חידושי רמב"ן על בבא בתרא קל״ד

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 הכי גרסינן: מתנה שאינה שאם הקדיש' תהא מקודשת אינ' מתנה. כל מתנה שאינה בדעת גמורה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. לפי שאינה אלא להערמה בעלמ' כגון מעשה דבית חורון דסעודתו מוכחת עליו דאינה מתנה ולא גמר והקנה לו כלום ולא דמי' למתנה ע"מ להחזיר שאם הקדיש' אינה מקודשת והויא מתנה דהתם גמר והקנה על תנאי ומשום תנאו אינו יכול להקדיש אבל הכא סתם הקנה לו ולכל דבר הוה משמע אלא שסעודתו מוכחת עליו דלאו למתנה איכוון אלא למאי דאמר ויבא אבא ויאכל עמנו א"נ דוקא בדאמר בפי' ואינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעוד' כדאתמר עלה בגמ' בדוכת' והתם בנדרים מ"א ב' נמי גרסי' הכי ור"נ אמר קנה ע"מ להקנות קנה דהא סודר קנה ע"מ להקנות הוא אמר ליה רבא לר"נ והוא מתנת בית חורון דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ושמע מינה בהדיא מתנה שאינה בהערמה אע"פ שהיא על מנת להחזיר לו ואם הקדישה אינה מקודשת מתנה היא ומתני' שאני דלאו משום תנאי הוא דאינו יכול להקדיש אלא סתם נתן לו לגמרי אבל בהערמ' היא הרי בשרצה להקדישה עכב עליו ומן הדין ונמצא שלא קנה כלל ולא נתן לו אלא הערמה היתה, אי נמי מתני' משום דר' אליעזר דהא אמר ויבא אבא וכמאן דאתהני מיניה דמי ואינה מתנה לגבי מודר הנא' קתני הא לשאר מילי הויא מתנה ומקיים תנאיה. ובירוש' נדרים ה,ו ג"כ מפור' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני ממתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה, ע"כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקשים לקמן קל"ז ב' גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. החזירו אמאי יצא הרי אינו יכול להקדישו ואינ' מתנה עד שמחקו מן הספרים לי וגרסינן על מנת שתחזירהו סתם שאם הקדישו מוקדש ומוחזר וכבר כתבנו מפו' מן הגמ' שאין זה כלום והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה.
2 מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. וקשיא היכי מהימנינן ליה משום גרושין דהא אי מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן ועוד אפילו לישראל נמי לא הוה לן למישרי לפי מה שאנו סבורין דמגו לחצי טענה לא אמרינן כמו שפי' בפ' חזקת הבתים בבא בתרא ל"ג ב'. ואיכא למימ' התם היינו טעמ' דכיון דאיהו בטענה זו מתכוין אין אומרין מגו לחציה וכאן נמי אין מאמינין אותו לחצאין אלא נאמון לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו על כרחינו אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן. ותמהני זה בני למה לא יפטור, והלא עד א' נאמן ביבמה לשוק כגון דאמר נתן לו בן למ"ה והכי משמע ביבמות צ"ד א' וליכא למימר דרב יוסף לא סבירא ליה הכי דהא רב ששת הוא דפשיט התם לקולא ולא פליג' בשמעתי' אלא אהואיל דרב יוסף משום דגרושי' קלא אית להו אבל אההיא דרב יהודה אמר שמואל לא פליג אלא משמע דבעל לא הוי כעד דעלמא אלא היכא דאיכא מגו מהימן דעד דמעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקר במילתא דעבידא לאגלויי אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת להו לאחר מיתה דידיה מאי תימא ליה זו היא שאומרין יכול החי להכחיש את החי ואין מכחיש את המת, וצריך עיון.
3 לא קשיא כאן למפרע כאן להבא. איכא דקשי' ליה מעיקר' דקס"ד אפי' למפרע אמרי' הואיל אי הכי אתי לחפויי על בת אחותו כדאמרינן במסכת יבמות ובגיטין ל"א ב' ואני אומר להד"מ דמעיקרא נמי כולהו בלהבא קא ס"ד לאוקומינהו.
4 מאי שנא מדרבה. ה"ה דה"ל לאיתויי כל הנהו דמסכת סנהדרין ט,ב – י,א.
5 בתרי גופי' פלגי' בחד גופ' לא פלגי'. והא דאמרי' בסנהדרין בתרא כ"ה א' גבי בר ביתוס דאסהידו ביה תרי סהדי חד אמר אוזיף ברבית' וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא א"ל רבא אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורא ופסלינן ליה לבר ביתוס ובמסכת יבמות כ"ה ב' גבי עדות אשה הרגתיהו הרגנוהו נאמנין דפלגינן דיבורא תרי גופי נינהו שהן נאמנין על אותו האיש ולא על עצמן וכן נמי ההיא דאמרינן בגטין מ"ב א' עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן תרי גופי נינהו נכסים ועצמו. ואיכא דרמי הכא הא דאמרינן במסכת כתובות י"ח ב' אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין ואמאי לא פלגינן ונימא דאנוסין מחמת נפשות קאמרי ואיכא למימר דלא מרעינן שטרא בהכי. כך שמעתיה כאן, אבל במסכת כתובות כתבתי עיקר הטעם.