חידושי רמב"ן על בבא בתרא קמ״ד

1 באשה יורשת. פי' רבינו אלפאסי ז"ל כגון ראובן שנש' בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון. ויש מפרשים כגון שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים שזה לשון האמור בגמ' קא טרחי קמי יתמי.

2 תליא ליה סנדלא. פי' קל הוא לו לעשות כן וכדי שיראו הכל כן שאלו רצה להעיד עדים ולהתנות בפניהם שאינו מקנה לו כלום ודאי אין אדם מקנה נכסיו בעל כרחו.

3 מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ואמרי מקצת דיינא דאף ע"ג דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול ואית להו ראיה מההיא דגרסינן במסכת קדושין מ"ז ב' התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה וכו' וקדשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרשי לה בגמ' פליגי במלוה בשטרא פליגי במלוה על פה פליגי במלוה בשטר כדשמואל דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אפי' יורש מוחל ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל מר סבר אשה סמכה דעתה סברה לא שביק לה ומחיל לאחריני ומר סבר לא סמכה דעת' במלוה על פה כדרב הונא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא וכו' ואי ס"ד יכול למחול מנא ליה דרבנן סברי במלוה לא לעולם אימא לך דרב אפילו במלוה אמרה ודכולי עלמא אית להו דרב אלא בדסמכ' דעת' קא מפליג ובדשמואל בפלוגתא דרישא אלא לאו שמע מינה דלא מצי מחול היכא דאקני ליה במעמד שלשתן. ואי קשיא לך הא דגרסינן פ"ק דבבא מציעא י"ט ב' מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן בה ודילמא שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו' ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל ואמאי אכתי ניחוש דילמא במעמד שלשתן אקני ליה ואמאי יחזי' לבעל ואיכא דתריץ דהתם הא אודי בעל בשעה שהמחו אצל לוקח דלא פרעה וכיון שכן אי מפיק בתר הכי שובר לאו כלום הוא. אלא אי קשיא הא קשיא, דגרסי' בבא קמא פ"ט א' כל לגבי בעל ודאי מחלה ואקשי' בה טובא ולא סלקא לן ואמאי ליקני להו ללקוחות במעמד שלשתן ולא מצי למימחל. ותירץ רבינו תם ז"ל דהתם בכתובה עסקי' שלא נתנה לגבות מחיי' ולא מהנת ליה מעמד שלשתן כיון שאין עליו כלום בשעתא שמכר דמנה לי בידך קאמרינן אבל היכא דלית ליה גביה כלום לא וגבי כתוב' כמאן דלית ליה גבי' כלו' דמי דדלמא לא מגרש לה ותמות בחייו. וההיא דמציעא נמי בעודה תחתיו היא וכן פרש"י ז"ל וכדאמרי' בגמ' וזבניתה לכתוב' בטובת הנאה אלמא בעודה תחתיו ומשמשתו קאמרינן. ואני אומר כי אמרינן קדושין מח ע"א במלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אליבא דפירוקי אחריני דאתמו' התם קאמרי' אבל לההוא פירוקא דאמרי' בדשמואל קא מיפלגי במלוה בשטר בעל פה נמי בדשמואל פליגי וא"ת תרי בדשמואל למה לי איכא למימר חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר מוחל ולר' מאיר אפי' על פה אינו מוחל אי נמי במסמך דעת' אבל המוכר שטר חוב לחברו בכל ענין חזר ומחלו מחול דסתמ' קאמר שמואל וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק שנים אוחזין, ואלו היה חלוק בדבר לא היו הגאונים ז"ל שותקין ממנו. כתב רבינו תם ז"ל, אע"פ שקנה חוזר עליו. כלומר שאם לא פרעו יכול הוא לתבוע ללוה שהרי לא פטרו, והיינו דאמרי' בבבא מציעא קיב ע"א חוזר עליו. ולא כן דעת רבינו הגדול ז"ל, ושם כתבנו.

4 מתני': האחין השותפין וכו'. פי' האחין שהן שותפין וכן פי' זו ששנינו בבכורות נ"ו ב' האחין השותפין בזמן שחייבין בקלבון האחין שהן שותפין ובירושלמי מפ' שעד שלשה דורות הם שותפים כסתם לכל דבר וגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפיס' הבית ביחד עסקינן.

5 ואוקימנ' בגמ' לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא, ופי' הענין כגון שמחמת עשר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרי' בבראשית רבה במלכות הרשע' הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עתיר נעבדיניה פוליטוס ואם אינו עשי' ומחמת ממונו של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספת' תניא אם מחמת נכסים לאחין.

6 והא דקתני סיפא חלה ונתרפא נתרפ' משל עצמו, קתני עלה בתוספת' י,ב אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע פי' לפי שהוא כמזונות ומדקיימ' לן גבי כתובת אמה כר' גמליאל דרפואה שאין לה קצבה כמזונות היא ה"נ כותיה קיימא לן ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמ' אנן לא פלגינן עלה דרב גמליאל מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואפסיקא הילכתא כותיה בחד דוכתא. ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל רצה ולא נתרפ' יכולין לומר לו חלק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא וכו'. ובתוספתא משמע שאפי' היו לאחד בנים וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע ויש לרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי.

7 תני שעשו למקצתן. פי' בחיי האב והוצאה משל אב שהוא היה עושה חופה לבנו לפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא האח ומיהו למאי דתנינן שעשו מקצתן לא מצי למימר תני לי שושביני מן האב שמת שהרי הבן שמח עמו והוא בכך שושבינו. והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג במי שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים דכיון דעכובא לאו מיניהו הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו אבל אין לומר כן בשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו תדע שהרי אפי' הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר איו מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא הקדושין שלא להחזיר בהן אלא במקום שנהגו אבל שושבינו' חייב להחזיר מן הדין. ותמהני על הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז"ל רבי יצחק רבו ז"ל שלא היה דן כן במקומו ואין למדין הלכה ממעשה שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו משום דאסיקנ' בסבלונות הילכת' בין שמת הוא בין שמת' היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי ובשלא אכל שם אפי' מאכל ומשקה הדר אלמא לא מצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו. וא"ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלא משמע דהילכת' כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לה הדרי דלטבועין נתנו לעולם. ומיהו קשה לי, הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר מעשה באדם אחד כהלכה דר' אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע"פ שמת הוא וי"ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל אי נמי ההיא דרב אחא תנאי היא והא דלא מייתינן מינה בגמ' דלא מצית למימר תנו לי בעלי משום דמימר' היא ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי' למאן דסבר הכי גבי קדושין דהא משמע באוקמתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לאו דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין ואפילו לר' יהודה הנשיא אמר מת הוא מחזירין ולא מצי למימר תנו לי בעלי ואפי' הכי בסבלונות מחזירין אפי' הדר ביה איהו אלמא דין סבלונות שאני , ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא. ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י"ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו אי נמי מעיקרא הוא דסלק' דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי' הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ"ש מת הוא וה"ה לשושבינות.

8 הא דאמרינן מקום שנהגו לחזור מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני בכולה שמעתא סתמא כמקום שנהגו דמי קאמר דאי איכא מנהג פשיטא דבתר מנהג אזלינן ואפי' במת הוא וליכא מאן דפליג דאיכא דאמרי כי אמרי מנהגא מילת' היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמידין אבל שאר מנהגי לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה כופפת והילכתא כי האי לישנא בתרא וכענין מה שאמרו ורשאין בני העיר להתנות וכו' בפרק קמא דמכלתי' ח,ב.