חידושי רמב"ן על שבת קמ״א

1 הא דאמרינן הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי. כתב רבינו הגדול ז"ל דאיכא דמוקי לה ביום טוב ואיכא דמוקי לה בשבת והכריע הרב ז"ל כמאן דמוקי לה בשבת ודאי הכי הוא דמ"ש מתבלין שנדוכין כדרכן ואפי' מלח בהצלאה נדוך בכל דבר ותנן נמי אין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן בריחיים הוא דפליגי משום דהוה טוחן הא כדרכן מותר ועוד אשכחן דתניא בתוספתא דתני אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרור ואינו חושש אין מרסקין דבילה וגרוגרת ואת החרובין לפני זקנים בשבת אבל מרסק הוא בעץ של סכין ביד הפרור ואינו חושש שמעי' השתא דכל דמשני אפילו בשבת שרי ומיהו בפלפלי דמטחני טפי וצריכי מידק טובא פליגי והלכתא כרבא:

2 לא ליצדד אינש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות. פירוש לפי שהכובא צריכא מקום שוה לישב בודאי איכא גבשושית מצדדה וכל עצמו אינו מצדדה אלא שתניח במקום השוה ולא תתנדנד לפיכך חוששין שמא ישוה הגומות בצדוד הכובא או שמא אפילו ביד וכן בקנוח הטיט חוששין כן מפני שהוא מקנחו בגומות שבמקום שוה אינו מתקנח יפה לפיכך חוששין שמא יתכוין אבל בלא מתכוין מותר דקי"ל כר"ש:

3 גמרא: ולחייב משום תינוק, רבא כרבי נתן סבירא ליה. איכא דקש' לי' והא מודו לי' רבנן לר' נתן באדם ול"ק דתינוק משרבט נפשיה כבהמה. ואי ק', הא דאמרינן בפרק מפנין האשה מדדה את בנה ברה"ר ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי משום דאדם נושא את עצמו ול"פ רבנן התם, וכמו שפירש רש"י ז"ל. א"ל התם בנוטל א' ומניח א' כיון שיש לו דעת בהילוך והולך ברגליו לא משרביט אבל הכא בתינוק גורר שאינו יכול לילך בלא סמיכה דמשרביט נפשי' וה"ל כבהמה פלוגתא דרבי נתן ורבנן. ומיהו אפילו לר"נ בגורר אסור לדדות תחלה וכן בבהמה דלא פליג ר"נ התם כלל ולפי סברתינו בפרק המילה שקטן שבקטנים ככפות דמי ואפילו ר"נ מודה נמצאו ג' דינים בקטנים. ומיהו ק"ל ל"ל לאוקמי לדרבא כר"נ לוקמה בתינוק גדול שהולך בעצמו ויש לו דעת בהילוך כאדם גדול ואפי' רבנן מודו אפשר לומר דילמא אין נותנין כיס אלא בצוארי תינוק קטן אבל לא משיגדיל:

4 א"ה מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. פי' אא"ב בתינוק שאין לו געגועין ואין בו משום חולי היינו דשרי לי' אבן משום דכמאן דמבטל לי' גבי תינוק דמי וכיס נמי כמאן דמבטל לי' לגבי תינוק הוא הואיל ואורחי' בהכי אבל דינר לאו אורח ארעא ליתן דינר בלא כיס ביד תינוק אלא משום אביו שהוא נוטלו מסרוהו לו וכמאן דאב נקיט דינר בידי' דמי ומ"ה אסור אלא אי אמרת כל דלאו צורך תשמישו הוא לא מבטיל לי' והכא משום געגועין התירו אבן אפילו דינר נמי. ומפרקי' אבן אי נפלה לא אתי לאתויי דינר אי נפיל אתי לאתויי וכיון שטלטלה אף ביד תינוק כטלטול דמי ואתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל לי', לא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אסור בעצמו משום געגועין כדי שלא יבא אף לידי טלטול גדול. ומיהו כל היכא דלא מטלטלי' לתינוק שרי דלא גזרי' משום דלמא נפיל ואתי לאתויי דכל היכי דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה מאי גזרי' שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ולא יעמוד אצלו בקרוב ד' אמות והאוחזו בידו נמי לאו מידי עביד לי', כן נראה לי. אבל רש"י ז"ל כ' דלה"ט דחיישי' דילמא אתי לאתויי טעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר לי' רבא דלמא נפיל ואתי לאתויי, ולא מחוור: