חידושי רמב"ן על שבת קנ״ה

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על שבת קנ״ד ע״ב חידושי רמב"ן על שבת קנ״ו ע״א »

1 שבת פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּכַלְכַּלָּה דְּחוּקָה עָסְקִינַן, דְּבַהֲדֵי דְּשָׁקֵיל לֵיהּ לְעֵירוּב — קָמְנַיֵּד לֵיהּ לְאִילָן, וְקָמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִילָן גּוּפֵיהּ. וְהִלְכְתָא: צְדָדִין אֲסוּרִין, צִדֵּי צְדָדִין מוּתָּרִין.

2 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: הֵן הֵן פְּקִיעִין, הֵן הֵן כִּיפִין. פְּקִיעִין תְּרֵי, כִּיפִין תְּלָתָא, זִירִין — דְּאַרְזֵי. וְהָכִי קָאָמַר: מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, וּמְפַסְפְסִין. וְהוּא הַדִּין לְכִיפִין, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין — לֹא לְפַסְפֵס וְלֹא לְהַתִּיר. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא קָא סָבַר לְמִטְרַח בְּאוּכְלָא — טָרְחִינַן, לְשַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא לָא מְשַׁוֵּינַן.

3 שבת פתח ↗

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה. לַדַּקָּה — אִין, לְגַסָּה — לָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִיטְרָח בְּאוּכְלָא לָא טָרְחִינַן, שַׁוּוֹיֵי מְשַׁוֵּינַן, הַיְינוּ דְּקָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה חָרוּבִין לַדַּקָּה נָמֵי שַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא הוּא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר שַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא לָא מְשַׁוֵּינַן, מִיטְרָח בְּאוּכְלָא טָרְחִינַן — רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה, כׇּל שֶׁכֵּן לְגַסָּה!

4 שבת פתח ↗

מִי סָבְרַתְּ ״דַּקָּה״ — דַּקָּה מַמָּשׁ? מַאי ״דַּקָּה״ — גַּסָּה, וּמַאי קָרֵי לַהּ ״דַּקָּה״ — דְּדָיְיקָא בְּאוּכְלָא.

5 שבת פתח ↗

אָמַר לְךָ רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם ״מְהַלְקְטִין״ דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, ״מַלְקִיטִין״ דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה לְמִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא? הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. כִּדְתַנְיָא: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, וְזֶה אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ.

5 ביצה פתח ↗

אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִים בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת.

6 שבת פתח ↗

דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא קֶמַח דְּבַר גִּיבּוּל הוּא, אֲבָל מוּרְסָן דְּלָאו בַּר גִּיבּוּל הוּא, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מוֹדֶה. לָא סָלְקָא דַּעְתָּא, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: אֵין נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן.

1 והלכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין. פי' לאו כאביי אלא אע"ג דאפשר דמאן דאסר בהני תנאי בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ומאן דשרי שרי בתרוייהו כרבא אפשר שפסקו בגמ' צדדין אסורין צידי צדדין מותרין דקיי"ל כוותיה דמר בחדא וכותיה דמר בחדא דאי ס"ל כאביי דבצידי צדדין פליגי לא הוה לן למיפסק בצידי צדדין להתירא דודאי כת"ק קיי"ל דאסור ואפשר שנאמר כמאן דפסק האי פיסקא דצדדין אסורין וצדי צדדין מותרין ופליגי בצדדין וקיי"ל כת"ק דאסור:

2 אבל לא את הזירין לא לפספס אלא להתיר. כך הוא הגירסא בספרים שלנו ותימה היא כיון דס"ל לר"י דמטרח באוכלא לא טרחינן אמאי שרי להתיר ורש"י ז"ל מפרש דהתיר זירין שוויי' אוכלא הוא ואין כן שא"כ מ"ט דר"ה דשרי בפקיעין ובכפין ויותר נראה לומר דהתיר לכ"ע שרי שאין בו משום עובדין דחול שדבר קל הוא ובפספוס הוא שחלקו לאסרו משום מטרח באוכלא או משום שוויי אוכלא. ויש ספרים שכ' בהן אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וזהו גירסתו של הרב אלפסי ז"ל ודייקא דכיון דר"י מפרש דכיפין לחוד ופקיעין לחוד משמע דתלתא בבי קתני מתירין פקיעי עמיר אבל לא מפספסין ומפספסין את הכיפין וה"ה שמתירין דתרוייהו שוי' אוכלא הוא אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר דתרווייהו הוו מיטרח באוכלא והיתר פקיעין ה"ט דשרי דכיון דפקיעין תרי אין בו טורח של כלום אבל כזירין דתלתא איכא טירחא ואסור:

3 ר"י מתיר בחרובין לדקה כ"ש לגסה. דלא ס"ל כר"י לומר דר"י הוא דאית לי' סברא אחריתי למימר דשוי' אוכלא משוי' ומטרח לא טרחי' ומ"ה קאמר לדקה שרי אבל לא לגסה דודאי לא משמע דפליגי בהכי מדלא פליגי נמי ארישא דמתניתין:

4 מאי דקה גסה ואמאי קרי לי' דקה דדיקה ואכלה. כלומר שהיא כוססת יפה בשיני' והיא אוכלת קשין ורכין ומ"ה שרי דהו"ל מיטרח באוכלא ואין פי' דדיקה ואכלה כאותו שנאמר בפר' תולין שבת קמא. גבי נוטלין מן הבהמה שפירוש שפיה יפה כפי הפי' שפירש רש"י ז"ל בה שם. ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד לשון אחד בשני פירושין ואחד יש בהלכה זו בסמוך בתבנא סריא ופי' תבן קשה שהוא ראוי למאכל בהמה ע"י פירוך שאל"כ לא יהי' ראוי לטלטלו וכן הוא האמור בפרק כדי יין ורישא בתבנא סריא שהוא קשה וראוי להסקה ותבנא סריא האמור בפרק שואל גבי אין מחשיכין על התחום הוא תבן מוסרח שאינו ראוי לכלו' ולפיכך אין מחשיכין על התחו' בשבילו. וכפי הפירוש שפירש שם דיקה ואכלה האמור שם אף הוא כזה שנאמר כאן וכן שנאמר שתבנא סריא האמור בפ' השואל הוא שוה עם האמור כאן שבשניהן אין משמעותן על התבן המוסרח שאינו ראוי לכלום שהרי כאן אמרו שהוא ראוי לבהמה ושם כמו כן הוא צריך לו כיון שהוא מחשיך עליו אלא כאן וכאן הכוונה הוא על התבן המחובר לקרקע שפעמים שאין התבואה מצלחת ואין שם אלא התבן בלבד ואין קוצרין אותה אלא נשארת מחוברת בקרקע ולפיכך אמרו כאן שהיא צריכה פירוך מפני שהיא קשה שלא נדושה עם התבואה כמנהג התבן וכן אותה של פרק המביא כדי יין מפני זה היא קשה ועומדת להסקה ולענין מחשיכין על התחו' אינה ראויה לו בשבת מפני שהיא מחוברת וכן אמרו שם בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן המ"ל בתיבנא סריא כלומר שאף היא מחובר כמו הקש, וזה הפירוש נכון:

5 הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך. אפילו למישדא קמייהו נמי אסור, ואתיא כההיא דתנינן ביצה כג: אין צדין דגים מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות דאוקי' בפרק האורג בביבר גדול שאין מזונותן עליו מפני שאין ניצודין לו כמ"ש שם ורב יוסף ס"ל דמלקיטין הוא דספי לי' בידים למקום שיכולה להחזיר אבל למישדא קמייהו אפי' למי שאין מזונותן עליך שרי. והא דאמרי' אין נותנין מזונות לפני חזיר, דוקא חזיר שאינו בן גידול כלל כמ"ש סוטה מט: ארור מגדל חזירים או מפני שמצוין לו מזונות בכל שעה כדאמרי' לית עתיר מחזירא וכיון שאין מזונותן עליו ושכיחי לי' מזונות מודה ר"י דאפילו למישדא קמי' אסור כדבעי' לפרושי לקמן. וההיא דתנן שאין נותנין לפניהן מזונות דאוקים בביבר גדול מיבעי' לי' לרב יוסף למימר דשכיחי להו נמי מזונות התם כיון שהוא ביבר גדול דכיון דשמעי' לי' דאמר באין נותנין מים לפני יונים שהוא משום דשכיחי לי' מיא ה"נ אית לן למימר בשאר המזונות דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא מיהו דיקאבאין מזונותן עליו אבל אם מזונותן עליו אף על גב דשכיחי להו מזונות שרי למישדא קמייהו ודתנן אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הדרסיאות לא תימא שמים בלבד נותנין להו משום דלא שכיחי להו מיא אלא אפי' אי שכיחי להו מיא נמי שרי לומר למיתב קמייהו. ודתניא בברייתא מהלקטין לתרגנולין ואצ"ל שמלקיטין בענין זה היא שנויה אף על גב דשכיחי להו מזונות ואף על פי שאוכלין מעצמן מהלקטין להם ומלקיטין שכל שמזונותן עליך ל"ש להאכיל ול"ש לפטם שרי דלאו טירחא בכדי הוא כיון שמזונותן עליך וזה הדין כך הוא לר"י ויותר פשוט דהא איהו לא קפיד בדשכיחי להו כלל אלא בכל שיכולה לחזור הוא מתיר אף ע"פ שהוא טורח שאינו מועיל כלום במי שאוכל מעצמו. ומ"ש לפנינו גובלין אבל לא מוספין ודלא נקט בלישני' מלקיטין יתי' במקום שאינה יכולה לחזור הוא שאמרו שאין מוספין דאתיא כרב יהודה דתניא כוותיה ולא כרב יוסף, דלדידיה כיון שהוא מתיר אף למקום שאינה יכולה לחזור אף בשכיחי להו מזונות יש לו להתיר דהא לא קפדינן אטירחא דל"צ בכל שמזונותיו עליו כמו שכתבתי. ומ"ש ודלא נקט בלישני' מלקיטין יתי' אורחא דמילתא קאמר שאין דרך לעשות כן למי שהוא נקיט בלישנא דלא קפדי אטירחא בכדי בכל שמזונותיו עליו כמ"ש:

6 דהא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן. היה נראה לפרש דאע"ג דמורסן לאו בר גיבול הוא שרי ר' יוסי בר' יהודה אלא שא"א לומר כן דהא בפ"ק מספקא לן אי שרי ר' יוסי בר' יהודה בדיו וכאפר דלאו בני גיבול נינהו ולא פשטי' לה מהא מש"ה אית לו למימר דמאי דשרי ריב"י במורסן לא פשיטא לן אי משום דעביד מורסן בקמח כקמח דבר גיבול הוא או משום דשרי אפילו היכי דלאו בר גיבול הוא:

4 ביצה פתח ↗

הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקוּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן — לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקּוּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְּיָדוֹ. וּמַתְחִילִין

5 סוטה פתח ↗

אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חׇכְמַת יְווֹנִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁנָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה וּבָא עוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.

« חידושי רמב"ן על שבת קנ״ד ע״ב חידושי רמב"ן על שבת קנ״ו ע״א »