חידושי רמב"ן על בבא מציעא ל׳

1 הכניסה לרבקה ודשה וכו'. ר"ח ורש"י ז"ל פירשו דאעגלה ערופה קאי, ואני שמעתי דאפרה אדומה קאי ועלה תניא במסכת פרה בתוס' וסיפא קתני עלה עליה זכר פסולה וההיא על כרחך בפרה אדומה קאי דאילו בעגלה ערופה ליכא לאוקמה דעגלה לר' אלעזר בת שנתה היא וא"נ בת שתי שנים לרבנן לא מקבלה זכר כדאמרי' בבכורות, ובמס' ע"ז ולא ניחא לי למרה וה"ג הכא בשמעתין הא לא דמיא אלא לסיפא, ורבוותא גרסי הא לא דמיא אלא להא וכן כתוב במקצת נוסחי, ואע"ג דקרא בעגלה כתיב הא גמרי מהדדי במסכת סוטה בג"ש דעול עול, א"נ סברא הוא דשוין הן. ופי' רש"י ז"ל רבקה שקושרין שתים ושלש פרות לדישה וכיוצא בו במס' עירובין בפ"ב וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש פרות, ופי' הענין שהכניסה לזו עמהן כדי שתינק והיא דשה מעצמה, וי"א שפי' לרבקה מקום שמפטמין אותן בו מלשון עגלי מרבק ויש שונין לרבקה בדגשות הבית ושוא כלומר לפטמה, ור"ח ז"ל כן כתב לרבקה לפטמה ומשום הכי כשרה דלא ניחא ליה שדישה מכחישתה. ואיכא דרמי אהא עלה עליה זכר אמאי פסולה נימא משום הנאת ולד דהיא הנאת פורתא לא מפסיד טובא כדאמרי' במסכת ע"ז ולאו מילתא היא דאי אמרת כשרה הא ניחא ליה. אלא הא איכא למידק עלה והא תנן בפ"ב דפרה אין לוקחין פרה מעוברת ד"ר אליעזר וחכמים מכשירים והיאך חכמים מכשירין והרי עלה עליה זכר פסולה ואיכא למימר דכי אמרינן עלה עליה זכר פסולה ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא משום דבעינן דומיא דעבד דניחא ליה בשעת עבודה דמאי שנא מדלגבי הכשר דבעינן עודהו הטל עליהן ואע"ג דהתם איפש' דניחא ליה ואיפשר דלא ניחא ליה והכא ודאי ניחא ליה מ"מ לאו דומיא דעבד הוא ועוד דהא גבי יאוש שלא מדעת אע"ג דאי ידע ודאי מיאש דהא תלמוד לא בעינן אלא שידעו בעלים בנפילה אלמא ודאי מיאש ואפ"ה כל זמן שלא שמעו לאו יאוש הוא וכ"ש הכא דכתיב עבד הילכך בעינן דניחא ליה בשעת מעשה כנ"ל. ומסתפינא מרבוותא דאינהו מפרקי דמתני' דפרה ה"פ אין לוקחין פרה מעוברת לעוברה כגון שדרכה לילד פרות אדומות והעבירו לפניה כוס של יין אין לוקחין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה אדומה בעינן קיחה משעה שהיא פרה אדומה כלומר שבאה לעולם וחכמים מכשירין דלא משמע להו ויקחו הכי וכן משמע בר"פ אין מעמידין דר' אליעזר דריש ויקחו ורבנן לא דרשי ויקחו והאי פירושא סליק אבל בנסחאות מדוייקות גרסי' ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלין ולפי גרסא זו אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. או שנאמר דלרבנן עלה עליה זכר נמי פסולה והאי דפליגי במעוברת להודיעך כחו דר' אליעזר דכחא דהיתרא עדיף ליה והא מני רבנן היא ור' אליעזר סבר לה כר' יהודה דקתני בעלה עליה זכר ר' יהודה אומר אם העלהו פסולה אם מעצמו כשרה ולא דריש עובד:

2 קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא עשה ול"ת הוא וכו'. זו גירסת רש"י ורבינו אלפסי ז"ל, וקשיא להו השב' אבדה נמי עשה ול"ת הוא וניחא להו שאין ל"ת מועיל לדחות אלא עשה הוא דקא דחי וקשיא לן הך נוסחא ופירושה השבת אבדה ל"ת בלחוד היא כדאמרי' לעיל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא נמי שהאבדה בבית הקברות ואינו מחזיר אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם ותו דאמרינן לקמן הא לאו הכי ה"א ניצת ליה עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה וכו' ופירשו רבנן דאהשבת אבדה קשיא ליה דעשה ול"ת הוא והיכי משכחת לה אם בהגביהו משום השב תשיבם בלחוד עובר אם בשהעלי' עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם עובר. ויכולני לומר דהני בשהגביה ע"מ להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנו ואינו מחזיר והכי אקשי' קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות לא מיבעי' לא נטלה כלל דפשיט' שאינו מחזיר אלא אפילו הגביה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות נמי פשיטא שלא יחזיר אע"פ שנתחייב בהשב תשיבם כיון שכבר נטלה ע"מ להחזיר משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפיכך הקשו הם ז"ל הא משכחת לה דאיכא ל"ת ועשה וכן הא דאמרי' לקמן עשה ול"ת הוא כשנטל ע"מ להחזיר ואמר לו אביו אל תחזיר והיא לפני יאוש ואי קשיא לוקמה לההיא בשלא נטלה אלא שראה אבידה ורצה להחזיר ואמר לו לא תטול ולא תחזיר ולא תקשי אה"נ ומיהו כיון דאכתי קשיא אמר לו אביו הטמא ניחא ליה לתרוצי חדא דשויא לתרויהו זה כתבתי מדוחק להעמיד דברי רבותי'. עוד איפשר לי לומר דהכי קאמרינן דאע"ג דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון דאם החזירה קיים מצות של השב תשיבם חשיב ליה עשה שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול"ת הוא ידחה דהשבת אבידה עשה הוא וכן הא דאקשינן לקמן עשה ול"ת הוא משום שאף ע"פ שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מ"מ בטל עשה ול"ת הילכך בלא קרא נמי לא ניצת ליה אלא יבטל מצות עשה של אביו כדי שיקיים עשה ול"ת ופשיטא שלא ישמע לו אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי. ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפילו עשה ולא תעשה נמי היכי דחי ליה והא קי"ל אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון מיל' בצרעת וסדין בציצי' דבעידנא דקא עבר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים ליה לעשה עד דמהדר ליה ואע"ג דשקיל לה מיד וכגון דקיימא בפתח ביה"ק מ"מ לא מקיים לי' לעשה עד דמהדר למרא ואיפ' דלרוח' דמילתא אקשי ליה. ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפילו בעל אבדה כהן אינו רשאי להטמא בה היאך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמר' לא בעי' לה ליתיה לעשה כלל הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות. ודמי' לההיא דגרסינן בכתובות אימר דאמרי' דאתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלאו לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעי' מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אע"פ שאמר' בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי ולהאי נסחא ל"ק מידי ולרוחא דמילתא אקשי' דאפילו הויא. השבת אבדה עשה ול"ת וטומאת כהן עשה בלחוד לא דחי ליה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. ובנוסחא דר"ח איתנהו לתרויהו פשיטא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ותו מי דחי' איסרא מקמי ממונא ולפי זה הפירש הא דאמרינן לקמן הא לאו הכי ה"א ניצת ליה וכו' אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו השבת אבדה ל"ק דכיון דממונא ה"א ניצת ליה דכי אמר רחמנא להדר במקום דליכא איסורא כי ההיא דהתם דכי אמר רחמנא לא יוכל לשלחה במקום דליכא איסורא וכ"ת למה לי קרא לאמר לו אביו אל תחזיר אתא כדקאמרי' הכא קרא לזקן ואינה לפי כבודו אתא לאו מילתא היא דכיון דקתני בהדיא יכול אמר לו אביו הטמא ישמע לו ת"ל וכו' ומשמע דלהכי איצטריך קרא ומסתברא דקושיא אעיקר מילתא נמי קאי דקתני ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי ואם אמר לך אביך חלל שבת אל תשמע לו ועלה קשיא הא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכבוד דוחה אותם. ובירושלמי ה"י גרסי' בכל אתר את אמ' מצות עשה קודמת למצות ל"ת והכא את אמר אין מצות עשה קודמת למצות ל"ת אימר שנייה היא הכא שהוא ואביו הוזהרו על המצות אלמא אי לאו האי טעמא ה"א בהשבת אבידה היא ל"ת בלחו' ניצת ליה וזו ראיה למה שכתבנו דמטומאת כהן בלחו' קא פריך בגמרא דילן דהיא עשה ול"ת:

3 מתני': היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי את הסלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אוקימנא בגמרא מאי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה, פר"ח ז"ל כגון שאם היה חייט והניח מלאכתו והשיב את האבדה ונשתהה שם כשיעור תפירת הבגד ששכרו סלע, לא יאמר לו כבר בטלתי מלאכתי שיעור סלע תנה לי אלא בתפירת הבגד ששכרו סלע משערין בעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבוא אדם ויאמר לו הנך יושב בטל תיקח בתפירת הבגד חצי סלע או תשאר בטל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת בגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לתפור, הוא שנוטל מבעל אבדה, ע"כ דברי ר"ח ז"ל וכן פי' רבינו הגדול בתשובה וכן עיקר. אע"פ שלא פירש כן רש"י ז"ל ובפרק איזהו נשך אבאר עוד בעזרת העוזר. ואיכא דקשיא ליה אמאי נותן לו שכרו כפועל מבריח ארי מנכסי חברו ופטור, וכי תימא מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא כדאמרי' בפ' הכונס צאן הא אשכחן מבריח ארי מנכסי חברו ופטור אע"ג דאית ליה פסידא כיון דמדעתו עבד כדתנן בפרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וכן בפורע חובו של חבירו פטור ומפרשינן לה בגמרא במסכת נדרים בפרק אין בין המודר משום דאברוחי ארי בעלמא הוא הכי נמי מבריח ארי הוא וליפטור אע"ג דאית ליה פסידא. ואיכא למימר כל היכא דלאו עליה רמיא לאברוחי ההוא ארי, אע"ג דאית ליה פסידא פטור הלה ביון דמדעתא דנפשיה עבד אחולי אחיל גביה היאך, א"נ דתלינן לקולא כדאמרי' בגמרא בירושלמי מפייס הוינא ליה והוא מחול לי אבל היכא דעליה דידיה רמיא לאברוחי ההוא אריא אע"ג דמדעתיה עבד כיון דאית ליה פסידא חייב לשלם דלא רמו רבנן עליה לאברוחי אריא מנכסי חבריה כי היכי דליפסיד איהו וכן נמי הא דאמרינן גבי שומר שכר שקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל מבעל הבית משום דלא רמו רבנן עליה לנטורי נכסי דחבריה ולאפסודי נכסי דנפשיה ומתני' נמי הא רמיא עליה לאהדורי אבדתא לפיכך נוטל שכרו, וכן נמי שברה כד של דבש ושפך זה את היין והציל את הדבש לתוכה שנוטל שכרו משום האי טעמא הוא דעליה דידיה רמיא לאהדורי ההיא אבדתא למרה אם היה לו כלי ריקן ומיהו כיון דלא הוה ליה למשפך חמרא אלא א"כ התנה אינו נוטל אלא שכרו. ול"נ דשכר פעולה ממונא דמטי לידיה דבעל אבידה היא דמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו שלא מדעתו דאמרינן לקמן ונוטל מבעל הבית מה שנהנה אותן אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בהם דלא מטי לידיה דב"ה אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור, ולשון זה עיקר ברור הוא:

4 אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. ולא גרסינן עמו דאלו איתא למאריה אבדתא התם בלא ב"ד נמי יכול להתנות עמו כדאמרי' בפרק הגוזל טול דינר בשכרך והעבירני חייב, ואוקימנא בציד ששולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן מיהא, ה"נ הא אפסדי' ומתני' היא שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. ובהלכות רבינו הגדול ז"ל כתוב עמו, ואיני יודע טעמו:

5 אין שם בפני מי יתנה שלו הוא קודם. תמיהא מילתא מהא דאמרינן שלו מרובה משל חברו שלו הוא קודם ומשמע הא מועט לא ואפילו שוין נמי לא ואי שלא בב"ד שלו הוא קודם ואי בפני ב"ד שגובה את הכל מאי נפקא להו מינה ואיכא למימר לעולם בב"ד ונפקא מינה לכושרא דבהמה כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידי' לא ליתני עלה ולהדרי' אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה, ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע מחבריה ואפשר דסד"א הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ול"ת של חברו תקדום קמ"ל ועוד דהא אוקימנא בפני ב"ד ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבדתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה: