חידושי רמב"ן על בבא מציעא מ״ח

« חידושי רמב"ן על בבא מציעא מ״ז ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על בבא מציעא מ״ט ×¢×´× »

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראל וכפר בו ונשבע על שקר הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספות חומש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזלות, אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו, כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון. כבר הקשו האחרונים על מה שסתם הרמב"ם וכתב דגם בעושק ובהלואה חייב ק"ש ובב"מ דף מ"ח איתא דדוקא ביחד לו כלי לעשקו ולהלואתו ונאמרו בזה תירוצים שונים, אכן כבר הקשו בתוס' דאנסת ופתית את בתי דלא שייך יחוד כלי כיון דאכתי לא נתחייב ותירצו דמיירי שיחד לו כלי לכשיעמוד בדין וקאי למ"ד אם מקנה דשלבל"ע ע"ש ובודאי הוא דוחק לאוקמי מתני' שלא כהלכה. ונראה עפ"י דאיתא בספרי הבאתי ברפ"א וז"ל אי והשיב ושלם יכול יהי' משיב ומשלם ואל תתמה שהרי הגנב משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר ומשלם דו"ה ת"ל גזילה גזילה הוא משלם ואין משיב ומשלם, והיינו דמקודם כתיב והשיב את הגזלה ואח"כ ושלם אותו בראשו, וקמ"ל בספרי דאינו משיב ומשלם, וא"כ ע"כ והשיב הוא כשהוא בעין ושלם כשאינו בעין, וא"כ י"ל דמה דאוקים רב חסדא כשיחד לו כלי לעשקו ולהלואתו, היינו כדי שיהי' אפשר שיהי' דין השבה גם בעושק ותשומת יד דבאמת בעיקר קרא דוהשיב כתיב נמי עושק וע"כ צריך לאוקמי שיחד לו כלי, ולכן אמר דבתשומת יד נמי משכחת לה באופן שיהי' דין השבה ומ"מ כי אהדריה קרא לא אהדר אלא בעושק כדאיתא שם, אבל מ"מ קרבן שבועה חייב נמי גם היכי דהוא בדין ושלם והיינו כשאינו בעין, אח"כ ראיתי דבעיקר הדברים כבר כתב כן הרמב"ן בחידושיו בב"מ דרב ששת אתא לאשמעינן רק שיהי' משכחת לה קרא דוהשיב אלא שלא הביא דברי הספרי ולא קרא דושלם ובדברינו לפי דברי הספרי מבואר ביותר, ואפשר כיון לזה הרמב"ן אלא שקיצר בדבריו:

2 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִיתָא מְנָלַן? דְּתַנְיָא: נְתָנָהּ לְבַלָּן מָעַל, וְאָמַר רַב: דַּוְקָא בַּלָּן הוּא דְּלָא מְחַסְּרָא מְשִׁיכָה, אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִיתִי דִּמְחַסְּרָא מְשִׁיכָה – לֹא מָעַל עַד דְּמָשֵׁיךְ.

3 בבא מציעא פתח ↗

וְהָתַנְיָא: נְתָנָהּ לְסַפָּר מָעַל. וְסַפָּר הָא בָּעֵי לְמִמְשַׁךְ תִּסְפּוֹרֶת. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּסַפָּר גּוֹי, דְּלָאו בַּר מְשִׁיכָה הוּא.

4 בבא מציעא פתח ↗

מֵיתִיבִי: הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״אִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי – עֶרְבוֹנִי מָחוּל לָךְ״, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״אִם אֲנִי אֶחְזוֹר בִּי, אֶכְפּוֹל לְךָ עֵרְבוֹנְךָ״ – נִתְקַיְּימוּ הַתְּנָאִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא.

5 תלמוד ירושלמי קידושין פתח ↗

הלכה: הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְרוּטָה כול׳. תַּנֵּי. וְכוּלָּן שֶׁבָּעֲלוּ קָנוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן. וְכוּלָּן שֶׁבָּעֲלוּ קָנוּ. שֶׁלֹּא הָיְתָה בְעִילָתוֹ אֶלָּא לְשׁוּם קִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים. אִם קָנוּ. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. קָנוּ לַחוֹמָרִין. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל תְּנַיי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מִתְּחִילָּתוֹ מְקוּדֶּשֶׁת לַחוֹמָרִין. רִבִּי מָנָא בְעָא קוֹמֵי דְרִבִּי יוּדָן. מָאן תַּנָּא. כָּל תְּנַאי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מִתְּחִילָּתוֹ תְּנָייוֹ בָטֵל. דְּלֹא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מְקוּדֶּשֶׁת לַחוֹמָרִין. הֵיךְ עֲבִידָא. הֲרֵי אֶנִי מְקַדְּשָךְ בִּבְעִילָה עַל מְנָת שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. יָרְדוּ גְשָׁמִים מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּקִידּוּשֵׁי מִלְוָה לַחוֹמָרִין וּבְקַרְקָעוֹת לֹא קָנָה וּבִמְטַלְטְלִין אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְמִי שֶׁפָּרַע. בִּיקֵּשׁ לְהַעֲמִיד לוֹ מִקְחוֹ נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָהֶן יַיִן. וְיַיִן אֵין לוֹ. הָא אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה חַיָיב. תַּנֵּי רִבִּי חִיָיה. אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן חַיָיב לִיתֵּן לוֹ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק שֶׁלֹּא אָמַר לְתַמָּן. הֲווֹן יָדְעִין דְּהוֹרֵי רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. קִידּוּשֵׁי מִלְוָה לַחוֹמָרִין. וּבְאִישׁ לְרִבִּי זְעִירָא. לָמָּה. בְּגִין דַּהֲווֹן מַחְמִרִין וְקָלִיל עֲלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. בְּקוּלָּא הֲווֹן נְהִיגִין וְאַחְמַר עֲלֵיהוֹן. שֶׁאִם בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ תָּפְשׂוּ בָהּ קִידּוּשִׁין. אָמַר רִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי חָנָן. עֶרְוָה שֶׁאֵינָהּ עֶרְוָה. תּוֹפֵשׂ אֶת שֶׁאֵינָהּ עֶרְוָה.

5 תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בַּר נַשׁ דִּיהַב לְחַבְרֵיהּ י̇ דֵּינָרִין. אֲמַר לֵיהּ. אִית לִי גַּבָּךְ ק̇ דֵּינָרִין גַּרְבִּין מֵהָדֵין בֵּיתָה. שָׁרֵי. מֵהָדֵין כַּרְמָא. אָסוּר. מַה בֵין כֵּרֵם לַבַּיִת. בַּיִת אֵינוֹ מָצוּי לִיפּוֹל. כֶּרֶם מָצוּי לִיפּוֹל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. בַּר נַשׁ דִּיהַב לְחַבְרֵיהּ י̇ דֵּינָרִין. אֲמַר לֵיהּ. בִּמְנָת דְּתֵיקוּם לִי בְהוֹן ק̇ גַּרְבִּין. מִכֵּיוָן שֶׁשָּׁלַח יָדוֹ בָהֶן צָרִיךְ לְהַעֲמִיד לוֹ מִקְחוֹ.

5 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הַנּוֹתֵן עֵירָבוֹן טַבַּעַת לַחֲבֵירוֹ וּבִיקֵּשׁ לַחֲזוֹר בּוֹ חוֹזֵר בּוֹ. רִבִּי זְעִירָא בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ זָהוּב אָמַר לֵיהּ טַבַּעַת. מַה בֵּין זָהוּב וּמַה בֵּין טַבַּעַת. זָהוּב דַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּנּוֹת טַבַּעַת בְּעֵיינָהּ הוּא.

1 כגון שיחד לו כלי להלואתו או לעשקו. רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר בלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה, וק"ל הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו אלמא אע"ג דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה, וגרסי' נמי בפ' נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דלמא קנסא הוי וא"ל ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכלה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אע"פ שאינו בעין דומי' דפקדון וי"ל אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל. עוד נ"ל לפרש דקרבן שבועה לעולם חייב והכא להכי אוקמה כרב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתי ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע דהדר בעיניה ואילו משכו וחזר והפקידו אצלו אינו משיב את העושק אשר עשק אלא דמים משלם לו והיינו דקאמרי' ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שיחד לד להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו' וזו מדברי ר"ח ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעשק והפקדון שנא' והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנה לאהדורה ש"מ דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרי' ולא לאשם. והא דמוכח מהכא דמעות אינן קונות קשיא לן דלמא שאני הלואה דליתה דתיקני כדאמרי' לעיל ואיכא למימר מאי ייחד לו כלי בשעת הלואתו קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לעשקו שקודם שתגמר מלאכתו ייחד לו כלי לשכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף א"נ ה"ק רב פפא ודלמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשק וא"א לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחוייב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין וא"ל כלן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו. והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף ובמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקדושין ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה נתנה במאי קנה, וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קדושין שאין הניקנין בכסף נקנין במלוה ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו ואין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה:

2 דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רב וכו'. ומתני' היא במס' מעילה והיינו טעמא דלא מוקים לה בבלן גוי משום דרישא דמתני' בישראל דקתני נתנה לחבירו הוא מעל והיינו סיעתיה דריש לקיש דמשמע ליה מתני' בלן דוקא וכדרב, ומיהו ר' יוחנן סבר לאו דוקא. והא דאקשי' ספר ומוקי לה בגוי. תירוצה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש, ור' יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי והא דאמרי' בדקה לוי למתניתיה נתנה לסיטון מעל כר' יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא בישראל תני לה וה"ק דלוי בדק ברייתות שלו למידע הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר ש"מ כר' יוחנן ש"מ כנ"ל. ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני ר"ש היא, וליתא בנוסחי דוקאני. ובתוספות מתרצין משום דסיטון מוכר בלח הוא ואין לוקחין יין מן הגוי, וכן שמן היה אסור ואינו כן אלא סיטון הוא חנוני גדול מוכר הכל המשפיע במדה גדולה הוא וטל שם תבואה נקרא סיטון שהחטים בלשון יון נקראים סיטון והה יא דתנן בזרעים במס' דמאי הסיטונות ומוכרי תבואה הסיטונות ובעלי בתים המוכרין תבואה קתני ומ"מ יש להם לומר דמדנקט סיטון ולא נקט בעל אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל ומה שפירשתי עיקר:

3 והא בעי ממשך תספורת. מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שהסופר או מלמד תינוקות משמשכו הבעלים כלי תשמישן כגון קסת הסופר וקולמסו וכלי תשמישו קנו ואינן יכולים לחזור בהם דומויא דספר שמשכו ממנו תספורת, ונראה לפרש שאינו אלא שכירות תספורת שהוא נקנה במשיכה למ"ד קנין גמור במשיכה כדאמרי' לענין הקרקע כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף ומכיון שקנה תספורת לשכירות מעל:

4 נתקיימו התנאים. תמהני אפילו אמר מעכשיו נמי במה קנה לוקח שיכפיל לו ונראה שלא אמרו כן אלא בשקנו מידו ובתוספתא קתני והלה כותב וכו' עוד יש לפרש אכפל לך ערבוני שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך והיינו ערבון.

5 ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד מעותיו, פרש"י ז"ל לא זה יכפול ולא זה ימחול אלא יקנה כנגד מעותיו וחוזרין על השאר ויש מי שחולק ואומר שמי שמחל מחילתו מחילה כיון דמתפיס ליה ערבון קני מעכשיו דכמ"ד ליה מעכשיו דמי ולשון דיו שיקנה כנגד מעותיו הזקיקו לומר כן כלומר לא יכפול לו אלא שיקנה כנגד מעותיו ואי קשיא לך הא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא נתתי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך הרי היא שלו ואוקי' בגמרא בדא"ל מעכשיו אלמא אי לא אמר מעכשיו לא קנה לא מילתא היא חדא דהתם מוכר אוכל פירות ועוד דשאני ארעא דבחזקת מרה קיימי ואינו נראה כמזכה מעכשיו אלא במטלטלים. ומצאתי בתוספתא א, ט שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא לך בידי כך וכך תבע פירש הגיע זמן ולא בא יתקיים התנאי ד"ר יוסי ור' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שלא בא לידו אלא ינתחנו משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו וכו' עד הנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בך הריני כופל לך ערבונך והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו קתני הגיע זמן ולא נתן שהלוקח שאמר אם לא נתתי לך לא השלים תנאו וקאמר ר' יהודה שאינו מכור אלא נותן לו ערבון שלו וקתני נמי האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלמא אינו זוכה בערבון שתחת ידו שאלו למוכר שחזר היל"ל היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו כדקתני רישא אלא ש"מ שלא זה ימחול ולא זה יכפול. וזו הבריתא היא השנויה בכאן בגמרא אלא ששינו את לשונם במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הבריתות כדי להוסיף בהן פי' או לקצר ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן. וכמדומה לו ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלים לקרקעות וזה הוא ששנו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין פה ולא חלק בה ר' יהודה ונראה מפני שב"ח קונה משכון מטלטליין מעכשיו כדר' יצחק כל תנאים שהתנה עליו קיימין שהרי קנה מעכשיו ובהכי שייכא שמעתא דפסחים פ' כל שעה דמשמע התם דאי זבין מלוה ואקדיש משכון שבידו ולא פדאו והוחלט למלוה קנה לוקח דלמפרע הוא שלו מדברי ר' יצחק דאמר מהשתא יש לו בגוי' ומיהו קשיא למאן דסבר דהא דר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו והכא מדקתני המלוה ש"מ משכנו בשעת הלואתו הוא אלא הטעם מפני שהוא כמוכרו לו מעכשיו וזה הדין אינו בקרקעות שאינו כמוכר שאדם עשוי שלא למכור קרקעותיו ולפיכך אינו נראה כמזכה מעכשיו וכדתני' משכן לו בית וכו' ותנן נמי הלוהו על שדהו וזהו החילוק ששמע השומע בין מטלטלין לקרקעות. והוי יודע דה"מ כשאומר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך ולא לך עלי אבל א"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי משכוני שלך ואני אשלם מעותיך והם עלי כמלוה שלויתי ממך אפילו משכון לא קנה דהיכי ששעבוד המלוה על המשכון אינו אלא כמוכרן לו מעכשיו אם לא נתן לאותו היום אבל הכא כיון שעדין חיוב ההלואה עליו לא קנה משכון שהרי סלק שעבוד המלוה מן המשכון והטילה על הלוה וכיון שלא מחמת מעותיו הללו קנאו ה"ל כאומר ערבוני מחול לך שאינו מחול והיינו דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה כלומר שאם רע הוא אבד מעותיו ואם יפה הוא זכה במשכונו. כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו וגמר לה מדאמרי' במסכת קידושין פ"ק בני רב הונא זבון ההוא אמתא בפריטי וכו' עד אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואין ראיה זו ברורה דהתם לענין מיקנא ממש הוא שעבד כנעני נקנה בכסף, ואם נאמר דמשום דלא אמר להו לקבולי עליה מי שפרע למד הרב ז"ל דבר זה אין זו ראיה שהרי רב חסדא לא א"ל לההוא גברא לקבולי עליה מי שפרע ואמרו הגאונים ז"ל שמקבל, ועוד שלא מצינו מי שפרע בקרקעות לפי שקנין גמור שלהם בכסף לא תקנו, ואע"פ שלא קנה בכסף כגון במקום שכותבין את השטר או בדבר אחר גורם אין מוסרין אותו למי שפרע לפי דעתו נ"ע. ויש לסמוך דברי רבינו הגדול ז"ל מיהא דאמרי' לעיל ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל אמרו אלמא לר' יוחנן היינו טעמא דקאי באבל אמרו משום דמעות קונות הילכך משכון דלא קני כלל לא קאי באבל אמרו, ואע"ג דמפרקינן משום דברים ומעות לריש לקיש הוא דאית ליה הכי ואנן מיהא כרבי יוחנן קי"ל ואיהו סבר טעמא משום דאוריתא קנו מעות אבל קשה לנו שהרי אפי' נתן לו מעות ואין לזה פירות קאי עליה באבל אמרו כדאמרי' בפרק איזהו נשך בההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבח מוה כלומר שנתן מעות לאחר ליקח לו נדוניא ולקח בו וחזר בו החתן ואמרי' עלה דמקבל מי שפרע ואע"פ שלא היה לו לשליח נדוניא אלא מאחר שלקחה וכמו שאפרש לדעת רבינו הגדול ז"ל בס"ד. ובירושלמי ד, ב א"ר יוסה ש"מ בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין וא"ל ע"מ תקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהם צריך להעמיד לו מקחו, פי' אע"פ שאין לו ואם אינו מעמיד לו מקבל עליו מי שפרע ועוד דהא סיתומתא מדאוריתא לאו כלום הוא, ואפ"ה קאי עליה באבל אמרו כדאיתא בפרק איזהו נשך, וטעמא משום דסמכא דעתייהו. ומיהו יש סיוע לדברי רבינו הגדול ז"ל ממקום אחר דגרסי' בירושלמי במסכת קידושין פרק האיש מקדש קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע בקש להעמידו מקח, נשמעיניה מן הדא והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו, תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו, פי' ואין בו משום רבית שכיון שרצו להעמיד מקחן מקח הוא ואינה הלואה גרידא אע"פ שיכולים לחזור בהם שמעינן השתא שאין מי שפרע במלוה כשם שאינה בקרקעות מעולם, מעתה יש לומר כן במשכון במטלטלין שאין בו מי שפרע. ושוב נמצא מפורש בירושלמי במסכת שביעית ר' זעירא אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחבירו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב א"ל טבעת א"ל מה בין זהוב לטבעת א"ל זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינא הוא פירש שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון כיון שדרכו להשתנות ולתת בתורת דמים קנה דכמעות דמי אבל משכון מטלטלי לא וה"ה לנסכא ולכל מילי דלא טבעא דלא קאי באבל אמרו, וזו ראיה מפורשת כדברי רבינו ז"ל:

5 פסחים פתח ↗

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ, וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״. אִם אֵינוֹ קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן — צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.

5 קידושין פתח ↗

בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הָהִיא אַמְתָּא בִּפְרִיטֵי, לָא הֲווֹ בַּהֲדַיְיהוּ, אוֹתִיבוּ נְסָכָא עֲלֵיהּ. לְסוֹף אִיַּיקַּר אַמְתָּא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: פְּרִיטֵי אֵין כָּאן, נְסָכָא אֵין כָּאן.

5 בבא מציעא פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיּוֹ שֶׁיִּקְנֶה כְּנֶגֶד עֵרְבוֹנוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״עֶרְבוֹנִי יִקּוֹן״. אֲבָל מָכַר לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה בְּאֶלֶף זוּז, וּפָרַע לוֹ מֵהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז – קָנָה, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁאָר אֲפִילּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. מַאי לָאו הוּא הַדִּין לְמִטַּלְטְלִין, בְּדִסְתָמָא דְּבִסְתָמָא קָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ!

« חידושי רמב"ן על בבא מציעא מ״ז ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על בבא מציעא מ״ט ×¢×´× »