חידושי רמב"ן על שבת ע״ד

1 שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. יפה פירש רש"י ז"ל דלעולם במקדש הוי ומחייב עלי' אבל מאחר שהוא בכלל בורר ויפה כת בורר מכותש כי הכל בוררין ואין הכל כותשין לפיכך מנו בורר ולא כותש וקרוב לזה פר"ח ז"ל שאמר אף על גב דכתישה מלאכה הוא האי דלא חשיב בהדי אבות משום דלא חשיבא שלא כל אדם אוכל בכתישה לפיכך אינה אלא כתולדה ע"כ ואף על פי שאמרו בר"פ הזורק שבת צו: דהך דהוה במשכן חשוב וקרי לי' אב, שאני כתישה שישנה בכלל חברותי'. ורבינו תם ז"ל נדחק בה, ופי' וליחשוב נמי כותש שהיו כותשין שעורים לנסיוני דתכלת שטומנין אותו בתוך פת של שעורים ואופין אותו אם נשתנה פסול ואם למעליותא נשתנה כשר וקסלקא דעתך שאין אופין פת אלא בכתישה ופריק הכי כמה עניים אוכלין פיתן שלא בכתישה ולא היו כותשין ג"כ במשכן. וקשיא לי' הא דאר"פ שביק תנא דידן בשול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה אלמא אפייה ליתי' במשכן ופריק ה"ק שביק תנא דידן בישול שהוא מן המלאכות הצריכות מחמת עצמן ונקט אופה שאינו אלא בשביל נסיון תכלת. ואין הפי' הזה נכון אצלי, לפי שלא נאמר נסיון זה במנחות אלא בלוקח תכלת צבוע ומשום חששא דקלא אילן ובמשכן הן עצמן צובעין אותו כדתנן עג. והצובע ועוד שאלו היו אופין במשכן כלל היו מונין אבות מלאכות ארבעים שאף על פי שאופה ומבשל שוין אינן לגמרי דבר א' עד שלא ימנו שתיהן ויותר הי' ראוי למנותן שתים מבורר וממרקד וזורה:

2 וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום, אלא אמר רבה וכו'. פי' מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור חייב איסור כאופ' פחות מכשיעור, שאין דרך ברירה בכך אלא באוכל כאוכל ומצא פסולת בחתיכ' שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא, שמותר, ורב יוסף אמר דכיון דכשיעור חייב פחות מכשיעור נמי אסור דדרך בירור הוא שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר עד שמצטרף לחשבון גדול אי נמי רבה לאו לפרוקי קושיא דר"ח אתא אלא לפרוקי ברייתא אתא וקושי' לא שמיע לי' ועולא ורבה תרווייהו אברייתא קיימי וגמרא דקא מסדר להו בתר אתקפתא וכן במקומות הרבה בתלמוד כאותה דבפ"ק ד. בהנחה על מקום ד':

3 והא דאמר רב יוסף בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר חייב חטאת. אוסופי הוא דקא מוסיף אלישנא דבריי' משום דאורחא דתנא הכי שאינו מדליק מדלג מיד דמותר לנפה וכברה שהוא חייב ומניח בנתיים קנון ותמחוי שפטור אבל אסור ומ"ה קאמר והא דהאי דלא יברור דקתני בבא באפי נפשי' הוא דפטור אבל אסור. והא דאקשי' הכא מידי קנון ותמחוי קתני לאו עיקר קושיא משום קנון ותמחוי בלחוד שא"כ הי' לו אפשר לאומרה בלא תוספת ולא הו"ל לר"ה להחליף לגמרי אלא משום דקשיא נמי מידי נפה וכברה קתני כמ"ש רש"י ז"ל. ויש מקשים, היכי תיקשי מידי נפה וכברה קתני, שהרי סתם בורר בנפה וכברה הוא מדחייב עלה אלמא עיקר דרך בכך ותניא נמי לקמן חייב ואוקים בנפה וכברה ולא מקשי' מידי נפה וכברה קתני. ולאו קושיא הוא כלל, דאנן הכי מקשי', כיון דרישא מוקמת ביד סיפא נמי ביד הוא ולא בנפה וכברה ולא בקנון ולא בתמחוי שאם הי' כן הי' לו לתנא לפרש כן אבל בתי' דאביי לק"מ משום דבורר ואוכל בורר ומניח לאלתר משמע ובורר סתם לבו ביום משמע:

4 והתניא חייב. פירש רש"י ז"ל, היינו הא דתניא לעיל בתירוצו דאביי ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת ואי הא דרב אשי בבורר ואוכל לאלתר מותר לכתחלה הוא וליכא פטור אבל אסור. ואין הפי' הזה נכון, משום דמוקמי' לה בנפה וכברה ואם כן היכי קתני רישא לאלתר מותר והא אמרי' במס' ביצה יד: ובנפה ובכברה לא יברור כ"ש בשבת שאסור. ויש לפרש דבריי' אחרת הוא ופלוגתא דרב אשי ורב ירמי' מדיפתי בשני מיני אוכלין שאין בהן פסולת כלל לפיכך נחלקו בה בקנון ובתמחוי ולבו ביום דמר פטור ומר מחייב אבל לאלתר מיתר וברייתא דלעיל באוכל ופסולת מעורבין ובקנון ובתמחוי ומשום הכי לבו ביום חייב חטאת ומיהו לאלתר מותר. אבל מצינו לר"ח זכרונו לברכה שפירש לבריי' דלעיל לאוקימתן דנחמני בבורר ביד ואפילו הכי לבו ביום מותר חייב, ופלוגתא דרב אשי ורב ירמי' בקנון ובתמחוי ולאלתר ובנפה וכברה לעולם חייב חטאת שנעשה כבורר לאוצר וכן עיקר דליכא ברירה בכלי מותרת בשבת כלל בין בקנון בין בנפה דתניא התם בביצה המולל מלילות בע"ש למחר מנפה על יד אבל לא בקנון ולא בתמחוי והיינו לאכול לאלתר דאלו להניח אפילו בו ביום אסור כדתנן המולל מלילות של חטים מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב ואר"א וכן לשבת א"ו בבורר ואוכל לאלתר היא ואפילו הכי בקנון אסור וכן משמע דמהך בריי' הוינן ומתרץ לה כפי אוקימתא קמייתא לרווחא ולרווחא דמילתא נוכל לומר דאינון פליגי בקנון לאלתר אבל בנפה אפילו לאלתר מודה והיינו בריי' ומיהו אפי' לאוקימתא דאביי דינא הכי הוא. וכתב, ואף על גב דגרסינן לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרי' ה"ד לאלתר ואמר הלכה כל זמן שלא עבר אדם שם ואחרים אמרו כל שלא שהה אדם שם הכא כיון דאשכחן מפורש בתלמוד א"י כוותי' עבדינן ומסקי לשמעתי' שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד ופירש הרב ז"ל דה"מ אובל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לעולם אסור וחייב חטאת הוא מדחזקי' וכן פסקה רבינו הגדול ז"ל בהלכות. וא"ת, הרי התירו לנפח על יד, י"ל התם משום דמשני ואין דרך ניפוח בכך ואף על פי שהוא פסולת מתוך אוכל מותר. ואיכא דקשי' לי' מהא דגרסי' בפ' תולין שבת קלח. משמר משום מאי מחייב, ואמרי' משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אובל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת והכא אמרי' דדרך בורר ליטול פסולת מתוך אוכל ולאו קושיא הוא דהא אמרן שאף בבורר אוכל מתוך פסולת משכחת חיובא בנפה וכברה והתם ה"ק אף אי אתרו בי' משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דדמי לה כגון אוכל מתוך פסולת. אבל בתוס' מתרצים בשאוכל מרובה על הפסולת דרך בורר לברור אוכל ולהניח פסולת וכשהפסולת מרובה על האוכל דרך לברור הפסולת ולהניח האוכל ולאמסתברא דגבי שבת לעולם אסור לברור פסול' ולהניח אוכל, ואע"ג דתרווייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב:

5 מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיט. קשי' להו לתלמידי מהא דמסקי' במס' ע"ז גבי בישולי גוים דלשרורי מנא קא מכוין וי"ל אף על גב דאיהי מסיק לשרורי מנא כיון דאי אפשר אא"כ רפו מעיקרא גבי שבת חייב דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות, כך מתרצי' בתוס':

6 והוא שקשרן. פי' לא קשירה ממש הוא דא"כ תיפוק לי' משום קושר ואם לחייבו שתים אין זו מלאכה בעצמה אלא שמרכיבין זע"ז כעין קשר:

7 הא דאמרי' תולש היינו גוזז. שמעי' מינה דאינו מחויב בתולש מחיים יותר מלאחר שחיטה כיון דלאו שחיטה שייך נמי גזיזה דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דחייב עלה מחיים ולא אחר שחיטה דא"כ היינו קוצר אלא דוקא משום גוזז חייב ולא משום קוצר דקצירה איננה רק בגידולי קרקע. ובתוספתא נמי תניא הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא חיוב משום גוזז ישנו לאחר שחיטה כמו בחיים. ומכאן אני אומר שמותר לתלוש ביום טוב מן הנוצה של עוף קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דלאחר שחיטה ע"כ יתלוש הנוצות לצורך האכילה הרי ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אכילה אף קודם שחיטה מותר ועכשיו נמי צורך קצת הוא דבשלמא אי הוה אמרי' דאחר שחיטה איננה מלאכה כלל וקודם שחיטה הוי מלאכה א"כ כיון דלא ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אוכל נפש כיון דלצורך היינו לאחר שחיטה איננה מלאכה א"כ לא ניתן לדחות מלאכה זו כלל ממילא קודם שחיטה אסור אבל כיון שבררנו דאף אחר שחיטה חשיב גוזז ומותר משום צורך אוכל נפש ה"ה קודם שחיטה. והא דקאמר הש"ס במסכת בכורות פ"ג כד: השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ובעי בש"ס כנגדו בי"ט מהו ומסיק דתולש לאו היינו גוזז ואקשי' עלה מהא דתניא התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' לאו למימרא דאסור בי"ט לתלוש מן העוף במקום שחיטה אלא גבי צמר מן הכנף שאין סופו לתלוש ואין תלישתו צורך י"ט ושפיר הקשה מ"ש גבי עור דאמר' דאמרת דתולש בשבת חייב אלמא דתולש היינו גוזז. ובירוש' פ' כלל גדול ה"ב איתא, וה"ג התם: תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השיער לראות את המום רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור א"ר יעקב בר אחא רשב"ל כדעתי' דאתפלנין התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב רבי שמעון בן לקיש אמר פטור רבי ירמיה בעי מחלפי שיטתי' התולש כנף מן העוף המורטה הקוטמה חייב ולא דמי' עוף שאין לו גיזה תלישתה גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז ע"כ. למדנו עכשיו שהתולש מן העוף המתה חייב משום גוזז כדרך שחייב גיזז עצמו בשלחין לאחר מיתה וכיון שכן ממילא למדנו שביום טוב מותר שאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה ונתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו כמו אצל אוכל נפש וליכא למימר דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגדולו והאי דנקט משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם ועוד אי הכי בבהמה לתסור ליחייב דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו ולאו אורחי' דגזיזה אלא בכלי אלא אנן הכי קאמרי' כיון דמשום גוזז הוא כי אורחי' חייב כגון בעוף ובבהמה דלאו אורחי' הוי מלאכה כלאחר יד ופטור ומשום תולש ליכא דלא הוי תולש אלא בגידולי קרקע צז. הא מבעלי חיים משום גוזז איכא משום תולש ליכא ומעיקרא קס"ד דכל ביד תולדה דתולש הוא וכל בכלי תולדה דגוזז והשתא אמרי' דכולן משום גוזז הלכך ליכא למיסר משום תולש כלל. אבל ראיתי למקצת מחברים האחרונים ובכללם המחבר הגדול רמב"ם ז"ל שאוסרים, ואני איני כדאי לחלוק, אבל האמת יורה דרכו: