז: דהלכה כת"ק דאמר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות וכיון דשתי קדושות הן אמאי אין מערבין ע"כ משום הכנה ומיהו התם דקאמר רבי מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ"ט דמדשרי עירובי חצירות משמע דלית ליה הכנה וא"כ למה אין מערבין עירובי תחומין ולמאן דאסר למקני שביתה בשבתא ניחא אבל למאן דשרי קשה ושמא י"ל דבהכי פליגי רבי ורבנן דרבי סבר לא שייך איסור הכנה בעירובי חצירות כיון דביום טוב שרי להוציא מחצר לחצר:

6 ביצה פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי לְקוּלָּא אוֹ לְחוּמְרָא? פְּשִׁיטָא דִּלְקוּלָּא קָאָמַר! מִשּׁוּם דְּשָׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה: לֹא כְּשֶׁאַתֶּם שׁוֹנִין בְּבָבֶל רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אֶלָּא רַבִּי אוֹסֵר וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי?

7 תוספות על עירובין פתח ↗

1 בתוס' בד"ה איזה חג וכו' ורבינו משולם פי' וכו' והקשה ר"ת וכו' כבר פירשתי יפה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב עיין שם ותמצא נחת גם במה שדרשו כאן חק לישנא דמזוני ובפ' ראוהו ב"ד מפיק לה לענין קידוש החדש עיין במ"ש בפרק ראוהו ב"ד דלאו אליבא דכ"ע איצטריך הך ילפותא דקידוש החדש ביום:

2 שם אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ש פת דלא וכו' מכאן יש להקשות על מה שפירש ר"ת לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אמר רבא דהא דקאמר אביי הכא אבל פת לא היינו לענין דלא מהני לבשל עליו ואיירי שאינו רוצה לאפות מי"ט לשבת אבל לענין אפייה ודאי צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת דלא דמהיכי תיתי ליהני כיון דאמרינן דתבשיל לא מהני לענין אפייה מה"ט גופא לא מהני פת לענין תבשיל והנלע"ד לכאורה דר"ת גופא לא קאמר דבעינן פת ותבשיל אלא לכתחלה והיינו לפמ"ש לעיל דלטעמא דשמואל ורבא דאמרי כדי שיברור מנה יפה לי"ט ולשבת מש"ה בעינן תרתי אלא שכתבתי שם דמה"ט אין נראה לאסור בדיעבד כשלא הניח ע"ת וע"כ הא דאסרינן בדיעבד היינו משום אידך טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו לחול ולה"ט סגי בפת או בתבשיל וא"כ מצינו למימר דתרווייהו טעמי איתנהו ומש"ה כתב ר"ת דלכתחלה בעינן תרווייהו משום טעמא דכדי שיברור משא"כ בדיעבד סגי בחד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט ואף ע"ג דליכא טעמא דכדי שיברור בדיעבד לא אסרינן משום ה"ט. ולפ"ז א"ש הא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא והיינו דבדיעבד לא סמכינן אפת לחוד ומש"ה מהדרינן אטעמא משום דפת שכיח או דלא מלפת ולא הוי היכרא בהכי כנ"ל וצ"ע:

3 בגמרא לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. נראה דהא דאיצטריך לאשמעינן דאין לו שיעור למעלה היינו לענין דסגי בכזית בין לא' ובין למאה אע"ג דבתחומין צריך שני סעודות לכל אחד ובחצרות כגרוגרת לכל א' וקמ"ל דהכא בע"ת סגי בכזית אפילו למאה דאלת"ה אין כאן שום חידוש לומר דאין שיעור למעלה דמלתא דפשיטא היא כנ"ל וק"ל:

4 שם ההוא סמיא דהוה מסדר וכו' לשנה חזייה דהוה עציב וכו' ופרש"י לשנה האחרת ור"ה היה שאין יכול להתנות עכ"ל. וכבר צווחו קמאי דקמאי בכוונת רש"י בזה מי הכריחו לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר שהיה בי"ט של גליות אלא שחל י"ט הראשון בע"ש או אפילו שחל י"ט של גליות ביום ה' וביום ו' אלא שהסמי' לא נזכר עד י"ט שני דהיינו בע"ש ותו לא מצי להתנות ומהרש"א נדחק בפירושו ועם כל הדוחק לא יצא ידי חובתינו ליישב הקושיא. והנלע"ד בכוונת רש"י דקשיא ליה הא דאמרינן לשנה חזייה דהוי עציב ואמאי הוי עציב כיון שכבר ידע שכך היה מנהגו של שמואל שהיה מערב תמיד משלו על כל מי שלא הניח וא"כ היה לו להסמי' לסמוך אעירובו של שמואל כמו שא"ל אשתקד וע"כ צ"ל בזה כדפרישית לעיל דמה שגדול הדור צריך להניח על כל בני עירו היינו כשחל י"ט הראשון בע"ש משא"כ אם חל י"ט הראשון בה' בשבת אין צורך לגדול הדור להניח על מי שלא עירב כיון שעדיין יוכל הלה להתנות ולהניח מי"ט הראשון ולשמא ישכח שני פעמים רצופין ודאי ליכא למיחש דאפילו למאי דלא ידע האי סמיא דבשני פעמים בשני שנים מיקרי פושע אבל בשני ימים רצופים ודאי לא שכיח שישכח תדע דהא לר' יעקב בר אידי דהכריז כל מי שלא הניח ודאי לא היה עושה כן כשחל ביום ה' וביום ו' דאז מכריז כל מי שלא הניח יסמוך על שלי יכריז ביום הראשון כל מי שלא הניח אתמול יניח היום ויתנה אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דבשני י"ט של גליות שחל ביום ה' וביום ו' לא היה מניח דבי"ט הכל פנויין ממלאכתן ולא שכיח שישכח אלא בערב הרגל. ולפ"ז א"ש דהוי עציב האי סמיא דנהי דאשתקד א"ל שמואל סמוך אדידי היינו שחל י"ט הראשון בע"ש משא"כ עכשיו שחל י"ט הראשון ביום ה' קסבר האי סמיא דשמואל לא היה מניח מטעמא דפרישית והאי סמיא לא נזכר עד יום השני של י"ט ומש"ה הוי עציב. אלא כיון דחזינן דלקושטא דמילתא היה שמואל מניח באותו פעם דהא א"ל פושע את לכ"ע שריא ולדידך אסור אלמא שהיה מניח על כל מי שלא עירב לכך פרש"י דמה שהניח שמואל אפילו כשחל י"ט הראשון בה' היינו משום דר"ה היה שאינו יכול להתנות. אבל הסמיא דהוי עציב הוי טעי בהכי והוי סבר די"ט של ר"ה נמי שרי להתנות והיינו כדסברי נהרדעי לעיל דף ו' אף ביצה מותרת וה"נ הוי טעי רבינא שם לענין ע"ת גופא ומש"ה הוי עציב כנ"ל נכון בכוונת רש"י ואף שלא נזכר דין זה בשום פוסק דכשחל י"ט הראשון של גליות בה' אין צורך לגדול הדור להניח על כל בני עירו מ"מ טעמא דמסתבר הוא ועמ"ש בזה עוד בר"פ ודוק היטב:

