חידושי רמב"ן על שבת ע״ג

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 מתניתין. אבות מלאכות ארבעים חסר א'. ירושלמי ז:: ולמה לא תנינן הושטה עמהון רבי סימון בשם ר' יהושע ב"ל מפני המחלוקות ר"ע וחכמים ר' יהושע ב"ל בשם ר' יתר עליהון הושטה ולמה לא תניתוה עמהון שכל המלאכות באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ע"כ, וטעם נכון הוא זה. ומעביר ד"א בר"ה ה"ט דלא תני לי', משום דתולדה דמוציא הוא, דכל ד"א של אדם רשותו הוא וכשמוציא חוץ לד"א שלו מוציא מיקרי ובודאי הוא גמרא גמירי לה לחייבו משום מוציא. תדע דאלו לא סמכו לי' אמוציא אינו חייב מיתה שאין עונשין מהלמ"מ אלא א"כ נסמכה לתורה שבכתב:
2 מכה בפטיש. פירש רש"י, הוי גמר מלאכה, שכן האומן מכה על הסדין בשעת גמר מלאכה. ואיני יודע טעם לזה שאין זו גמר מלאכה אלא אימון ידיו של אומן הוא וכה"ג לאו מלאכה כדאי' בהדי' בר"פ הבונה שבת קב:. אלא מכה בפטיש היינו שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו, וכן על האבן שבבנין להשוות' לחברותי', והיינו גמר מלאכה, כך פיר"ח ז"ל:
3 גמרא: אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב... משום מפרק. פירש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל. ותמה אני, בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים. אלא עיקר הפי' כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן שמחמת דשדא פיסא לדיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים המכבדות, והיא תולדה דדש: