חדושי הלכות על קידושין ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור קידושין ה׳
1 וּמִנַּיִן שֶׁאַף בִּשְׁטָר? וְדִין הוּא: וּמָה כֶּסֶף, שֶׁאֵין מוֹצִיא – מַכְנִיס, שְׁטָר, שֶׁמּוֹצִיא – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּכְנִיס?
2 מָה לְכֶסֶף, שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. תֹּאמַר שְׁטָר, שֶׁאֵין פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״!
3 אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה: מָה יְצִיאָה בִּשְׁטָר – אַף הֲוָיָה נָמֵי בִּשְׁטָר. וְאַקֵּישׁ נָמֵי, יְצִיאָה לַהֲוָיָה: מָה הֲוָיָה בַּכֶּסֶף – אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף!
4 אָמַר אַבָּיֵי: יֹאמְרוּ: כֶּסֶף מַכְנִיס, כֶּסֶף מוֹצִיא, סָנֵיגוֹר יֵעָשֶׂה קָטֵיגוֹר? אִי הָכִי, שְׁטָר נָמֵי יֹאמְרוּ: שְׁטָר מוֹצִיא, שְׁטָר מַכְנִיס, קָטֵיגוֹר יֵעָשֶׂה סָנֵיגוֹר?
5 מִילֵּי דְּהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד וּמִילֵּי דְּהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד. הָכָא נָמֵי, הַאי כַּסְפָּא לְחוֹד וְהַאי כַּסְפָּא לְחוֹד! טִיבְעָא מִיהָא חַד הוּא.
6 רָבָא אָמַר: אָמַר קְרָא: ״וְכָתַב לָהּ״ בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. וְאֵימָא: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת – וְאֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת בִּכְתִיבָה! הָא כְּתִיב ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ מַקִּישׁ וְכוּ׳.
7 וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בְּגֵירוּשִׁין מְמַעֵט גֵּירוּשִׁין, קָאֵי בְּגֵירוּשִׁין וּמְמַעֵט קִידּוּשִׁין?!
8 וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִדְרָשָׁא אַחֲרִינָא, שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף מְנָא לֵיהּ? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
9 וְרַבָּנַן, הַאי ״כְּרִיתֻת״, מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ,
10 כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. ״כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.
11 וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? מִכָּרֵת כְּרִיתֻת קָא נָפְקָא לֵיהּ. וְרַבָּנַן? כָּרֵת כְּרִיתֻת לָא מַשְׁמַע לְהוּ.
12 חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי תֵּיתֵי? לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּשְׁטָר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֲנָאָתָן מְרוּבָּה.
13 לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּבִיאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קִנְיָנָן מְרוּבֶּה.
14 לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּכֶסֶף, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כׇּרְחָהּ.
15 וְכִי תֵּימָא כֶּסֶף נָמֵי בְּעַל כׇּרְחָהּ, בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה – בְּאִישׁוּת מִיהָא לָא אַשְׁכְּחַן.
16 אָמַר רַב הוּנָא: חוּפָּה קוֹנָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה – קוֹנֶה, חוּפָּה שֶׁמַּאֲכֶלֶת בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה?
17 וְכֶסֶף אֵינוֹ מַאֲכִיל? וְהָאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ״, וְהַאי ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא״.
18 וּמַה טַּעַם אָמְרוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ וְתַשְׁקֶנּוּ לְאָחִיהָ וְלַאֲחוֹתָיהּ.
19 אֶלָּא פְּרֵיךְ הָכִי: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר – קוֹנֶה,
20 חוּפָּה שֶׁגּוֹמֶרֶת – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה? מָה לְכֶסֶף, שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בִּיאָה תּוֹכִיחַ.
21 מָה לְבִיאָה, שֶׁכֵּן קוֹנָה בִּיבָמָה. כֶּסֶף יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁקּוֹנִין בְּעָלְמָא וְקוֹנִין כָּאן, אַף אֲנִי אָבִיא חוּפָּה שֶׁקּוֹנָה בְּעָלְמָא, וְקוֹנָה כָּאן.
22 מָה לְצַד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן הֲנָאָתָן מְרוּבָּה. שְׁטָר יוֹכִיחַ. מָה לִשְׁטָר, שֶׁכֵּן מוֹצִיא בְּבַת יִשְׂרָאֵל. כֶּסֶף וּבִיאָה יוֹכִיחוּ.
23 וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁקּוֹנִין בְּעָלְמָא וְקוֹנִין כָּאן – אַף אֲנִי אָבִיא חוּפָּה, שֶׁקּוֹנָה בְּעָלְמָא וְקוֹנָה כָּאן.
24 מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כׇּרְחָהּ. וְרַב הוּנָא – כֶּסֶף מִיהָא בְּאִישׁוּת לָא אַשְׁכְּחַן בְּעַל כׇּרְחָהּ.
25 אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת בַּדָּבָר. חֲדָא, דְּ״שָׁלֹשׁ״ תְּנַן וְ״אַרְבַּע״ לָא תְּנַן.
26 וְעוֹד: כְּלוּם חוּפָּה גּוֹמֶרֶת אֶלָּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין, וְכִי גָּמְרִינַן חוּפָּה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין מֵחוּפָּה שֶׁעַל יְדֵי קִידּוּשִׁין?
27 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא דְּקָאָמְרַתְּ ״שָׁלֹשׁ״ תְּנַן וְ״אַרְבַּע״ לָא תְּנַן – תַּנָּא מִילְּתָא דִּכְתִיבָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּלָא כְּתִיבָא בְּהֶדְיָא לָא קָתָנֵי.
28 וּדְקָאָמְרַתְּ ״כְּלוּם חוּפָּה גּוֹמֶרֶת אֶלָּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין״ – רַב הוּנָא נָמֵי הָכִי קָאָמַר: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר אַחַר כֶּסֶף – קוֹנֶה, חוּפָּה שֶׁגּוֹמֶרֶת אַחַר כֶּסֶף – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה?
29 תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בְּכֶסֶף? נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה, וְאָמְרָה הִיא: ״הֲרֵינִי מְקוּדֶּשֶׁת לְךָ״, ״הֲרֵינִי מְאוֹרֶסֶת לְךָ״, ״הֲרֵינִי לְךָ לְאִינְתּוּ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
30 מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: טַעְמָא דְּנָתַן הוּא וְאָמַר הוּא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה לוֹ וְאָמְרָה הִיא – לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. טַעְמָא דְּנָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – הָווּ קִידּוּשִׁין!
31 רֵישָׁא דַּוְקָא, סֵיפָא כְּדִי נַסְבַהּ. וְתָנֵי סֵיפָא מִילְּתָא דְּסָתְרָא לַהּ לְרֵישָׁא?
32 אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – פְּשִׁיטָא דְּהָווּ קִידּוּשִׁין. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנָּתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, וְלָא הָווּ קִידּוּשִׁין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – מְקוּדֶּשֶׁת. נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – סְפֵיקָא הִיא וְחָיְישִׁינַן מִדְּרַבָּנַן.
33 אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּקִידּוּשִׁין, נָתַן לָהּ כֶּסֶף וְשָׁוֶה כֶּסֶף וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת״, ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. ״הֲרֵינִי אִישֵּׁךְ״, ״הֲרֵינִי בַּעְלֵיךְ״, ״הֲרֵינִי אֲרוּסֵיךְ״ – אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ.
34 וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין, נָתַן לָהּ וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְשׁוּלַּחַת״, ״הֲרֵי אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת״, ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. ״אֵינִי אִישֵּׁךְ״, ״אֵינִי בַּעְלֵיךְ״, ״אֵינִי אֲרוּסֵיךְ״ – אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ.
35 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת, הָוְיָין יָדַיִם?
36 וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְהָוֵינַן בַּהּ: וְדִילְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר? וְאָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. טַעְמָא דִּנְזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, הָא לָאו הָכִי – לָא!
37 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״לִי״. אִי הָכִי, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? הָנֵי
פירוש חדושי הלכות על קידושין ה׳
1 גמרא ומה כסף שאין מוציא כו' מה לכסף שכן פודין בו הקדש כו' ובהאי ק"ו נמי ומה ביאה שאין מוציא מכניס כו' נמי ליכא למילף שטר דמה לביאה שכן קונה ביבמה ועוד דלא שייכא ביאה ביציאה כמ"ש התוס' לקמן ופירכא דלא שייכא לא פרכינן לה ובת"י הקשו אהאי קל וחומר דקאמר תלמודא אמאי לא קאמר חליצה תוכיח דמוציא ואינו מכניס וק"ל:
2 תוס' בד"ה ומנין שאף בשטר כו' שאינה נקנית בזה הענין שהבעל כותבו עכ"ל כצ"ל:
3 בד"ה שכן פודין כו' מה לקרקע שכן קונין מטלטלין כו' מה למטלטלין שכן פודין כו' עכ"ל ומתרוייהו במה הצד ליכא למילף דאית בהו מה הצד כל דהו שכן הנאתן מרובה כדלקמן וק"ל:
4 בד"ה שכן ישנן בע"כ כו' כסף באמה העבריה וקשה לר"ת אם זה כו' הלא האב מקדש בתו קטנה בכסף בע"כ כו' עכ"ל חסר מדבריהם פ"ה באמה עבריה בע"כ שהאב מוכרה כו' והקושיא לפ"ה דקאמר רב הונא דכסף באישות מיהת לא אשכחן וליכא בהו צד השוה ויליף חופה מינייהו דלא הל"ל הכי דהא לפ"ה ודאי דאשכחן באישות שהאב מקדש בתו קטנה בע"כ והכי הל"ל כסף באישות בעלמא לא אשכחן וליכא צד השוה שבהן שישנן בע"כ ושפיר איכא למילף חופה מינייהו אבל הכא דבעי למילף כסף מביאה ושטר ניחא ליה גם לפ"ה הא דקאמר כסף באישות מיהת לא אשכחן כלל בע"כ אפילו באב מקדש בתו קטנה דהא אכתי לא פסיקא לן קידושי כסף כלל אבל לפר"ת דאיתא בע"כ באמה עבריה ע"י יעוד אבל האב מקדש בתו קטנה לא מקרי כלל בע"כ ניחא דקאמר נמי רב הונא סתם דבאישות לא אשכחן בע"כ וכתבו לפי' ר"ת דאמה עבריה בע"כ היינו ע"י יעוד לא תקשי ליה מהא דאמר לקמן בסמוך ולקמן לרב הונא דבאישות לא אשכחן הא אשכחן ליה באישות ע"י יעוד דמ"מ בתחלה לא כו' ואין זה מקרי באישות והדברים ברורים למבין וק"ל:
5 בא"ד ויש מיישבים פ"ה כו' אבל קדושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה כו' ולא חשיב ע"כ עכ"ל בפ"ה שלפנינו לא פירש כן אלא דאב המקדש בתו קטנה מקרי בע"כ כמ"ש לקמן כסף באישות כו' ואפילו הכי קונה כאן ואף ע"כ כגון אב מקבל קדושין לבתו קטנה כו' אלא דר"ל דיש ליישב פ"ה בהא דמכירת בתו לאמה מקרי בע"כ ואפילו הכי קאמר שפיר באישות סתם דלא אשכחן דבאב מקדש בתו קטנה לאו בע"כ הוא כיון דלאו חוב הוא לה ודו"ק:
6 ודע כי לפירוש רבינו תם יש לדקדק דסתמא דתלמודא פריך הכא כדבעי למילף כסף משטר וביאה דבאישות לא אשכחן ולקמן גבי הא דבעי למילף חופה מבינייהו לא פריך ליה סתמא דתלמודא אלא רב הונא פריך ליה ולפ"ה יש ליישב קצת ואחר העיון ראיתי בדברי הרא"ש ליישב זה גם לפירוש ר"ת ע"ש וק"ל:
7 בד"ה חופה כו' וא"ת לדידן דאמר דחופה כו' וי"ל דלא מצי לאוכוחי כו' ומאי אולמיה וכו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב למאי דלא אסקי התוס' אדעתייהו הך סברא דמאי אולמיה האי כסף כו' תקשי להו גם לרב הונא דאדרבה נימא להיפך הק"ו וכיון דסתרי אהדדי כל חד תיקום אדוכתיה כו' ע"כ תוכן דבריו ונראה ליישב דרב הונא ס"ל דהך מלתא דחופה דגומרת עדיפא ליה מתחלת הקנין דאיתא בכסף ולכך מסברא ליכא לאפוכי הק"ו אבל לדידן ע"כ הא ליתא דהא החופה גומרת ולא קניא ואם כן אית לן למילף בק"ו שהכסף שקונה יהיה גומר ועוד הקשה מהר"י אב"ן לב דמאי תירצו ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף דהא אכתי איכא למילף בק"ו דכסף אחר שטר גומר בק"ו ומה חופה שאינו קונה גומר אחר שטר כסף שקונה אינו דין שיהיה גומר אחר שטר ונראה די"ל כיון דכסף ושטר שוין הן בתחלת הקנין כמו דנימא מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף נימא נמי מאי אולמיה האי שטר מהאי כסף אבל בחופה דקאמר שתקנה היינו שגומרת אף בתחלה ותדע דכן הוא דאל"כ לרב הונא מאי אולמיה האי חופה מהאי חופה ואין להקשות דא"כ היאך יליף רב הונא חופה שגומרת בתחלת הקנין מכסף שאינו אלא קונה ונימא דיו לבא מן הדין כו' די"ל דלענין קונה תחלה בחופה לא צריך ק"ו דגומרת עדיפא ליה לרב הונא כמ"ש לעיל וכיון דגומרת ע"כ דהיא קונה נמי וכיון דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו ונימא דגומרת אף בתחלה וצ"ע בכל זה ודו"ק:
8 בד"ה הא נתן הוא כו' מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא כו' עכ"ל עיין בזה באורך בר"ן:
9 בד"ה הא לאו כו' והתם דקאמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות כו' עכ"ל ר"ל לפי קושייתם דלא הוה אהא ידים כלל וע"י שנזיר עובר לפניו הוה ידים שאין מוכיחות והיינו כפי אית דגרסי שכתבו התוס' לקמן דהמתרץ אוקי לה הכי בריש מסכת נזיר ותירוצם הכא הוא בעצמו כפי גרסת היש ספרים דכתבו התוס' לקמן בנזיר עובר לפניו הוה ידים מוכיחות ואהא משמע ליה ידים ומיהו שאין מוכיחות הויין וכדמסיק בשמעתין וק"ל:
10 בד"ה הכא כו' ושמואל סבר כרבנן כו' עכ"ל ליכא התם בהדיא דשמואל סבר כרבנן אלא דהכי איתא בפרק כל הגט דאמר שמואל גבי כותב טופסי גיטין דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא קאמר נמי דיניח מקום ודין דיהוי ליכי מנאי וכ"ה בר"ן: