פני יהושע על ביצה ל״ג

1 בגמרא ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכו' לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וכתב מהרש"א ז"ל דאף לפמ"ש התו' לעיל דף ל"א ע"ב בשם הריצב"א דהתירו טלטול מוקצה משום אוכל נפש אפ"ה אסרינן הכא דסמיכת הקדרה לאו משום טלטול אסרוהו אלא משום שנהנה מן האיסור הוי כמוקצה לאכילה וכו' ע"ש שהאריך. ולע"ד דבריו תמוהים דא"כ בטלת עיקר דין טלטול מוקצה לצורך גופו בי"ט שהרי כל שהוא לצורך גופו הרי הוא נהנה מן המוקצה אלא הא דאסרינן הכא היינו משום דהאי טלטול דסמיכת הקדרה לאו משום אוכל נפש עצמו הוא אלא לצורך מכשירי אוכל נפש ולא דמי לגריפת תנור וכירים שע"י הגריפה נאפה הפת וכה"ג בבית שהוא מלא פירות באוירי דליבני דלעיל אבל במכשירין ודאי ריצב"א גופא מודה דאסור כדמוכח כל הסוגיא דאפר כירה דפ"ק דף ח' כן נ"ל ודו"ק:

2 מיהו כל זה לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דסמיכת הקדרה דאסרינן הכא היינו משום טלטול מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים שבת דף קכ"ד דהאי דסמיכת קדרה ב"ש היא דגזרינן י"ט אטו שבת ובשבת ודאי אסור כיון דליכא תורת כלי עליו א"כ בלא"ה אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל ועיין בסמוך:

3 שם לימא ר"א בר"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה. ולכאורה לשון לימא אינו מדוקדק דהא ודאי בלא"ה מילתא דפשיטא הוא דר"א בר"ש כאבוה ס"ל לענין מוקצה ואדרבה מיקל טפי כדאיתא בפרק כירה שבת דף מ"ד בהא דקאמר ר"א בר"ש מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף אפילו בשעה שהנר דולק ע"ש אלא דלשון לימא דקאמר הכא כך פירושו לימא דטעמא דר"א בר"ש דמתיר להנהיג הבהמה במקל בי"ט היינו משום דשמע לת"ק דאסר ליה משום מוקצה מש"ה פליג עליה משום דכאבוה ס"ל ובהא משני שפיר דטעמא דת"ק לאו משום מוקצה קאסר ליה אלא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא וכן נראה מלשון רש"י:

4 בתוס' בד"ה והלכתא יבשתא וכו' פירש"י דהלכתא אקבע ודוחק הוא לומר וכו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בס' מג"ש ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת רש"י בענין אחר משום דבלא"ה הך הלכתא דהכא לא אקבע שפיר אלא לפי שקלא וטריא דהנך אמוראי דהכא דמשמע דטלטול עצים שלא לצורך הסקה אסור משום מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים למאי דמסיק ר"פ התם דברייתא ב"ש היא וטעמא דאסור משום דגזרינן י"ט אטו שבת א"כ אין לחלק בין רטיבתא ליבשתא וכולהו שרי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ת אלא בהא דמסיק הרא"ש דאפ"ה מתוקמא שפיר הך הלכתא דהכא דרטיבא אסור אפילו אליבא דר"פ ונראה מדבריו דבכה"ג דלא חזי אפילו להסקה אפילו ב"ה מודו דגזרינן י"ט אטו שבת ולע"ד כולה סוגיא דפרק כל הכלים לא משמע הכי דהא ארומיא דמתניתין דמשילין פירות אמתני' דאין בין י"ט לשבת מייתי לה וא"כ משמע דב"ה בכל ענין לא גזור י"ט אטו שבת וא"כ ע"כ לר"פ הך דבקעת ב"ש היא וראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דפרק כל הכלים ואפ"ה פסק כסוגיא דהכא ודלא כר"פ דהתם אלא כרב יוסף וגם זה דוחק כיון דר"פ בתראי הוא לגבי רב יוסף ועוד דאוקימתא דרב יוסף מסיק לה סתמא דתלמודא בקושיא וא"כ לפ"ז בפשיטות מצינן ליישב שיטת רש"י שסובר דסוגיא דפרק כל הכלים עיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:

5 בד"ה דרש רבא וכו' ודוחק הוא לומר דהש"ס קיימא דלא כהלכתא וכו' עי' במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל. ולע"ד נראה דעיקר קושית התוס' במאי דמייתי סתמא דתלמודא האי דדרש רבא דמשמע דהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה ותיפוק ליה דבהאי טעמא דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בהדיא פליגי ר"י ור"ש גופייהו בפרק במה מדליקין שבת דף כ"ט ובשילהי שבת מייתי הש"ס פלוגתא דר' אחא ורבינא בכולהו מוקצה אי הלכה כר"ש או כר"י וא"כ לא הו"ל סתמא דתלמוד' לאתויי כלל הך דרשא דרבא וע"ז כתבו התוס' שפיר דנפקא מיניה מיהו בהך דרשא דרבא לענין רישא דמילתא דאשה לא תכנס לדיר משום תיקון מנא ומילתא דרבא גופא הכי דייק דאי ס"ד דתרווייהו משום מוקצה תרתי למה לי אע"כ דרישא לאו משום מוקצה אסר להו רבא דאפשר דלית ליה הך סברא דלא נתנו עצים אלא להסקה וכ"ש למאי דפרישית לעיל דמסקנא דפ' כל הכלים עיקר ומוקמינן להך מילתא דעצים דהסקה כב"ש אלא דאפ"ה אסור משום תיקון מנא כן נראה לי נכון בכוונת התוס' אלא דרש"י ודאי לא נחית להכי ומשמע ליה דבתרווייהו כר"י ס"ל והיינו מדמקשה הש"ס בפשיטות למימרא דרבא כר"י ס"ל דהא איכא למימר דרבא במוקצה ס"ל כר"ש ובנולד ס"ל כר"י אע"כ דהאי למימרא ארישא דמימרא דרבא קאי אבל סברת התוס' דהא דאמר רב נחמן בריש מכילתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד הלכה פסוקה היא מדמקשה מיניה סתמא דתלמודא בפרק כירה שבת דף מ"ה ע"ב אדר"י ועיין מ"ש שם ובריש מכילתין בחידושינו וכ"ש לרבא דתלמידו דרב נחמן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

6 במשנה רא"א נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ שיניו ופרש"י דמשלפניו לאו דוקא ומשום רבנן נקיט לה לרבותא מיהו לר"א לא ניחא ליה לרש"י לפרש לחלק לקושטא דמילתא בין משלפניו ובין מן החצר והיינו משום דסתמא דלישנא דאמר ר"א כל מה שבחצר מוכן הוא משמע ליה לרש"י דמוכן הוא לכל דבר ומה שהקשו בתוס' על פירש"י מסוגיא דפרק המוציא כבר כתב מ"ז ז"ל ליישב שיטת רש"י לפי גירסת הספרים שלנו בפ' המוציא דמקשה מברייתא וממילתא דחכמים דפליגי אדר"א ואמרו לא יטול אלא מאבוס של בהמה וכו' ע"ש. ואף שדברי מ"ז נכונים ליישב עיקר תמיהת התוס' על פירש"י מ"מ אפשר דאכתי קושיי' התוספות במ"ע כיון דלמסקנא דפרק המוציא משמע דדוקא משלפניו שרי ולא מן החצר משום דאדם קובע לו מקום לסעודתו א"כ מאי דוחקין לומר דמשלפניו דר"א לאו דוקא ואי משום לישנא דמוכן הוא נמי איכא למימר דאינו מוכן אלא להדלקה שכן דרך בני אדם לגבב מן החצר ולהדליק אבל לחצוץ בו שיניו בעי הכנה מש"ה לא שרי אלא משלפניו ובכה"ג אשכחן גבי הא דאמר רב יהודא מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ודרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית כן נראה לי ודו"ק:

7 שם אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ופירש"י משום דמוליד הכי איתא בגמרא. והרמב"ם ז"ל הוסיף בדברים דאסור משום דאפשר להוציא מעי"ט וכוונתו מבואר דאל"כ הוי שרי דסתם אור לצורך מכשירי אוכל נפש הוא וכן נראה מל' הרב המגיד ועיין בט"ז ריש סי' תק"ב אלא דלפ"ז נראה דהאי דאין מוציאין מדברי חכמים דלעיל הוא דאי לר"א ודאי שרי דהא שמעינן לר"א בר"פ תולין דאפילו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מתיר כדאיתא התם בגמרא ובזה יש ליישב מה שהקשו רש"י והתוס' לקמן בדף הסמוך במשנה ועוד אמר ר"א דקשיא להו לשון ועוד כיון דאפסיקו במילתא אחריתי ולמאי דפרישית בשיטת הרמב"ם א"ש דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי כיון דחכמים דר"א גופייהו הוא דמסקו לה האי בבא דאין מוציאין ודו"ק:

8 בא"ד לכן נ"ל דטעמא דרבנן וכו' גזירה שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא עכ"ל. וכתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש שיש לתמוה על דברי התוס' בזה דבגמרא לא אמרינן לקמן אלא דגזרינן קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ שיניו אבל לאסור לחצוץ שיניו בלא קטימה לא אשכחן בגמרא דגזרינן. ולע"ד נראה שאין כאן מקום תימא דאדרבה נראה שדברי התוס' נכונים דכיון דאשכחן מיהא בגמרא דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ שהיא גזירה רחוקה חדא דהא לחצוץ שיניו אמרינן בפ' המוציא יין דאדם קובע מקום לסעודה ומסתמא הכין וקטם מעי"ט וכמ"ש התוס' עצמם בדיבור הקודם משא"כ בקטימה דלהריח לא שייך האי טעמא ועוד דבלא"ה אין הטעמים שוין כיון דאיסור קטימה דלחצוץ היינו משום תיקון כלי א"כ הכל יודעין דלא שייך הך מילתא בקטימה להריח וכיון דאפ"ה אמרינן בגמרא לקמן דגזרינן א"כ כ"ש דשייך לגזור טפי לחצוץ שיניו לכתחילה משום גזירה דשמא יקטום שישכח שהוא י"ט וכמ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין גבי גזירה שמא יתלוש ע"ש ועוד דבפ' חבית שבת דף קמ"ו אמר טבות רישבא משמיה דשמואל דאסור לסתום נקב שבחבית בטרפי דאסא משום גזירה שמא יקטום והביא רש"י שם ראייה מסוגיא דשמעתין לקמן כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:

9 בגמרא אמר ליה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי וכו' ופרש"י כלומר תשובה גדולה וכו' אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שיניו פטור אבל אסור וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא על פירש"י מי הכריחו לפרש כן דאברייתא אחרת קאי ואמאי לא מפרש בפשיטות דארישא דהאי ברייתא גופא קאי דקתני להדיא לא יקטמנה להריח ופטור אבל אסור פירש"י דהא דאסור היינו משום גזרה דלחצוץ שיניו א"כ כ"ש דלחצוץ מיהא אסור. והנלע"ד בזה משום דמבבא דרישא משמע ליה לרש"י דלא פסיקא לאקשויי דאיכא למימר דהא דאסור לקטום להריח היינו משום דהוי כמוליד ריחא כמו שפירש"י כיון דמקום הקטימה לח וריחו נודף וכדמשמע להדיא לעיל דף כ"ג אהא דאסרינן התם בי"ט מילתא דמוליד ריחא ומקשינן עלה מאי שנא ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו ומשמע דעיקר הקושיא היינו מקוטמו ומריח כמו שפירש"י כאן ונהי דמשני הש"ס התם דקטימה נמי לא הוי אלא כמוסיף ריחא ולא כמוליד ריחא נראה דהיינו דוקא לפי המסקנא דהכא דאיסור קטימה להריח היינו משום גזרה דלחצוץ שניו דמה"ט מסקינן בסמוך דתנאי היא משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דלחצוץ נמי שרי באוכלי בהמה כדאמר ר' יהודא א"כ ע"כ הוי מוקי הך ברייתא דפטור אבל אסור לקטום להריח היינו משום דהוי כמוליד ריחא כן נראה לי בכוונת רש"י:

10 מיהו לולי פירש"י היה נראה לי לפרש סוגיית הש"ס כדפרישית מעיקרא דהא דקאמר השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי היינו מהאי ברייתא גופא דלפ"ז שוב אין כאן מקום למה שהקשו התוס' דלישנא יתירא הוא ולאלתר הוי מצי לשנויי כי תניא ההיא בקשין ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לשנויי בקצרה כי תניא ההיא בקשין דודאי אי הו"מ לפרש האי דפטור אבל אסור דרישא משום דהוי כמוליד ריחא והיינו ע"כ בלחין דהא קשין לאו בני מלילה ולאו בני קטימה להריח נינהו וא"כ ע"כ הא דקתני עלה בסיפא לחצוץ בו שיניו לא יקטמנה היינו נמי בהנך לחין גופא ובכה"ג לא שייך למימר חסורי מחסרא אלא משום דלקושטא דמילתא פשיטא ליה לר' יהודא דהאי פטור אבל אסור לאו משום מוליד ריחא היא אלא משום דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ וא"כ הך קטימה דלהריח ברישא ע"כ נמי איירי בקשין וא"כ שפיר קתני עלה לחצוץ בו שניו לא יקטמנה ואם קטמן חייב חטאת והיינו נמי בהנך קשין גופייהו דמציעתא כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

11 בתוס' בד"ה פטור אבל אסור וכו' ועוד קשה דמשמע דבקשין מתסר לר' יהודא ובסמוך מתיר ר"י וכו' עס"ה. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי הא דמפשח ר' יהודא ויהיב לן אלותא אלותא היינו משום דסבר כחכמים דאפי' בקוטם לחצוץ שיניו אינו אלא משום שבות ומש"ה להריח מותר לכתחילה משא"כ הך ברייתא דהכא מוקי לה כר"א שכן הוא האמת מש"ה להריח פטור אבל אסור וצ"ע ועיין בחידושי מהר"ם שי"ף ודו"ק: