מצודת דוד על משלי י״ט

1 הולך בתומו. שאינו מרמה בפיו לאסוף הון והרי הוא בעניו:

2 מעקש. ממי שהוא מעקש בשפתיו לרמות בני אדם והוא הלא לכסיל יחשב כי לא יצליח בה:

3 גם בלא דעת. אפי׳ העובר עבירה בלא דעת וכונה מ״מ בודאי לא טובה נפשו כי לא יאונה לצדיק כל און:

4 ואץ. הממהר ברגלים ללכת אל המקום אשר נשאו לבו הנה לחוטא יחשב כי מהראוי להתבונן תחילה פן יבא מזה דבר פשע:

5 אולת. האולת שהאדם עושה היא מעקמת דרכו כי ע״י אולתו נכשל ולבו לא כן ידמה כי יזעף על ה׳ להרהר אחר מדותיו:

6 הון. העושר יוסיף לבעליו רעים רבים כי הוא אהוב לכל בין לעניים בין לעשירים אבל הדל נפרד הוא אפילו מרעהו הדל כמוהו:

7 לא ינקה. עם כי לא הוזם בב״ד ולא קבל ענשו לא ינקה מדין של מעלה:

8 לא ימלט. כי בעבור שרגיל לדבר כזב סופו להעיד שקר ולא ימלט מן העונש כאשר יוזם:

9 רבים. גדולי העם מחלים פני הנדיב להשיג נדבת לבו וכל הרעים יתחברו לאיש הנותן מתן:

10 אף כי. אם אחיו שהם עצמו ובשרו שנאוהו כ״ש שכל אחד מרעהו רחק ממנו עד כי רחקו כולם:

11 מרדף. אף כי ירדף אמרים להשתעשע עמהם בדברים בעלמא לא ישמעו לו והמה לו לעצמו הואיל ואין שומע להם:

12 קונה לב. לפי שהדעת הוא בלב אמר קונה לב ור״ל קונה הדעת הוא אוהב נפשו והשומר תבונה בלבו לבל ישכחה הוא סיבה למצוא טוב:

13 לא ינקה. אף אם לא הוזם לא ינקה מדין של מעלה:

14 יאבד. סופו לאבדון כי יבא לידי עדות שקר:

15 לא נאוה וגו׳. כי בהיותו מתענג בטוב יחזיק בכסילות:

16 אף כי. כ״ש שלא נאה שהעבד ימשול בשרים כי עוד יכריח כולם אחר רוע תכונתו אשר קנה בעבודתו:

17 שכל. השכל שבאדם היא מארכת אפו כי היא תייסרו שלא לצאת לריב מהר ותפארתו. התפארת הנאמר בו היא שיאמרו עליו שהוא עובר ומוחל למי שפשע נגדו:

18 נהם וגו׳. כעס המלך יחריד כנהמת כפיר אריות ורצון המלך היא טובה כטל היורד על העשב כי ביד המלך להשפיל או לרומם:

19 הוות. בן כסיל יסבב הוות לאביו:

20 ודלף. כמו טפות המטר הדולף לתוך הבית אשר יטריד את בני הבית ללכת ממנו כן מריבות האשה יטריד את בעלה להתרחק ממנה:

21 נחלת. ינחל האדם מאבותיו:

22 ומה׳ וגו׳. כי אין הדבר תלוי ביד אבותיו:

23 עצלה. העצלות תפיל על בעליה שינה עמוקה כדרך היושב בטל:

24 ונפש רמיה. המתאוה להיות נזון מן המרמה ולא ממעשה ידיו סופה תרעב כי לא בכל עת יוכל לרמות:

25 בוזה דרכיו. המבזה את הדרכים הראוים אליו ימות בלא עתו:

26 מלוה וגו׳. החונן את הדל בתת לו צדקה הוא כמלוה את ה׳ והנה יפרע לו דמי ההלואה ויוסיף עוד לשלם לו גמול על טובת ההלואה:

27 כי יש תקוה. ר״ל אל תסיר ידך מלייסרו אף אם תראה שאין בה תועלת כי יש תקוה אולי ברבות המסור יועיל:

28 ואל המיתו וגו׳. אבל לא תפנה נפשך להמיתו על רוע מעשיו:

29 גדל חמה. מי שהוא גדל חמה ישא עונש על חמתו כי בודאי יעשה רע על מי אשר יכעס כי אם תציל אותו מידו הנה עוד תוסיף חמתו כי כן דרך גדלי החמה ואם תעמוד מנגד יעשה מעשהו ומעותד הוא אל העונש:

30 למען תחכם באחריתך. אם חכמת בראשית ימיך:

31 רבות. לפעמים יחשוב האדם מחשבות רבות שונות זו מזו ואין אחד בהם מתקיים אך הדבר אשר יעץ ה׳ היא תקום ועם לא היתה מן המחשבות שחשב הוא:

32 תאות. מה שהבריות יתאוו אל בן אדם הוא בעבור החסד שהבטיח להם אבל העשיר המבטיח חסד וכוזב הנה הרש טוב ממנו כי על כי לא מצאה ידו אין דרכו להבטיח ואין מביא אנשים לידי כליון עינים:

33 לחיים. היא סיבה לחיים ויתמיד בשביעה ולא יזכר אל הרע ר״ל לא תבוא עליו רעה:

34 טמן עצל. הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו והנה סופו שגם אל פיהו לא ישיב ידיו כי לא ימצא מה לאכול ולהשיב אל פיו:

35 לץ תכה. כאשר תכה את המתלוצץ על החכמה עם כי לא תועיל לו הנה הפתי המחוסר הבנה יתחכם בעבור זה אבל לנבון אף דברי החכמה יועילו לו ויבין דעת יותר ממה שבידו:

36 משדד אב וגו׳. הבן שהוא מביש ומחפיר פני אביו גורם שאביו מגרש לאמו על אשר הדריכתו בדרך הזה ובע״כ יבזבז נכסיו לתת לה כתובתה והרי הבן ההוא גוזל את אביו דמי הכתובה ומבריח את אמו ממנו:

37 חדל בני וגו׳. לפעמים ימצא מסית לשגות מאמרי דעת בראיות כוזבות ויפתח אמריו במוסר השכל למען יאמינו בו עד כי ישוב להדיח מאמרי דעת ואמר חדל בני לשמוע המוסר של הבא להסית לשגות מאמרי דעת ולא תאמר את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל כי תהיה נלכד בפתויו:

38 יליץ משפט. במשפט יתקן אמריו במיטב המליצה למען יקובלו על הלב ויאמינו לו:

39 יבלע און. דברי האון יאמר בבליעה לבל ירגישו שעצם הכוונה על דבר האון ההוא כי יחשבו שלפי תומו ידבר:

40 שפטים. משפטי יסורים:

41 ומהלומות. מכות המשברות נכונו לגוף הכסילים: