פני יהושע על ביצה י״ז

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ביצה ט״ז ע״ב פני יהושע על ביצה י״ח ע״א »

1 פסחים פתח ↗

וּמִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא?! אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאוֹרָיְיתָא צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אַף לְחוֹל. וְכֵיוָן דְּאַצְרְכוּהּ רַבָּנַן עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין — אִית לֵיהּ הֶיכֵּירָא.

1 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבָּה: הָתָם — מִשּׁוּם הֲכָנָה.

2 עירובין פתח ↗

לֹא יְטַיֵּיל אָדָם עַל פֶּתַח מְדִינָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ מִיָּד, הָדַר בֵּיהּ! וְלָא הִיא, שְׁמִעַ לֵיהּ וְלָא הֲדַר בֵּיהּ. הָתָם — מוֹכְחָא מִילְּתָא, הָכָא — לָאו מוֹכְחָא מִילְּתָא הִיא. אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא, אָמְרִינַן: שְׁמַעְתָּא מְשַׁכְתֵּיהּ. וְאִי עַם הָאָרֶץ הוּא, אָמְרִינַן: חַמְרָא אִירְכַס לֵיהּ. גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה: עֵירַב בְּרַגְלָיו בְּיוֹם רִאשׁוֹן — מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בְּשֵׁנִי. עֵירַב בְּפַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן — מְעָרֵב בְּפַת בְּיוֹם שֵׁנִי. עֵירַב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן — מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי. עֵירַב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן — אֵין מְעָרֵב בְּפַת בַּשֵּׁנִי, שֶׁאֵין מְעָרְבִין בַּתְּחִלָּה בְּפַת. עֵירַב בְּפַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּפַת בְּיוֹם שֵׁנִי, אָמַר שְׁמוּאֵל: וּבְאוֹתָהּ הַפַּת. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי מַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו, וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי, מַחְשִׁיךְ עָלָיו, וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ. וְרַבָּנַן, דִּילְמָא הָתָם — עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין, וְאוֹמֵר: עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵירוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבְרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכַּלָּה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן, תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר: ״הַחְלִיצֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר״. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר: ״אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ״. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. גְּמָ׳ מַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״? אָמַר רַב: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין, וְאוֹמֵר: עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵירוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁנּוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ?! וְרַבָּנַן, הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלָא לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ׳. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן רֹאשׁ הַשָּׁנָה — בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דְּלָא קָעָבֵיד מִידֵּי. אֲבָל כַּלְכָּלָה, דְּמֶיחְזֵי כִּמְתַקֵּן טִיבְלָא — אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי — מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר עֲלַיְיהוּ. אֲבָל בֵּיצָה, דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר בָּהּ מִשּׁוּם פֵּירוֹת הַנּוֹשְׁרִין וּמִשּׁוּם מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ — אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן, צְרִיכָא. תַּנְיָא, כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי? הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכַּלּוֹת שֶׁל טֶבֶל, אוֹמֵר: אִם הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ — תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ, וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל — אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם, וּמַנִּיחָהּ. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר: אִם הַיּוֹם חוֹל — תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ, וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ — אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וְאוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. הָהוּא בַּר טַבְיָא דַּאֲתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא דְּאִתְּצִיד בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלִיּוֹת, וְאִשְׁתְּחִיט בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אֲכַלוּ, רַב שֵׁשֶׁת לָא אֲכַל. אָמַר רַב נַחְמָן: מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּלָא אָכֵיל בִּישְׂרָא דְטַבְיָא? אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: וְהֵיכִי אֵיכוֹל דְּתָנֵי אִיסִי, וְאָמְרִי לַהּ אִיסִי תָּנֵי: וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת! אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּגּוֹלָה! אִי הָכִי ״שֶׁל גָּלִיּוֹת״ — ״בַּגּוֹלָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב אַסִּי: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי עוֹשֶׂה אִיסּוּר שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת, כִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בִּקְדוּשּׁוֹת? אֲמַר לֵיהּ תְּנֵינָא: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ, לָא תֵּימָא לְהוּ וְלָא מִידֵּי. אָמַר רַב אָשֵׁי: לְדִידִי אֲמַר לִי אַמֵּימָר: הָהוּא בַּר טַבְיָא לָאו אִיתְּצוּדֵי אִיתְּצִיד,

3 ביצה פתח ↗

מַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תְחוּמִין — כׇּל שֶׁכֵּן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּמַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין לָא. מַאי טַעְמָא — דִּלְמִקְנֵי שְׁבִיתָה בְּשַׁבְּתָא לָא.

4 תוספות על שבת פתח ↗

דרבי אליעזר עדיפא מדר"י - תימה ולר"א תיקשה ליה הנהו קראי דדריש בפ"ק דמגילה ד' ז: דקאמר ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר וכו' וכ"ת ר"א הוה דריש הוא לדרשה אחרינא א"כ מנ"ל התם דרבי יהודה הוה מפליג לימא דרבי יהודה הוה דריש ליה לדרשה אחריתי כר' אליעזר ונראה דבדאורייתא מודה ר' אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא ה"מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע כדאמרינן בביצה בפרק המביא ד' לב: מיהו קשה מנ"ל דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו רבי יהודה:

6 תוספות על ביצה פתח ↗

מאי טעמא למקני שביתה בשבתא לא. וא"ת למה לי האי טעמא האיכא טעמא דהכנה כדאמרי' בפ' בכל מערבין עירובין דף לח: ושם מיו"ט לשבת מאי טעמא לא משום הכנה וי"ל דאי לאו ההיא טעמא דמקני שביתה בשבתא משום טעמא דקאמר משום הכנה לא אסרינן הואיל ויש שם ספק דשמא חול הוא לגמרי מכל מקום קשה דהתם בעירובין למה לי טעמא דהכנה תיפוק ליה משום דמקני שביתה בשבתא לא ויש לומר דהתם מיירי בעירובי חצרות ולא שייך למקני שביתה ומכל מקום קשה מההוא דגטין. פרק הזורק דף ע': גבי שכיב מרע דקאמר איהי תזיל ותחוד ותפתח והתם מיירי בשבת דשרי לעשות קנין והכא אסר למקני שביתה אפי' ביו"ט וי"ל דשכיב מרע שאני דהתירו עליו שלא תטרף דעתו ותדע דיש חלוק בין שכיב מרע לאיש אחר דהא התירו לו לגרש בשבת ואין אנו מקדשין ואין מגרשין ואע"ג דלא קאמר לקמן אין מגרשין . מכל מקום למה יש לחלק בין קדושין לגרושין ועוד דבתוספתא אמרינן בהדיא אין מקדשין ואין מגרשין ולי נראה מדקאמר התם אי אתה מודה משמע דלא פליג שום אדם עליה והא פליג רבי עליה לעיל דאמר מערבין עירובי חצרות לכך נראה לפרש דטעמא דהכא יש לומר משום הכנה וה"ק אסור למקני שביתה בשבתא משום דהיינו הכנה ואין מכינין מיום טוב לשבת וא"ת לרבי יוחנן דאמר לעיל ביצה דף ד. נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג רבי יוחנן אכל הני תנאי ואמוראי דהכא ויש לומר דהתם מיירי בהכנה שנעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' רבי יוחנן מודה אבל מה שמתיר ר' יוחנן היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה:

8 עירובין פתח ↗

מִצִּידּוֹ — בְּעֶשֶׂר, מֵרֹאשׁוֹ — בְּאַרְבָּעָה. מַאי שְׁנָא מִצִּידּוֹ בְּעֶשֶׂר — דְּאָמַר פִּתְחָא הוּא, מֵרֹאשׁוֹ נָמֵי נֵימָא פִּתְחָא הוּא! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כְּגוֹן שֶׁנִּפְרַץ בְּקֶרֶן זָוִית, דְּפִתְחָא בְּקֶרֶן זָוִית לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי. וְרַב הוּנָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בְּאַרְבָּעָה. וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא: לָא תִּפְלוֹג עִלַּאי דְּרַב אִיקְּלַע לְדַמְחַרְיָא וַעֲבַד עוֹבָדָא כְּווֹתִי. אֲמַר לֵיהּ: רַב בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּווֹתֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּאִיתְּמַר: מָבוֹי עָקוֹם — רַב אָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר — בְּהָא לֵימָא שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם? אֶלָּא לָאו בְּעֶשֶׂר, וְקָאָמַר רַב תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ, אַלְמָא פִּירְצַת מָבוֹי מִצִּידּוֹ בְּאַרְבָּעָה! וְרַב חָנָן בַּר רָבָא, שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא בָּקְעִי בַּהּ רַבִּים. מִכְּלָל דְּרַב הוּנָא סָבַר אַף עַל גַּב דְּלָא בָּקְעִי בַּהּ רַבִּים, מַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי? הָתָם דְּאִיכָּא גִּידּוּדֵי, הָכָא דְּלֵיכָּא גִּידּוּדֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְעָרְבִין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים? עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן. חֲנַנְיָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן וְדֶלֶת מִכָּאן וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס נוֹעֵל. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן. וּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי מִיעָרְבָא?! וְהָתַנְיָא: יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ. וְכִי תֵּימָא בְּכָךְ הוּא דְּלָא מִיעָרְבָא, הָא בִּדְלָתוֹת מִיעָרְבָא, וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים! וְאָמַר עוּלָּא: הָנֵי אֲבוּלֵּי דְמָחוֹזָא אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֵיהֶן נִנְעָלוֹת — חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כֵּיצַד מְעָרְבִין מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן. אִיתְּמַר. רַב אָמַר: הִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחֲנַנְיָה אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל צָרִיךְ לִנְעוֹל, אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. וְכֵן אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב מַתְנָה: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וְאָמַר לִי שְׁמוּאֵל: אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב עָנָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? אֲמַר לְהוּ: תָּא חֲזִי הָנֵי אֲבוּלֵּי דִּנְהַרְדָּעָא דְּטִימָן עַד פַּלְגַיְיהוּ בְּעַפְרָא, וְעָיֵיל וְנָפֵיק מָר שְׁמוּאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הָנָךְ מְגוּפוֹת הֲוַאי. כִּי אֲתָא רַב נַחְמָן אָמַר: פַּנְּיוּהּ לְעַפְרַיְיהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל? לָא, כֵּיוָן דִּרְאוּיוֹת לִנְעוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִנְעָלוֹת. הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, רְמֵי עֲלֵיהּ חוּמְרֵיהּ דְּרַב וְחוּמְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאַצְרְכוּהוּ דְּלָתוֹת. חוּמְרֵיהּ דְּרַב — דְּאָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וְהָאָמַר רַב הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא?! כִּשְׁמוּאֵל — דְּאָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם! כְּרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וּמִי עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי? וְהָא תַּנְיָא: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל — רָשָׁע. מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בְּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״. אֶלָּא, אִי כְּבֵית שַׁמַּאי כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן, אִי כְּבֵית הִלֵּל כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן. הָא גוּפָא קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה?! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם בַּת קוֹל. כָּאן — לְאַחַר בַּת קוֹל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא — לְאַחַר בַּת קוֹל,

9 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבָּה: הָתָם — מִשּׁוּם הֲכָנָה.

11 תוספות על ביצה פתח ↗

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה. פירש רש"י ואליבא דבית הלל דקאמר תבשיל אחד ואר"ת דלאפיה צריך לערב: גם בפת ואינו יכול לאפות על ערוב תבשיל אחד דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותיה לעיל בריש פרקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב"ה לעיל מניח אדם ערוב תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו קאי אמאי דקאמר בית שמאי אין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מבעוד יום וכו' וסברי דאפי' בשלשה תבשילין צריך שיהא לכל אחד ואחד כנגדו ועל זה קא מיירי ב"ה ואמרי דעל תבשיל אחד עושה בו כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך פת ולא נהירא להר"ר יצחק חדא דמכל הני משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הש"ס לעיל דר' אליעזר לאו משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא בעלמא מייתי על עירובי תבשילין אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר:

12 פסחים פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי כִּי אוֹתְבֵיהּ — הַזָּאָה דִּתְרוּמָה אוֹתְבֵיהּ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת! וְהוּא סָבַר: הַזָּאָה דְּפֶסַח קָא מוֹתֵיב לֵיהּ.

12 מנחות פתח ↗

עֲמוֹד חֲטָא בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה בְּשַׁבָּת – אָמְרִינַן, עֲמוֹד חֲטָא בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה בַּחוֹל – לָא אָמְרִינַן.

14 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? — הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינוֹ חֲשֵׁכָה — אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.

1 בגמ' אמר רבא א"ר חסדא א"ר הונא הלכה כר' ולאיסור וקשיא לפי שיטת התוספות דשמעתין דמשמע דליכא שום טעם לאסור בחצרות אלא משום הכנה וכ"כ להדיא בפרק בכל מערבין וא"כ האיך פסיק ר"ח כר' לאיסור דהא ר"ח לית ליה כלל טעמא דהכנה בי"ט ואדרבא קאמר להדיא בפ' אלו עוברין פסחים מ"ו ע"ב מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרו שמא יאפה ויבשל מי"ט לחול וא"כ לענין עירובי תחומין וחצרות דלא שייך האי גזירה דמי"ט לחול ואמאי אסרוהו חכמים מיום טוב לשבת ובשלמא לענין עירובי תחומין איכא למימר דר"ח אוסר משום דקדושה א' הן ורבא קאמר משמיה דר"ח אע"ג דרבא אית ליה לעיל בפ"ק דהלכתא כוותיה דרב בהני תלת ומשמע דשבת וי"ט ב' קדושות הן מיהא רבא סבר כר"ח דהלכה כר' לאיסור ולאו מטעמיה אלא משום טעמא דהכנה משא"כ לר"ח גופא קשה מ"ט אוסר בחצרות דלפי סברת התוספת אין לאסור בחצרות מטעמא דקדושה א'. ובשלמא לשיטת רש"י איכא למימר דהא דפסיק ר"ח כר' ולאיסור היינו משום דנראה כמתקן ואע"ג דצורכי שבת נעשין בי"ט היינו באוכל נפש גופא משא"כ במכשירין היכא דמחזי כמתקן אסור אפי' לצורך י"ט כההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות וכה"ג טובא בטבילת כלים דאוסר רבא משום דמיחזי כמתקן כמו שאפרש שם אבל לשיטת התוספת דלא משמע להו טעמא דמתקן לענין עירובין אלא משום הכנה א"כ קשה ודוחק לומר דר"ח משמיה דר"ה קאמר ולי' לא ס"ל ויש ליישב בדוחק ודוק. מיהו בל' הרא"ש מצאתי דגרסינן א"ר סחורא א"ר הונא וא"כ לק"מ מ"מ עיקר הסברא נכונה דאפי' לר"ח יש לאסור משום דלא אמרינן צורכי שבת נעשין בי"ט אלא לענין אוכל נפש ולא למכשירין וכ"ש דלפי סברא זו ליתא למ"ש האור זרוע דהיכא שהניח ע"ת מותר לערב אפי' לערובי תחומין מי"ט לשבת ולמאי דפרישית לא יתכן דע"ת נמי לא מהני אלא לענין אוכל נפש גופיה ולא לענין מכשירים וכ"כ הר"ן דליתא לדברי הא"ז וכן מסיק מהרש"ל. אמנם בירושלמי מצאתי להדיא דפלוגתא דאמוראי הוא בשמעתין:

2 בפרש"י בד"ה מי"ט לחבירו אם נזכר בי"ט ראשון וחלו שני י"ט וכו' ובאותו הפת עצמו דממ"נ הוי עירוב עכ"ל נראה מפירושו מבואר שמפרש מלתא דרב בתחומין נמי לענין י"ט הסמוך לשבת דומיא דע"ת ודלא כמ"ש מהרש"א ומהר"מ ז"ל בשיטת התוספות. אלא דלכאורה יש לתמוה על פרש"י חדא כיון דאליבא דרב קיימינן הכא ואיהו ס"ל דשבת וי"ט שתי קדושות הן וכ"ש שני י"ט של גליות וא"כ העירוב שיניח בי"ט ראשון לא מהני כלל לענין שבת ומה זה שכתב דמ"מ הוי עירוב ועוד דכיון שמניח בי"ט השני באותו הפת שהניח בי"ט ראשון א"כ למה הוצרך לפרש דממ"נ הוי עירוב וכונתו או של י"ט ראשון או של י"ט שני ותיפוק ליה דבלא"ה העירוב של י"ט שני שהוא בע"ש ודאי מהני לשבת ל"ש אם הוא חול ל"ש אם הוא קודש דהכי איתא להדיא הלכה פסוקה בעירובין ד' ל"ט דבאותו פת מותר להניח מי"ט לשבת ולא אשכחן מאן דפליג ולשיטת התוספות שם ברייתא היא ע"ש ומה"טגופא קשה למאי דמסקינן דלרבא דאמר ע"ת אבל תחומין לא משמע דבאותו פת נמי אסור וא"כ תקשי סוגיא דעירובין. אמנם אחר העיון צדקו דברי רש"י דכיון דמשמע ליה דרב אשמעינן חדא דאית ביה תרתי דמותר להניח מי"ט ראשון עירובי תחומין לצורך י"ט שני ואשמעינן נמי דמניח ומתנה לצורך שבת דומיא דע"ת דקאמר רבא וקשיא ליה לרש"י קושית התוס' אמאי לא אסרינן משום הכנה וכ"ש דאליבא דרב קיימינן הכא ורב אית ליה הכנה בפ"ק גבי ביצה וקשיא דרב אדרב לכך הוצרך רש"י לפ' דאיירי באותו פת ואפ"ה הוצרך ג"כ לפ' דהוי עירוב ממ"נ דנהי דבפרק בכל מערבין משמע דבאותו פת מותר להניח מי"ט לשבת ולא מיקרי הכנה התם איירי שהניח מעי"ט שהוא ודאי חול לצורך י"ט ראשון וא"כ כשמניח אח"כ בי"ט ראשון שהוא ע"ש לצורך שבת לא מיקרי הכנה כיון שכבר נקרא שם עירוב ודאי על אותו הפת משא"כ בשמעתין דאיירי שלא הניח מעי"ט ולא נזכר עד י"ט ראשון שהוא יום ה' בשבת ואז מערב לצורך מחר שהוא י"ט שני ואם כן כשמניח אח"כ בע"ש שהוא י"ט שני לצורך שבת אפי' באותו פת לא הוי לן למישרי דשמא אתמול יום ה' קודש והיום ע"ש הוא חול ונמצא דלפ"ז לא נקרא עדיין שם עירוב מאתמול על אותו הפת כיון שי"ט שני חול והו"ל היום תחילת העירוב מי"ט לשבת לכך פרש"י דאפ"ה שרי ממ"נ אי אתמול קודש והיום חול שפיר מערב מיום חול לשבת ולא מיקרי הכנה ואי אתמול חול והיום קודש הרי נקרא שם עירוב כבר על אותו הפת שהעירוב היה לצורך י"ט שני שהוא קודש וא"כ כיון שמערב באותו פת לצורך שבת תו לא מיקרי הכנה כנ"ל ברור בכוונת רש"י אלא דאכתי קשה לי כאן דעיקר שריותא דאותו פת היינו משום שאינו צריך לקרות שם כמ"ש רש"י שם והכא ע"כ צריך לקרות שם מספק א"כ מאי ממ"נ דאמרינן ויש ליישב כיון דקורא שם על תנאי אכתי ממ"נ לא מיקרי הכנה ועדיין צ"ע ודו"ק:

3 בד"ה דלמיקני שביתה בשבתא וכו' ואם התירו בע"ת התם משום כבוד שבת עכ"ל. מכאן נראה מבואר שרש"י אינו מפרש טעמא דלמיקני שביתה משום הכנה דא"כ מאי קשיא ליה מע"ת. דלכאורה נראה ברור דבע"ת לא שייך כלל לומר דהוי הכנה מיו"ט לשבת שעיקרו בא להתיר אפייה ובישול בי"ט עצמו לצורך שבת וכיון דאפייה ובישול לא מיקרי הכנה כ"ש דהעירוב לא מיקרי הכנה ותדע מדהוצרך רש"י לפרש לעיל בשמעתין בערובי חצירות משום מתקן ולא ניחא ליה טעמא דהכנה אלמא דפשיטא ליה דאפילו בערובי חצירות לא שייך הכנה כיון שאין איסור טלטול חצירות נוהג בי"ט א"כ כ"ש בע"ת שאין איסור אפייה ובישול נוהג בי"ט לא מיקרי העירוב הכנה ואף אם נדחק לחלק מ"מ נלע"ד מוכרח דלא שייך הכנה בע"ת מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות בר"פ לרבא מאי איריא בעי"ט אפי' בי"ט נמי וע"כ איירי כגון שחל י"ט הראשון בע"ש דאי כשחלו שני י"ט ביום ה' וביום ו' מאי מקשה אין ה"נ דשרי רבא להניח בי"ט ולהתנות אע"כ דבי"ט ראשון שחל בע"ש מיירי ומאי מקשה אפי' בי"ט נמי דלמא בי"ט אסור משום הכנה והא דשרי רבא מי"ט לחבירו ולהתנות היינו משום דמספק הוא אע"כ דלא שייך הכנה בע"ת וממילא דטעמא דלמיקני שביתה בשבתא נמי לרש"י לאו משום הכנה הוא מדהוצרך להתיר בתבשילין משום כבוד י"ט. ומכ"ש דא"א לפרש בשיטת רש"י ההיא דלמקני שביתה כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהיינו משום טעמא דקנין דעירובי תחומין מיחזי כקונה בית והרי"ף ז"ל גריס להדיא למיקני ביתא לא ומה"ט מחלקו הרי"ף והרא"ש בין תחומין לחצירות ע"ש דלרש"י א"א לפרש כן דא"כ מאי קשיא ליה מע"ת דהא בע"ת לא שייך כלל טעמא דקנין. אלא ע"כ דשיטת רש"י דאסור למיקני שביתה בשבתא היינו משום דמיחזי כמתקן דנהי דלא חיישינן לטעמא דהכנה כיון דממ"נ הוי עירוב ולא מיקרי הכנה כדפרישית אפ"ה אסור לרבא משום דמיחזי כמתקן בי"ט שני ואסור ואפילו מספק ומש"ה כתב דהא דלא אסרינן נמי בתבשילין משום דמיחזי כמתקן היינו משום כבוד שבת התירו ולא גרע מאפייה ובישול גופא שהתירו משום כבוד שבת כ"ש דלא חשו לומר דמיחזי כמתקן כיון שהוא לצורך אפייה ובישול דהיינו אוכל נפש עצמו משא"כ תחומין וחצירות מכשירין נינהו ומיחזי כמתקן והא דשרינן בפרק בכל מערבין לערב תחומין מי"ט לשבת באותו פת שהניח בעי"ט היינו משום דתו לא מיחזי כמתקן כיון שאין צורך לומר כלום משא"כ הכא שלא הניח בעי"ט וצריך לקרות שם מספק על אותו פת כדפרישית א"כ אכתי מיחזי כמתקן. ואי תקשי אם כן תקשי לרש"י קושית התוספות אמאי איצטריך בפרק בכל מערבין לטעמא דהכנה ולא קאמר מטעמא דלמיקני שביתה דהיינו לרש"י משום דמיחזי כמתקן י"ל דטעמא דהכנה עדיפא לתלמודא טפי שיש לו עיקר מן התורה ודוקא הכא דלא שייך טעמא דהכנה כדפרישית הוצרך לטעמא דמתקן:

4 ועוד נ"ל משום דהתם אליבא דר"א קיימינן ולדידיה לא שייך טעמא דמיחזי כמתקן כלי דלר"א אשכחן דשרי לתקן כלי בי"ט אפילו לצורך מכשירי אוכל נפש דאפשר לעשותו מעי"ט כדאיתא בשבת ר"פ תולין ואע"ג דמל' התוס' בפסחים דף ס"ח משמע דלא התיר ר"א בכל מכשירין אלא במשמרת דוקא מ"מ מוכח דהיינו מדרבנן כדמוכח מל' התוספות ר"פ תולין ובלא"ה דבריהם בפסחים אינם מוכרחים דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א לר"י מה ראייה רשות למצוה היינו לדבריו דר"י וכ"כ בתי"ט שם. א"כ ה"נ לא שייך האי גזירה דנהי דלצורך שבת הוא הוי לן למישרי ע"י ע"ת וכדפרישית לעיל בשם הא"ז ונהי דהר"ן חולק עליו היינו לדידן דלא שרינן מכשירי אוכל נפש דאפשר מאתמול אפילו בי"ט עצמו מש"ה לא מהני להתיר ע"י ע"ת משא"כ אליבא דר"א דלא שייך ה"ט הוצרך לטעמא דהכנה כנ"ל ודו"ק:

5 ומתוך מה שכתבתי מיהו יש לתמוה על רבינו הב"י שכתב בהל' י"ט סימן תקכ"ח בשם רש"י דאין מערבין מי"ט לשבת לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות והיינו דבתחומין משום טעמא דלמיקני ביתא ובחצירות משום דמיחזי כמתקן ולמאי דפרישית א"א לומר כן דע"כ טעמא דלמיקני שביתה לרש"י היינו משום דמיחזי כמתקן או שנדחק לפ' טעמא דלמיקני משום הכנה כדפרישית אבל א"א לפ' כוונת רש"י מטעמא דלמיקני ביתא ממש משום קנין דא"כ מאי הוצרך לפרש שריותא דע"ת משום כבוד שבת ותיפוק ליה דלא שייך טעמא דקנין וצ"ע:

6 בתוס' בד"ה מ"ט למיקני שביתה וא"ת ל"ל האי טעמא האיכא טעמא דהכנה וכו' י"ל וכו' הואיל ויש שם ספק עכ"ל. אם נפרש כוונת התוספות דלא איירי הכא בעירובי תחומין מי"ט לשבת אלא מי"ט לחבירו א"כ יש לתמוה טובא מעיקרא מאי קשיא להו דמלתא דפשיטא היא דטעמא דהכנה לא שייך כלל כיון דממ"נ חד מיניהו חול הוא כדאשכחן לרב גופא דאית ליה הכנה בריש מכילתין מי"ט לשבת גבי ביצה ואפ"ה שרי בשני י"ט של גליות משום דממ"נ חד מינייהו חול אע"ג דהוי הכנה דאורייתא ואם כן כ"ש שיש לנו לומר כן לענין עירובי תחומין דלא הוי אלא הכנה מדרבנן דתחומין מדרבנן וכן יש להקשות לפי מאי דמסקו התוספות הכא דטעמא דלמיקני שביתה ה"ט דהכנה ואם כן תקשי מביצה. ועוד דמאי קשיא להו טפי אמסקנא דגמרא אליבא דרבא ויותר הו"מ לאקשויי אדרב גופא דמתיר בתחומין והא אית ליה הכנה. מיהו בהא מצינן למימר דאדרב לא פסיקא להו להקשות דשמא דוקא בביצה אית ליה הכנה מדאורייתא משא"כ ההיא דעירובי תחומין לא חשיב ליה הכנה כיון דתחומין דרבנן מש"ה פסיקא להו לאקשויי אסתמא דתלמודא דמסיק הכא מטעמא דלמיקני שביתה והתם מסיק סתמא דתלמודא אליבא דר"א טעמא דהכנה וקשיא להו סתמי דתלמודא אהדדי מ"מ קושיא קמייתא בדוכתי קאי. לכך היה נראה לפרש שיטת התוספות נמי מיו"ט לשבת וכדפרישית באריכות בשיטת רש"י וכן נראה קצת בשיטת מהר"ם מלובלין בחידושיו. אלא דלפי מה שפירשתי בשיטת רש"י אין מקום להעמיד ענין זה בסתימות לשון תוספות שלא הזכירו כלל מלתא דאותו פת שכתב רש"י לכך שיטת התוס' צ"ע:

7 בא"ד וא"ת לרבי יוחנן דאמר לעיל וכו' וכי פליג ר"י אכל הנך תנאי ואמוראי דהכא עכ"ל. ועיין במהרש"א ז"ל. מיהו לפמ"ש בשיטת רש"י א"ש דר"י סבר דמאן דאסר בתחומין ובחצירות היינו משום מתקן ומאן דשרי בחצירות היינו משום דערובי חצירות לא מיקרי תיקון מעליא כשיטת רש"י בפרק במה מדליקין שהבאתי לעיל ואין מקום לקושית התוספות וק"ל:

8 בא"ד וי"ל דהתם מיירי בהכנה שנעשית בידים כגון ערובי תחומין עכ"ל. אע"ג דמאן דאית לה הכנה יליף לה מקרא דוהכינו וא"א לאוקמי קרא לענין עירוב דהוא מדרבנן אלא דאפשר דהתוספות אזלי לפי תירוצם הראשון לעיל בפ"ק דבאפייה ובישול נמי שייך הכנה ואיכא לאוקמי קרא בהכי שעושה בידים ומה"ט אסור מדרבנן בכה"ג בהכנה דעירוב משא"כ לתירוץ הריצב"א בעירובין דף ו' לא שייך הכנה באפייה ובישול אלא דומיא דביצה לפ"ז צ"ל דלר' יוחנן לית ליה הכנה דאורייתא כלל אלא מדרבנן דוקא היכא דעבד בידים ועיין בסמוך:

9 בא"ד ומ"מ קשה מההיא דגיטין וכו' עד סוף הדיבור וכתב מהר"מ בחידושיו שדברי התוספות מהופכים דקושיא זו מקומה לעיל דלפי מ"ש דטעמא דלמיקני היינו משום הכנה אין מקום לקושיא זו. ולענ"ד אין צריך להפך ולסרס וסורסי זו למה אלא נראה לפרש דבריהם דמעיקרא לק"מ דאיכא למימר דאיסורא דהכא היינו כיון דע"י הקנין מתיר האיסור הו"ל כמתקן אפילו לפי מאי דמסקו לעיל דע"כ טעמא דלמיקני שביתה היינו משום הכנה כדמוכח מסוגיא דעירובין ולפי מאי דמסקו דאין איסור הכנה אלא במה שעושה בידים ע"כ היינו בענין שמעשה זה אסור מיו"ט לחול ומש"ה כשעושה הכנה זו מיו"ט לשבת מקרי הכנה אבל כיון דמוכח מההיא דגיטין דקנין שרי אפילו מיו"ט לחול ע"כ דלא מיקרי מעשה כלל ותו לא שייך הכנה בזה ואי משום דמתיר האיסור זהו ממילא ולא גרע מביצה דשרי אע"כ דהאיסור הכנה היינו משום שעושה מעשה בידים כגון אפייה ובישול ומה"ט אסור בעירוב שהוא כמו קנין והו"ל מעשה בידים והיינו דנקט הש"ס ל' למיקני שביתה וא"כ מקשה שפיר מההיא דגיטין דקנין לא מיקרי מעשה דאם כן היה ראוי לאסור מיום טוב לחול משום עובדא דחול כנ"ל ברור ודו"ק:

10 בגמרא מאי שנא המבשל בשבת וכו' איסורא דשבת שאני ופרש"י בישול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוהו עכ"ל. ונראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה אמאי לא משני ה"נ כדלעיל דאית ליה אחריני אע"כ דקושטא דמלתא משני דבאיסור שבת שיש בו אב מלאכה קנסוהו אפילו בדלית ליה אחריני משא"כ במעשר ומטביל כליו אע"ג דאיסורי שבת נינהו אפ"ה כיון דמדרבנן נינהו לא קנסינן ליה אלא בדלית ליה אחריני כן נראה ברור בשיטת רש"י ז"ל. אבל הרשב"א כתב בתשובה והביאו הב"י ומהרש"ל בחיבוריהם דהשתא דאתינן להכא דאיסורא דשבת שאני ואידחו להו פירוקי דלעיל דמוקי בדאית ליה אחריני אלא דבשבת לעולם אסור וביו"ט לעולם שרי ויש לי לדקדק ע"ז מסוגיא דלקמן דף כ"ד בעכו"ם שהביא דורון ויבואר שם בעז"ה:

11 בתוס' בד"ה אמר רבא וכו' ואומר ר"ת וכו' ולא נהירא להר"י וכו' ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי וכו' ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וכו' וכן עמא דבר עכ"ל. וצריך לעמוד על תוכן הדבר מה ראו להחמיר כ"כ במלתא דרבנן והלא עיקר ראייתו של ר"ת אינו אלא מההיא דר"א וכיון שמצינו להדיא בירושלמי דר"י פליג פשיטא דהלכתא כוותי' וכ"ש דפשטא דתלמודא דידן משמע בפשיטות דבתבשיל לחוד סגי. ונלע"ד לכאורה ליישב למאי דפרישית לעיל דמאן דמצריך פת ותבשיל לאפייה ולבישול היינו לחוש לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולפ"ז מצינן למימר דר"א ור"י בירושלמי נמי בהא פליגי ואזדו לטעמייהו דפליגי בפרק אלו עוברין פסחים דף מ"ז אי אמרינן הואיל ומשמע שם דפליגי ממילא בההיא דהואיל ומיקלעי אורחים לענין האופה מי'ט לחול וא"כ לר"א דאית ליה הואיל ומדאורייתא שרי לאפות מי"ט לחול תו לא מצי למימר דאסמכתא דע"ת בקרא דאת אשר תאפו היינו משום הכירא שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כ"ש לחול כיון דמי'ט לחול גופא שרי אע"כ דאסמכתא דקרא היינו כדי שיברור אלא דרבנן אסרו נמי בדיעבד מטעמא דכדי שיאמרו. לפ"ז מיהו לכתחילה צריך פת ותבשיל לחוש לטעמא דכדי שיברור מנה יפה משא"כ ר"י דלית ליה הואיל סבר דאסמכתא דוקא היינו כדי שיאמרו וליתא לטעמא דכדי שיברור כלל ומש"ה סגי בתבשיל לחוד וכיון דעיקר פלוגתא דהואיל איפסקא הלכתא בפ' אלו עוברין כר"א והכי קי"ל בהדיא כרבה דהאופה מיו"ט לחול שרי מדאורייתא משום הואיל ואם כן נראה דבהא נמי הלכתא כוותי' דאסמכתא דקרא היינו משום דכדי שיברור ויפה נהגו לחוש לכתחלה להצריך פת ותבשיל מה"ט דכדי שיברור כנ"ל ודו"ק:

12 במשנה חל להיות אחר השבת ב"ש אומרים כו' נראה דנקט בהאי לישנא לאשמעינן בלשון קצרה דב"ש אוסרים אפילו בי"ט וב"ה מתירין באדם אפילו בשבת ויתכן יותר לפי פרש"י דאע"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל אפ"ה אסרי ב"ש אבל ליכא למימר דדוקא בכה"ג שרו ב"ה לטבול בשבת משום דלא העמידו דבריהם במקום עשה דרגל דמכולה סוגיא דשמעתין לקמן משמע בפשיטות דלב"ה אפי' בשבת דעלמא נמי שרי. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הש"ס בפשיטות א"ה אדם נמי ומאי קושיא דלמא הא דשרי באדם היינו משום עשה דרגל דנהי דלא קשיא לי בכה"ג דלמא הא דשרי באדם היינו משום דס"ל לב"ה טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בפרק המפלת דבהא מצינן למימר דפשיטא ליה להמקשה דמתני' איירי אפילו מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני השבת וא"כ באדם נמי אף שהיה יכול לטבול לפני שבת אפ"ה שרי בשבת ועוד דאי ס"ד דבטבילה בזמנה איירי ב"ש נמי הוי מודו דהא בהאי סוגיא דפרק המפלת דמסקינן לב"ש ולב"ה טבילה בזמנה מצוה וקתני לב"ש מטבילין אותה צ"ה טבילות והיינו ע"כ אפילו בשבת דאל"כ בצרי לה טבילות ע"ש. ואף שיש לחלק קצת דהתם כיון דאכתי אסורה מספק לא מיקרי מתקן מ"מ עיקר הסברא לא נדחה דמתני' מטבילה שלא בזמנה איירי. אבל לפרש"י דטבילה ברגל מצות עשה היא והיינו רבותא דמתני' א"כ מאי מקשה א"ה אדם נמי ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כדאיתא במנחות דף מ"ח דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן וה"נ דכוותיה. אלא דקשיא לי מסוגיא דפסחים פרק אלו דברים דמקשה ר"ע לר"א הזאה תוכיח ואמרינן התם דהזאה דתרומה אותביה שהיא מצוה ואפ"ה אינה דוחה ומאי קושיא דלמא שאני הזאה דתרומה כיון דבשבת גופא עדיין אסור בתרומה עד לאורתא דהא טבול יום הוא וא"כ עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול הוא. אע"כ דלענין שבות לא שייך לחלק בכך ודוקא לענין מלאכה גמורה מפלגינן במנחות והדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

13 אח"ז ראיתי בתוספות ס"פ שמונה שרצים דמקשו התם מאי מקשה הש"ס הכא א"ה אפילו אדם נמי דלמא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ומתרצין שם דפשיטא ליה לתלמודא דמשום מצוה אין להתיר טבילה דמיחזי כמתקן. ולפ"ז מיתרצא נמי קושיא דידי אלא שדבריהם צריכין ביאור בזה ואבאר לקמן בשיטת המקשה א"ה אפילו אדם נמי:

14 בגמ' דכ"ע כלי בשבת לא מ"ט. הא דלא מקשה הכי בשבת פרק במה מדליקין שבת דף ל"ד דקתני התם אין מטבילין את הכלים נראה דהתם שפיר הוי ידע דטעמא משום מתקן תדע דקתני התם בהדי אין מעשרין ואין מערבין דבכולהו טעמא משום מתקן אלא דהכא קשיא ליה לתלמודא בטעמא דב"ה דסברי אדם בשבת א"כ משמע דלית ליה טעמא דמתקן למאי דלא סליק אדעתיה דאדם נראה כמיקר וא"כ מקשה שפיר כלים מ"ט לא. והשתא א"ש נמי הא דמשני רבה ורב יוסף דטעמא דב"ה משום שמא יעבירנו או משום סחיטה ואם נאמר דלית להו טעמא דמתקן א"כ תיקשה לדידהו מ"ט דב"ש דאסרי אפי' באדם הא לא שייכי הנך טעמי. אע"כ דהוו ידעי שפיר טעמא דמתקן לב"ש אבל לב"ה קבעו למימר דלית ליה טעמא דמתקן מדשרי באדם כן נ"ל ועיין בסמוך:

1 ביצה פתח ↗

הַיְינוּ קִלְקוּלָא. אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי, וּלְאִסּוּר.

2 ביצה פתח ↗

אֶלָּא, הָכָא בַּהֲכָנָה דְרַבָּהּ קָמִיפַּלְגִי: רַב אִית לֵיהּ הֲכָנָה דְרַבָּה, וְרַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ הֲכָנָה דְרַבָּה.

3 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבָּה: הָתָם — מִשּׁוּם הֲכָנָה.

4 תוספות על פסחים פתח ↗

מה ראיה רשות למצוה - משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יו"ט אסירי לר' אליעזר והקשה ר"ש כהן דבריש תולין שבת ד' קלז: אמרינן דרבי אליעזר עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירי דאפשר מערב יו"ט ותירץ לו ר"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי:

12 ביצה פתח ↗

מַתְנִי׳ חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בְּשַׁבָּת.

12 נדה פתח ↗

וּשְׁמַע מִינַּהּ: טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ לִטְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה, וְלָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה.

14 ביצה פתח ↗

גְּמָ׳ דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת — כְּלִי בְּשַׁבָּת לָא. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה

« פני יהושע על ביצה ט״ז ע״ב פני יהושע על ביצה י״ח ע״א »