פני יהושע על ביצה כ״ב

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ביצה כ״א ×¢×´×‘ פני יהושע על ביצה כ״ג ×¢×´× »

1 תוספות על ביצה פתח ↗

ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים. וא"ת והא בשבת דף מו. במנורה של חליות כ"ע לא פליגי דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי בי"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים אי נמי י"ל דהתם מיירי שכולה של חליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא:

3 ביצה פתח ↗

עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה, קָם שַׁמָּעֵיהּ זְקַף לֵהּ לִשְׁרָגָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לְעוּלָּא: הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן בַּנֵּר — חַיָּיב מִשּׁוּם מַבְעִיר, וְהַמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ — חַיָּיב מִשּׁוּם מְכַבֶּה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.

4 שבת פתח ↗

הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא — דִּבְרֵי הַכֹּל טָמֵא. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁתְּלָאוֹ בְּמַגּוֹד אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ לַאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר מִדְּלֹא זְרָקוֹ בָּאַשְׁפָּה דַּעְתֵּיהּ עִילָּוֵיהּ. וּמַאי קָרֵי לֵיהּ ״שֶׁלֹּא מִן הַמּוּכָן״ — דִּלְגַבֵּי קוּפְסָא לָאו מוּכָן הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר מִדְּלֹא הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, וּמַאי קָרֵי לֵיהּ ״מוּכָן״ — דִּלְגַבֵּי אַשְׁפָּה מוּכָן הוּא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, בִּתְלָאוֹ בְּמַגּוֹד סָבַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּהִנִּיחוֹ אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִמַּאי? אָמַר רָבָא: מִדְּקָתָנֵי ״פְּתִילַת הַבֶּגֶד״. מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״פְּתִילַת הַבֶּגֶד״? לִיתְנֵי ״פְּתִילָה שֶׁל בֶּגֶד״. מַאי ״פְּתִילַת הַבֶּגֶד״ — דַּעֲדַיִין בֶּגֶד הוּא. מַתְנִי׳ לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, וַאֲפִילּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה — מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה — בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן, דְּכֵיוָן דְּלָא מְאִיסָא אָתֵי לְאִסְתַּפּוֹקֵי מִינַּהּ. אֲבָל שֶׁל חֶרֶס דִּמְאִיסָא — אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שֶׁל חֶרֶס — בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהַהִיא — אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנָךְ תַּרְתֵּי, בְּהָנֵי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּלָא מִיפְּסַק, אֲבָל קְעָרָה דְּמִיפַּסְקָא — אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהַהִיא, בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן, אֲבָל בְּהָנֵי תַּרְתֵּי — אֵימָא מוֹדוּ לְרַבִּי יְהוּדָה. צְרִיכָא. וְאִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה מוּתָּר וְכוּ׳. תָּנָא אִם חִבְּרָהּ בְּסִיד וּבְחַרְסִית מוּתָּר. וְהָאֲנַן ״יוֹצֵר״ תְּנַן! מַאי ״יוֹצֵר״, כְּעֵין יוֹצֵר. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת שָׁבַתְנוּ בַּעֲלִיַּית בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד, וְהֵבִיאוּ לָנוּ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וּמִלֵּאנוּהָ שֶׁמֶן וּנְקַבְנוּהָ וְהִנַּחְנוּהָ עַל פִּי הַנֵּר. וְהָיָה שָׁם רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים, וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! שָׁאנֵי בֵּית נַתְּזָה דִּזְרִיזִין הֵן. אָבִין צִיפּוֹרָאָה גְּרַר סַפְסַלָּא בְּעִילִּיתָא דְשֵׁישָׁא לְעִילָּא מֵרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אִי שְׁתִיקִי לָךְ כְּדִשְׁתִיקוּ לֵיהּ חַבְרַיָּא לְרַבִּי יְהוּדָה נָפֵיק מִינֵּיהּ חוּרְבָּא. גְּזֵירָה עִלִּיתָא דְשֵׁישָׁא אַטּוּ עִלִּיתָא דְעָלְמָא. רֵישׁ כְּנִישְׁתָּא דְּבׇצְרָה גְּרַר סַפְסַלָּא לְעֵילָּא מֵרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה. אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? — אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְדוֹלִים דְּלָא אֶפְשָׁר, בִּקְטַנִּים מִי אָמַר?! וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא מַחֲלוֹקֶת בִּקְטַנִּים, אֲבָל בִּגְדוֹלִים דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. קָתָנֵי גְּדוֹלִים, וְקָתָנֵי קְטַנִּים, קַשְׁיָא לְתַרְוַויְיהוּ! עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ — מִטָּה דּוּמְיָא דְּכִסֵּא. וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ — כִּסֵּא דּוּמְיָא דְּמִטָּה. מֵתִיב רַבָּה: מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן. וְהָא הָכָא דְּאֶפְשָׁר לְמִיעְבַּד כִּצְנוּעִין — דְּכִי קְטַנִּים דָּמֵי, וְכִי לָא מִתְכַּוֵּין — שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִלָּה. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה. תְּיוּבְתָּא. מַתְנִי׳ הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִיסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן — פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה — חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה — מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.

5 תוספות על שבת פתח ↗

אין פורסין מצודות כו' - אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי. קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב:

6 ביצה פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ: אֵין מְכַבִּין אֶת הַבְּקַעַת כְּדֵי לָחוּס עָלֶיהָ, וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִתְעַשֵּׁן הַבַּיִת אוֹ הַקְּדֵרָה — מוּתָּר! אֲמַר לֵיהּ: הָהִיא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא, לְרַבָּנַן.

7 שבת פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילֵּי דְּמָר עָבֵיד כְּרַב לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל: מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וּמַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ.

8 ביצה פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ — רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: מַאי פַּת עָבָה? פַּת מְרוּבָּה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ פַּת עָבָה? מִשּׁוּם דִּנְפִישָׁא בְּלִישָׁה. אִי נָמֵי, בְּאַתְרֵיהּ דְּהַאי תַּנָּא, פַּת מְרוּבָּה — פַּת עָבָה קָרוּ לֵיהּ

9 תוספות על ביצה פתח ↗

דנפישא בלישה. פירש רש"י וב"ה מתירין משום דאמר ר"ש בן אלעזר. ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא חדא דאם כן ה"ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה. דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעביין אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך י"ט: ועי' תוספות פסחים לז. ד"ה וב"ה:

10 שבת פתח ↗

אַמֵּימָר שְׁרָא זִילְחָא בְּמָחוֹזָא. אָמַר: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן — דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁוֹיֵי גּוּמּוֹת, הָכָא לֵיכָּא גּוּמּוֹת. רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא, וְאָמְרִי לַהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַשְׁכְּחֵיהּ לָרַב אָשֵׁי דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּתַנְיָא: הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת, מֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוֹ, יָדָיו בְּזָוִית זוֹ, רַגְלָיו בְּזָוִית זוֹ, וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.

1 בתוס' בד"ה וב"ה סברי וכו' ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים וכו' עכ"ל ולכאורה לשון לא החמירו חכמים אינו מדוקדק דבפשיטות הו"ל לפרש שהקילו ב"ה בזה משום שמחת י"ט כדמשמע לעיל דף ט' ע"ב גבי מוחלפת השיטה דלפי שיטת התוס' דמוחלפת היינו האי דהשוחט אבל טעמא דתריסין הוי משום שמחת י"ט וליכא למימר דהתוספות כתבו כאן לפי שיטת רש"י דלעיל דמוחלפת היינו האי דתריסין דא"כ בלא"ה קשה הך סוגיא דהכא מדב"ה אדב"ה בי"ט גופא דבתריסין מחמרי לענין בנין בכלים ובחליות מקילין טפי מדב"ש וע"כ דלשיטת רש"י צריך לפרש כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן דב"ה סברי דבחליות דהכא לא שייך בנין כלל:

2 אלא דנראה דודאי התוס' דהכא בשיטתייהו דלעיל קיימי דהאי דתריסין ודאי לא מיחלפא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו לפרש משום שמחת י"ט משום דאפשר דאע"ג דבתריסי חנויות משמע דהתירו משום שמחת י"ט מ"מ אפשר דבזקיפת חליות של מנורה לא שייך שמחת י"ט כ"כ ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה לא החמירו באיסור בנין כלי בי"ט אע"ג שהחמירו בשבת כן נ"ל:

3 בגמ' עולא איקלע לבי רבי יהודא קם שמעי' זקף ליה לשרגא ופירש"י שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשוך אחר הפתילה ותכבה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ מאי מקשה ליה ר' יהודא מהא דמסתפק חייב משום מכבה ומאי קושיא דלמא הך ברייתא אתיא כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור משא"כ בהאי דזקיפת שרגא שפיר מצי עולא סבר כר"ש דדבר שא"מ מותר ואיהו ודאי הרי עיקר זקיפתו שלא תכבה ומכ"ש דקשה טפי למאי דמשמע בשיטת רש"י ותוס' דאנן נמי כר"ש קי"ל בדשא"מ. מיהו לפי' התוס' יש ליישב קצת דלפי פירושם דהאי משום מכבה היינו משום שמכה' אורו א"כ מצינן למימר דבזקיפה זו הוי כפסיק רישא משא"כ לשיטת הרא"ש דשמעתין וסייעתו שכתבו דהאי משום מכבה היינו שממהר כיבוי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ואף לפי' התוס' נמי קשה לפי שיטת בעל הערוך שהביאו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לר"ש א"כ לא הוי מקשה הכא מידי:

4 ונהי דלא קשיא לי כה"ג טובא מאי מקשה ליה רבי יהודא לעולא מהך ברייתא דלמא ברייתא כר"י דמחייב בכל כיבוי אע"פ שאינו צריך לגופה ועולא כר"ש דכל כיבוי שאינו צריך לגופה פטור אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאף דאע"ג דפטור אפ"ה איסורא דרבנן מיהו איכא. ועוד דבפרק במה מדליקין שבת דף כ"ט ע"ב משמע דעולא סבר כר"י לענין כיבוי שאין צריך לגופה אבל מהאי דדבר שא"מ ודאי קשה ויש ליישב וצ"ע ודו"ק.

5 בתוס' בד"ה המסתפק ממנו וכו' אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי וכו' עס"ה. עיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות ועיין ג"כ מה שכתבתי בזה שם בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב ובס"פ כירה דמלשון התוס' כאן שכתבו לכך נראה ככיבוי משמע דהאי חייב לאו דוקא וכן דקדקתי שם קצת מל' רש"י אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דחייב חטאת מדאורייתא ונראה לי שמפרש ג"כ כפי' התוס' דמאי שמכהה אורו הוי כיבוי גמור דאי לפי' הרא"ש שכתב דממהר כיבוי לא מסתבר שיהא בזה חיוב חטאת גמור כיון שלא נעשה כיבוי השתא כלל אלא לאחר זמן וממילא וכבר כתבתי כיוצא בזה בלשון התוספות בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב גבי אין פורסין מצודות דכל שאינו ניצוד עכשיו אלא לאחר זמן ליכא איסורא דאורייתא ושם באותה סוגיא כתבתי ג"כ בענין רחיים של מים שיש בזה מקום עיון על בעל מג"א בא"ח סי' רנ"ג ע"ש:

6 שם בגמרא אמר ליה האי רבי יהודא היא ופירש"י דאמר לקמן וכו' לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש וכו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונתו דתשמיש גופא לא מתרבי לר"י אלא מדדרש לכם לכל צרכיכם והא ודאי ליתא דתשמיש גופא משמע דהוי כאוכל נפש ממש אפילו אליבא דרבנן אלא דכיבוי הנר לענין תשמיש דמי למכשירי אוכל נפש והכי משמע להדיא בפ"ק דכתובות דף ז' גבי הא דשרי ר' יהודא למיבעל לכתחילה בי"ט ע"ש ומשמע משקלא וטריא דהתם דלענין מתוך איירי. ואפשר שיש לפרש בזה ג"כ בכוונת רש"י ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה ועיין עוד בסמוך:

7 בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה בי"ט וכו' משום איבוד ממון מהו ויש לדקדק מאי קמיבעיא ליה ומאי ס"ד אטו משום איבוד ממון נתיר איסור דאורייתא וליכא למימר דמספקא ליה לאביי אי הלכה כרבי יהודה דמתיר במכשירין או הלכה כרבנן והאי כיבוי דליקה נמי כמכשירין דמי כדמשמע במסקנא דשמעתין דהך מילתא שייך בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין דא"כ הו"ל למיבעי בהדיא מרבה אי הלכה כר"י או כרבנן ועוד דבמאי דקאמר משום איבוד ממון אלמא דעיקר טעמא להיתירא היינו משום איבוד ממון ולא משום מכשירין וליכא למימר נמי דאביי סובר כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ לפ"ז כל כיבוי כי האי כגון לכבות הדליקה דמיקרי מלאכה שאצ"ל לא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ אפשר דיש להתיר איסורא דרבנן משום איבוד ממון ואע"ג דבשבת פשיטא דאסור אפ"ה אפשר דשני ליה בין שבות שבת לשבות יום טוב כדאשכחן לקמן בפרק משילין דהא ודאי ליתא חדא דהא רבה תלמידו דרב הוי וכל מילי עבד כרב לבר מהני תלת דקחשיב בפרק במה מדליקין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא דבמלאכה שאצ"ל סבר רבה כר"י ועוד דא"כ מאי אותביה אביי מברייתא דבקעת דקתני מותר ומאי קושיא דילמא הך ברייתא כר"ש ורבה כר"י ס"ל מש"ה פשיטא ליה דאסור ורבה גופא דמשני ליה ההיא ר"י היא כי קאמינא אנא לרבנן דלאו שינויא מעליא היא כמו שהקשו בתוס' דהא אנן קי"ל דהלכה כר"י ותירצו בדוחק וא"כ טפי הו"ל לרבה לשנויי לאביי איפכא דהך ברייתא ר"ש היא כי קאמינא אנא לר"י דמלאכה שאצ"ל אסור מדאורייתא ועוד דלפ"ז הוי קשה טובא על שיטת הפוסקים שכתבו דאנן קי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל כמ"ש הטור והש"ע בסי' של"ד ואפ"ה פסקו כאן בפשיטות כרבה דאסר לכבות הדליקה בי"ט אע"כ דלכ"ע לא שייך להתיר איסורא דרבנן כי האי משום הפסד ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' והנראה בזה לפי משמעות כל הסוגיא דשמעתין דהכא היינו משום דנהי דפלוגתא דר"י ורבנן גופא לא איירי אלא במכשירי אוכל נפש ממש מ"מ כיון דטעמא דר"י דמתיר במכשירין היינו משום דדריש לכם לכל צרכיכם א"כ סבר הש"ס דהיכא דאיכא איבוד ממון או חולה שאין בו סכנה נמי מיקרי לכל צרכיכם אע"ג שאינם מענין המכשירין מ"מ שקולים הם דהי מינייהו מפקת ובהא פשיט ליה רבה שפיר דאסור דאע"ג דבמכשירין גופא קי"ל כר"י היינו משום שמחת י"ט סמכינן אדר"י משא"כ היכא דליכא שמחת י"ט אפשר דהלכה כרבנן כן נ"ל נכון ועיין בס' יש"ש מ"ש בזה בשם רבינו אלחנן והמרדכי והנלע"ד כתבתי ובכלל דברי דבריהם אלא שהוספתי בהן נופך. והא דלא שרינן הכא לכבות הדליקה בי"ט מטעם מתוך שהותרה כיבוי לצורך יבואר לקמן בדף הסמוך גבי בישרא אגומרי:

8 בגמרא ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף כ"א דלענין לישה גופא שייך יותר לאסור מבאפיי' אלא דאפ"ה כיון דמותר לאפות מטעמא דרשב"א שפת נאפה יפה כמו שפירש"י כאן בטעמא דב"ה מש"ה מותר נמי ללוש פת מרובה מה"ט גופא דפת נאפה יפה שהרי אין אפייה בלא לישה אלא דאכתי משכחת ליה לישה דאסורה טפי מאפייה בלישה שאינה לאפייה אלא לבשל וכמו שכתבתי בק"א:

9 בתוס' בד"ה דנפישא בלישה פירש"י וכו' משום דאמר רשב"א וכו' ולא נהירא חדא דא"כ וכו' עס"ה מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף כ"א דטעמא דהפת נאפה יפה לחוד דאמר רשב"א אין להתיר לכתחילה איסור לישה ואפייה דאורייתא אי לאו משום דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא משום דאמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אם כן ממילא נתיישב מה שהקשו התוס' על פירש"י דלפירושו הוי פלוגתא דב"ש וב"ה בדרשב"א ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דב"ש נמי אית ליה דרשב"א אלא דאפ"ה אוסר משום דס"ל דלא אמרינן הואיל. לפ"ז יש ליישב ג"כ הך דפיתין גריצין דעיקר פלוגתייהו בהואיל ואדרבה כיון דבפיתין גריצין ליכא איסור דאורייתא מצד הלישה עצמה כיון שלש אותן כאחת ואדרבה עדיף טפי מרקיקין ועיקר איסורא אינו אלא משום טירחא דלא צריך מש"ה שרי לב"ה מטעמא דהואיל ולב"ש אסור כן נ"ל ליישב שיטת רש"י:

10 במשנה אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין בית המטות וכו' וחכמים אוסרין לכאורה משמע דפלוגתא דר"ג וחכמים בענין כיבוד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין כדמשמע בפרק המצניע שבת דף צ"ה וכן נראה מלשון רש"י כאן שכתב דטעמא דחכמים דכיבוד משום אשוויי גומות אלא שהרא"ש ז"ל כתב דר"ג גופא לא שרי אלא בית המטות דוקא אבל בבית אסור לכבד והא דאמרינן בפ' המצניע והאידנא דקי"ל כר"ש שרי על מרבץ לחודא קאי ע"ש בלשון הרא"ש שהביא מחלוקת הקדמונים בזה ועיין בס' יש"ש באריכות:

6 כתובות פתח ↗

רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: בְּיוֹם טוֹב שְׁרֵי, בְּשַׁבָּת אֲסִיר. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי לְרַב פָּפָּא: מַאי דַּעְתָּיךְ — מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה חַבּוּרָה לְצוֹרֶךְ, הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ? אֶלָּא מֵעַתָּה, מוּתָּר לַעֲשׂוֹת מוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ, הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ!

7 ביצה פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: מַהוּ לְכַבּוֹת אֶת הַדְּלֵקָה בְּיוֹם טוֹב? הֵיכָא דְּאִיכָּא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת — לָא קָא מִבַּעְיָא לִי, דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת שְׁרֵי. כִּי קָמִבַּעְיָא לִי מִשּׁוּם אִבּוּד מָמוֹן, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר.

10 ביצה פתח ↗

מַתְנִי׳ אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל: מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

« פני יהושע על ביצה כ״א ×¢×´×‘ פני יהושע על ביצה כ״ג ×¢×´× »