5 בפרש"י בד"ה לא ערובי חצירות לטלטל מחר דנראה כמתקן דבר עכ"ל. נראה דלענין עירובי תחומין לא הוצרך לפרש האי טעמא אלא דבלא"ה יש לאסור משום הכנה כדמסיק הש"ס להדיא בפרק בכל מערבין הובא בתוס' בסמוך משא"כ לענין ערובי חצירות משמע לרש"י דל"ש הכנה כמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין אליבא דר' אלא שכתבו דבהכי פליגי ר' ורבנן אי מיקרי הכנה בערובי חצירות ולרש"י ניחא ליה למימר הכי מדקאמר ר' אי אתה אוסרו בדבר המותר לו ואי ס"ד משום הכנה איירי לא שייך לומר אי אתה אוסרו בדבר המותר לו דהא אפייה ובישול גופא נמי מותר בי"ט ואפ"ה הוי שייך בהו הכנה לחד תירוצא שכתבו התוספות בריש מכילתין אי לאו משום דאמרינן הואיל והכא לא שייך הואיל אע"כ דיש לחלק דבלא"ה לא שייך הכנה לענין ערובי חצירות כיון שמותר לגמרי להוציא מחצר לחצר משא"כ באפייה ובישול דאסור מיהא לצורך חול וא"כ ע"כ רבנן נמי מודו דלא שייך הכנה בכה"ג לכך הוצרך לפרש דמאן דאסר בחצירות היינו משום דנראה כמתקן. והתוספות שכתבו בפרק בכל מערבין דטעמא דרבנן בערובי חצירות נמי משום הכנה הוא וכן נראה מתחילת פירושם בסמוך בד"ה מ"ט היינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפרק קמא דף י"ב דכל שאינו לצורך היום כלל אסור להוציא אפילו ביום טוב מחצר לחצר ועיין מ"ש בזה בשיטת רש"י ואכתי יש לי לדקדק במ"ש רש"י כאן דאיסורא דערובי חצירות היינו משום מתקן ואסקינן בסמוך דהלכתא דאסור וא"כ משמע דמיקרי מתקן ובפ' במה מדליקין דל"ג דמחלק הש"ס בין עירובי תחומין לעירובי חצירות פרש"י שם להדיא דעירובי חצירות דליכא שום אסמכתא מקראי לא מיקרי מתקן אלא די"ל דדוקא לענין ספק חשיכה כתב כן שכן נראה מלשונו שם שכתב דלא הוי תיקון מעליא כמו תחומין אבל מ"מ מקרי מתקן לאסור בי"ט כדאמרינן נמי לענין דמאי דהוי כמתקן אע"ג דליכא אסמכתא דמה"ט שרי ביה"ש ואפ"ה אסור בשבת וי"ט ה"נ דכוותיה וכבר הארכתי במקום אחר וק"ל:

6 בגמ' איבעיא להו הלכה כר' לחומרא או לקולא ויש לתמוה דטפי הו"ל למיבעיא אמילתא דרב אי הלכה כת"ק לחומרא או לקולא דהא מלתא דרב איתמר מקמי הא דשמואל ועוד דקי"ל הלכתא כרב באיסורי והו"ל למיבעיא אליבא דהלכתא. ולכאורה היה נראה דאמילתא דרב לא שייך למיבעיא דכיון דרב אית ליה טעמא דהכנה דמה"ט אמר בפ"ק ביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת וא"כ פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלטעמא דהכנה יש לאסור אפילו בחצירות ור' דשרי בחצירות היינו משום דלית ליה הכנה והא דאוסר בתחומין לשיטת התוספות היינו משום דקדושה אחת ולרש"י משום מתקן ומש"ה לא מספקא ליה אליבא דרב אלא אליבא דשמואל והיינו כדמסיק דשלח ר"א לגולה לא כמו שאתם שונין וא"כ איכא למימר דרב ושמואל לא פליגי דתרווייהו סברי דאסור בשניהם אלא דשמואל איפכא תני ר' אוסר אלא דא"א לומר כן דא"כ אכתי תפשוט מהא דקאמר רב עליה דרב תחליפא תחילת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא אלמא דרב פליג מיהא אדשמואל וכיון דפשיטא לן דרב אוסר בשניהם משום הכנה ע"כ דשמואל כרבי לקולא קאמר ועוד דשמואל נמי אית ליה טעמא דהכנה בפרק בכל מערבין דקאמר אין מערבין מי"ט לשבת אלא באותו פת והיינו משום הכנה וע"כ דאפ"ה מיבעיא לן הכא אי שייך טעמא דהכנה בחצירות או לא כשיטת התוספות או דפשיטא דלא שייך הכנה בחצירות אלא דמבעיא לן משום טעמא דמתקן כשיטת רש"י והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא קמבעיא אליבא דרב בכה"ג. ולכאורה היה נ"ל עוד דאליבא דרב ליכא למיבעי דנהי דשלח ר"א לגולה לא כמו שאתם שונין אפ"ה כיון דרב ושמואל בבבל הוו משמע דרב כת"ק לחומרא קאמר וכ"ש דמסתבר לומר דמטעם הכנה יש לאסור בשניהם אלא במלתא דשמואל מספקא ליה משום דקשיא ליה במילתא דשמואל אי הלכה כרבי לקולא קאמר תקשי לשמואל מ"ט דשמואל דנהי דאיכא למימר דטעמא דהכנה לא שייך בחצרות אכתי יש לאסור בשניהם מטעמא דמיקניא ביתא בשבתא לא כדמסקינן לקמן לרבא לענין תחומין וא"כ לשמואל ה"ה לענין עירובי חצרות דהא שמעינן לשמואל דאמר בעירובין דף מ"ט דעירוב משום קנין וא"כ אסור לקנות בית בי"ט ונהי דרב ודאי לית ליה לקמן האי טעמא דלמיקני ביתא בשבתא אסור מ"מ אם נאמר דשמואל נמי לית ליה ה"ט הוי מלתא דרבא לקמן דלא כרב ודלא כשמואל. ועוד דאפשר דהא דלית ליה לרב לקמן ה"ט דלמיקני היינו דוקא לענין מי"ט לחבירו דהוי ספק י"ט שכן נראה מל' רש"י משא"כ מי"ט לשבת אפשר דמודה דאסור וכן אפרש בסמוך בל' התוס' כנ"ל לכאורה לולי שהתוספות בסמוך מסקו להדיא דהאי טעמא דהכנה היינו האי טעמא דלמיקני ומלשון רש"י נראה דהאי טעמא דלמיקני היינו טעמא דמתקן כמו שאפרש שם וא"כ צ"ע אמאי לא קא מיבעיא לרב וצ"ע:

7 בתוס' בד"ה ר' אומר מערבין וכו' ותימא הא ר' ס"ל בפרק בכל מערבין דשבת וי"ט קדושה אחת הם וכו' ויש לומר דאדרבה ה"ט וכו' עכ"ל. משמע מזה בפשיטות דלענין עירובי תחומין יש לאסור לר' מטעמא דקדושה א' אפי' בלא טעמא דהכנה וא"כ קשה על מ"ש התוספת פרק בכל מערבין טעמא דר' דאין מערבין ערובי תחומין היינו משום הכנה משא"כ בחצירות ליכא הכנה ונדחקו שם דר' ורבנן פליגי בהאי סברא ואמאי לא משמע להו בפשיטות טפי דר' ס"ל דקדושה א' הן ולית ליה טעמא דהכנה כלל אלא דאוסר בעירובי תחומין משום הא מלתא גופא דקדושה א' הן ועל לשון מהרש"א שם יש לתמוה יותר שלא הרגיש בזה ובלא"ה נעלמו ממנו דברי התוס' כאן וצ"ע:

1 ביצה פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָאָה: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ״, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״.

6 עירובין פתח ↗

אַף זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁלָשְׁתָּן אֲסוּרוֹת. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אַלִּיבָּא דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵירְבוּ שְׁתַּיִם עִם הָאֶמְצָעִית — זוֹ מְבִיאָה מִתּוֹךְ בֵּיתָהּ וְאוֹכֶלֶת, וְזוֹ מְבִיאָה מִתּוֹךְ בֵּיתָהּ וְאוֹכֶלֶת. זוֹ מַחְזֶרֶת מוֹתָרָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ, וְזוֹ מַחְזֶרֶת מוֹתָרָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁלָשְׁתָּן אֲסוּרוֹת. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת, עֵירְבָה עִם שְׁנֵיהֶם — אֲסוּרָה עִם שְׁנֵיהֶם. לֹא עֵירְבָה עִם שְׁנֵיהֶם — אוֹסֶרֶת עַל שְׁנֵיהֶן. הָיְתָה בְּאֶחָד רְגִילָה, וּבְאֶחָד אֵינָהּ רְגִילָה, זֶה שֶׁרְגִילָה בּוֹ — אָסוּר, וְזֶה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ — מוּתָּר. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: עֵירְבָה עִם שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ — הוּתַּר רְגִילָה לְעַצְמוֹ. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אִם עֵירְבָה רְגִילָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ לֹא עֵירַב, וְהִיא עַצְמָהּ לֹא עֵירְבָה — דּוֹחִין אוֹתָהּ אֵצֶל שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ. וּכְגוֹן זֶה כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּקְפִּיד עַל עֵירוּבוֹ — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. מָה שְׁמוֹ — עֵירוּב שְׁמוֹ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא מֵאַנְשֵׁי וַרְדִּינָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ — אֵינוֹ עֵירוּב. כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן וּנְתָנוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין זֶה עֵירוּב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה עֵירוּב! אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם אֶלָּא דְּמָלְיָין לְמָנָא וְאִיַּיתַּר, אֲבָל הֵיכָא דְּפַלְגֵיהּ מִיפְלָג — לָא. וְתַרְתֵּי, לְמָה לִי? צְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָתָם — מִשּׁוּם דְּקָפֵיד. אֲבָל הָכָא — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא — מִשּׁוּם דְּפַלְגֵיהּ מִיפְלָג, אֲבָל הָתָם — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יְהוּדָה בְּבֵי מַעְצַרְתָּא דְּבֵי רַב זַכַּאי: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל ״הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ — אֵינוֹ עֵירוּב״? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב — אֵינוֹ צָרִיךְ לִיתֵּן אֶת הַפַּת. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּאָמַר דְּכֵיוָן דְּמַנַּח בְּסַלָּא — כְּמַאן דְּמַנַּח הָכָא דָּמֵי? הָכִי נָמֵי: כֵּיוָן דְּמַנַּח בְּסַלָּא — כְּמַאן דְּמַנַּח הָכָא דָּמֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פַּת, מַאי טַעְמָא — דְּכוּלְּהוּ הָכָא דָּיְירִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵירוּב מִשּׁוּם קִנְיָן. וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹנִין בְּמָעָה — מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. הֵיכָא דְּעֵירַב, מִיהוּ לִקְנֵי! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מָעָה עִיקָּר, וְזִמְנִין דְּלָא שְׁכִיחַ מָעָה, וְלָא אָתֵי לְאִיעָרוֹבֵי בְּפַת, דְּאָתֵי עֵירוּב לְאִיקַלְקוֹלֵי. רַבָּה אָמַר: עֵירוּב מִשּׁוּם דִּירָה. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: כְּלִי, וּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְקָטָן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וְלִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא. הָא תַּנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, כְּשֶׁהֵם מוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר — אֶחָד מוֹלִיךְ לְכוּלָּן. הוּא נִיהוּ דְּקָא קָנֵי, וְתוּ לָא. הוּא נִיהוּ דְּקָא דָּיַיר, וְתוּ לָא! אֲמַר לֵיהּ: לָא לְדִידִי קַשְׁיָא, וְלָא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא, שְׁלִיחוּת דְּכוּלְּהוּ קָא עָבֵיד. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְנִי׳ מִי שֶׁבָּא בְּדֶרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר: ״שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָּרוֹ״ — מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעִיקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה. אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְאָמַר ״שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״ — זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. עֲגוּלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְרוּבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרוּבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו. גְּמָ׳ מַאי ״לֹא אָמַר כְּלוּם״? אָמַר רַב: לֹא אָמַר כְּלוּם כׇּל עִיקָּר, דַּאֲפִילּוּ לְתַחְתָּיו שֶׁל אִילָן לָא מָצֵי אָזֵיל. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא אָמַר כְּלוּם לְבֵיתוֹ, אֲבָל לְתַחְתָּיו שֶׁל אִילָן מָצֵי אָזֵיל. וְנַעֲשֶׂה תַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן חַמָּר גַּמָּל. בָּא לִמְדּוֹד מִן הַצָּפוֹן — מוֹדְדִין לוֹ מִן הַדָּרוֹם, בָּא לִמְדּוֹד מִן הַדָּרוֹם — מוֹדְדִין לוֹ מִן הַצָּפוֹן.

« פני יהושע על ביצה ט״ו ע״ב פני יהושע על ביצה י״ז ע״א »