מאירי על חגיגה כ״ד

1 ולענין ביאור הקשו בגמ' תינח סלת כלומר דאית ביה שירי מנחה קטורת ולבונה וגחלים מאי איכא למימר וא"ת בקטורת שירי חפינה והרי מותר חפינה אינו נאכל אלא נשרף וצריך הוא לכלי ומ"מ יש גורסין תינח סלת וקטורת כלו' סלת משירי קמיצה וקטורת מדין מותר חפינה לבונה וגחלים מאי איכא למימר וכו' ותירצוה שצררן על גבי קטבלא וכו' על הדרך שביארנו במשנתנו ומ"מ העלו בגמ' שכלם מדברי סופרים ומעדותו של ר' עקיבא כדאיתא בגמרא גחלים אלו שכתבנו עליהם שבהקדש הכלי מצרפן פירושו בגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת והתבאר בתלמוד המערב שבמסכתא זו דוקא בגחלים של יום הכפורים שאותה מחתה בעצמה שחתה בה מוליך לפני ולפנים ובהיכל כמו שביארנו ברביעי של יומא אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינה מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומערה בשל זהב לא נטמאו כלן במגע מקצתן ואף גדולי המחברים פסקוה כן ונראין הדברים אע"פ שגדולי המגיהים לא הודו בה כמו שביארנו בחמשי של יומא במקום אחר התבאר שאם היו שני צבורין בתוך כלי ודבר אחר מפסיק ביניהם ונטמא אחד משניהם אם היה מה שביניהם צריך לכלי הכלי מצרפו ונטמא הכל ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה לבד וכן יש במעלה זו דינין אחרים ואין זה מקומן:

2 כל הפוסל את התרומה והוא טומאה שניה מטמא את הידים להיות שניות שכך גזרו על טומאת הידים שאפי' באה להם טומאה מטומאה שניה יהו הם שניות גם כן:

3 מה שביארנו במעלה עשירית על אוכלין של קדש שחיבת הקדש מכשרתן ומקבלה טומאה אע"פ שלא הוכשרו מן הידים המסואבות וכ"ש מטומאה ודאית כבר ביארנו שאין הדבר ברור כן אלא לפסול את הקדש לאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני לא נתברר ומ"מ הרי זה ספק ר"ל שאם נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני של קדש אע"פ שלא הוכשר או של דבר אחר והוכשר הרי השני ספק ודבר זה יתבאר במס' חולין:

4 מה שביארנו במשנה בענין נטמאת ידו אחת שיש מפרש בה אע"פ שלא נגעה ידו האחרת ליד זו בשעה שהיא נוגעת בטומאה ושי"מ דוקא בשנגעה בה בשעת נגיעת הטומאה הכל תלוי בביאור סוגיא זו והריני צריך להעירך על ביאורה בקצרה כדי שתעמוד על אפני אותם הסברות והוא שאמרו אמר ר' שזבי בחבורין שנו ר"ל שבשעה שהיתה טהורה נוגעת בקדש היתה יד הטמאה נוגעת בטהורה ושמא מתוך קורבתה פושטת ונוגעת בו ומתוך גזרה זו אף הטהורה טמאה לקדש או שמא שהיד הטמאה שניה ועושה את חברתה שלישית לפסול את הקדש הא שלא בחבורין שלא נגעה טמאה בטהורה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ואפי' נגעה כבר הואיל ופירשה בשעה שנגעה טהורה בקדש לא טמאה טהורה את מקדש שבדרך זה אין לגזור לנגיעת טומאה זו וכן שבדרך זה אין אומרים שהיד הטמאה עושה לחברתה שלישית והעלו בה אף שלא בחבורין ומ"מ דוקא בשנגעה ידו הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה כפי' אחרון שפירשנו במשנתנו כך נראית שיטתם של גדולי הרבנים וקשה לדבריהם מהו שאמרו ולקדש מטביל את שתיהן שאם נגע בקדש בחבורין הרי נטמא הקדש ומאי מהניא תו טבילה והיה לו לומר ולקדש טמא ואם לא נגע עדין יטביל הטמאה ודיו שהרי אתה אומר אף בלא הטבלה שאין חברתה מטמאה בלא חבורין ואפשר שמ"מ מטביל את שתיהן לכתחלה ואין הדברים נראין שמשנתנו דרך תקנה היא שונה אותה ודרך מעלות כלו' שבתרומה אין צריך להטביל את שתיהן ובקדש צריך עד שאם לא הטביל מטמאה היא את חברתה לקדש ומתוך כך י"מ בחבורין שנו שכבר נגעה יד הטמאה בטהורה ואע"פ שלא נגעה בה בשעת נגיעת הטומאה ושפירשה בשעת נגיעת הקדש שמ"מ בנגיעתה עשאתה שלישי לפסול את הקדש ובדרך זה מטביל את שתיהן במ' סאה ואם לא הטביל טימא ובתרומה אף בנגיעתה לא טימאה את חברתה לענין שתהא צריכה טבילה אלא שלענין נטילה מיהא צריך כמו שכתבו גדולי המחברים הא אם לא נגעה אין צורך להטבלת הטהורה כלל אפי' לקדש וכן כתבוה גדולי המחברים וא"כ הם פסקו כרב שזבי שאמ' בחבורין שנו ואע"פ שנשארו בקושיא ומ"מ אנו פוסקין כקושיא של גמרא ואף שלא בחבורין טמאה ר"ל אע"פ שלא טמא יד הטהורה בשעת נגיעת הטמאה בטומאה או בשעת נגיעת הטהורה בקדש כפי' ראשון שפרשנו במשנתנו ומ"מ לשון חבורין אין מתישב יפה לפי' זה ויש לפרש בחבורי' שבשעה שנגעה ידו בטומאה היתה חברתה נוגעת בה הא לאו הכי אע"פ שנגעה אח"כ אין צריך טבילה לטהורה כלל והעלינו בה אף שלא בחבורין ר"ל אף בשלא נגעה הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה ואף זה כפי' ראשון שבמשנתנו ובלבד שנפרש דהוא הדין אע"פ שלא נגעה בשעת נגיעה בקדש ומ"מ לענין חבורי' נראה כפירוש זה ר"ל על שעת נגיעת הטומאה והוא הנראה מפני שהוא דומה לחבורין דעלמא כמו שאמרו במס' ע"ז ל"ז ב' שאם נגע טמא מת באדם אותו השני טמא טומאת ז' אם נטמא בחבורין כלו' שבשעה שהיה נוגע במת היה נוגע בחברו ובשלא בחבורין טומאת ערב:

5 ולענין ביאור הסוגיא הקשה אביי ממה שאמרו יד נגובה מטמאה את חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה ופי' הדברים שהידים שניות עד שיטול ולא יסיח דעתו מהם ואפי' סתם ידים ר"ל שלא ידע בהן בודאי שנטמאו ומ"מ בזו לא בסתם ידים היא אמורה להספיק להם בנטילה אלא בטומאה הצריכה להטבלת ידים כגון יד שנגעה בודאי בטומאת סופרים ואמ' יד נגובה כלו' שנגעה במשקין ונטמאו המשקין מטומאת סתם ידים שהן שניות ונעשו המשקין תחלה שכל הפוסל את התרומה כגון טומאה שניה מטמא משקין להיות תחלה מגזרת משקה זב וזבה כמו שביארנו במס' ברכות פרק דברים ונמצאת ידו טמאה עכשו טומאה שניה ודאית מחמת המשקי' להצריכה הטבלה במ' סאה ומ"מ נגובה היא עכשו ר"ל שאין בה משקה טופח מטמאה את חברתה לעשותה שניה כמותה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי אבל לא לתרומה ר' יהודה אומר לפסול ר"ל שמטמאה את חברתה לעשותה שלישית לפסול את הקדש במגעה לא שיהא אותו הקדש חוזר ופוסל אי אמרת בשלמא שלא בחבורין נמי היינו רבותא דנגובה אלא אי אמרת דוקא בחבורי' מאי רבותא דנגובה ולפי' ראשון יש לפרש בשלמא אי אמרת אפי' שלא בחבורין נמי מטמאה ר"ל אף כשאין יד טמאה נוגעת בטהורה בשעה שהיא נוגעת בקדש אנו אומ' שנטמא הקדש היינו רבותא דנגובה שלא תאמר זה שאנו מטמאין את הקדש בנגיעת טהורה אף שלא בחבור הטמאה דוקא בשהמשקה טופח עדין על הטמאה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ומפני שאנו חוששין שתהא חברתה נוגעת במשקה הטופח ותטמא עמה באותם המשקין ותעשה חברתה שניה מחמת המשקין הא כל שאין משקה טופח עליה אינה מטמאה קמ"ל נגובה כלו' שאע"פ שהיא נגובה בשעת נגיעה בקדש מטמאה דמעלה הוא דעבוד בה רבנן אלא אי אמרת דוקא בחבורין וטעמא מגזרה שמא יגע בטמאה לקדש מאי רבותא דנגובה וכי מפני שנתנגבה פקעה טומאתה והרי מחשש מגע יד הטמאה אנו מטמאין את הקדש ולא מצד טומאת הטהורה ולפי' אחרון שפירשנו בחבורין שבעוד שידו נוגעת בטומאה היתה חברתה נוגעת בה יש לפרש היינו רבותא שלא סוף דבר אם לא נגבה שנטמאה זו במשקין אלא אפי' בנגובה ואין בטהורה טומאת משקין מטמאה אלא אם דוקא בחבורין מה הועיל אם היא נגובה עכשו הרי מ"מ בשעה שנגעה במשקין אלו היתה חברתה מחברת עמה ולפי' גדולי המחברים שהזכרנו למעלה אין מתישב יפה היינו רבותא דנגובה ויש לדחק בשלמא אי אמרת שלא בחבורין כלו' שאפי' לא נגעה זו בחברתה נאמ' שהיא טמאה היינו רבותא דנגובה שלא סוף דבר בעוד שהמשקין לחים שיש לחוש שמא תפול צינורא מזו לזו אלא אף בנגובה אלא אי אמרת דוקא בשנגע ומטומאת מגע חברתה נגעו בה מאי ריבותא דנגובה הא ודאי בין לחה בין נגובה טמאה היא והיה לו לומר יד שנטמאת ואין לבי מתישב בה ומגדולי הראשונים שבגירונ"א כתבוה כדבריהם ופי' נגובה במי שהיו ידיו טמאות והטביל את האחת ואותה שלא הטביל הוא קורא נגובה ופי' אי אמרת בשלמא אפי' לא נגעו זו לזו טימא את הקדש אף בנגיעת הטהורה היינו ריבותא בנגובה שלימדנו לגזור בסוף טומאה בזו שהטביל אחת ונשארה האחרת טמאה שתהא אותה שלא הטביל גורמת טומאה לחברתה כתחלת טומאה ר"ל כשנטמאת האחת לבד שלא תאמר אין יד מטמאה חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגע היא מטמאה לשניה מאי ריבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדין היא בטומאתה כתחלת טומאתה שבשעת נגיעה ואף בתוספתא נראה כפי' זה והוא שאמרו שם בתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל אחת מהם ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות שהיה שהיד מטמאה את חברתה לטמא בקדש דברי ר' ור' יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והרי ודאי זו היא הבריתא שהביאו בסוגיא זו יד נגובה מטמאה את חברתה וכו' ולשון גדולי המחברים בזו נטמאת ידו אחת ונגע בה בידו השניה או ביד חברו פסל את השניה והרי היא כשלישי ואם היתה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חברתה וצריך להטביל את שתיהן לקדש אבל לתרומה נטמאת ידו אחת לא נטמאת חברתה ואפי' נגע בה כשהיא נגובה ואין צריך להטביל ידו שנטמאת אלא נוטלה ונוגע בתרומה הרי שהם מפרשין חבורים כדברי גדולי הראשונים ונגובה כפי' גדולי הרבנים ואין הדברים מתישבין:

6 מה שביארנו במעלת י"א שהאונן והמחוסר כפורים אף לאחר הבאת כפרתו צריכין טבילה לא נאמר אלא לאכילה אבל נוגעין הם בקדשי' קודם טבילה זו ומ"מ מחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו פוסל אף בנגיעה:

7 המשנה השניה חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה עברו הגתות והבדין הביאו לו חבית יין של תרומה לא יקבלה ממנו אבל מניחה לגת הבאה אבל אם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן כדי יין וכדי שמן המדמיעות נאמנין עליהן בשעת הגתות והבדים וקודם לגתות שבעי' יום אמר הר"ם פי' מה שייחד ארץ יהודה משאר ארץ ישראל לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנים בה הכותיים ולא היו יכולים לטהר שם שום דבר ולשמרו ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העמים ובארץ יהודה היו נאמנים בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור כשהי' אומר אדם זה היין טהור והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות כי לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר ולא שיקל בו ולא שיאמ' טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו ואינם נאמנין באמרם זה יין של תרומה טהור הוא אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרים כלם ומטהרין כליהם ועצמן כדי שיהיה מה שסוחטין מהענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהם מקילין בתרומה אינן שומרי' אותה שמור גמור ולפיכך אינן נאמני' ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהם לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחה לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהוא בספק ואמרו אבל מניחה לגת הבאה ר"ל בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן לפי שבאותה שעה הוא נאמן ואם אמ' לו הפרשתי בתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן וכיון שהוא נאמן במקצתה ר"ל אותו רביעית של קדש והעקר נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכלה שהוא טהורה ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם אבאר לך פירושם והוא כי המדומע כבר קדמו לך כלל משפטיו במס' תרומות וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם דמע בכאן רוצה בו שהם נאמנין באמרם אלו הקנקנים טהורי' אע"פ שהוא קודם לגתות ע' יום ובירושלמי אמרו קודחי' בהם את הדמע וענינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע ולשון התוספתא קודם לגתות ע' יום נאמנין על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה ובשעת הגתות והבדי' אף על התרומה אבל בבבלי ביאר שאינן נאמני' באמרם קנקן ריקן שהוא טהור לתרומה בשום פנים אפי' בשעת הגתות וכי מאמרם בזו המשנה נאמני' על כדי יין ושמן המדומעות רוצה בו המעורבות בלבד ואינו מענין הדמע שהוא התרומה וענין אותה התערובות כמו שזכרו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות ע' יום ומפני שכונתו היתה להוציא הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש והן נאמנין על טהרת הקדש כמו שהוא העקר ולפיכך היו נאמנין על אלו הקנקנים אפי' קודם לגתות ע' יום והוא הזמן שהעם מתחילים להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר ואלו הדינין כלם שאמרו נאמנין ואין נאמנין הם בעמי הארץ אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה ונסמוך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במס' דמאי ועוד יתבאר הכל במס' טהרות:

8 אמר המאירי חמר בתרומה וכו' שביהודה נאמנין וכו' והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר חמר בתרומה וכו' מתוך שהזכיר במשנה ראשונה מעלות שיש לקדש על התרומה הוא חוזר ומזכיר עכשיו מעלות שיש לתרומה על הקדש ואמר שנאמנין עמי הארץ כל השנה כלה על טהרת יינן ושמנן לענין קדשים כגון יינם לנסכים ושמנן למנחות שנאמנין לומר יין זה שמרתיו בטהרה וראוי לנסכים שמן זה שמרתיו בטהרה וראוי למנחות ומקבלין אותם מהם וכמו שפרשנו הטעם למעלה שאם תאמר אין נאמנין יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומה שאמר ביהודה וכו' הוא הדין שאף בני גליל נאמני' בכך אלא שאין בני גליל רשאין להביא את הקדש בירושלם שרצועה של כותיים מפסקת בין גליל לירושלם וארץ העמים טמאה ואע"פ שאמרו חבריא מדכן בגלילא ר"ל שמטהרין יינן לנסכים ושמנן למנחות ואם אינן רשאין להביאם לירושלם טהרתם למה מ"מ בטוחין הם שמא תתגלה להם דרך אחרת למהלך ירושלם שלא בדרך רצועה זו ומ"מ אף ביהודה לא היו נאמנים על התרומה ואין כהן חבר רשאי לקבלה שמא טמאה היא ואסורה לו אף בימי טומאתו ואע"פ שאומר שמרתיה בטהרה אינו נאמן ואין חוששין לאיבת עם הארץ שהרי רשאי ליתנה לכהן עם הארץ שכמותו:

9 ובשעת הגיתות והבדים נאמנין אף על התרומה שאם תרם את טבלו והביא חבית של תרומה לכהן חבר מקבל הימנו של יין בשעת הגת ושל שמן בשעת הבד ואינו חושש שמא נטמאת שבשעת הגתות והבדים הכל מטהרין את כליהם על פי חברים עברו הגתות והבדים חזרו עמי הארץ לטומאתם ישנה ואין כהן חבר מקבלה מהם ונותנה לכהן עם הארץ שכמותו אבל מניחה לגת הבאה כלו' שאם עם הארץ זה רוצה ליתנה על כל פנים לכהן חבר מניחה עם הארץ זה בביתו עד שנה אחרת לגת הבאה ומקבלה ממנו ואע"פ שמכיר בה שהיא ישנה שלא גזרו עליהם טומאה בשעה זו וכן שמתוך שנאמן על של עכשו נאמן על של אשתקד וי"מ אותה דוקא שנותנה לו בחזקת של עכשו ואין הדברים נראין כלל ואם אמר הפרשתי וכו' כלו' שהביא עם הארץ זה חבית של יין של תרומה לכהן חבר שלא בשעת הגתות ואמ' לו הפרשתי בתוך חבית של תרומה זו רביעית לוג קדש כלומר לנסכים ששערתי כשיעור תרומה שהייתי חייב להפריש ומצאתי בחבית זו באותו שיעור ועוד רביעית והפרשתי את החבית לתרומה ורביעית היתר שבו לנסכים שאני חייב להביא ועדין אותו רביעית בתוכו נאמן אף על התרומה ואף בשאר ימות השנה שמתוך שהוא נאמן על הקדש שבה נאמן אף על התרומה כדי יין וכדי שמן המדומעות ר"ל מדומעות בתרומה שהתרומה נקראת דמע כמו שאמרו מלאתך ודמעך מלאתך אלו בכורים ודמעך זו תרומה כגון שהיה כלי זה מלא יין ועדין לא ניטלה תרומתו ומתוך שהוא נאמן על תרומה שבו בשעת הגתות נאמן על הכלי ואפי' קודם לגתות ע' יום נאמנים על הכלים המוכנים להעמיד התרומה בתוכן ואע"פ שביין ושמן עצמן לא הקדימו להם נאמנות אלא דוקא שעת הגתות לבד כדים שאני שממהרין הם ומקדימין לטהר את הכלים ופי' בגמ' דדוקא שראינוהו יושב ומשמרו בחזקת טהרה להוציא ממנו נסכים שהם קדש על דרך זה הוא שנאמן על הקנקנים בשעת הגתות וקודם להם ע' יום אם ראינוהו משמר את הכלי על דעת טהרה זו אבל אם אין דעתו בחבית זו אלא לטהרת התרומה אפי' בעוד שהתרומה בתוכו אין נאמני' על הקנקנים ואפי' בשעת הגתות וכל שעורה ממנו התרומה הקנקן טמא ולא עוד אלא שי"מ שצריך הכהן המקבלה לערותה לתוך כליו ואין זה כלום שבעוד שהתרומה לשם מיהא הואיל ונאמן על התרומה נאמן על הכלי ואם היה שם קדש גמור נאמן אף על הכלי אף בכל השנה כל זמן שהקדש בתוכו ואם יצא ממנו אין נאמני' עליו אף בשעת הגתות:

10 ונמצא ביאור המשנה כדי יין וכדי שמן המדומעות בתרומה וגמר בדעתו על מה שבתוכן לקדש נאמן על הקדש ואגבו נאמן על התרומה ועל הקנקנים ונאמנותו על הקנקנים הוא ע' יום קודם הגתות ואם היה שם קדש ממש נאמנים על התרומה ואף כל השנה ואם היה בהם תרומה ואין שם גמר דעת לקדש אין נאמן על הקנקנים אף בשעת הגתות ר"ל שאם הם ריקנים אע"פ שנשתמש בהם קדש אין נאמני' ואף בשעת הגתות:

11 ולענין ביאור היינו סבורים במשנתנו דבכדים שיש בהם טבל קאמ' כלו' שלא תרם מיין ושמן שבתוכו שהתרומה נקראת דמע כמו שביארנו ונאמנים על הכדים לומר שלא נטמאו ונאמנות זו בשעת הגתות ובשעת הבדים וקודם להם ע' יום ובגמ' אמרו אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה כלו' אין עמי הארץ נאמנין על כליהם לומ' טהורים הם ולא על תרומתם לומר שמרתיה בטהרה ושאל קנקנים דמאי כלומר דאכתי תרומה פירושה שלא בשעת הגתות אבל קנקנים אי דקדש ר"ל שמלאים קדש כגון יין לנסכים הרי כל ימות השנה נאמנין על הקדש וודאי נאמנין אגבו על הקנקנים שגנאי הוא למזבח להיות באר שנואה ומימיה חביבין ואי דתרומה פשיטא דהא אפי' אתרומה גופה לא מהימן כדפירשנוה במתניתין ופירשוה בקנקנים ריקנים שכבר היו מלאים קדש והורקו ואין נאמנים בשום זמן מכל ימות השנה אף בשעת הגתות שאין בקדש חלוק בין שעת הגתות לשאר הזמנים ולימד שאע"פ שאלו היה קדש בתוכם היה נאמן על הקנקנים עכשו מיהא שאין קדש בתוכם אינו נאמן על הקנקנים וכן בקנקנים מלאים תרומה ובשעת הגתות דאע"ג דאתרומה מהימן לא מהימן אקנקנים ואין אומרים מגו דמהימן וכו' אלא בקדש ומטמאי' את הכלי' וצריך הכהן לדעת קצת לערות לקנקן טהור שלו ועל הדרך שאמרו לגין טמא ומשקין שבתוכו טהורין והקשה מדקאמר במתני' כדי יין וכדי שמן המדומעות וקס"ד מדומעות בתרומה ר"ל שיש בתוכן תרומה ונאמנין עליהם בשעת הגתות וקודם להם ע' יום אלמא דקנקנים דתרומה נאמנים עליהם בשעת הגתות וקודם להם ע' יום ופרשוה במדומעות דקדש ושאל ומי איכא דמוע לקדש כלו' שאין לשון דמוע נופל אלא על מה שחובה עליו להפריש כגון תרומה ותירץ שהוא בודאי קורא לה מדומע משום תרומה שבו ומ"מ איירי במטהר טבלו לנסכים כלו' שגמר בדעתו ליטול ממנו נסכים והוו ליה מלאים דקדש ומגו דמהימן אקדש נאמן אכדים ושמא תאמר מאי איריא שעת הגתות אף כל ימות השנה כן וכמו שאמרו ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן אף על התרומה אף כל השנה וודאי הוא הדין אקנקנים שמא לא נאמ' כן אלא לתרומה אבל אקנקנים דוקא בשעת הגתות או שמא התם בשהפריש לגמרי והוה ליה קדש גמור אבל זו אינה אלא שטיהר טבלו על דעת כך כלומר שגמר בדעתו כן ואם רצה לחזור חוזר ודיו שנאמינהו על הכלים בשעת הגתות ובע' יום הסמוכין להם ונמצא פי' משנתנו על הדרך שכתבנוהו וענין ע' יום הוא מפני שדרך לטרוח בכלים של יין ע' יום קודם לגתות וכן בשל שמן: