נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט רס״א

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

« Netivot HaMishpat, Beurim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 260 Netivot HaMishpat, Beurim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262 »

מקור שולחן ערוך, חושן משפט רס״א

1 דין המוצא במקום שניכר שאינ' אבידה. ובו ד סעיפים: מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום אין זה אבידה בלילה או אם רואה חמור וכליו הפוכין טור ה"ז אבידה בפנות היום ובנשף אם ראה אותם ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז:

2 ראה פרה רצה בדרך אם פניה כלפי העיר אין זו אבידה כלפי השדה ה"ז אבידה מצאה רועה בין הכרמים חייב להחזיר משום אבידת קרקע לפיכך אם היו הכרמים של עכו"ם אינה אבידה ואינו חייב להחזיר ואם חשש שמא יהרגנה העכו"ם כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם ה"ז אבידה ונוטל ומכריז וה"ה במקום שפורעין קנס מבהמות שרועים בשדות אחרים ר' ירוחם נ"ב:

3 מצא פרה בר"ה אם עומדת בר"ה חייב להחזירו היתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת לא יגע בה שאין זו אביד': הגה וי"א שאם הרפת חוץ לתחום חייב להחזירה טור וכ"כ הרא"ש מיהו נ"ל דהכל לפי הענין ואף הסברא הראשונה מודה אם היא בענין שאינה משומרת:

4 המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו וי"א דרפת לא מקרי אבידה מדעת וחייב להחזירה טור השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו ה"ז איבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנא' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה טור:

פירוש נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט רס״א

1 וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר ועש"ך ס"ק ג' שהוכיח כדיעה זו דבכל מקום שהזכירו בש"ס אביד' מדעת הוי הפקר ועקצה"ח שתמה בזה מהא דאמרינן בב"ב ד' פ"ז גבי קטן אבידה מדעת הוא ומבואר שם דאם לקחה מקטן למוד בה דנעשה שואל שלא מדעת וחייב באונסין אלמ' דלא הוי הפקר ולפענ"ד נראה דאבידה מדעת שם אבידה עליו ובעינן יאוש ומש"ה באשפה העשוייה לפנות הפקר גמור הוא דיאוש גמור איכ' דהא מי שימצאנו ודאי לא יכריז דאבידה מדעת א"צ להכריז כמ"ש הסמ"ע ס"ק י' והתוס' דב"מ דף ך"ד בד"ה כי קאמר ר"ש כתבו דכל שאין המוצא צריך להכריז מייאש נפשי' בעל האביד' א"כ ה"נ כיון שאבידה מדעת א"צ המוצא להכריז בודאי הבעל אבידה מייאש נפשיה ושפיר הוי הפקר גמור וכן במכנשת' דביזרי אימר חכמים הוא דאפקורי מפקר להו כמו גללים משא"כ בהשליך כיסו ברה"ר שיש בו סי' סובר הרמב"ם דליכא יאוש דאף שכ"ע לא ידעי הא דלא יגע וחשיב שבודאי יטלנו אדם כמ"ש הרא"ש ר"פ א"מ גבי כריכות ע"ש מ"מ לא מייאש נפשי' כיון דדבר שיש בו סי' הוא כ"א מי שלא ראה שהיא אבידה מדעת יכריז ומי שראה ויודע של מי הוא א"כ נהי שא"צ להכריז באבידה מדעת מ"מ כשיודע של מי הוא ודאי יחזיר לו דמה"ת לא יחזיר לו כיון שאסור להשתמש בו ועוד דלא מייאש נפשי' שחושב אלו ימצאנו אחר שלא ראה ויכריז ואפשר לומר דגם הרמב"ם סובר דאחר שנטלו א"צ להחזי' דאיכ' יאוש כדמשמע מלשונו שכתב אינו זקוק להחזיר ולא כתב אינו חייב לטפל בה כמו בסי' רס"ג ועוד דדמי להא דסי' ר"ס סעי' ט' בספק הינוח ואין בו סי' דאף דאסור ליגע מ"מ כשנטלן זכה בו כיון דמייאש נפשיה בדבר שאין בו סי' שא"צ להכריז ואבידה מדעת כדבר שא"ב סי' דמי כיון דא"צ להכריז וה"נ סובר הרמב"ם דאחר שנטלו הוא שלו רק שאסור לכתחילה ליטלו אבל בקטן דליכ' יאוש דהא אפי' ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי שלום גם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת כי הקטן חשיב קצת שומר כמ"ש התוס' בב"ק ד"ט בד"ה ולר' יוחנן ע"ש וגם רובא דאינשי נותנין חפצים ביד קטן פיקח אומדנ' דמוכח הוא דלא מייאש נפשי' רק דקרי לי' אבידה מדעת לענין שהנוטל ממנו א"צ לשמרו יותר מהבעלים דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת הוא והא דבסנהדרין פ' נגמר הדין בהי' אביו ואמו זורקין כלים על מטתו דלא הוי שלו דלא הוי ייאוש כיון דמצו' על אחרים להצילו משום בל תשחית כמבואר בתוספת' הוי כדבר שיש לו מצילין ומה"ט היא נמי הא דאמרינן בב"ק זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חייב ולא אמרינן דאביד' מדעת הוי הפקר מיירי במקום שיש מצילין ולא מייאש נפשיה משום דאיכ' ג"כ בל תשחית ומצוה על אחרים להצילו:

« Netivot HaMishpat, Beurim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 260 Netivot HaMishpat, Beurim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262 »