פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ג׳:י״א

11 1081 פירוש - הם הפך מהדברים שהוזכרו במשנה הקודמת.

12 1082 אודות שהעולם הזה הוא עולם גשמי, כן מבואר למעלה פ"א מ"ה רס., ושם הערות 770, 771, ושם משנה י שיב: והערה 1062. ובח"א לב"ב י: ג, סד: כתב: "כי עולם הזה כולו גוף, ועולם הבא נבדל לגמרי, ולפיכך אשר הם מוכנים אל עוה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל" הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 39. ובנצח ישראל פט"ו שס. כתב: "אין ראוי עוה"ז אל ישראל עם קדוש, כי עוה"ז שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו קדושה האלקית, אין ראוי להם". וכן כתב למעלה פ"ב מ"י תשפה:, ושם הערה 1491. וראה למעלה בפרק זה הערות 652, 767, ולהלן הערות 1095, 1104, 1420, 1925.

13 1083 "כי השם יתברך משלם לחוטא בהפך מה שרוצה ומה שחפץ. ולפיכך מי שעושה עולם הזה עיקר, ודוחה השכלי מפני שחפץ בעולם הזה, והם אותם שנזכרים לפני זה שהם בעלי תענוג, אמר שעונשם הוא שלא עלתה בידם תשוקתם, ומוציא אותם מן העולם הזה שרודפים אחריו" לשונו בסמוך.

14 1084 כשיטת הפילוסופים המזלזלים במעשים הגשמיים, וכפי שכתב בתפארת ישראל ר"פ ו צח.: "יש מבני אדם... ההולכים בדרכי הפילוסופים... תמוה בעיניהם מאד... שיזכה האדם הצלחה נצחית בעולם הנבדל על ידי המצוה שהיא גשמית, ואמרו, כי מה יועיל מעשה הגשמי אל הנפש לקנות על ידי זה שתחיה נצח בעולם הנבדל, במקום שאין שם מעשה גשמי". ושם ר"פ ט קמ. כתב: "הפילוסופים... יתנו שם ותפארת אל השכל... והעיקר אשר הביאם לזה שהיה רחוק מהם שיהיה המעשה הגשמי הצלחת הנפש הנבדל, ולכך עזבו את מעשה האדם, ונשענו על השכל" ראה למעלה הערה 971. ושם פ"י קנח. כתב: "ולדבריהם של הפילוסופים אם היה קונה המושכלות, ואף אם יעשה מעשים הבלתי רצוים אל ה', היה קונה השארות, ובזה פרקו עול יראת שמים". ובבאר הגולה באר החמישי מד: כתב: "כי הרבה מחכמים הפילוסופים... אומרים כי זה חרפת האדם ובשתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו ראה למעלה פ"ב הערה 678... ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל".

15 1085 שמזלזל בענינם של הקרבנות. ובביאור הגר"א הובאו כאן הפסוקים יחזקאל כב, ח "קדשי בזית ואת שבתתי חללת", וכן ש"א ב, כט "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו'".

16 1086 מעין מה שאמרו מנחות עג: "שלמי העובדי כוכבים עולות "עובד כוכבים שנדר להביא שלמים, עולות הן, ואין נאכלין" רש"י שם... סברא, עובד כוכבים לבו לשמים "כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים, ולא שיאכלו רש"י שם". ולפי זה "המחלל את הקדשים" נאמר רק לגבי קרבנות הנאכלים על ידי בעליהם, ולא לגבי קרבן עולה.

17 1087 כמו שפסק הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב פ"ו הלכות יז, יח: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים... חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו... והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין".

18 1088 יש להבין לפי הסבר זה, מדוע מדובר רק באדם שמבזה את המועדות, ולא באדם שמבזה גם את השבתות, שהרי גם בשבת יש דיני אכילה ושתיה מצד עונג שבת, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות שבת פ"ל ה"ד: "איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח". ובשלמא לפי הסברו האחרון במשנה לא יקשה, כי אכן איירי דוקא במועדות התלויים בגלגלים ראה הערה 1129. אך לפי הסבר זה "שאין הצלחה אלקית בזה שהיא אכילה ושתיה גופנית בלבד", מדוע יוגבל הבזיון למועדות בלבד. וצ"ע. וכן הוקשה להלן הערה 1107.

19 1089 מבאר בבא זו "המפיר בריתו של אברהם אבינו" לפני הבבא של "המלבין פני חבירו ברבים" דלא כגירסא שבמשנה שלפנינו, וכן כתב שלש פעמים בהמשך. וכן גירסא זו מובאת בשנויי נוסחאות הנדפס בשולי המשניות, ובסנהדרין צט. אמנם בח"א לסנהדרין צט. ג, רכו. גרס במשנתינו "מלבין פני חבירו ברבים" קודם ל"מפיר בריתו של אברהם אבינו" כגירסא שלפנינו. וכן כתב להלן לפני ציון 1145 בהסברו האחרון למשנה. וראה הערה 1145 בישוב הדבר.

20 1090 וברמב"ן בראשית יז, ט פירש שזו גופא הסבה לטעם המילה, וכלשונו: "ואמרו בטעם המילה, ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר". ובבאר הגולה באר החמישי נז. כתב: "כי באו חכמים להסיר הדעת הנפסד שאומרים כי האבר הזה מרוחק מצד עצמו, ויש בו הגנות והחרפה. ואם כן היה זה גנאי לאדם, אשר נברא בגנות וחרפה, והיה מורה על מיעוט שלימות האדם. לכך באו חכמים ועקרו הדברים אלו, כאשר יבין אותם. ואין הדברים כמו שאמרו, רק כי כל מעשה ה' אמת, אין גנאי ובזיון בהם, ובפרט באדם, רק הכל בשלימות".

21 1091 של האדם המוזכר במשנתינו.

22 1092 כפי שכתב בח"א לבכורות ח: ד, קכד:: "ודבר זה בארנו לך פעמים הרבה, כי דבר זה הוא כל הכוונה של פילוסופים, להשפיל את האדם עד תחתית האדמה, הפך דעת חכמי ישראל שנתנו לאדם הצדיק מדריגה עליונה יותר מן המלאכים. ודבר זה תמצא בדברי הפילוסופים, שהם השפילו האדם עד שאול, וחכמי ישראל הגביהו האדם הצדיק את מדריגתו ומעלתו". וכן רמז לזה בבאר הגולה באר החמישי נח:.

23 1093 כמבואר בהערה 1084. ואודות שהמצות הן נעשות על ידי כלים גשמיים, כן כתב למעלה בהקדמה ט:: "המצוה היא המעשה אשר יעשה האדם על ידי כלי הגוף... כי המצוה היא מעשה האדם, ואין מעשה האדם רק על ידי הגוף", ושם הערות 24, 31. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בתפארת ישראל פי"ד ריז: כתב: "וכן המצוה נתלה במעשה האדם שעשה על ידי גופו, ואין המצוה דבר נבדל לגמרי בשביל זה". וכן כתב קודם לכן בקצרה בתפארת ישראל פ"ב נ., ושם הערה 23. ולהלן משנה יז לאחר ציון 2053 כתב: "כי המעשים מתיחסים לגוף האדם... כי לא שייך מעשה המצות בשכל, רק המצות הם שייכים לגוף האדם. כי אכילת מצה, הרי המצה הוא דבר גוף. וכן לולב, וכן כל המצות, הכל הם בגוף, וכמו שנתבאר למעלה בהקדמה, כי המצוה הוא מעשה הגוף, שעל זה אמר הכתוב משלי ו, כג 'כי נר מצוה ותורה אור'". וכן הוא בנתיב התורה פ"א א, ו.. וכן כתב בנתיב העבודה פט"ו א, קכג., וז"ל: "כי המצות הם על ידי מעשה הגוף, וכמו שהתבאר דבר זה אצל 'כי נר מצוה ותורה אור', כי המצות הם ע"י מעשה הגוף". ובתפארת ישראל פס"ב תתקסה: כתב: "המצות הם נעשים על ידי כלים גשמיים, כמו שהארכנו למעלה שם פי"ד על פסוק משלי ו, כג 'כי נר מצוה ותורה אור'", ושם הערה 34. וכן הוא בנתיב התשובה פ"ה הערות 83, 105, ח"א לב"ק ט. ג, א., ועוד. ובדרוש על המצות נא: כתב: "נברא בו האדם ברמ"ח אברים נגד מצות עשה מכות כג:, והכל כדי שיהא האדם מוכן לשמרם, כי הם לאדם בעצמו, שצריך עשיה על ידי גופו" הובא למעלה בהקדמה הערה 24, ולהלן הערה 2054.

24 1094 ולפי זה איירי רק בפירוש המצות. אמנם אמרו סנהדרין צט: "מגלה פנים בתורה כגון מאי, כגון מנשה בן חזקיה", ופירש רש"י שם "שהיה דורש באגדות של דופי". והובא קודם לכן שם בגמרא, שאמרו "מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא בראשית לו, כב 'ואחות לוטן תמנע', שם פסוק יב 'ותמנע היתה פלגש לאליפז'", ופירש רש"י שם "לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע - בתמיה, דבר שאינו צריך הוא, וכן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך, ולקמיה מפרש דהיינו מגלה פנים בתורה", וזה לכאורה אינו קשור לפירוש המצות. ויל"ע בזה. וצרף לכאן דברי המסילת ישרים פי"ג, שכתב: "ונמצא אם כן האדם שומם ומענה ולא נהנה מן העולם כלל, וחז"ל אמרו שעתיד אדם לתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכל הימנו, אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא קהלת ב, י 'וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם'". וכן הובא במגן אברהם סימן רכז ס"ק יד.

25 1095 כמבואר בהערה 1082. ובכמה מקומות ביאר זאת למעליותא, וכגון בנתיב היסורין פ"ג ב, קעט. כתב: "כי עולם הבא הוא הפך העולם הזה הגשמי, ולפיכך מי שראוי ומוכן אל העולם הזה, אינו מוכן לעוה"ב. ולכך אין ראוי לצדיקים עולם הזה, כי עוה"ב הוא נבדל, וזה גשמי, והם הפכים. וכבר אמרו ב"ב י. עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה, והשיב לו עולם ברור ראית. שמזה תדע כי העולם הבא הוא הפך עולם הזה לגמרי, שזה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי", ושם מאריך בזה. ובח"א לב"ב י: ג, סד: כתב: "כי עולם הזה הוא כולו גוף, ועולם הבא נבדל לגמרי, ולפיכך אשר הם מוכנים אל עה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל. וכמו שאמרו בפרק הרואה ברכות סא: לא אברא עלמא אלא לאחאב וחבריו, כלומר שאין ראוי לו כלל עה"ב, ראוי לו עה"ז לגמרי, שהם הפכים. ולא אברא עה"ב אלא לר' חנינא בן דוסא וחביריו שם, כי אין ראוי לעולם הבא רק מי שאין לו עולם הזה, כמו שהיה ר' חנינא בן דוסא, כי הם הפכים, זה נבדל וזה גשמי". אמנם כאן מדובר באחד שמבזה עניני הגוף שבתורה, וחושב שההצלחה האלקית היא רק בדברים שכליים, ואין לזה שייכות למדריגת הצדיקים המוכנים לחיי העולם הבא, ואינם מוכנים לחיי העולם הזה.

26 1096 מעין מה שאמרו סוטה ט. "סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שביקשה לא ניתן לה "שאסורה לבועל" רש"י שם, ומה שבידה נטלוהו ממנה. שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו". ומעין זה מצינו גם במקרא משלי י, כד "מגורת רשע היא תבואנו", ופירש רש"י שם "מגורת רשע - מה שהוא ירא יבא לו, דור הפלגה יראו ואמרו בראשית יא, ד 'פן נפוץ', וסופן כתיב שם פסוק ח 'ויפץ ה' אותם משם'". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג שנה: ביאר שעל ענין זה נאמר הפסוק תהלים קיב, י "רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס", שכתב: "דרך הרשעים, כאשר לא יוכלו לעשות דבר ולפעול רע, מתחדש בהם התשוקה אל הרע יותר, ומבקשים לאכול בני אדם בשיניהם, כאשר לא יוכלו לפעול רע... ואמר הכתוב 'רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס', הרי הרשע כשלא יכול לעשות, חורק שיני רשעתו, והדבר זה ידוע". ואם נאמר על כך פסוק, כנראה שזו ההנהגה המצויה עם רשעים, אשר אינם מצליחים לבצע זממם.

27 1097 אודות שהחפצים בתענוגי העוה"ז דוחים את השכלי, כן מבואר במדרש תנחומא נח, אות ג, שאמרו שם: "ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה".

28 1098 בבחינת "כל הרודף אחר העולם הזה, העולם הזה בורח ממנו". אמנם לכאורה בדרשת שבת תשובה עג. כתב לא כן, שזה לשונו: "הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי אין הרדיפה אחר הכבוד כמו מי שרודף אחר השכר ואחר הריוח, שזה בודאי כאשר הוא רודף אחר הריוח, ו'יד חרוצים תעשיר' משלי י, ד. אבל מי שרודף אחר הכבוד, ובודאי מה שרודף אחר הכבוד אין זה כבודו ותפארתו, והוא גנאי לו שאינו שפל ברך. ומאחר שדבר זה אינו כבודו, והוא גנאי לו, איך ישתדל הכבוד בדבר שהוא הפך הכבוד". הרי שהרודף אחר העושר אכן יתעשר, ולכאורה דלא כדבריו כאן. אמנם ממקום שבאת מיושב, שלשון הפסוק שם במילואו הוא "ראש עושה כף רמיה ויד חרוצים תעשיר", וביאר הגר"א שם "כלומר, מי שעושה 'כף רמיה' כדי שיתעשר, אותה 'כף רמיה' עושה אותו לראש ומתרושש. אבל 'ויד חרוצים', ששוקל באמת, 'תעשיר'". הרי רק כשרודף אחר עולם הזה שלא כדין אזי יהיה העוה"ז בורח ממנו, אך אם רודף אחריו כדין אזי "יד חרוצים תעשיר".

29 1099 אודות שהעולם הבא הוא כולו שכלי, ראה למעלה הערה 1082, ובסמוך הערה 1104. ואמרו ברכות יז. "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה... אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה". ובגו"א בראשית פ"א אות נב האריך לבאר שאין בעולם הבא מעשה גשמי. וכן הוא בתפארת ישראל ר"פ ו צח.. ועוד אמרו חכמים ערכין יג: שהכנור שבמקדש היה של שבעה נימין, ולעולם הבא יהיה בו עשרה נימין. ובנצח ישראל פי"ט תכח: כתב על כך: "כי שלימות של עוה"ז אינו רק עד ז', כי העוה"ז הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית... ולעתיד, שלא יהיה טבע גשמית כלל, אבל השלימות יהיה נבדל לגמרי, אז יהיה הכנור של עשרה נימין. כי העשרה נימין מורה על קדושה אלקית, כי העשירי הוא קודש, ומורה על עולם הבא שהוא עולם קדוש, ועולם הבא נברא ביו"ד מנחות כט:, ולכך כנור של עולם הבא הוא עשרה נימין" הובא למעלה בהערה 798. ושם בפט"ו שנח. כתב: "ענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי", ושם הערה 82. ובתפארת ישראל פנ"ו תתעח: כתב: "העולם הבא הוא עולם קדוש נבדל מן הגשמי, והעולם הזה הוא עולם גשמי" הובא למעלה פ"א הערה 770. וראה בבאר הגולה באר הראשון סג..

30 1100 מעין ענין זה מבואר במסילת ישרים פי"ג, שהביא מאמרים הנראים כסותרים אודות הפרישות, שיש מאמרי חז"ל המשבחים אותה, ויש שלא, ולבאר זאת כתב: "הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו... אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבא חכמים אמרו תענית כב: אסור לאדם שיסגף עצמו... הרי לך הכלל האמיתי; שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה, ראוי לו שיפרוש מהם. וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא".

31 1101 אודות שהאדם קונה הצלחה אחרונה באמצעות המצות, כן ביאר בהרחבה רבה בתפארת ישראל פרקים ז-ט. ולדוגמה, בתוך דבריו בפרק ט קמה. כתב: "וכן המצות שלא נדע טעמם באיזה צד הם הצלחת נפשו ויקנה בהם הצלחה עליונה, כי כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם, מצד כי המצות כלם שכליות אלהיות. שכך סדר השם יתברך, לא מה שחייב שכל האדם, רק מה שסדר השם יתברך בחכמתו. ולכך הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת לאדם ולבעלי חיים, ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך". ובהמשך שם קמז: כתב: "ואיך לא יקנה מדרגה אלהית על ידי המצות, כי המצות כולם, במה שהם מצות השם יתברך על האדם, אין ספק שזה התיחסות וחבור בין השם יתברך ובין האדם, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. ואין ספק כי יש יחוס וחבור בין המלך ועבדיו המקבלים את הגזרה, מצד שהוא מלכם גוזר עליהם, והם מקבלים. ומאחר שכך הוא, איך לא נאמר מה שמקבלים ישראל מצותיו וגזרותיו עליהם, שהוא יתברך אשר הוא נבדל יש לו יחוס אליהם וצירוף, מצד שהם מקבלים גזרותיו אשר השכל מחייב אותם. שבזה הצד מתקרבים ומתדבקים אל השם יתברך, אשר הוא נבדל מהכל, ויקנו בשביל כך ההצלחה העליונה בשביל החבור והדבוק הזה. כי אין ספק שזהו ההתדבקות בו יתברך, כמו שאמר הכתוב דברים יא, כב 'ולדבקה בו' כאשר האדם עושה רצונו, ומקבל גזרת המלך והוא עבדו. זהו עצמו החבור והדבוק בו יתברך, ומוציא את האדם מן החמרי, ולהיות דבק בו יתברך". ובתפארת ישראל ר"פ ד סח. כתב: "הדרכים והפעולות אשר הם מביאים אל ההצלחה, הם מצות התורה, שבזולתם היה נשאר בכח... והם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון, להושיב אותו עם המלך ה' צבאות, עין בעין" הובא למעלה הערה 109.

32 1102 לכאורה לא ברור מדוע הביא כאן את דברי המשנה ש"עולם הזה פרוזדור אל עולם הבא". והנראה שכוונתו לומר שהמשל של פרוזדור וטרקלין מורה לא רק שהדרך לעוה"ב מותנת בהנהגת האדם בעוה"ז, אלא שהאופן להגיע לעוה"ב עובר דרך המעשים השייכים לעוה"ז, ומעשים גשמיים השייכים לעוה"ז הם מכלל הפרוזדור המוליך אל הטרקלין שבעוה"ב. ולכך אין מקום לתמוה איך מעשים גשמיים יזכו את בעליהם בעולם הנבדל, כי אדרבה, הדרך היחידה להגיע לטרקלין הוא רק באמצעות הפרוזדור, וכל ההנהגות השייכות לפרוזדור הן הן המוליכות את האדם אל הטרקלין.

33 1103 פירוש - עד כה ביאר את משנתינו ואת המשנה הקודמת בחדא מחתא שה' מעניש את החוטא הפך ממחשבתו. אך עכשיו מפריד בין הדבקים, ומבאר שהביאור במשנה הקודמת היא כפירושו הראשון שם שארבעה הדברים שהוזכרו שם הם כנגד ארבעה חלקי האדם, וכאשר יש העדר באחד מחלקיו בזה האדם יוצא מן העולם, וממילא אין לביאור המשנה הקודמת שום שייכות למשנתינו. ולכך יבאר את משנתינו באופן חדש, וזהו המשך דבריו כאן "ופירוש דברי רבי אלעזר וכו'".

34 1104 אודות שהעוה"ב הוא "עולם הקדוש", ראה למעלה הערה 1099. ובנצח ישראל פט"ו שס. כתב: "הנה התבאר לך מדברי חכמינו ז"ל שאין ראוי עולם הזה אל ישראל עם קדוש. כי עולם הזה, שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו הקדושה האלקית, אין ראוי להם. רק עולם הבא, הוא עולם הקדוש הנבדל, ראוי להם. ולכך אף אם אתה רואה העולם הזה שאינו מיוחד לישראל, אל יהא תמיה בעיניך כלל, שאין מיוחס עולם הזה להם", ושם הערה 82 הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 118. ובח"א לב"ב עה: ג, קיג: כתב: "ההפרש שיש בין קדושה של עוה"ז והקדושה של עוה"ב, כי הקדושה של עוה"ז עיקר הדבר הוא חול, ומקבל קדושה. אבל קדושה של עוה"ב, היא כולה קדושה אלקית". ובתפארת ישראל פנ"ו תתעח: כתב: "עוה"ב הוא עולם קדוש, נבדל מן הגשמי". ובנתיב התורה פ"י א, מה: הביא את מאמרם פסחים קיג. "שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן; הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות", וכתב שם א, מו. לבאר: "ודע עוד כי האדם יש לו שלשה דברים זה למעלה מזה; האחד הוא גוף המקבל הנשמה, ואם האדם רוצה שיזכה אל העולם הקדוש, שהוא עולם הבא, צריך שיהיה גופו אשר הוא מקבל הנשמה גוף קדוש. ועוד יהיו כחות שלו אשר הם כחות נפשו בקדושה, ואז ראוי אל עולם הבא הקדוש. ועוד יותר שתהיה הנשמה שממנו כחות אלו קדושה לגמרי מן הגוף. כי אלו שלשה דברים הם באדם; הגוף, והנשמה, והכחות של הנשמה... ואשר הוא זוכה לעולם הבא הקדוש הוא על ידי שמקדש עצמו באלו שלשה דברים. וכאשר הוא דר בארץ ישראל אדמה קדושה, ובזה מקדש גם כן אדמה שלו, הוא בגופו. והגוף של אדם נברא מן האדמה של ארץ ישראל, וכאשר יש לו קדושה מצד הגוף, יש אליו הכנה אל עולם הבא. וכאשר מגדל בניו לתלמוד תורה, ובניו הם כחות שיצאו ממנו, בזה כחות שלו הם קדושים ונבדלים מן הגשמים. וכאשר מבדיל במוצאי שבת, בדבר זה נשמה שיש לאדם נפש יתירה בשבת נבדל לגמרי מן החול, עד שיש לו נפש קדושה לגמרי... ואז ראוי אל עולם הבא". הרי שהקדוש זוכה לעוה"ב הקדוש, ומיניה ילפינן שהחוטא בדברים קדושים נאבד מן העוה"ב הקדוש. ובח"א לסנהדרין מט. ג, קסב. כתב: "הריגתו הוא לסלק ממנו פחיתות החטא, ולקדש אותו שיכנס אל מקום קדוש, הוא העולם הבא". וראה הערה הבאה. ויש בזה הטעמה מיוחדת; להלן פ"ה מ"ד ד"ה ויעקב שהיה כתב: "יעקב שהיה תכלית וסוף האבות, מורה על סוף ותכלית ישראל... ותכלית ישראל שיהיה נצחי... לכך אמרו תענית ה: יעקב אבינו לא מת, והנה הוא בטובה נצחית אשר לא יסולק כלל, מורה על טוב ישראל שיהיו נצחיים. ומפני כי יהיה העולם הכל רוחני, כמו שמבואר בכמה מקומות, ולפיכך מורה על זה מה שאמרו רבותינו ז"ל שיעקב לא מת". ולהלן פ"ה מ"ו כתב ד"ה וזה שאמר: "כי היה לו ליעקב מדה זאת שהיה קדוש נבדל, כמו שכתוב ישעיה כט, כג 'והקדישו את קדוש יעקב'". הרי יעקב הוא המורה על חלק ישראל לעוה"ב, והוא האב שנקרא "קדוש", ואין אלו אלא שני צדדים של מטבע אחד; הקדוש מורה על העולם הקדוש, שהוא העוה"ב.

35 1105 כמבואר בהערה הקודמת. ואודות שעוה"ב נבדל מן הגוף, כן כתב בהקדמה לדרוש על התורה ה:, וז"ל: "מדרגת עולם הבא שאין בו גוף לגמרי, ו'עין לא ראתה אלהים זולתך' ישעיה סד, ג". ובנתיב הזריזות פ"ב ב, קפח. כתב: "הזריזות במצוה על ידי זה המצוה היא אלקית לגמרי, ולא כן כאשר האדם עושה המצוה בעצלה, שהעצלה הוא מן הגוף, ואין המצוה אלקית. ולכך ראוי שיהיה האדם זוכה על ידי מצוה אלקית לגמרי אל עולם הבא הנבדל מן הגוף". וראה להלן הערה 1552. אמנם לא הבנתי מדוע הוסיף כאן את המלים "נבדל מן הגוף", ולא הסתפק במלים "לא יהיה לו חלק לעולם שהוא קדוש", וכפי שיבאר את שאר חלקי המשנה.

36 1106 בגבורות ה' פרק מו הקדיש את כל הפרק לבאר את קדושת המועדים של שלש הרגלים והימים הנוראים, עיי"ש. וכן הוא בקצרה בנר מצוה עח.. וראה הערה הבאה.

37 1107 יש לשאול, שלפי זה מדוע לא דובר במשנה במי שמבזה את השבתות, שהרי קדושת שבת יתירה מהמועדים, וכמו שכתב בתפארת ישראל פ"מ תרכד:, וז"ל: "כי לא תמצא בכל המועדים שיש מיתה מי שמחלל קדושתו, חוץ מן השבת, שמחלל קדושתו ראוי לו ההעדר. וזה מורה על קדושה עליונה של שבת". ובח"א לשבת קיח. א, נה. כתב: "כל יום טוב שהוא קדוש אסור להיות בצער ואסור בהספד... הקדושה הגמורה כמו שהוא קדושת שבת, שהיא קדושה גמורה יותר מקדושת כל המועדים". ומעין זה הוקשה למעלה בהערה 1088. ואולי אפשר ליישב על פי דבריו בח"א למכות כג. ד, ד., בביאור דברי הגמרא שם "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עכו"ם", וז"ל: "דבר זה מבואר, כי המועד הוקבע שיהיו חוגגין אל השם יתברך ועובדים עבודתו יתברך, והוא נקרא 'מועד' מלשון שמות כה, כב 'ונועדתי לך'. כי השנים שהם מתחברים ומתועדים יחד, נקרא 'מועד'. וכן הרגל הוא שיהיה השם יתברך מתוועד עם עמו ומתחבר להם. ומי שמבזה את המועדות, כאילו אינו רוצה בחבור הזה, ומתדבק באחר. ולכך אמרו... יומא נד. כשהיו ישראל עולים לרגל היו מגביהין להם הפרוכת והיו מראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואמרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. כי עליתם לרגל הוא עצם החבור שנקרא 'מועד', ולפיכך אז היו מראים להם זה. ולכך אמר 'המבזה את המועדות', ולא אמר 'המבזה הרגלים' כלישנא דקרא". והרי אף במשנתינו נאמר "המבזה את המועדות", ולא "המבזה את הרגלים", נמצא שגם משנתינו עוסקת בחבור של התוועדות שישנו במועד דייקא, ולא בשבתות. ודו"ק. וראה להלן הערה 1599.

38 1108 שבת קלז: "המברך אומר 'אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית'". ובח"א לסנהדרין צט. ג, רכו. כתב: "והמפיר בריתו של אברהם הוא גוף הקדושה שנתן השם יתברך באדם, וכמו שאמרו בברכה 'אשר קדש ידיד מבטן', ואין לך מצוה שהוא קדושת האדם מבטן כמו המילה". הרי שציטט שם את הרישא דברכה "אשר קידש ידיד מבטן" ולא הסיפא דברכה "אות ברית קודש" כפי שעשה כאן. ובביאור חלקי הברכה ראה בח"א לשבת שם א, ע..

39 1109 לשון הגמרא שם: "בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש... אמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו וגלו. אמר לו... היה לך לזכור ברית מילה, אמר לו 'ובשר קודש יעברו מעליך'", ופירש רש"י שם "שהעבירו מעליהם המילה". ובנצח ישראל פי"ט תיד. הביא את המאמר ובארו. ובאור חדש רג. כתב: "המילה שהיא בגוף האדם, והיא מצות קדושה, שהרי כתיב 'ובשר קדש יעברו מעליך', זהו המילה. וכך תקנו בברכה 'וצאצאיו חתם באות ברית קודש'".

40 1110 ב"מ נח: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים... דאזיל סומקא ואתי חוורא". ובנתיב אהבת ריע פ"א ב, נג: כתב: "כי מי שמלבין חבירו הוא שמכבה אור הפנים, שהוא האדם, כמו שמכבה את הנר. וזה נקרא שפיכות דמים של אדם, כי צלם הזה יש לו ענין נפלא מאוד, והוא צורתו של אדם. ולפיכך מי שמלבין ומבטל את צלם פניו, עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו, זה נקרא שפיכות דם. כי אין שפיכת דם רק ביטול האדם, וזה שמלבין את פניו של אדם הוא מבטל את תואר הכרתו של אדם, שהוא צלמו, והוא בטול האדם גם כן, כי צלמו הוא האדם. וכאשר בא לברא את האדם אמר בראשית א, כו 'נעשה אדם בצלמנו', לא אמר 'נעשה אדם בעל שכל', רק 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', מוכח כי עיקר האדם הוא צלמו ודמותו. ולפיכך אמר 'המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים', כי המלבין מבטל צורת האדם, כי הפנים של אדם הוא הכרתו, שהוא עיקר האדם שבו יוכר ויובדל ראה למעלה הערה 270, ולהלן הערה 1496. והכתוב אומר בראשית ט, ו 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם', שמזה תלמוד כי לכך שופך דם האדם חייב מיתה מפני שהאדם נברא בצלם אלהים, וצלם זה הוא מבטל כאשר שופך דם האדם ראה להלן הערה 1596. והמלבין את פניו הרי מבטל צלמו גם כן כאשר מלבין פניו, והוא צלמו אשר נברא בצלם אלהים, והבן הדברים האלו". וכן כתב בח"א לב"מ נח: ג, כב:. וראה למעלה פ"ב מי"ד תשפג:-תשפו. שהאריך בזה. וראה להלן הערות 1131, 1132, 1495, 1549.

41 1111 להלן משנה יד מציון 1457 ואילך. ובח"א למכות כג: ד, ו: כתב: "כי התורה היא לאדם מצד המעלה העליונה שיש לאדם על הכל במה שנברא האדם בצלם אלקים, שלא תמצא דבר זה במלאכים, כמו שבארנו להלן משנה יד אצל 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים'". וכן הוא להלן ציון 1130.

42 1112 לשונו בח"א לסנהדרין צט. ג, רכו.: "'המלבין פני חבירו', דבר זה הארכנו ובארנו במקומו מאוד, כי האדם אשר צלמו הוא צלם אלקים, כדכתיב בראשית א, כז 'ויברא אלקים את האדם בצלמו', ולכך באדם דבק בפרט בפניו ענין אלקי. והמלבין פני חבירו, ומבטל פנים זה שהוא צלם אלקים, הוא מסולק מן עולם אשר הוא קדוש נבדל בלתי חמרי". וראה להלן הערות 1132, 1549, 1574.

43 1113 "רק" - מלבד.

44 1114 לשונו בח"א לסנהדרין צט. ג, רכה:: "כי סבר ר"א דטעם שהמבזה דבר ה' היינו האומר אין תורה מן השמים או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה לכך אין לו חלק לעוה"ב שם בגמרא, כי הוא מבזה דבר ה', כמו זה האומר אין תורה מן השמים, או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואין דבר אלקי יותר מזה, ואיך יהיה לו חלק בעולם הקדוש הבלתי גשמי האלקי, ולכך אין לו חלק בעה"ב". וכבר נתבאר כי אין דבר קרוב אל ה' יותר מהתורה ראה למעלה פ"א הערה 523, ופרק זה הערה 361. ובתפארת ישראל פכ"ו תב. כתב: "כי התורה היא המעלה העליונה, והיא הקרובה אל השם יתברך" הובא למעלה הערה 849.

45 1115 לשונו בח"א לסנהדרין צט. ג, רכו.: "כי אלו חמשה דברים במה שעל אלו חמשה יפול שם קדושה אלקית נבדלת, וכל מי שמבטל אלו דברים אין ראוי לעוה"ב הנבדל, ופירוש זה ברור מאוד".

46 1116 שנאמר ישעיה כו, ד "כי ביה ה' צור עולמים", וכמבואר במנחות כט: ורש"י בראשית ב, ד.

47 1117 ובביאור המאמר הזה ראה נר מצוה טו. שהאריך בזה יובא בחלקו בהערה 1120, ובסוף דבריו שם יז: כתב: "לפיכך באות ה"א ברא השם יתברך העולם הזה, כי העולם הזה יש בו חילוק... ועולם הבא שהוא אחד לגמרי, נברא ביו"ד" הובא למעלה פ"א הערה 1147, וראה למעלה הערה 729, ולהלן הערות 1352, 2139.

48 1118 בגבורות ה' פס"א רעו: הביא את מאמרם פסחים קיח. שבהלל יש חמשה דברים יציאת מצרים, קרי"ס, מתן תורה, תחיית המתים, וחבלו של משיח, וכתב לבאר: "כלומר הלל זה יש בו חמשה דברים כוללים אשר היו בעולם דברים בלתי טבעיים, ודבר זה מפני שהקב"ה ברא עולמו בה', שנאמר בראשית ב, ד 'בהבראם', בה"א בראם רש"י שם, וה"א אות נבדל שנעשה על ידי נשימה בלבד, ואין צריך להוציא אותו על ידי חתוך הלשון באחת המוצאות. ומפני זה הה"א הזאת אות רוחני, שאין בו רק רוח הנשימה ראה למעלה הערה 731, ולהלן סוף הערה 1307. ובשביל זה היה מקבל העולם מעלה אלהית רוחנית, בשביל שנברא העולם בה"א אות רוחני, והם חמשה דברים אלו שהם בעולם, וכולם הם דברים עליונים נפלאים ונבדלים מן הטבע". ויש לעיין כיצד חמשה הדברים של המשנה מקבילים ותואמים לחמשה הדברים שבהלל. וכן להלן פ"ה מ"א ד"ה ויש לדעת ביאר שהאות יו"ד הנמצאת בתוך האות ה"א שבה נברא העוה"ז "מורה שהעולם הזה מקבל מעלה עליונה נבדלת, ואין העולם הזה גשמי מכל וכל". וראה נצח ישראל ס"פ מה תשסח., ולהלן ציון 1138.

49 1119 בדרוש לשבת תשובה עח: הביא את מאמרם סוטה מב. שארבע כתות אינן רואות פני השכינה; כת חנפים, כת לצים, כת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע. ושם הקביל את ארבע כתות אלו כנגד ארבע אותיות שם הויה, כאשר כת הלצים היא הנוגדת לאות ה"א הראשונה שבשם הויה, וכלשונו: "הה"א הראשונה מורה על שהוא יתעלה מחוייב המציאות בעצמו... וכת לצים הולכים אחר דברי הבלים והבאי שאין להם מציאות... ראוי שיהיה מרוחק מן השם יתעלה אשר הוא מציאות מחוייב". וראה עוד בנצח ישראל פל"ה תרסד. הביא את מאמרם סנהדרין צז. שבדור שבן דוד בא יהיו חמשה דברים היוצאים מסדר העולם "נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו" מפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך, שמספרו חמשה. כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי". ויש לעיין כיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שביאר שהחמשה דברים שהוזכרו במשנה סותרים לאות ה"א שבשם הויה.

50 1120 שמעתי לבאר דברי קודש אלו כי האות יו"ד מורה על המחשבה רש"י שמות טו, א, שהיא חכמה זוה"ק ח"ב כ., שם ח"ג י:. ואילו האות ה"א מורה על המעשה בפועל אור חדש עב:, תיקוני זוהר ת' סא, צג:, שהיא הבינה שם ח"ב קכג.. וכאשר החכמה אינה באה לידי מעשה, אין היא משמשת דבר. דוגמה לדבר; בנר מצוה טו. כתב: "כי שם י"ה ברוך הוא, היו"ד מן שם י"ה מורה שהוא יתברך אחד ואין בו חלוק כלל, כי היו"ד שהיא קטנה, אי אפשר לחלקה, רק היא אחת. ולכך היו"ד מורה על שהוא יתברך אחד ראה להלן הערה 1352. והה"א מורה, כי אל תאמר כי הוא יתברך אחד ואין כחו יתברך על הכל, והוא כמו שאר דבר שהוא אחד, ואין כחו על הכל, אבל השם יתברך הוא אחד, וכחו מתפשט אל הכל. וזה מורה הה"א משמו הגדול". הרי האות יו"ד משמשת לומר שהרבוי המתפשט מה' מהאות ה"א בא ממקור אחד האות יו"ד. אך אם לא היתה אות ה"א, לא היתה יו"ד משמשת דבר. ובגבורות ה' פכ"ה קו. כתב: "השם של ד' אותיות שם הוי"ה מורה שה' נבדל מן הנמצאים, ולכך התחלתו ביו"ד, והוא משמש לנסתר, כמו כל יו"ד בראש". ובדרשת שבת הגדול ריא: כתב: "כי היו"ד משמשת בראש התיבה כמו 'יאמר' 'ישמור', מורים על הנסתר, כי הוא יתברך נבדל מהכל". הרי שאות יו"ד בשם הויה היא היו"ד מאותיות אית"ן, וברי שהיא נועדה להטיית המילה שבאה בעקבותיה, אך בלעדיה אין היא משמשת דבר. וראה הערה הבאה.

51 1121 לשונו בגבורות ה' פכ"ה קו.: "השם של ד' אותיות שם הוי"ה... בזה השם תכלית הכל, ובו עומד הכל, כי הוא יתברך צורה אחרונה לכל הנמצאים. ולפיכך בא ביו"ד בראשו, כי היו"ד מורה על תכלית וצורה אחרונה, כי היו"ד היא בסוף כל מספר, לא יעלה רק עד עשרה... שם הוי"ה שהוא יתברך צורת כל הנמצאים, וכל דבר יש לו עמידה בצורתו, הרי בו עומד הכל. ודברים אלו עמוקים מאוד". הרי שאות יו"ד מורה על תכלית העולם אות ה"א, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", ולכך בלא אות ה"א "אין היו"ד משמש דבר".

52 1122 הולך לבאר שחמשת הדברים במשנה מקבילים לשלשת העולמות עולם התחתון, עולם האמצעי, ועולם העליון, והאדם שהוא עולם בפני עצמו, המורכב משני חלקים, גוף ונפש.

53 1123 כי "ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג, והובא למעלה פ"א הערה 412. וראה למעלה פ"א הערה 1548 שנתבאר שם שחצר המשכן שבו מזבח העולה הוא כנגד העולם התחתון, כי שם מקריבים הקרבנות, כי שם בעלי חיים מקבלים הפסד. ולמעלה פ"ב מי"א תשצא: כתב: "אין לבהמה כח נפשי נבדל... כי הנפש לבהמה אינו נחשב רק כגוף", ושם הערה 1522.

54 1124 לשונו למעלה פ"א מי"ח תיז.: "הנה ידוע כי אמרו העולמות הם ג'. העולם השפל הזה, הוא עולם התחתון, עד עולם הגלגלים, הוא נקרא 'עולם השפל', אשר הוא עולם הויה והפסד, ודבר זה לא שייך רק בעולם התחתון". הרי "עולם התחתון" הוא "עולם השפל".

55 1125 שנאמר בראשית א, יד "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים וגו' והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים", ופירש רש"י שם "ולמועדים - על שם העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה", ושם בגו"א אות מב ביאר שהמועדים נמנים גם לחמה.

56 1126 שהוא העולם האמצעי, וכמבואר למעלה פ"א מי"ח תיט.. ואודות שהמאורות מתייחסים לעולם הגלגלים, ראה בבאר הגולה באר הששי רב:, ושם הערה 403. וב"פירוש מהמלות הזרות" שבסוף המורה נבוכים, בביאור "גלגל", כתב: "הוא גדול מן הכוכב, שהוא נושא הכוכב, ובו הוא קבוע, והכוכב כחלק ממנו".

57 1127 שהם גוף ונפש, וכפי שכתב למעלה פ"ב מ"ט תערב:: "ויש לך לדעת כי האדם הוא מתחלק לחלקים... כי יפעמים חלקו חלקיו לשני חלקים, לגוף ולנפש", ושם הערה 976.

58 1128 אודות שהברית מילה היא בגופו של אדם, כן כתב להלן פ"ה מ"ג ד"ה ואחר כך, וז"ל: "אברהם היה לו מדריגת הגוף בשלימות... ולכך נתנה לאברהם ברית מילה בגופו של אדם".

59 1129 כי מפאת גופו האדם משתייך לתחתונים, ומפאת צלמו הוא משתייך לעליונים, וכפי שיבואר בהערה 1133.

60 1130 כמבואר למעלה הערה 1111.

61 1131 כי הלבנת פנים היא אבוד הצלם, וכמבואר למעלה הערה 1110. וכבר השריש שהבזיון שחש האדם הוא מפאת שנברא בצלם אלקים, וכפי שכתב להלן פ"ד מכ"ב ד"ה אמנם כי: "הכבוד והבזיון שייך בצלם הזה, שהוא צלם אלהים... וכדכתיב תהלים עג, כ 'בעיר צלמם תבזה'. והפך זה גם כן, כי הצלם ראוי אל הכבוד... כי הכבוד הוא שייך לאדם בשביל שהוא צלם אלהים". וכן למעלה פ"א מט"ו כתב שסג:: "וכן 'הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', כי אם לא כן, יהיה זה כאילו מבזה את חבירו. וכל זה ענף מן היראה, שלא לבזות את האדם שנברא בצלם אלקים", ושם הערה 1334. ובנתיב אהבת ריע פ"א א, נה. כתב: "כי הגוף אינו מתבזה, רק צלם אלקים, כדכתיב 'בעיר צלמם תבזה". וכן כתב שם בפ"ג ב, סב.: "אל ינהג בזיון באדם במה שנברא בצלם אלקים". ובח"א לב"מ נח: ג, כד. כתב: "כי המלבין פניו אינו כמו שאר דבר שעושה לחבירו, שזה מבזה צלם אלקים בעצמו, שאינו דבר גופני כמו שאר עניני האדם, כי הגוף אינו מתבזה, רק הנפש, כדכתיב 'בעיר צלמם תבזה'. ופירוש 'צלמם' הוא צלם אלקים שלהם - תבזה, ומפני שהבזיון הוא דבק בדבר שהוא אלקי, ראוי לקבל עונשו במקום שאין הגוף שולט כלל" הוא עוה"ב הובא למעלה פ"ב הערה 1487.

62 1132 כמבואר למעלה הערות 1110, 1112. ועוד אודות שהצלם הוא בפנים מקום הכרת האדם, כן ביאר להלן משנה יד ליד ציונים 1447, 1495, נצח ישראל פט"ז שעב:, וגבורות ה' פס"ז שיג:. ובנתיב הענוה פ"ג ב, ט. כתב: "כי חלק ראשון ועליון הוא צלמו, כי האדם נברא בצלם אלהים, וזהו מעלתו העליונה... ועל ידי בושה מקבל הצלם בושה מפני פחיתתו, כי הבושה מכסה הפנים אשר בו הצלם".

63 1133 כפי שכתב הרמב"ן בראשית ב, א: "צבא הארץ הם הנזכרים, חיה ורמש ודגים, וכל הצומח, גם האדם. וצבא השמים, שני המאורות, והכוכבים... גם יכלול השכלים הנבדלים... וכן נפשות האדם צבא השמים הנה". הרי האדם משתייך לצבא הארץ מפאת גופו, ולצבא השמים מפאת נפשו הובא למעלה פ"א הערה 1317, ולהלן הערה 1505. ולמעלה פ"א מי"ד שסא. כתב: "חשיבות ומעלת הנפש שהיא מן למעלה, והאדם הוא מלמטה בעל גוף". וכן למעלה פ"ב מ"ז תרט. כתב: "כי האדם הוא מחובר מגוף ונשמה, והגוף הוא מן הארץ, והנשמה מן השמים". ובנצח ישראל פ"מ תשיד: כתב: "הצדיקים הם מן העליונים ומן התחתונים, כי גוף האדם הוא מן התחתונים, והנשמה מן העליונים". ובתפארת ישראל פכ"ג שלט. כתב: "יש לאדם ב' בחינות; כי האדם יש לו דבקות אל העליונים מצד הנשמה הנבדלת. ויש לו חבור אל התחתונים מצד גופו החמרי". וכן הזכיר בקצרה בדרוש על התורה טז:, נר מצוה ח"א הערה 142, ובבאר הגולה באר הרביעי הערה 359 הובא למעלה פ"ב הערה 668. וראה להלן הערות 1137, 2045.

64 1134 כפי שכתב למעלה פ"א מי"ח תכט:: "ולהם נתן התורה מן העולם העליון". ועוד אודות שהתורה היא מהעולם העליון, כן כתב בהרבה מקומות, וכגון בתפארת ישראל פ"ו צט: כתב: "התורה לא תמצא אף בשמים, כי אם מעולם העליון". ובנתיב העבודה פי"ג א, קיח: ביאר את ענינם של 'שנים מקרא ואחד תרגום', ובתוך דבריו כתב שם: "והוא כנגד ג' עולמות, כי התורה היא מהעולם העליון". ובנתיב התורה ספ"ב א, יא: כתב: "התורה היא הפקר לעולם... לפי שהתורה אינה מעולם הזה רק מעולם העליון". וכן כתב הרבה פעמים בספר זה; למעלה סוף מ"ה ראה שם הערה 442, להלן סוף משנה יד. ולהלן פ"ה מ"כ ד"ה ואמר אחר כתב: "כמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם. ולפיכך בית המקדש והתורה צמודים יחדיו, מפני כי בית המקדש קדושת העולם הזה, והתורה מתעלה עד למעלה. ועל ידי בית המקדש, שהוא בארץ ישראל, ועל ידי התורה, שמגיע עד עולם העליון, יש לעולם סולם עומד בארץ ומגיע למעלה מן השמים". וכן כתב להלן פ"ה מכ"ב ד"ה כי יש, ושם פ"ו מ"ב ד"ה ואמר הוי צנוע. ולהלן פ"ו מ"ט ד"ה ואני אומר כתב: "אבל מלוין את האדם תורה ומעשים טובים. כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון, הוא עולם הבא, היא התורה, שהיא מעולם העליון... כי התורה היא מן עולם העליון, והמעשים טובים שהם מעשה מצות התורה, הם מעולם העליון, ועל ידם זוכה האדם אל השארות". ובח"א לב"מ פה. ג, לט: כתב לבאר את דברי הגמרא שם "כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם", וז"ל: "ולפיכך אף אם האדם בעל תורה, אפשר כי אצל תולדותיו התורה מסתלק ממנו, שאין התורה קנין גמור אליו. אבל כאשר הוא ובנו ובן בנו ת"ח, דבר זה החוט המשולש, ומורה על כי יש לתורה חבור וצירוף גמור אליו, ושוב אין כאן סלוק כלל. כי... התורה היא רחוקה מן האדם, שהיא מעולם העליון, שהוא עולם הג'. וכאשר הוא ת"ח ובנו ובן בנו, שהתורה היא מעולם העליון, שייך אליו לגמרי, ולדבר הזה אין הסרה כלל, כמו שהתורה בעצמו בשביל שהיא מעולם העליון אשר הוא נצחי ואינו תחת הזמן, לכך אין בזה שנוי ותמורה, וכך כאשר הוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח מתקשר במעלת התורה, שהיא מעולם העליון לגמרי, ואין פוסקת מזרעו" הובא למעלה פ"א הערה 1615, ולהלן הערה 1640.

65 1135 אודות שלשת העולמות, ראה דבריו למעלה פ"א מי"ח תיז., שהאריך בזה. וענינם של ג' העולמות הוא ענין נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמא ראה בגו"א בראשית פ"ו אות לג, ושם הערה 165, שם שמות פי"ח הערות 27, 35, נתיב התורה פ"א א, ח:, נתיב העבודה פי"ג א, קיח:, נתיב האמת פ"ג א, רב., נצח ישראל פ"ג נא., שם פט"ו שסד., תפארת ישראל פ"נ תשפח:, להלן פ"ה מט"ו ד"ה והנה תראה, שם פ"ו מ"ט ד"ה ואני אומר, אור חדש עד., ח"א לסוטה מא: ב, עח., ועוד. ותמצית הדברים היא, שהעולם התחתון הוא העוה"ז שבני אדם חיים בו, והוא עולם ההרכבה, שכל הנמצאים בו מורכבים מחומר וצורה, ויש בו הויה והפסד. העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים הכוכבים והמזלות. העולם השלישי הוא העולם העליון, שאין בו חומר כל עיקר, אלא כולו צורות בלבד, ואין בו מיזוג והרכבה הובא למעלה פ"א הערה 1545.

66 1136 כן כתב בתפארת ישראל פ"ד עב:, וז"ל: "החלק השני הוא האדם בלבד, שהוא חלק שני נגד כל המציאות. שהוא בפני עצמו, אינו נכלל עם שאר הנמצאים, שהרי בשביל האדם נברא הכל ראה למעלה הערה 250, ואיך יהיה נכלל העבד עם אדוניו, דבר זה לא יתכן כלל, ולפיכך הוא חלק בפני עצמו". וכן למעלה פ"א מ"ה רסט: כתב: "האדם עצמו, הוא עיקר בעולם, והוא כמו עולם קטן, עולם בפני עצמו", ושם הערה 827. ולמעלה פ"א מי"ח תכז: כתב: "כי כאשר ברא השם יתברך אלו שלשה עולמות, היו צריכין לקשר ולחבר יחד... ועל ידי האדם היה קשור אלו ג' עולמות, כי האדם הזה אשר ברא השם יתברך, הוא נברא מלמטה ומלמעלה. ולפיכך ראוי שיהיו נמצאים בו כל ג' עולמות, שהאדם הזה כלול מהם. והדבר הזה ראוי ומחויב, כי מאחר שהאדם הזה מהעליונים ומהתחתונים, ראוי שיהיה נמצא בו מה שמיוחדים בו כל ג' עולמות... ועל כל פנים דבר זה מבואר כי האדם שקול כנגד הכל", ושם הערות 1610, 1612. וראה להלן הערה 1919.

67 1137 רש"י בראשית ב, ז "ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים, ונשמה מן העליונים. לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי בראשית א, ט 'תראה היבשה' לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי בראשית א, כ 'ישרצו המים' לתחתונים. הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד". ובאור חדש פו. כתב: "כי האדם הוא גשמי, וזה מצד העולם התחתון הגשמי. ויש בו הנשמה שנתנה לו מן השמים, והאדם מקבל אותו, ויש בו השכל הנבדל, והוא מצד עולם העליון השכלי".

68 1138 כמבואר למעלה הערה 1118.

69 1139 הוספה בכת"י: "כי כל אלו חמשה דברים הם דברים קדושים אלקיים, לכך המבזה ואינו עושה, אין לו חלק בעולם הקודש".

70 1140 מתבאר מדבריו שגם העולם העליון שייך לבריאה שנבראה עם האות ה"א, ומיישך שייכי לעולם הזה. וכן בנתיב העבודה פ"ו א, צה. כתב: "שצריך להתעלות עד שלשה עולמות... שיש שלש מעלות עד עולם הבא". אך בנתיב העבודה פי"א א, קיב: כתב "עולם העליון שהוא נקרא עולם הבא... זכרו ג' עולמות... והוא נאמר על עולם הבא שהוא עולם העליון, ולפיכך תקנו לשון 'יהא שמיה רבה מברך' ביו"ד, מפני שהוא נאמר על עולם הבא, שהוא לעתיד. גם היו"ד הוא יסוד עולם הבא, ישעיה כו, ד 'כי ביה ה' צור עולמים'". וכן בגו"א שמות פי"ח סוף אות א כתב "כי התורה היא מהעולם הג', מעולם הבא". ובנצח ישראל פכ"ב תסב. כתב: "ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא. אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר... ולכך כאשר מזכירין 'לעלם ולעלמי עלמיא', ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים" הובא למעלה פ"א הערה 1550, ולהלן הערות 1547, 1853. וכן להלן פ"ו מ"ט ד"ה אבל מלוין כתב: "אבל מלוין את האדם תורה ומעשים טובים, כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון, הוא עולם הבא, היא התורה, שהיא מעולם העליון... כי למדריגת עולם הבא אין ראוי שיהיה רק על ידי תורה ומעשים טובים, כי התורה היא מן עולם העליון, והמעשים טובים, שהם מעשה מצות התורה, הם מעולם העליון, ועל ידם זוכה האדם אל השארות". ומכל זה מוכח שהעולם העליון משתייך לעוה"ב, שנברא באות יו"ד, ודלא כדבריו כאן. והנראה, שלהלן פ"ה מ"א כתב: "עולם הזה נברא בה"א, כי הה"א יש בה שני חלקים, לרמוז כי העולם הזה יש בו שני דברים, שהוא עולם גשמי, ומ"מ דבק בו גם כן מדריגה עליונה קדושה. והה"א היא ד', ובתוך הד' יש בו יו"ד. ויש לדעת כי הדל"ת מורה על רוחב ואורך, כאשר בצורת ד' קו נמשך ברוחב וקו נמשך באורך, וזהו רוחב ואורך... והנקודה שהיא בתוך הד', עד שנעשה אות ה'. והנקודה היא יו"ד נבדלת מן הד', עד שהה"א יש בה שני דברים, דל"ת וגם יו"ד. הדל"ת מורה על התחלת התפשטות הגשמי, והיו"ד מורה שהעוה"ז מקבל מעלה עליונה נבדלת, ואין העוה"ז גשמי מכל וכל. ולכך היו"ד היא בתוך הד', והד' מקבל היו"ד. ואין היו"ד נוגע, כי אין הדבר שהוא נבדל מעורב עם הגשמי. ולכך היו"ד הוא נבדל מן הד', ואינו נוגע". הרי בתוך יצירת העוה"ז יש קבלת "מעלה עליונה נבדלת", והיא קבלה מהעולם העליון, וכמבואר בנצח ישראל פי"ח תא.. ואם כן דבריו כאן מוסבים על אותה מעלה עליונה שיש לעולם הזה, והמתבטאת באות יו"ד הנמצאת באות ה"א.

71 1141 בא לבאר הסבר שני, בהתאם למהלכו במשנה, וכמבואר בהערה 1103. ובתחילת המשנה הביא הסבר ראשון שה' יתברך משלם לחוטא בהפך מה שרוצה, ולפיו המשנה איירי באחד הבז לדברים גשמיים. אך לפי מהלכו יבאר להיפך, שגם משנתינו עוסקת באחד הנמשך אחר דברים גשמיים..

72 1142 כמבואר למעלה במשנה י מלפני ציון 1043, שכאשר נמשך אחר השינה הוא נוטה אחר הגוף ביותר, ונעשה גופני לגמרי, ובזה סותר את החלק הגופני של האדם, ומביא על עצמו העדר ומיתה.

73 1143 כי כאשר מתרחק מדבר אחד, בזה גופא מתקרב אל הפכו, וכפי שביאר בתחילת משנה ח, וז"ל: "כבר התבאר לך ענין זה, כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים... שהפורש מדבר הוא הפכי לו", ושם הערה 890. ולמעלה במשנה ז לפני ציון 866 כתב: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". וראה להלן פ"ד הערה 894.

74 1144 ולפי זה מאמרו של רבי אלעזר המודעי נסמך רק לבבא הראשונה של רבי דוסא בן הורכנוס "שינה של שחרית", ולא להמשך דבריו של רבי דוסא בן הורכנוס.

75 1145 עד כה ביאר ארבע פעמים שהבבא של "המפיר בריתו של אברהם אבינו" נזכרה לפני הבבא של "המלבין פני חברו ברבים" ראה למעלה ציונים 1089, 1109, לאחר ציון 1118, וציון 1129, וכן הוא בגמרא סנהדרין צט.. אך כאן מבאר ש"המלבין פני חבירו" קודם ל"מפיר ברית של אברהם אבינו". וכן גרס במשנתינו בח"א לסנהדרין צט. ג, רכו.. וראה למעלה הערה 1089. ווהנראה לבאר, שהמהר"ל מבאר את המשנה כפי ההתאמה הפנימית לסדר הספירות, וכפי שעשה להלן במשנה פ"ה מ"ה בביאור "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", שהזכיר "ולא נצחה הרוח לעמוד העשן" לפני "לא כבו גשמים אש המערכה", ובמשנה שלפנינו הסדר הפוך, עיי"ש. ולכך כאן ובח"א לסנהדרין שמבאר את חמשת הדברים שבמשנה שהם מקבילים לספירות יבואר בהמשך, מבאר את המשנה כפי הסדר הזה. ולפי זה מיושבת הקושיא מלמעלה פ"ב מ"ה תקעח. הערה 530, שהוקשה שם שבמשנה אמרו "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד", ואילו המהר"ל ביאר שם רק לפי הסברו האחרון "לא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא". והביאור הוא כנ"ל, שכאשר בא לבאר את המשנה על פי חכמה פנימית כפי שעשה שם, אזי מבאר את הסדר בהתאם לכך, ויש לנקוט חסד לפני גבורה. וכן מוכח להלן סוף משנה יד ראה שם הערה 1645, שביאר את המשנה שם בסדר השונה מהנאמר במשנה.

76 1146 שמעתי מהגאון רבי ישראל אליהו וויינטרויב שליט"א לבאר שכוונת הדברים היא כנגד הספירות מלכות, קצוות חג"ת נה"י, בינה, חכמה, וכתר. כי "המחלל את הקדשים" מורה על מלכות, שמתגלה כבוד שמים בדיוטא התחתונה, "שהקדושה חל על בהמה, שהיא בעולם התחתון" לשונו למעלה לפני ציון 1123. "המבזה את המועדים" מורה על הקצוות, ויוסבר לפי דבריו בסוף הקדמה שלישית לגבורות ה' כא שביאר כיצד המועדים נכללים בפסוק דה"י א כט, יא "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו'", עיי"ש. "המלבין פני חבירו" הוא כנגד הצלם כמבואר למעלה הערה 1110, והצלם הוא בינה פירוש הגר"א לספרא דצניעותא פרק ד, וראה להלן הערה 1639. "המפיר בריתו של אברהם אבינו" מורה על חכמה, כי אברהם אבינו הוא מקור החכמה, וכמבואר למעלה הערה 985. "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה" מורה על כתר זוה"ק ח"ג רנה., וכן מבואר במדרש שהביא בתפארת ישראל פל"ד תצח:. וזהו שכתב כאן שהתורה "היא חכמה העליונה".

77 1147 כי "שכר של עולם הבא שהוא סוד כתר" מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן קצז, ואמרו שבת קד. "וקושר לך כתר לעולם הבא".

78 1148 לשונו בח"א לסנהדרין צט. ג, רכו.: "ובמסכת אבות גרסינן כך; 'המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חבירו ברבים, ומפיר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה'. ויש להבין דברים אלו מאוד, כי כל אלו הם הדרך אל עולם הבא, וכאשר חוטא בכל אלו דברים, בטל העולם הבא אצל אותו אדם. והבן אלו דברים איך מתחיל מלמטה, עד המדריגה העליונה. ונראה כי אף באחד מכל אלו אין לו חלק לעלם הבא, והבן זה". ובכת"י כאן כתב: "ומתחיל מלמטה למעלה, עד המעלה האחרונה, הוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה".

79 1149 לשון המשנה שם: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים. והלוחש על המכה ואומר שמות טו, כו 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'. אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו". ובתפארת ישראל פט"ו רכו. ביאר את המשנה.

80 1150 כי תיבת "אלו" באה למעט חולין נד., וכפי שפירש רש"י שם "'כל היכא דתני 'אלו' מיעוטא משמע, אלו ותו לא". ויש מתרצים תוספת אור הערה 30 על פי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג, שהביא שם עשרים וארבעה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא, ובהלכה יד כתב: "כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו אע"פ שהן מישראל, אין להם חלק לעוה"ב. ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב... ואלו הן המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים". נמצא שהחמשה שהוזכרו במשנה אכן אינם בגדר אחד עם אלו שהוזכרו במשנה בסנהדרין, כי רק אם "רגיל בהן" אינו בן עוה"ב, לעומת אלו שהוזכרו במשנה בסנהדרין שאינו בן עוה"ב אף אם אינו רגיל בהן.

81 1151 לשונו בתפארת ישראל פט"ו רכז:: "אם אומר שאין התורה מן השמים, זה שהוא מתנגד לעצם עולם הבא. כי כבר אמרנו כי התורה מוציאה את האדם מן הטבע, ונותנת לו מדרגה נבדלת. וכאשר אין תורה מן השמים, אין כאן מדרגה נבדלת, ואיך יקנה העולם הבא. שאין עולם הבא רק קנין העולם הנבדל מן הגשמי. ולפיכך כאשר אין תורה מן השמים, אין כאן עולם הבא הנבדל. ועוד, כי עולם הבא הוא החיים הנצחיים, וכאשר אין תורה אין כאן חיים נצחיים, דכתיב דברים ל, כ 'כי היא חייך ואורך ימיך'. ולכך התורה היא עצם עולם הבא", ושם הערה 17. והם הם דבריו כאן, שהאומר "אין תורה מן השמים" שולל את ענין הקדושה מהאדם הגשמי. ובבאר הגולה באר הששי רפג: כתב "כי המבזה את החכמים אמרו בפרק חלק שהוא בכלל האומר אין תורה מן השמים", וראה שם הערה 841, שביאור דבריו שם הוא על פי דבריו כאן.

82 1152 "מן הפסוק הזה שכתוב 'כי דבר ה' בזה', דבזיון הוא" רש"י שם.

83 1153 הרי הדעות הקודמות למדו מהפסוק רק דבר אחד "אין תורה מן השמים", "אפיקורס" וכו', ואיך רבי אלעזר למד מכך חמשה דברים.

84 1154 למעלה לאחר ציון 1150 רק אמר ש"כל הני חמשה הם בכלל 'אין תורה מן השמים'... כי לא יבא דברי ה' ותורתו אל האדם שהוא בעל גוף", אך כאן מוסיף אפשרות שהם בכלל "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", ולא ביאר כיצד. אמנם הדברים מפורשים יותר בח"א לסנהדרין צט. ג, רכה:, שכתב שם: "מכאן אמר רבי אלעזר. נראה דהכי פירושו, מאחר שאנו דורשין מן 'דבר ה' בזה' שמי שהוא מבזה דבר ה' ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא, יש לדרוש גם כן כל אלו דברים, דהיינו המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו'. כי סבר ר"א דטעם שהמבזה דבר ה' היינו האומר 'אין תורה מן השמים' או 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה' לכך אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא מבזה דבר ה'... ואין דבר אלקי יותר מזה, ואיך יהיה לו חלק בעולם הקדוש הבלתי גשמי האלקי, ולכך אין לו חלק בעוה"ב, וכך הוא הדין המחלל הקדשים, מפני שעליהם שם הקדושה האלקית... המגלה פנים בתורה שלא כהלכה... כי הוא מבזה התורה אלקית השכלית".

85 1155 בכת"י כתב הסבר אחר, וז"ל: "כי כל הנך חמשה הם בכלל 'אין תורה מן השמים', כי לאו דוקא כאשר אומר אין התורה כולה מן השמים, אלא אף אם אומר אין מצוה זאת מן השמים, כאילו הוא כופר בכל התורה כולה סנהדרין צט.. ולכך המחלל הקדשים, כיון שהוא מחלל אותם, כאילו אמר אין קדושתם מן השמים, כמו שנתבאר למעלה. וכן המבזה את המועדות, כיון שהוא מבזה אותם, כאילו אמר שהם אינם מן השמים. והמלבין פני חבירו ברבים, הוא מבזה מצות ויקרא כה, יז 'לא תונו איש את עמיתו'. וכן המפיר בריתו של אברהם, והיינו שאמר כי אין ראוי שתהיה הברית שהוא החבור אל השם יתברך בדבר שהוא ערוה, כי גנאי הוא זה. ולכך אמר 'המפיר ברית', ולא אמר 'המפיר המילה'".

86 1156 כן כתב למעלה בביאור משנת "כל ישראל" נח:, וז"ל: "ולכך אשמועינן סנהדרין צ. דבהנך חטאים... אף אם רובו זכיות אינו כלום, ואין להם חלק לעולם הבא. ולכך קתני קודם שם 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', ובתר הכי קאמר 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא'. וכונתו במה שאמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', רוצה לומר מפני שיש עליהם שם 'ישראל', שהרי אמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. וקאי סיפא על זה 'אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו", כי כל כך גדול רשעות של אלו, עד שאינם בכלל 'ישראל' נחשבים, ואין עליהם שם 'ישראל', שיוצאים מן כלל ישראל, עד שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו יש עמהם מצות ומעשים טובים הרבה, אין להם חלק לעולם הבא, שהרי יוצאים מכלל ישראל".

87 1157 כן כתב למעלה בביאור משנת "כל ישראל" נח., וז"ל: "היינו דוקא היכא דחציו זכיות וחציו חובות, ובהדי חובות איכא חדא מהנך עבירות, מכרעת חדא מן הנך עבירות. אבל ברובו זכיות, אפילו איכא הנך עבירות, נחשב צדיק בשביל רוב מצות שעשה. וכהאי גונא צריך לומר כמו שנפרש לקמן בעזרת השם אצל הך משנה 'המחלל את הקדשים'".

88 1158 לפי זה מה שאמר במשנתינו "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא" הכוונה שיש בידו מחצה זכיות, אך אם יש בידו יותר ממחצה זכיות, אזי יש לו חלק לעולם הבא. אמנם יש להעיר מלשון הספרי במדבר טו, לא, שאמרו שם: "מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, אע"פ שיש בידו מצוות הרבה כדאי הוא לדחותו מן העולם". ובנצי"ב שם כתב: "מצוות הרבה, כלומר רובו זכיות, ואשמענין דלא נימא דדוקא כשמחצה זכיות ומחצה עוונות הרי זה מכריעו... קא משמע לן דאפילו רובו זכיות כדאי אותו העון לדחותו מחיי העולם הבא" כן העיר בתוספת אור הערה 30. אך המהר"ל ישיב על כך שגם מחצה על מחצה נחשב "הרבה", וכמו שכתב בדרוש על התורה כה., וז"ל: "כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו ההכל, דקיימא לן פסחים עט. מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל" הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 133, וראה להלן הערה 1731. והואיל והחצי הוא כמו הכל והרוב, שפיר אפשר לומר על מחצה זכיות "מצוות הרבה".