מאירי על חגיגה ט״ז

1 המשנה השניה יוסי בן יועזר אומ' שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומ' לסמוך יהושע בן פרחיה אומ' שלא לסמוך נתאי הארבלי אומ' לסמוך יהודה בן טבאי אומ' שלא לסמוך שמעון בן שטח אומ' לסמוך שמעיה אומ' לסמוך אבטליון אומ' שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי הלל אומ' לסמוך שמאי אומ' שלא לסמוך הראשונ' היו נשיאים והשניי' אבות בית דין אמר הר"מ פי' אמרו כי אמרם יצא מנחם ר"ל יצא מבית המדרש לעבודת המלך ולא שמענו לו דעת בסמיכה בי"ט ופסק ההלכה מביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בי"ט וסומכין עליהם:

2 אמר המאירי יוסף בן יועזר וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר אם סומכין בקרבן הבא בי"ט אם לאו ואמ' שנחלקו על זה חכמי הדור בזמן בית שני והזכיר במשנה זו ה' זוגות של תלמידי חכמים ולא היו כלם בדור אחד אלא זוג זוג היו דור אחר דור כמו שיתבאר במשנת חסידים והוא שאנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא מצאנו לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו אבל לאחריו היו נשיא הממונה בדור וראש ישיבה ר"ל אב בית דין בני זוגות לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם ותחלת הנהגה זו היו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן ואחריהם יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שקבלו מהם ואחריהם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וג' זוגות אלו אותם שהוזכרו ראשונה והם יוסף בן יועזר ויהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי היו נשיאים ושניים שלהם ר"ל בני זוג שלהם והם יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי ושמעון בן שטח היו אבות בית דין ונמצא שבזוגות אלו הנשיאים אמרו שלא לסמוך ואבות בית דין לסמוך ואחריהם באו שמעיה ואבטליון והיו ג"כ שמעיה נשיא ואבטליון אב בית דין ואחריהם הלל ושמאי ונתמנו תחלה הלל ומנחם והיה מנחם שהוא אב בית דין מסכים עם הלל שנתמנה נשיא ולא נחלקו ויצא מנחם ופירשו בגמרא שיצא לעבודת המלך והוקבע שמאי במקומו וחזר המחלקת ונמצא שבשני זוגות אלו הוחלפה השטה שהנשיאים אמרו לסמוך ואבות ב"ד שלא לסמוך ומתוך שרצה להזכיר תחלה בכלם הנשיאים לא חשש להזכיר כל אותם שאמרו שלא לסמוך תחלה על הסדר ומזמן הלל ושמאי ואילך לא הזכירו מחלקת בכך מפני שהוקבעו דברי ב"ה ולא עוד אלא שאחר דורו של הלל הגיע דורו של רבן יוחנן בן זכאי וכבר היה החרבן בימיו וענין מחלקתם הוא שהראשונים היו אומרים שכל הקרבנות הקרבים בי"ט כגון שלמי חגיגה לדברי הכל או עולות ראיות לדברי ב"ה כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו אין סומכין עליהם שהסמיכה אסורה משום שבות שהרי בשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כוחו הוא צריך והיא כעין רכיבה ואע"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מגזרת לאו והוא חתוך זמורה ועוד שהרי סמיכה מדברים שהיה אפשר לעשותן מערב י"ט והוא אינו סובר תיכף לסמיכה שחיטה והאחרונים היו אומרים דתיכף לסמיכה שחיטה ועוד שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכן הלכה:

3 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

4 אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם וכן אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ואם נהרג הנדון על פיהם שוב אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ מה ת"ל נפש בנפש ללמד שאין נהרגין אא"כ נגמר דינו קודם שהוזמו:

5 אע"פ שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא והלא נשיא היה לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו' שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:

6 כבר ביארנו שהסמיכה מחמת סרך רכיבה אסרה מי שאסרה ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ למדנו שסמיכה בלא מצוה אסורה נמצא שלא מקום רכיבה בלבד נאסר להשתמש בה אלא אף צדדין כגון צדי בהמה המשופעים מגב השדרה לכאן ולכאן וכ"ש על ראש הבהמה שהוא מקום סמיכה שהרי הוא שוה לגב הבהמה הוא שאמרו כל דלהדי גבא כגבא דמי אבל צדי צדדין והוא כנגד שפוע הצואר מותר וכבר הארכנו בה באחרון של שבת:

7 סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד שלדעת חכמים אין סומכות ולדעת ר' יוסי סומכות רשות ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל אף בקרבן שלהם בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ואם באו לסמוך מוחין בידם ואעפ"כ אין שאר מצות עשה שהזמן גרמא בדין זה שהסמיכה יש בה חשש זלזול בחשש מלאכה ר"ל חתוך זמורה ושלא במקום מצוה כגון נשים מוחים בידם הא שאר מצות שאין בהן חשש זלזול כגון לולב וסכה אם באו לקיימן מותר ומ"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות וכן המנהג וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות ואף לדעת שאסרו בסמיכה מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין קרבנו וסמך קרבנו ולא קרבן חברו אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס' תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמ"מ כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו' ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה וכבר ביארנו מענין זה במס' ראש שנה ג"כ:

8 לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי הוא שהיה ביניהם מי שהיה מפרש במשנתנו שאותן שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן ומפרשים משנתנו בשלמי חגיגה ומפני שלא נאמרה סמיכה בתורה בשלמי' אלא בשלמי נדבה והיו אומרים שלא ללמוד שלמי חובה משלמי נדבה ולמד ר' יוחנן שלא אסרוה אלא בי"ט ומשום שבות וכן מה שהקשו על מה שאמרו סמיכה בכל כחו בעינן משמועת בני ישראל סומכין וכו' פירושו ואין בנות ישראל סומכות אף בקרבן שלהן ולר' יוסי סומכות רשות בקרבן שלהן והוה ליה רשות דמצוה ואין מוחין בידן הא בקרבן בעליהן כלהן מודו דאף רשות דמצוה ליכא אלא שלר' יוסי מיהא אין מוחין בידן ומה שאמר והיה לנו עגל לא של נשים היה אלא של בעליהן וסמכו עליו נשים כדי לעשות להן נחת רוח והיה ר' יוסי מביא ראיה לדבריו מן המעשה לומר דבשלמא אי שייכי נשים בסמיכה מיהא בדידהו מתורת רשות היינו דאיכא למיחש בקרבן בעליהן לנחת רוח אע"ג דאפי' רשות דמצוה ליכא גביהו וכדקאמר לא מפני שסמיכה בנשים כלו' לא מפני שאף סמיכת רשות תהא להן בה סרך מצוה בקרבן בעליהן אלא שמ"מ הואיל והורגלו בסמיכה הם סבורות שאף בקרבן בעליהן תהא להן סרך מצוה אלא אי אף בדידהו ליכא סרך מצוה כלל ולא הורגלו בכך מאי נחת רוח איכא בקרבן הבעלים ולא שיהא המעשה כנגד דבריו של ר' יוסי שאם כן היה לן לשאול מעשה לסתור אלא דהכא קרבן בעלים היה כדקאמר והיה לנו ואמר וסמכו עליו נשים לשון רבות שלא להזכיר אשתו בהדיא ודרך פרסום וחוזר ומקשה לדידיה דאמר סמיכה בכל כחו וא"כ הני נשי בכל כחן סמכו ומאחר שאין סמיכה בנשים אינה סמיכה כלל לצאת בה ידי סמיכה בקרבן שלנו וא"כ הויין להו משתמשות בבהמת קדשים שלא למכשירי עבודה ומשום נחת רוח דנשים שרינן עבודה בבהמת קדשים ותירץ דאמרינן להו אקפן ידיכו כלו' שיסבו ידיהם על הבהמה ולא בכל כחן ואפילו בכי הא אסר תנא קמא דר' יוסי דילמא אתי למעבד בכל כחן והקשה אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי דליתה לסמיכה כלל כלומר ואין יוצאי' בה ידי סמיכה אלא ודאי סמיכה גמורה עשו אלא שאינה צריכה כל כחו ומ"מ הלכה דכל כחו בעינן: