פני יהושע על ביצה ג׳

1 בתוס' גזירה שמא יעלה ויתלוש ותימא ל"ל האי טעמא וכו' ותימא דהא פרש"י גופא וכו'. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דלענ"ד צדקו דברי רש"י דודאי איצטריכו תרי טעמי דהכא לא שייך כלל לומר דפירות הנושרין גופייהו לא מיתסרי אלא משום מוקצה דהוא איסור דרבנן דאם כן לא שייך לגזור בשבילם בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דלא שייך בהו מוקצה והו"ל גזירה לגזירה ול"ל דאפ"ה גזרינן דחדא גזירה היא דא"כ תקשי למה לן טעמא דגזירה משום פירות הנושרין דהוי גזירה רחוקה ביצה אטו פירות ואמאי לא קאמר דגזרינן ביצה העומדת לאכילה משום ביצה שנולדה מתרנגולת העשויין לגדל ביצים שאסורה משום נולד לשיטת רוב הפוסקים לשיטת ר"ת וסייעתו ומכ"ש דלדידיה נולד אסור אף בי"ט להנך אמוראי אע"כ דמשום איסור מוקצה לא שייך כלל לגזור במידי דלאו מוקצה אטו מידי דמוקצה דהו"ל לגזירה לגזירה. ועוד דא"כ לא משכחת שום דבר שיהא בו היתר טלטול וא"כ שפיר איצטריך למימר הכא משום איסור תלישה דהוי מדאורייתא ומה שהוצרך רש"י לפרש לקמן בפרק אין צדין הטעם משום מוקצה ולא ניחא ליה לפרש משום גזירה שמא יתלוש נראה ברור דלא שייך שמא יעלה ויתלוש אלא בפירות הנושרין מאליהן בשדה שלו דמתוך שנתיר לו לאכול הפירות שנשרו יעלה באילן ללקט הפירות שנשרו שם ומונחים על האילן ודרך מתעסק ישכח שהוא שבת או י"ט ויתלוש והכי משמע להדיא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו ע"ש משא"כ לקמן דאיירי בעובד כוכבים שהביא דורון משלו לישראל וא"כ לא שייך כלל לגזור שמא יעלה ויתלוש ול"ל דניגזור שמא יאמר לעובד כוכבים לתלוש מן המחובר דאמירה לעובד כוכבים גופא מדרבנן היא ואכתי הו"ל גזירה לגזירה ועוד דרש"י ז"ל לשיטתו דמשמע להדיא דלא ס"ל לגזור שמא יאמר לעובד כוכבים ממה שפי' שם לקמן גבי עובד כוכבים שהביא דורון דמותר לערב י"ט ראשון ולא כמ"ש התוספת וכמה גאונים דאסורין עד מוצאי י"ט שני משום שמא יאמר לעובד כוכבים להביא מן המחובר ורש"י ז"ל וסייעתו נחלקו משמע דלא ס"ל האי גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים ועוד אפרש בזה לקמן אי"ה. ועי"ל דמה שהוצרך לפרש לקמן משום איסור מוקצה היינו כדי לאוסרן בטלטול דהכי משמע בסוגיא שם דלישנא דאסורין היינו אף לטלטל משא"כ משום גזרה שמא יעלה ויתלש לא שייך לאסור לטלטל ותדע דהכי הוא שהרי לקמן פרש"י דמה שאסורים בכדי שיעשה היינו שלא יהנה ממלאכת י"ט וא"כ מעיקרא ל"ל טעמא דמוקצה ואמאי לא מפרש נמי טעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט אע"כ דמשום טלטול הוצרך לטעמא דמוקצה וכוונתי בזה לדעת מהרש"ל ז"ל. ועוד נ"ל ברור דפרש"י לקמן הוא אליבא דהלכתא דהא בפרק מקום שנהגו אמרינן דאנשי יריחו היו אוכלין פירות הנושרין ולא הודו להם חכמים ואמרינן שם מעיקרא דמחלוקת בשל מכבדות דמ"ס גזרינן שמא יתלוש ומ"ס לא גזרינן אבל של בין הכיפין לא שייך שמא יתלוש ומותרין ופריך רבא אכתי הא מוקצות נינהו והכי אסקינן דאף בין הכיפין אסורין משום מוקצה א"כ לקמן דאמרינן סתמא עובד כוכבים שהביא דורון וכו' ולא מפליג בין מכבדות וכו' אע"כ דמלתא דפסיקא היא דאסורין משום מוקצה כמסקנא דפסחים וכן רב יוסף דהכא נראה דלא ס"ל כסוגיא דהתם אלא ס"ל דאף בשל בין הכיפין גזרינן שמא יתלוש דאלת"ה א"כ איך שייך לגזור בביצה דלא עדיף ביצה משל בין הכיפין דלא גזרינן אטו של מכבדות והתוס' הרגישו שם קצת בזה בדבריהן וצ"ע. מ"מ הרי נתבאר שיטת רש"י שצדקו יחדיו פירושו כאן ופירושו בפרק אין צדין כ"א לפי דרכו ומעתה אשוב אראה ליישב לשון התוספות לאחד אחד דמה שהקשו דהו"ל לפרש הכא טעמא דמוקצה ולמה לי טעמא דשמא יעלה ויתלוש אין הכוונה בזה על לשון הש"ס אלא אדרבא אגופיה דמלתא דרב יוסף קשיא להו דנראה שלא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין אלא אי אמרינן דפירות הנושרין גופייהו גוזרין עליהן חכמים גזירה מיוחדת משום שמא יעלה ויתלוש וא"כ איכא למימר שפיר דבאותו שעה שגזרו על פירות הנושרין ראו ג"כ דההיא דביצה דמיא להם שנשרה מאליה וכללוה בכלל גזירתן משא"כ כיון דפירות הנושרין אסורין בלא"ה משום איסור מוקצה א"כ ע"כ אף דשייך בהו נמי איסור דאורייתא גזירת תלישה אעפ"כ לא הוצרכו חכמים לתקן עליהם לאוסרן דממילא היו אסורין בכלל איסורי מוקצה וא"כ גזירת ביצה מהיכא אתיא דהא משום איסור מוקצה לא שייך לגזור בדבר שאינו מוקצה כמ"ש בהכרח ול"ל דעל הביצה לבדה גזרו בפרטות משום גזירת פירות הנושרין דשייך בהו גזירת איסור תלישה הדר הו"ל גזירה לגזירה ודוק היטב שנ"ל סברא נכונה אף שאין בו סתירה הכרחית על פרש"י אפשר שתוספת נתכוונו לזו הקושיא. אלא דקשיא לי אם לזה נתכוונו התוספות א"כ לא תירצו כלום במ"ש דטעם דתלישה איצטריך אליבא דר"ש כדמסקו דאיירי בחצר שהם מוכנים לעורבים ולית בהו מוקצה והיינו דוקא אליבא דר"ש דהא לרבי יהודא לית ליה האי סברא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כדאמרינן פרק מקום שנהגו. וא"כ לפ"ז נצטרך לומר דלר"י קושטא דמלתא לא הוצרכו לתקן גזירה מיוחדת על פירות הנושרין דהא אסירי משום מוקצה וא"כ ממילא לא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין כדכתיבנא א"כ קשה לרב יוסף ר' יהודא דאמר כב"ש ולא כב"ה דהא ב"ה לא אסרו ביצה שנולדה בי"ט אלא משום פירות הנושרין ול"ל דר' יהודה דאית ליה מוקצה סובר דפלוגתא דב"ש וב"ה בביצה העומדת לגדל ואסרו ב"ה משום מוקצה דא"כ קשה וליפלגו בתרנגולת גופא דמה"ט נאדי רב יוסף מאוקימתא דרב נחמן מיהו מצינן למימר דהא בלא"ה לר"י צ"ל דההיא דמגביהין עצמות וקליפין איהו לא מפיך לה אלא גריס לה בענין דתיתוקם מלתא דב"ה כוותיה דאוסר במוקצה וא"כ לא שייך להקשות וליפלגו בתרנגולת דהא איפלגו התם בעצמות וקליפין להודיעך כחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיען כחן דב"ש כנ"ל נכון אלא שהתוספות ע"כ לא נחתו לכל זה כמו שאכתוב לקמן בלשון התוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון ויש ליישב וצ"ע ודוק. ומ"ש בא"ד אבל תימא א"כ וכו' ל"ל טעמא דלקמן ותירצו דמיירי במידי דבעי מרא וחצינ' וכו' דלא שייך גזירה דתלישה מש"ה הוצרך לטעמא דמוקצה וכו' וקשיא לי בגווה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא ל"ל טעמא דמוקצה דבלא"ה יש לאסור משום גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים לתלשם כמ"ש התוספת עצמן גזירה זו שם באותו סוגיא לענין כדי שיעשו דאסורין אף ביו"ט שני וממילא דליכא למימר נמי דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך אף לגזור שיאמר לעובד כוכבים דא"כ אמאי כתבו התוספות שם דלישנא דגמרא דנקט כדי שיעשו היינו ביום הראוי לעשייה אבל בי"ט שני אסורים משום שמא יאמר לעובד כוכבים והא התם איירי ע"כ במידי דבעי מרא וחצינא כמ"ש התוס' כאן מדנקט לה גבי דיני מוקצה אלמא דאפ"ה חיישינן שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ אכתי טעמא דמוקצה ל"ל. ועוד שהרי התוספות עצמן מייתי הכא התוספת' דאמר מפני שמרגילו לשבת הבאה והיינו שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ לא תירצו כלום דאכתי טעמא דמוקצה ל"ל. מיהו יש ליישב דהא דקשיא להתוספות הכא דלא איצטריך לקמן טעמא דמוקצה דהו"ל למימר משום שמא יתלוש היינו משום דשמא יתלוש חמיר טפי דאיסור דאורייתא הוא ואפשר דמשמע להו דמשום שמא יתלוש לחוד שייך נמי לאסור בטלטול שכן נראה באמת מדבריהם וע"ז תירצו שפיר דאיירי במידי דבעי מרא וחצינא דלא שייך שמא יתלוש ואע"ג דשייך שמא יאמר לעובד כוכבים אפשר דמה"ט לא שייך כלל לאסור בטלטול כיון דגזירה לגזירה הוא. ועוד אף שנתיר לו הטלטול בשביל כך לא יאמר לעובד כוכבים מש"ה איצטריך שפיר לטעמא דמוקצה וטעמא דשמא יאמר לעובד כוכבים אהני לענין דבעינן כדי שיעשה כנ"ל. ובעיקר הסברא שכתבו התוספת אין לתמוה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא נמי לגזור משום אותן פירות דלא בעי כמו שגזרו בביצה אע"ג דלא שייך בהו תלישה כלל דאיכא למימר דדוקא בביצה כיון שנושרת מאיליה נכללה בגזירת פירות הנושרין משא"כ הני דבעי מרא וחצינא שאין דרכם לנשור מאליהם לא נכללו באותה הגזירה וק"ל. ומ"ש בא"ד דלא שייך מוכן לעורבים רק ביושב ומצפה נ"ל כפי' מהרש"ל דאע"ג דלא שייך מוכן לעורבים מותרים כשיושב ומצפה אליבא דר"ש וכ"כ התוס' להדיא בפרק כל כתבי שני תירוצים אי משום דהוי מוכן לעורבים או משום דיושב ומצפה ע"ש ומ"ש מהרש"א ז"ל דבפרק מקום שנהגו משמע גבי אנשי יריחו דבעינן דווקא חזו לעורבים נלע"ד דאין משם ראיה דהתם רבא אסיק הכי ואזיל לטעמיה דכר"י ס"ל כדמשמע שם להדיא. ועוד דר"י גופא איירי בההיא דאנשי יריחו ולר"י ודאי לא מהני יושב ומצפה ואפילו מוכן לעורבים לא מהני אלא דאנשי יריחו הוו טעו בהכי משא"כ כאן שדברי התוס' אליבא דר"ש ודאי ביושב ומצפה לחוד סגי כדמשמע גבי נר שכבה ובכמה דוכתי. וכן מ"ש מהרש"א ז"ל דלמאי דמסקו התוס' הכא דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך שמא יתלוש א"כ לעיל גבי מחתכין את הדלועין לא הוו צריכין לפרש דאיירי בתלושין אלא אף במחוברין בין השמשות עכ"ל ע"ש. ולענ"ד דבריו אינם מובנים לי דנהי דלא שייך בהו שמא יתלוש אפ"ה א"א לאוקמי במחוברין דמ"מ ליתסרי משום מוקצה למ"ש כאן דבמוקצה דמחוברין אף לר"ש אסורים אע"כ דבתלושין איירי וצ"ע:

2 בא"ד אך תימא מאי שמא יעלה ויתלוש הא אפילו לכתחלה עכ"ל. ונראה לי דקושיא זו דוקא לדבריהם הקודמים דמעיקרא לא הוי קשיא להו דמצינן למימר דגזירה שמא יעלה ויתלוש היינו דכיון שיעלה על האילן יתלוש הרבה דרך מתעסק אף לצורך חול וזה ודאי אסור או שמא ילקוט פירות דלא חזו לאכילה אלא לייבש כגון פצעילי תמרה וכיוצא בהם וא"כ לק"מ משא"כ לדברים הקודמין דאדרבה מלאכה מרובה לא חייש' אלא דוקא דברים שמתאוה להם ועודם בכפו יבלענה וא"כ מקשו שפיר דהא מה שיתלוש ויאכל מותר באמת דאוכל נפש הוא כנ"ל נכון ובזה יתיישב ג"כ שיטת הלכות גדולות שכתב דסחיטה גופא מותר משום אוכל נפש ותמהו עליו רבים מהא דאמרינן בסמוך גזירה שמא יסחוט ולמאי דפרישית א"ש דאפ"ה שייך לגזור שמא יסחוט הרבה לצורך חול וכמאן דאית ליה האופה מי"ט לחול לוקה דלית ליה הואיל ואפשר שבאלו המלאכות דתלישה וסחיטה שייך לגזור יותר שדרך בני אדם לעשות הרבה בפעם א' כמ"ש הראב"ד ואפשר שהתיר בה"ג בסוחט דבר מועט לאכול מיד דמוכחא מילתא ודו"ק:

3 בגמ' ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו עיין בתוס' ריש פ' חבית שהקשו שם הא ר"י גופא מסיק התם דמודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ולא גזרו אטו זיתים וענבים וכיון דאף בשאר פירות לא גזרו מה ראו לגזור בביצה ותירצו דשאני ביצה שעומדת ליסחט מן התרנגולת וכו' ע"ש. אבל עדיין קשה לי דהא אמרינן דאפילו בזיתים וענבים מותר לסחוט לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא וכתב שם הרא"ש ז"ל דרבי יוחנן גופא נמי מודה בהא ע"ש שכבר כ"כ כמה פוסקים וא"כ האיך שייך לגזור בביצה דאוכל גמור הוא ואיהו נמי לא בעי ליה למשקה אלא לאוכל כדאמרינן ביצה אוכלא וב"ה נמי לא תאכל קאמרי משמע דאפילו לאכילה אסור. ועוד דאי ס"ד דביצה לא מיתסר נמי אלא לתוך הקערה דלמשקה קא בעי ליה. וא"כ לפ"ז מיהא שרי בטלטול כיון דחזיא לאוכל ולקמן משמע דר"י אוסר אף בטלטול כמו שאכתוב שם. מיהו איכא למימר דהא דמתיר בסוחט לתוך הקדירה היינו כיון שסוחט בידים לתוך הקדירה מוכחא מלתא טובא ולא שייך לגזור בהו משא"כ במשקין שזבו מאליהם וכן ביצה שנושרת מאליה לא פלוג רבנן ואסרו בכל ענין וק"ל:

4 בתוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון שרי וכו' ותימא ר"י דאמר כב"ש. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא ר"י מוקי לפלוגתא דב"ש וב"ה בעומדת לגדל ומשום מוקצה ולא קשיא ליה ונפלוג בתרווייהו דהא לר"י ע"כ לא מפיך למתני' דמגביהין עצמות וקליפין אלא לדידיה ב"ה ס"ל אין מגביהין וא"כ פליגי התם במוקצה להודיען כוחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיעך כוחן דב"ש. ויש ליישב דע"כ סובר התלמוד עכשיו דסתם ביצה היינו אפילו עומדת לאכילה דאל"ה מאי דוחקיה לפ' לדבריהם דרבנן קאמר וטפי הומ"ל דר"י נמי איירי בעומדת לגדל כדתירץ רבינא אע"כ דסתם ביצה משמע ליה אפילו עומדת לאכילה וק"ל:

5 בגמ' בשלמא לרבה וכו' וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא מקשה לרב נחמן היינו משום דלטעמא דמוקצה א"ש דאיסור מוקצה חמור כעין דאורייתא כדאמרינן לקמן ספק מוכן אסור עכ"ל ואי לאו שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה לי להשיב דודאי מהא דאמרינן ספק מוכן אסור אין ראיה דההיא אליבא דמסקנא דכולהו ספיקי נמי אסירי משום דהוי דבר שיש לו מתירין אלא דיש ליישב משום דההיא דספק מוכן משמע להדיא ממתניתין דמצודות חיות ועופות וכו' אלא דלפ"ז קשיא לי דא"כ דהמקשה ידע דספק מוקצה יש לאסור טפי א"כ מאי מקשה לרב יוסף ולר' יצחק הא אינהו נמי מצי לאוקמי להאי ברייתא בעומדת לגדל ביצים ולמאן דאית ליה מוקצה דהא ע"כ לרב נחמן נמי לא אתיא אלא כר"י מדקתני א' שבת וא' י"ט ולרב נחמן משמע דבשבת לית ליה מוקצה כמ"ש לעיל. ועוד דלקמן גבי אין מבטלין איסור כתבו תוספות להדיא דמוקצה אין לו עיקר כלל מדאורייתא א"כ משמע דאדרבה גזירת מוקצה קיל טפי משאר מידי דרבנן שיש להם עיקר. וכן במ"ש מהרש"א ז"ל דהא דקאמר תלמודא דלרבה ניחא היינו דאיירי בשבת אחר י"ט או י"ט אחר שבת דוקא דכה"ג הו"ל ספק דאורייתא ולא בי"ט ושבת דעלמא ואם כן קשה מאי מקשה נמי להנך אמוראי דלמא אינהו נמי ס"ל הכנה דרבה בשבת אחר י"ט או י"ט אחר השבת ומוקי לברייתא בהאי גוונא גופא כמו לרבה אלא דמאי שסובר רבה דגזרינן י"ט ושבת דעלמא אטו י"ט אחר השבת בהא לחודא לא ס"ל כוותיה ומשום הכי הוצרכו לפרש מתני' במילי אוחרין ואף אם נאמר דמשמע להש"ס בפשיטות דלית להו הכנה דרבה כלל אפ"ה מצי לאוקמי אליבא דרבי אליעזר דאית ליה הכנה לקמן גבי ביצה שנולדה בי"ט דקאמר לא תאכל בשבת ואוקימנא משום הכנה וכן בפרק בכל מערבין אית ליה הכנה. ואין לומר דכיחידאי לא מוקי לברייתא דה אף למאי דמשני דאיירי בספק טריפה נמי מסיק דלא מיתוקמי אלא כיחידאי:

6 לכך נלע"ד דהא דקאמר לרבה ניחא היינו אף בשבת וי"ט דעלמא דכיון דבי"ט אחר השבת מיהא הוי דאורייתא וספיקה אסורה א"כ בי"ט דעלמא שגזרו חכמים על ודאי ביצה שנולדה משום הנך גזרו ג"כ בספקן משום לא פלוג ובכה"ג מצינו בכמה דוכתי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפשר דאי לא הא לא קיימא הא משא"כ להני אמוראי דלא משמע להו לגזור י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת אלא שגזרו בי"ט משום פירות הנושרין דהוי נמי מדרבנן א"כ מקשה שפיר והיינו נמי דלא מוקי לה כר"א דנהי דאית ליה לר"א הכנה מ"מ לא מצינן לומר שגוזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כמו שיבואר. והא דלא מוקי לה בטעמא דמוקצה היינו משום דמוקצה גופא מדרבנן והא דקתני לקמן במשנה דמצודות חיות ועופות שספקן אסור אפשר דמשמע ליה משום טעמא דהכנה לרבה ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י שכתבתי לעיל דהכנה דרבה היינו דמוקצה דמחובר או נולד מדאורייתא הוי א"כ פשיטא דלק"מ והא דלא מקשה שפיר נמי לר"נ היינו משום דבלא"ה איתותב דהא אקשינן עליה וליפלגו בתרווייהו ולא משני מידי כנ"ל ודו"ק:

7 בפירש"י בד"ה דספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה כו' ולא ניחא ליה לפרש לביצה שנולדה מתרנגולת ספק טריפה דאפשר דס"ל דבכה"ג מקרי דבר שיש לו מתירין אם תטעון התרנגולת לאחר כ"א יום ועיין בק"א ומש"ה ניחא ליה לפרש בכה"ג שאין אנו יודעים אם נולדה מתרנגולת טריפה או מכשרה. ומ"ש רש"י ז"ל עוד בזה הדיבור דלאו בי"ט קאי ואיידי כו' לולי פירושו היה נ"ל לפרש דקאי שפיר נמי אנולדה בי"ט ולענין טלטול דאיירי בה רישא דברייתא דכיון שהביצה היא ספק דאורייתא ואינה ראויה לאכילה וא"כ הו"ל מוקצה לר"י דהא הך ברייתא ע"כ ר"י היא מדקתני אחד שבת ואחד י"ט כן נ"ל:

8 בגמ' א"ה אימא סיפא כו' אלא בשלמא ספק י"ט כו' הוי דבר שיש לו מתירין לכאורה יש לתמוה כיון דהמקשה אסיק אדעתיה האי סברא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל א"כ מאי קשיא ליה מעיקרא ספיקא דרבנן הוא ואמאי לא אסיק אדעתיה דלענין ספיקא נמי יש להחמיר מה"ט גופא שיש לו מתירין כדמסיק רב אשי לקמן דמסברא ודאי יש להחמיר יותר בספק טריפה מבתערובת א' באלף שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. מיהו לפי שיטת מהרש"א שכתבתי בסמוך דהא דקאמר דסד"א בשלמא לרבה היינו משום דמוקמינן לה בשבת אחר י"ט א"כ מצינו למימר דיותר יש להחמיר בדבר שיש לו מתירין באיסור דאורייתא אפילו באחד מאלף ממה שנחמיר בספיקא דרבנן משום דבר שיל"מ משא"כ לפי מה שהוכחתי בסמוך דלרבה נמי לא הוי אלא גזירה דרבנן כיון דמוקמינן לברייתא בשאר י"ט א"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ"ע ועיין לקמן בסוף הסוגיא:

9 בתוס' בד"ה ואחרות באחרות כו' ועוד אומר רבי יצחק ב"ר ברוך דגרס ליה שפיר והכי פירוש' שנתערב גם האיסור דסד"א הואיל ואיכא כעין תרי רובא עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק אלא דבאמת מצינו לפרש בפשיטות דהאיכא רבותא טובא דודאי היכא שנתערב בפעם אחד אפילו באלף שייך להחמיר שיש כאן ודאי איסור מש"ה החמירו בו חכמים דאפילו באלף לא בטיל דכיון שדבר שבמנין הוא עשאוהו חכמים כעין קבוע דאורייתא כמבואר בפוסקים משא"כ היכא שנתערבו תחלה אפילו חד בתרי דמדאורייתא בטיל ומותר לאכול שלשתן א"כ הו"ל כאילו נסתלק האיסור לגמרי וכמאן דליתא דמי וא"כ אפילו נתערב' אח"כ כולם כאחד לבין אחרים ס"ד אמינא דשרי כיון שאין כאן תערובת של איסור דאורייתא כלל אחר שכבר חזר להיתר כן נ"ל נכון ודו"ק היטב: