חידושי רמב"ן על בבא מציעא ל״ו

1 לאפוקי מדר' אמי. קשיא לן לימא לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל שבועה שזרק פלוני צרור לים שבועה שלא זרק פטור, דליתה בלהבא הכא נמי ליתה בלהבא שתמות כדרכה או תאנס ומקשה גופיה היכי פשיטא ליה. ואפשר משום דהאי מילתא ודאי לאו לאפוקי מדשמואל אמרה דה"ל לאשמועינן בביטוי דרשות בעלמ' מדאת' לאשמועינן בשומר קס"ד דאת' לאשמועי' מידי בשבועת הפקדון ולפיכך תקשי פשיטא דמתני' היא בפ' ד' שומרין ומפרקינן דלהכי אשמועינן בשומרים משום דקמ"ל דלית ליה דרב אמי:

2 שומר שמסר לשומר רב אמר פטור. פי' לגמרי פטור ולא משתעי דינא בהדיה כלל שאם שומר שכר הוא הראשון ומסר לש"ש קם השני תחתיו ומשתעי בעלים דינא בהדי שני ואי אזיל ליה למדינת הים, או שהעני ואין לו לשלם כלום פטור משום דא"ל אוקמית לך גברא בחריקאי, וכן אם מסרו לש"ח פטור הראשון עד שישביעו בעלים את השני שלא פשע, ואם נשבע שמתה כדרכה אף הראשון פטור אבל אם נשבע שלא פשע בה ואמר נגנבה או נאבדה או שאינו רוצה לישבע שמתה כדרכה הראשון חייב, וכן הדין לדידן היכי דרגילי דמפקדי גבי שני, א"נ אשתו ובניו, א"נ דאמרי ליה לדעתך דלא יכול למימר לא מהימן לי בשבועה והראשון פטור לגמרי ונכנס השני תחתיו. ואי קשיא לך אי הכי היכי תנן ל"ה ע"ב והשואל משלם לשוכר לבעלים בעי לשלומי, לאו מילתא דכיון דראשון ניחא ליה לאשתעויי דינא בהדי בעלים מצי עביד הכי דלדידיה אפקיד, וכיון שנפטר הראשון שהוא השוכר השואל משלם לשוכר, אבל היכא דא"ל ראשון זיל אשתעי דינא בהדי שני לא מצי בעלים למימר ליה לאו בעל דברים דידי הוא וכ"ש למאי דקי"ל כר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דבעל דברים דידיה הוא, וכדאמרי' לקמן בבא מציעא מ"ב ע"ב בההוא בקרא דיתמי דמשלם דמי בשר בזול וכדכתב עלה רש"י ז"ל. ויש לי ראיה לדבר זה מדתנן בפ' הכונס מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו והוו בה בגמרא, תחתיו דמאן אלימא תחתיו דשומר, ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תהוי תיובתה דרבא וכו' אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה, פי' וכל המפקיד לו על דעת ברזיליה הוא מפקיד שמעי' ממתניתין דקתני נכנס הרועה תחתיו דראשון אפטר ליה לגמרי ולא משתעי דינא בהדי' כלל ובהדיא דיקא עלה בגמ' וקאמר איפטר ליה לגמרי אלמא לגמרי פטור, וכן פירש שם רש"י ז"ל תחתיו דשומר והכי משמע מתניתין מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני והראשון נסתלק, ובזה הלשון בעצמו פר"ח מאחר שמסר לברזיליה נפטר הרועה ודין בעל הבהמה עם ברזיליה. ויש מי שמשיב מהא דגרסי' לקמן משתבע איהו דהנהו זוזי אשלימינהו לאמיה ומשתבע אימיה דאותבינהו בקרטילתא ואגנוב, ובהלכות רבינו הגדול ז"ל כתוב ומיפטר ומשמע דבתר דמשתבעא אימיה מפטר, אבל כל אימת דלא משתבעא לא מפטר ואע"ג דנשבע דהנהו זוזי אשלימינהו לאמיה והא לאו דיוקא הוא דאיכא למימר דלאו דוקא בתר הכי אלא משום דאי איחייבא אימיה ומשלמה כמאן דמשלם הוא דמי דממון אמו כשלו דמי שהכל בידו ואמו סמוכה על שלחנו, ולא מצינו זאת הנוסחא אלא בהלכות רבינו ז"ל, ושמא ומפטרי הוא ביו"ד וכן מצאתי בהלכות פסקות מדוקדקות ומפטרי, ושוב מצאתי כן במקצת נוסחאות ומפטרי. ואם יש לחוש לדיוק זה עדיין יש לומר ה"מ אשתו ובניו דמפקד לא מפקד להו וכל שמירתן משום שמירתן של שומר, אבל שומר שמסר לשומר אחר דרגילי בעלים דמפקדי גבי שני, אי נמי אמרו לו מדעתך איפטר ליה שומר קמא לגמרי, ויש מכריעין כך דאי לא תימא הכי כל הנפקד ימסור לאשתו והיא תאכל ותחדי שאין לה מה לשלם כדתנן פגיעתן רעה אלא שמירתן מחמתו באה והוא משלם כל מה שהן חייבין בו ולא נראה לי, והרמב"ם הספרדי ז"ל כתב שהשומר שמסר פקדון לאשתו ובניו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור, וכן עיקר:

3 הא דאיתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה וכו' ורבא משמיה דרבה אמר פטור. פסק רבינו הגדול כרבא דקי"ל כותיה לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם, וקשיא ליה הא דאמרי' בפ' הפועלי' לא דעל בעידנ' דלא עיילי אינשי אי הכי אמאי פטורתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא אלמא אע"פ שאין האונס בא לו מחמת הפשיעה חייב ואתיא כאביי ופריק ההיא סוגיא אביי גופי' הוא דקאמר לה דאליבא דנפשיה אמרה. וה"ר יצחק אל ברגלוני ז"ל הקשה על זה והא רבא משמי' דרבה קאמר והתם אביי לרבה גופיה אמר וכיון דלא אהדר ליה רבה דכה"ג לא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דליחייב ש"מ דרבה כאביי אמרה ולא כרבא ואין זו קושיא דההיא סוגיא אביי הוא דאמר הכי אמר רבה והכי אהדרי ליה ורבא אמר לך להד"מ וכדקאמר ליה נמי בשמעתין דלא שמע מיניה חייב אלא פטור ומצינו הרבה בתלמוד כיוצא בה ומסקי' להד"מ ולא איתמר כלל ועוד דאפשר דאמרה רבה והדר ביה ורבא היה בחזרה ולא אביי, ומ"מ ליכא למפסק הלכה כאביי במקום רבא אלא ביע"ל קג"ם כדברי רבי' ז"ל. אבל יש לומר בפירוק קושיא זו דהתם כיון דעל בעידנא דלא עיילי הוה ליה לעיילינהו בהדיה והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום הך פשיעה אירע בהן אונס ואנן לא מחייבינן ליה משום דעל ולא יתיב גביהו, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה ואלו עיילינהו לא מטי להו פסידא כלל הילכך חייב זה, זה כתב הראב"ד ז"ל:

4 אין רצוני איכא לאותובא לדידכו דמתניתו. יש לפרש דה"ק כיון דסבריתו דאין רצוני פשיעה היא ה"ל דומיא דגנב וגזלן כל זמן שברשותו אע"פ שמתה חייב דא"נ שבקה מלאך המות בי שני הוה קיימ' ולא מיבעי' למ"ד כל המשנה מדעתו של ב"ה נק' גזלן רמכיון דשינה השוכר נתחייב באונסי' אלא אפילולמ"ד לא נק' גזלן ה"מ במשנה ברשותו אבל במפקי' אצל אחר משעה שנכנסה לרשותו יצאת מרשות ראשון והרי היא אבודה אצלו והמפרשים אמרו לשון אחר כפשוטו לומר אתון מתניתו לה אבל לדידי להד"מ שהרי טעות אחר טעה השונה אותה כך: