חדושי הלכות על קידושין י״ג

1 גמרא אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקה הוי קדושין כו' לאו מדיוקא דלא רצתה קאמר הא אשתיקה דהא מרישא איכא לדיוקי בהיפך רצתה דאמרה אין הא אשתיקה לא אלא דה"ק לפום סברא דהשתא דלא אמרינן הכא אין שקלי ודידי שקלי א"כ כמו דלעיל קדשה בפקדון דאמרינן דאשתיקה הוה קדושין בשעת מתן מעות ה"נ הכא גבי קדשה בחוב ומש"ה פריך ניתני כי התם ובת"י כתבו ק"ק דהל"ל רצתה דאשתיקה לא רצתה דאמרה לא כצ"ל ולולי דבריהם היה נראה דרצתה לא משמע דאשתיקה אלא דמשמע אמרה אין אבל לא רצתה איכא לפרושי שפיר דלא אמרה רצתה והיינו דאשתיקה וכדמסיק הכא ולעיל וק"ל:

2 שם קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה א"ל כי תניא ההיא בחליפין כו' אין להקשות לפי מה שפי' התוס' לעיל דחליפין אינו קונה באשה משום דאשה בפחות מש"פ לא מקניא ול"ג נפשה והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון ובפחות מש"פ לא אקרי כסף עכ"ל וה"נ נימא הכי בשדה די"ל אע"ג דבשדה כתיב כסף לא אימעט חליפין מדלא איקרי כסף דהא בבועז נחלת קרקע היה וגלי לן קרא דנקנה בחליפין דכתיב ושלף איש נעלו אבל גבי אשה אתי כסף שפיר למעט חליפין דלא ילפינן בג"ש מקיחה אלא לענין כסף כמ"ש התוס' לעיל:

3 שם ואימא עד דעביד לכולהו לא ס"ד דכתיב כי מפני אלה אבלה כו' וכיון דע"כ על כן תאבל הארץ אאלה לחוד נמי קאי אית לן למימר דגם דגי הים יאספו נמי אאלה קאי וק"ל:

4 תוס' ד"ה האשה שהביאה כו' ומי קרבה והתניא כו' אלמא משמע דאפילו בדיעבד כו' עכ"ל הכי משמע להו מדמשני לעיל מיניה בשקרבה ופריך עלה ומי קרבה כו' ואי למצוה קאמר ולא לעכב אכתי לימא כשקרבה כ"כ התוספות בפ' תמיד נשחט אבל בתוס' דפ"ק דזבחים ורפ"ק דמנחות כתבו דאפילו דיעבד קאמר מדמשני שאני עולת מצורע כו' ש"מ דבעלמא אפילו דיעבד לא עכ"ל והתוס' דהכא סתמו בדבריהם המשמעות וסמכו עצמם דתרוייהו איתנהו וק"ל:

5 גמרא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב כו' פרש"י ומלתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל עכ"ל ויש לדקדק מההיא דפרק שבועת הדיינין כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו ובאלה ממנו ומכל העולם שנאמר אלה וכחש וכתיב על כן תאבל הארץ וגו' והכא מוכח דלא קאי רק אפרצו לחוד מדכתיב פרצו בלא וי"ו וי"ל דלא קאמר דקאי אפרצו לחוד ולא אאינך דכתיבי בקרא אלא דקאי אפרצו בלחוד וה"ה אכל חדא וחדא מנייהו אלא דה"ק אילו הוה כתיב ופרצו ה"א דאכולהו ביחד קאי וכן נראה לפרש מדברי התוס' שם ובהכי ניחא דלא קאמר אלא מי כתיב ופרצו דודאי תירוץ קמא דאאלה לחוד נמי קאי ויש לדקדק מי הכריח למדרש כן מפרצו הא מפורש בהאי קרא ונאוף דהיינו א"א כדכתיב ואיש אשר ינאף את אשת איש ועלה קאי נמי על כן תאבל הארץ וגו' וי"ל דניאוף לא משמע אלא המנאף במזיד אבל ע"י הני שאינן יודעין בטיב גיטין וקדושין הן שוגגין באיסיר א"א לא הוה בכלל ונאוף ואתא קרא דפרצו לרבות בכה"ג נמי דקאי עלה על כן תאבל הארץ וק"ל:

6 תוס' בד"ה מלוה הכתובה כו' שלא היו יודעים כו' אם לא שנתחייבה התורה כו' עכ"ל מת"י דקשה להו לפירש"י דהא ערכין קרי ליה התם מלוה הכתובה בתורה אע"ג דע"י מעשיו באו עכ"ל ודו"ק:

7 בד"ה אמר רב פפא כו' דלענין יורשים עשאום כמלוה בשטר כו' עכ"ל הלשון מגומגם קצת דמאי עשאום דהא לענין יורשים מדינא אוקמא אדאורייתא כיון דשיעבודא דאורייתא ולענין לקוחות עבוד רבנן תקנתא משום דלית ליה קלא וק"ל:

8 בד"ה אלא מיתת כו' וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב א"א כו' אצטריך קראי כו' עכ"ל לכאורה ה"ה בהיפך אחרי שראינו שאסר הכתוב בעריות אצטריך הכא להתיר בא"א וכן מוכח קצת בשמעתין מהא דפריך והא עריות דאסר להו ולא שרי להו ואין להקשות דהיאך נילף מעריות לאיסורא והא ה"ל שני כתובים ואין מלמדין די"ל דאיכא בהו שום צריכותא וכה"ג כתבו התוספות בפרק מי שאחזו בד"ה וגמרינן מינייהו כו' ע"ש אבל הוא דחוק והנראה דר"ל דסוגיא דהכא מעיקרא לא אסיק אדעתיה שיש שום קרא להיתר בא"א ושום קרא לאיסור בעריות ולכך פריך הכא אי סברא הוא להתיר בא"א והא עריות דאסרינן להו מסברא עד דמסיק מקרא דפן ימות וגו' גמרינן להיתר והשתא אחרי שראינו להיתר הכא בא"א קמצריך התם קראי לאיסורא דלא נילף מא"א כו' ואין להקשות לפי האמת דהתם דכתיבי קראי בעריות נימא מדאיצטריך קרא בעריות לאיסורא נימא בא"א מותר ול"ל קרא להתיר בא"א דקושטא דכן הוא וקרא דגבי א"א פן ימות וגו' לאו יתירא הוא אלא ממילא משתמע מיניה א"א להיתרא ותו לא מידי וק"ל:

9 בד"ה לכ"ע בעשה כו' שתתיר מיתה בק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר כו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב דאיכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית תאמר במיתה שאין מוציאה בשפחה כנענית שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם וגו' ואפשר לתרץ הך קושיא דמצינן למימר יוכיח מחליצה שאינה מוציאה בשפחה כנענית ומותרת לכ"ע ותו איכא למידק נימא דיו אסוף דינא דלא מפרך ק"ו כו' מה להלן כשאין לה בנים אף כאן כשאין לה בנים עכ"ל ואני אומר דאיכא למיעבד ק"ו לעלמא מיבם ולא מיתה מגט והכי עבדינן ליה ומה יבם שאינה מותרת ע"י גט הותרה ע"י מיתה לעלמא שהותרה ע"י גט אינו דין שהיא מותרת ע"י מיתה דהשתא ליכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית כו' דהא לא ילפינן כלל מיתה מגט אלא לעלמא מיבם וליכא נמי דיו אסוף דינא ואע"ג דאיכא דיו אתחילת דין אין לחוש בו ותו לא מידי ודו"ק:

10 בד"ה מדאמר רחמנא כו' וי"ל א"כ ה"ל למכתב כו' אלמנה וגרושה וגו' בפרשת יבמין עכ"ל כיון דבחד קרא כתיבי ה"ל למכתב כולהו בפרשת יבמין אגב אלמנה דלא שריא לכ"ע בלא יבמין אלא לכ"ע דיבמין אבל גרושה וחללה ודאי דאשכחן שפיר דשריא לכ"ע אף בלא יבמין ואין להקשות דהיאך איכא לאשכוחי דאחיו מאביו של כ"ג ישא גרושה וחללה דאסור בהן דדוחק להעמיד שנשאן באיסור י"ל כגון דאביו של כ"ג נשא אחת מפסולי כהונה והוליד אחיו של כ"ג ממנה דה"ל אח זה של כהן גדול חלל ושרי בגרושה וחללה וכשמת נפלה לפני אחיו כ"ג וק"ל:

11 בפרש"י בד"ה לכולי עלמא בעשה ויצאה וגו' ולא על ידי מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת כו' עכ"ל ר"ל דכל הענין לא מדבר אלא בזו שנשאת לאחר ע"י גרושין של ראשון והוא כמו א"נ ודו"ק: