חידושי רמב"ן על שבת י״ג

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על שבת י״ב ע״ב חידושי רמב"ן על שבת י״ד ע״א »

1 שבת פתח ↗

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי פְּדָת: דְּאָמַר רַבִּי פְּדָת לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קוּרְבָה שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״.

1 חולין פתח ↗

וְאָסוּר לְהַעֲלוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁמַע מִינַּהּ בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבָּנַן – אֲכִילָה גּוּפַהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נִגְזַר הַעֲלָאָה אַטּוּ אֲכִילָה?

2 שבת פתח ↗

וְשִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מָה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו? וְלֹא הָיָה אָדָם מַחְזִירָהּ דָּבָר. פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֶצְלָהּ וְהָיְתָה מְסִיחָה כׇּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע. וְאָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִּי, בִּימֵי נִדּוּתֵךְ מַה הוּא אֶצְלֵךְ? אָמְרָה לִי: חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִילּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה לֹא נָגַע בִּי. בִּימֵי לִבּוּנִיךָ מַהוּ אֶצְלֵךְ? אָכַל עִמִּי וְשָׁתָה עִמִּי וְיָשַׁן עִמִּי בְּקֵירוּב בָּשָׂר, וְלֹא עָלְתָה דַּעְתּוֹ עַל דָּבָר אַחֵר. וְאָמַרְתִּי לָהּ: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ, שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מִטָּה חֲדָא הֲוַאי. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, סִינָר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

3 יומא פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: בְּכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, חֲצִי פְרָס — בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס?! אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: הַנַּח לְטוּמְאַת גְּוִויָּה דְּלָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא.

4 שבת פתח ↗

וּשְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר גָּזְרוּ. מַאי נִינְהוּ שְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר? דִּתְנַן, אֵלּוּ פּוֹסְלִין אֶת הַתְּרוּמָה: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן, וְהָאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי, וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַסֵּפֶר, וְהַיָּדַיִם, וְהַטְּבוּל יוֹם, וְהָאוֹכָלִים וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין.

1 הא דאמרי' ופליגא דר' פדת. פירש"י ז"ל הא דרב יוסף דפשט בעיין מדרשא דהך קרא פליגא דר"פ דאמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות והיינו תשמיש ממש ושאר קורבה אפי' קרוב בשר מדרבנן הוא והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למיגזר. ולא מחוור, דמסקנא דעוף וגבינה לא עולה ולא נאכל אפי' למאן דאמר בשר עוף מדרבנן ואע"ג דרב יוסף לא הי' סבר הכי מעיקרא בפרק כל הבשר ועוד ק' לי אטו היא בבגדה לידי שאר קורבה דרבנן אתי לידי גילוי ערוה לא אתי ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה דתשמיש קאמר וכל עיקר בעיין משום שנוי ודיעות הוא דאתיא עלה ולא משום קולא דקריבה ותו קשי' בהקישא גופה מה ענין אשת איש לאשתו נדה בהיא בבגדה והוא בבגדו גבי אשתו כיון דלא רגילי בהכי איכא שינוי, גבי א"א ליכא אלא חוצפה ופריצותא. אלא נראה דה"פ דסוגיא: דבעיא דמעיקרא היא בבגדה והוא בבגדו אי שרי ואע"ג דאיכא קריבה דסתם ישנים במטה אחת נגעו אהדדי כדאמרי' בברכות והא איכא עגבות ומיתהנו מהדדו כדכתיב אם ישכבו שנים וחם להם ואיכא נמי חבוק וחשש דביאה ואתא רב יוסף למיפשט בה איסורא משום חששא דביאה ואפי' כשת"ל דקריבה שריא ואידחי משום שינוי ודיעות והדר פשטינן דאיסורא דקריבה גופא אסורא מהקישא דא"א דהתם ודאי כל קריבה אסורה ואפי' בלא יחוד דלא אתי השתא לידי ביאה, דהא אפי' להסתכל בה אסור בערוה, אף אשתו נדה בכל ענין אסור. וקאמרינן דהך הקישא פליגי אדר"פ דאמר לא אסרה תורה בשאר בשר אלא גלוי ערוה בלבד ואלו בא"א דבר ברור הוא שנאסרה כל קריבה שבעולם והכתוב אומר הרחק מעלי' אל תקרב אל פתח ביתה ולאו דמיפשטה בעיין לר"פ להתירא והתם איכא חששא דביאה ור"פ לא איירי בשינוי ודיעות כלל אלא דר"פ לית לי' הך הקישא ושרי קריבה בעריות דשאר ופירושו לא אסרה תורה לומר שהוא מותר כדאמרי' בעלמא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ולא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי דהיינו לומר דשרי והכי איתמר התם כל כי האי ריבותא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואי קשיא, והא תנן קדושין פ: לענין בנים קטנים, וישן עמהם בקרוב בשר, הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. התם ביחוד וקירוב בשר חששא דביאה איכא ור"פ היכי דליכא יחוד וחששא דביאה הוא דשרי קריבה ואי שינוי ודיעות סגי להיכר באשתו נדה לא מתסר משום קריבה וכן עולא דמנשק לאחוותי' אבי ידייהו בשינוי הוא שלא כדרך הנושקין ובלא יחוד ור"פ בשינוי ודיעות לא איירי כלל:

2 בימי לבונך מהו אצלך. פי' הי' יודע אבא אליהו שטעה אותו תלמיד בכך לפיכך שאל לו לה כן אבל לא מפני שיהא שום קולא בימי לבון מבימי נדות ונראה שזה הליבון הוא לאחר שתיקן רבי שאם ראתה יום א' או ב' וג' שיהא מונה ששה נ"א - שבעה והם, ומאחר שהשלימה שבעה ימים מתחלת ראיי' קורין אותן המותר ימי ליבון לומר שאינו ימי נדות שכבר יצאה מהן והן ימי לבון לפי שהם נקיים, והי' אותו התלמיד מיקל בדבר מפני שהיא חומרא מדבריהם. ואף על פי שלא טבלה הי' מיקל, לפי שלא הי' יודע לטבילת נדה עיקר מן התורה, ולא הי' יודע הא דתניא סד: תהא בנדתה עד שתבוא במים כדכ' כאן רש"י ז"ל, ולפיכך נענש. ואין זה מחוור שיטעה מי ששימש ת"ח הרבה בכך ולא היה יודע שטבילת נדה מן התורה, וכן קשיא לי שנלמוד טבילת נדה מכאן, תהא בנדתה עד שתבוא במים, דא"כ זקנים הראשונים דמוקמי לי' לא תכחול ולא תתקשט במיני צבעונין, טבילה לנדה מנ"ל. אבל נ"ל שטבילה לנדה ולזבה מפורשת הוא מן התורה, בזב כתוב ויקרא טו:ב איש כי יהי' זב כו' פרשה דטומאה, וכתיב וכי יטהר הזב ונו' וספר לו ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וכשבא הכתוב לפרש בין נדה וזבה כתיב ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה כלומר טומאת הזב בלובן והזבה באודם וכתיב וספרה ואחר תטהר בטהרה האמורה לענין הזב למעלה וזהו נמי פשוטו של מקרא ומ"ש שאין הזבה צריכה מים חיים אפשר שראו ריבוי בכתוב מן ואחר תטהר או ממקום אתר אבל טבילה מפורשת היא ובהרבה מקומות בתורה כן שכתוב וטמא עד הערב וטהר ואין כתוב ורחץ במים ואנן לומדין מן המפורשין שכתוב שם ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ואין טומאה פורחת דמ"מ א"א למי ששימש ת"ח שלא תהא לו נדה בהכרת עד שתטבול. ומ"ש ר"ע תהא בנדתה עד שתבוא במים, משמע לי' דהיינו אזהרה לאשה שתהא נזכרת לנדתה ותהי' מתרחקת עצמה ומתנדה מבעלה ומטהרת כל ימי נדותה והאי דקאמר עד שתבוא במים לישנא בעלמא כל ימי נדותה עד שתשיהר ובלשון הראשון של זקנים הראשונים תניא נמי לא תכחול ולא תפקוס עד שתבוא במים, וזו ראי' לדברינו. ויש לדחוק ולומר שטבילה שבפרשה שאמרנו, לטהרות היא, אבל לבעלה או מדר"ע או מדרשה התם אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וגם זה אינו מתחוור ומ"מ א"א למשמש ת"ח הרבה שיקל מחמת שלא תהא צריכה טבילה. אלא נפרש דטובלת היתה אשתו לסוף ימי נדותה של תורה ולפי שהי' מיקל ופורץ גדר של חכמים נשכו נחש שכל דבריהם כגחלי אש, וכן מפורש בס' הישר סי' קנד. וי"א דשומרת יום כנגד יום היא שנקרא ימי ליבון והי' מיקל לפי שהיא חששא בעלמא ושמא לא תראה ולא תבוא לידי זיבה, וסוף דבר שלא כהוגן נעשה וראה מה עלתה בו. אבל לשון הראשון יותר נכון, שאף בזה לא הי' ראוי לטעות שאינה חששא אלא ספירה היא שכשם שסופרת שבעה לזיבה כך סופרת אחד לאחד שהיא זיבה קטנה ואם טבלה אפי' בשמיני ושמשה אינו אלא תרבו' רעה. ואפשר דמשום חומרא דאתי' לידי קולא הוא דבטלוה לטבילתה בדורות האחרונים ומשום טהרות נהגו בה תחילה:

3 האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פיר"ת ז"ל שאין זה פסולי גויה דההוא בדורות ראשונים נתקנו. ובמס' יומא פ: מספקא להו נמי בפסול גוי' אי דאוריייתא וההוא אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכול בתרומה וטעמא דההוא משום דמחזי כמאן דנגעי בהדדי ומטמו במעיו ולהכי בעו חצי פרס שנתמעט בעיכול מכביצה וחזרו ב"ש וב"ה ונזרו אוכל כביצה ושיפסול במגע תרומה ומפורש בס' הישר סי' ר"ה,שי"ג:

4 והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין. פי' נ"ל דאף טהור קאמר וכ"ש טבל ועלה ונפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין ומכלל טהור לא נפיק. ועוד דעיקר גזירה בנפילה הוה שהיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובין וכל עיקר לא גזרו ביאה אלא משום נתינה שהוקבעה להם ובדין הוא דהו"ל למיגזר תרווייהו בטמא שטבל ולא כלל בטהור, אלא דאי לא הא לא קיימא הא כדמפורש בגמ'. וא"ת ביאה נמי הא לא קיימא, כיון דטהור לא מיטמי לב"ה בה, א"ל דאי ביאה לא קיימא כולה האי לא איכפת לן שעיקרה של גזירה נפילה הוא וא"ת לטהור נמי לגזור ביאה ומתקיימא כולה מילתא שפיר נוכל לומר דבהכי סגי להו א"נ שא"א ליגזר בטהור ביאה שא"כ אין לך אדם רוחץ במרחץ ולא בשום מקום במים שאובין וא"א לרוב ציבור לעמוד בגזירה זו לפיכך לא גזרו כן וזה הטעם מספיק לכל דמ"ה גזור ביאה מפני שא"א לעמוד בה ואי אתו לבטלה תיבטל שא"א לגזור עוד בה גזירה אחרת, כן נ"ל. וראי' לדבר מההוא דגרסי' במס' גיטין טז., חציו בנפילה וחציו בביאה מהו, ומשכחת לה בטמא שטבל, וש"מ שמטמא בכל אחת משתיהן שאלמלא לא היו מטמאין אלא זה בנפילה וזה בביאה פשיטא דחציו בנפילה וחציו בביאה טהור דהא כולו בנפילה לזה או כולו בביאה לזה נמי טהור וליכא דמטמא בשתיהן, והתם לא קמבעיא לי' אלא אי מצטרפות הואיל וכל אחת מטמא בפ"ע וכדמוכח שמעתא:

1 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ לֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַיחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפוּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵירוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ – זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.

1 ברכות פתח ↗

אָמַר מָר: זֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְהָא אִיכָּא עֲגָבוֹת! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: עֲגָבוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּתָהּ עֲרוּמָּה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לְכַסּוֹת פָּנֶיהָ בְּקַרְקַע, אֲבָל לֹא הָאִישׁ.

2 שו"ת בני בנים פתח ↗

ועוד כי הנה הריב"ש הביא מחדושי הרמב"ן במסכת שבת שם שבטלו הטבילה לטהרות בדורות האחרונים דהויא חומרא דאתי לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסורא דרבנן עכ"ל הריב"ש ומבואר שבטלוה לטבילותא אף על פי שעדיין נהגו לאכול בטהרה כי אם כבר לא הקפידו על הטהרה מאי חומרא הויא הלא היתה טבילה בלי טעם, וכן כתב בשו"ת רב פעלים חלק ד' שגם אם יש טעם לטבילה חוששין לתקלה ושלא כשו"ת מהר"ם שיק שם. לכן לע"ד יש לחלק שדוקא בטבילה להתיר איסור חמור חיישנן שמא יטעו להתיר גם איסורים קלים ויבואו לידי תקלה ולכן בטלוה לטבילת טהרות, וכן הוא בנדון הריב"ש שעל ידי טבילה להתיר איסור כרת של נדה יקילו גם באיסורים קלים יותר וכן בבאר היטב באורח חיים סימן ש"ג סעיף קטן א' שכתב שאסור לבתולות לטבול מיירי בטבילה לנדות וכן נמי המעשה של שו"ת רב פעלים חלק ג' שלכן לא התיר לאשה שבעלה חולה לטבול תוך ו' נקיים כדי לשמשו כי כיון שהטבילה מתרת אותה מדאורייתא חיישינן שיבוא עליה ויעבור על דרבנן. מה שאין כן נדה שפלטה שכבת זרע טובלת מדרבנן לפי תקנת עזרא כי מזה לא תבוא להקל בדאורייתא וכל שכן בטבילת ערב יום הכפורים שאינה באה להתיר כלום אלא היא לשם תשובה או טהרה בעלמא לא חיישינן לתקלה, ואפילו אם נטהרת ממילא מנדות דאורייתא וכמו ביורה דעה סימן קצ"ח סעיף מ"ח ואף על פי כן אין חוששין מרחיצה בים.*הג"ה מיהו עיין להלן סימן כ"ט.

3 שבת פתח ↗

מַאן תְּנָא הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְהָאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — מִפְסָל פָּסְלִי, טַמּוֹיֵי

4 גיטין פתח ↗

הַנִּצּוֹק, וְהַקָּטַפְרֵס, וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – אֵינוֹ חִיבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְטׇהֳרָה! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא טוֹפֵחַ לְהַטְפִּיחַ. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: טוֹפֵחַ לְהַטְפִּיחַ – חִיבּוּר! דִּלְמָא לְעִנְיַן מִקְוָאוֹת, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכוּוָּנוֹת, וְיָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת – טְהוֹרִים, בְּזֶה אַחַר זֶה – רִאשׁוֹן טָהוֹר, וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם – אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, הֲרֵי אָמְרוּ: הַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין – טָמֵא; בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: חֶצְיוֹ בְּבִיאָה וְחֶצְיוֹ בִּנְפִילָה, מַאי? תֵּיקוּ. אָמַר רַב פָּפָּא, הֲרֵי אָמְרוּ: בַּעַל קֶרִי חוֹלֶה, שֶׁנָּתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם – טָהוֹר; בָּעֵי רַב פָּפָּא: חֶצְיוֹ בִּטְבִילָה וְחֶצְיוֹ בִּנְתִינָה, מַאי? תֵּיקוּ. אֶחָד אוֹמֵר ״בְּפָנַי נִכְתַּב״ וְאֶחָד אוֹמֵר כּוּ׳: אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם, אֲבָל גֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם –

« חידושי רמב"ן על שבת י״ב ע״ב חידושי רמב"ן על שבת י״ד ע״א »