חידושי רמב"ן על בבא בתרא קל״ד

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על בבא בתרא קל״ג ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על בבא בתרא קל״ה ×¢×´× »

1 חידושי רמב"ן על בבא בתרא פתח ↗

אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. קשיא לן, הא תנאיה לאו תנאה הוא דהוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד ואנן בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד כתנאי בני גד ובני ראובן כדאמרי' גבי הרי את מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר הרי זו מגורשת ותנאו בטל והכא אמאי קיים ועוד הא לאו תנאיה כפול הוא.ואיכא למימר תנאי ומעשה בדבר אחד לית ליה לרבא, דהא התם בגיטין ע"ה א' מפ' רבא הא דקתני הרי זו מגורשת משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאיה ורב אדא הוא דמתקיף לה ואמר משום דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד ואי נמי אליבא דמסקנא דאמר רב אשי הא מני גרבי היא דאמר בל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואי קשיא לך הא בעינן תנאי כפל לא קשיא דה"נ בשכפל תנאו אלא דהיכא לא חייש לפרושה וממילא ידעי' דכשאר תנאי הוא זה.וה"ר שמואל ז"ל כתב דלא בעינן תנאי כפול בממונא, אלא באיסורא לכתחלה לרוח' דמילתא וכן השיב רבינו הגדול ז"ל בתשובה והרבה בני אדם טעו בדבר שהקשו והוי עיקר תנאי כפול כי כתיב בממון כתיב.אבל כך הן עיקרן של דברים: דלא ק"ל בר"מ דיתידאה הוא אלא דגבי גטין וקידושין חיישי' לדר"מ להחמיר מתקנת שמואל בגטין ומיהו ר"מ לא אמר' אלא בדיני ממונות וכדמפורש בגמ' במס' שבועות ו' ב' ושם ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג לעולם אפרש בסייעתא דשמיא.ולדברי רבינו הגדול ז"ל אף בגטין וקידושין א"צ תנאי כפול בע"מ ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושאר דיני התנאים, וכן דעת רבינו הגאון ז"ל בפרק מי שאחזו.

2 יבמות פתח ↗

דְּסָנְיָא לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ. אָמְרוּ לָהּ: ״מֵת בַּעְלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ״ וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: ״חִילּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים״ — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. הֵיכִי דָּמֵי: אִילֵּימָא תְּרֵי וּתְרֵי — מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי, סְמוֹךְ אַהָנֵי? וְעוֹד, מַמְזֵר? סְפֵק מַמְזֵר הוּא. וְכִי תֵּימָא לָא דָּק — הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר, שְׁמַע מִינַּהּ דְּדַוְקָא קָתָנֵי! אֶלָּא לָאו: חַד, וְטַעְמָא דַּאֲתוֹ בֵּי תְּרֵי אַכְחֲשׁוּהּ, הָא לָאו הָכִי — מְהֵימַן! לָעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי, וְכִדְאָמַר רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי, בְּעֵדֵי הֲזָמָה, הָכָא נָמֵי בְּעֵדֵי הֲזָמָה. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי, שֶׁאֶנָּשֵׂא, וְלֹא מֵתָה אֲחוֹתִי, שֶׁאֶכָּנֵס לְבֵיתָהּ. הִיא נִיהִי דְּלָא מְהֵימְנָא, הָא עֵד אֶחָד — מְהֵימַן! וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: אֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי, שֶׁאֲיַיבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא מֵתָה אִשְׁתִּי, שֶׁאֶשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ. הוּא נִיהוּ דְּלָא מְהֵימַן, הָא עֵד אֶחָד — מְהֵימַן, בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי אִשָּׁה, מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן, אֶלָּא גַּבֵּי אִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, כִּי אִיצְטְרִיךְ — לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין, אֵימָא חָיְישָׁא אַקִּלְקוּלָא דְזַרְעַאּ וְדָיְיקָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַקִּלְקוּלָא דִידַהּ חָיְישָׁא, אַקִּלְקוּלָא דְזַרְעַאּ לָא חָיְישָׁא. רָבָא אָמַר: עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בִּיבָמָה מִקַּל וָחוֹמֶר. לְאִיסּוּר כָּרֵת הִתַּרְתָּ, לְאִיסּוּר לָאו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: הִיא עַצְמָהּ תּוֹכִיחַ, דִּלְאִיסּוּר כָּרֵת הִתַּרְתָּ — לְאִיסּוּר לָאו לֹא הִתַּרְתָּ! וְאֶלָּא אִיהִי מַאי טַעְמָא לָא מְהֵימְנָא, דְּכֵיוָן דְּזִימְנִין דְּסָנְיָא לֵיהּ, לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא, עֵד אֶחָד נָמֵי: דְּכֵיוָן דְּזִמְנִין דְּסָנְיָא לֵיהּ, לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲוָה לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר לְמִדְרַשׁ בֵּיהּ מַרְגָּנִיתָא וּדְרַשׁ בֵּיהּ חַסְפָּא. מַאי מַרְגָּנִיתָא — דְּתַנְיָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״, אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ — פְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה, וְהַיְינוּ רֵיחַ הַגֵּט דְּפוֹסֵל בִּכְהוּנָּה. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָלְכָה אִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ ״מֵתָה אִשְׁתְּךָ״, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּאת אִשְׁתּוֹ — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר

3 גיטין פתח ↗

מֵעֵת לְעֵת שֶׁל הַנָּחָה. תְּנַן: אִם אָבְדוּ – הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מֵעֵת לְעֵת שֶׁל בְּדִיקָה – שַׁפִּיר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מֵעֵת לְעֵת שֶׁל הַנָּחָה – הַאי ״מֵעֵת לְעֵת״?! ״עַד מֵעֵת לְעֵת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר – דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר; כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ – בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְמֵאוֹת. פְּשִׁיטָא דַּחֲלוּקִין! מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי ״לְמַפְרֵעַ״ – מֵעֵת לְעֵת, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים כּוּ׳: תָּנָא: בְּקִידּוּם שֶׁל מוֹצָאֵי הַחַג שֶׁל תְּקוּפָה. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַתְּבוּאָה – לִפְנֵי הַזֶּרַע, וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע, וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח. וּבִשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן – בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, וּבִפְרוֹס עֲצֶרֶת, וּבִפְרוֹס הַחַג. וְשֶׁמֶן – מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: לְשׁוּתָּפִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַאי? אָמַר רָבָא: כׇּל יוֹמָא פִּירְקֵיהּ הוּא. ״וַיְהִי כִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית״ – מַאי ״חֲרִישִׁית״? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, עוֹשֶׂה תְּלָמִים תְּלָמִים בַּיָּם. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף״?! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, מְשַׁתֶּקֶת כׇּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם״. אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא בַּר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵימָתַי בְּגָדֶיךָ חַמִּים? בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מְשַׁתֶּקֶת כׇּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל גְּנִיבָא עֲלַיְיהוּ, אֲמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ, דְּבַר אוֹרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מִקַּמֵּי פָּלְגָאָה נֵיקוּם?! אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרוּחוֹת. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, אָמַר רַב: אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת עִם כּוּלָּן; שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכּוּלָּן, וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ, מַחְרֶבֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִפָּנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן״. רָבָא וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הֲווֹ יָתְבִי; הֲוָה חָלֵיף וְאָזֵיל רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, דְּיָתֵיב בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא וּפְרִיס עֲלֵיהּ סַרְבָּלָא דְכַרָּתֵי. רָבָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ. אָמַר: דִּלְמָא מֵאִינָשֵׁי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא נִינְהוּ; רָבָא צָרִיךְ לְהוּ, אֲנָא לָא צְרִיכְנָא לְהוּ. כְּדַחֲזָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב הֲוָה, אָזֵיל לְגַבֵּיהּ. גַּלִּי לִדְרָעֵיהּ, אֲמַר: שַׁדְיָא נָשֵׁיב! אָמַר רָבָא, הָכִי אָמַר רַב: אִשָּׁה מַפֶּלֶת בּוֹ; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם מַרְקֶבֶת בּוֹ; רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה מַסְרַחַת בּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה׳ מִמִּדְבָּר עוֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְגוֹ׳״. ״יֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ״ – זוֹ מְקוֹרָהּ שֶׁל אִשָּׁה. ״וְיֶחֱרַב מַעְיָינוֹ״ – זֶה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה. ״הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כׇּל כְּלִי חֶמְדָּה״ – זוֹ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם. אָמַר רָבָא: עָדֵי סוּרָאָה הוּא, דְּדָיְיקִי קְרָאֵי! מַאי ״כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא״? אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ

3 בבא בתרא פתח ↗

לָא קַשְׁיָא; כָּאן לְמַפְרֵעַ, כָּאן לְהַבָּא.

4 בבא בתרא פתח ↗

מַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי״ – הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהוֹרְגוֹ. לְהוֹרְגוֹ, וְלֹא לְהוֹרְגָהּ!

5 יבמות פתח ↗

גַּזְלָן דְּדִבְרֵיהֶם — כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה, גַּזְלָן דְּדִבְרֵי תוֹרָה — פָּסוּל לְעֵדוּת אִשָּׁה. נֵימָא רַב מְנַשֶּׁה דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה! אָמַר לְךָ רַב מְנַשֶּׁה: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן — וְטַעְמָא דְּרַבָּנַן הָכָא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע. לֵימָא רַב יוֹסֵף דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, וְשָׁאנֵי עֵדוּת אִשָּׁה, דַּאֲקִילּוּ בַּהּ רַבָּנַן. וְרַב מְנַשֶּׁה דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה. הֲרַגְתִּיו כּוּ׳ הֲרַגְנוּהוּ תִּנָּשֵׂא כּוּ׳. מַאי שְׁנָא ״הֲרַגְתִּיו״ וּמַאי שְׁנָא ״הֲרַגְנוּהוּ״? אָמַר רַב יְהוּדָה, בְּאוֹמֵר: אֲנִי הָיִיתִי עִם הוֹרְגָיו. וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְּלִסְטִים אֶחָד שֶׁיָּצָא לֵיהָרֵג בִּמְגִיזַת קַפּוֹטְקְיָא, וְאָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִמְרוּ לָהּ לְאֵשֶׁת שִׁמְעוֹן בֶּן כֹּהֵן: ׳אֲנִי הָרַגְתִּי אֶת בַּעְלָהּ בִּכְנִיסָתִי לְלוֹד׳״, וְאָמְרִי לַהּ: ׳בִּכְנִיסָתוֹ לְלוֹד׳, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ! אָמַר לָהֶם: מִשָּׁם רְאָיָה?! בְּאוֹמֵר: ״אֲנִי הָיִיתִי עִם הוֹרְגָיו״. וְהָא ״לִסְטִים״ קָתָנֵי! שֶׁנִּתְפַּס עַל יְדֵי לִסְטִיּוּת. וְהָא ״יָצָא״ לֵיהָרֵג קָתָנֵי! בֵּי דִינָא דְּגוֹיִם, דְּלָא דָּיְיקִי וְקָטְלִי. מַתְנִי׳ הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעְלָהּ — הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. מֵיאֲנָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו — יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין. גְּמָ׳ הָא הִתִּירָה — יִשָּׂאֶנָּה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחַד — חַד מִי מָצֵי מַתִּיר? וְהָאָמַר רַב אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם, תָּנָא: הַתָּרַת נְדָרִים בִּשְׁלֹשָׁה! וְאֶלָּא, בִּתְלָתָא. מִי חֲשִׁידִי? וְהָתְנַן: מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו — יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין. לְעוֹלָם בְּחַד, וְכִדְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּיָחִיד מוּמְחֶה, הָכָא נָמֵי: בְּיָחִיד מוּמְחֶה. מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה וְכוּ׳. טַעְמָא דְּבֵית דִּין, הָא בִּתְרֵי — לָא, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל שְׂדֵה מִקָּח, וְעַל גֵּט אִשָּׁה לֹא חָשׁוּ חֲכָמִים לְדָבָר זֶה? הִיא גּוּפַהּ קָמַשְׁמַע לַן, לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר מֵיאוּן בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָמַשְׁמַע לַן מֵיאוּן בִּשְׁלֹשָׁה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כָּנַס, מַהוּ שֶׁיּוֹצִיא? רַב כָּהֲנָא אָמַר: כָּנַס — מוֹצִיא. רַב אָשֵׁי אָמַר: כָּנַס — אֵינוֹ מוֹצִיא. תָּנֵי לְהוּ רַב זוּטֵי דְּבֵי רַב פַּפֵּי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כָּנַס אֵינוֹ מוֹצִיא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: גְּמָרָא, אוֹ סְבָרָא? אֲמַר לְהוּ, מַתְנִיתִין הִיא: הַנִּטְעָן מִשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, מִגּוֹיָה וְנִתְגַּיְּירָה — הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס, וְאִם כָּנַס — אֵין מוֹצִיא. אַלְמָא

5 גיטין פתח ↗

בְּעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אָמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת – בְּשֶׁשִּׁיחְרֵר חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ; אֲבָל שִׁיחְרֵר חֶצְיוֹ, וּמָכַר חֶצְיוֹ אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה חֶצְיוֹ, כֵּיוָן דְּקָנָפֵיק מִינֵּיהּ כּוּלֵּיהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּבְכוּלּוֹ – לָא פְּלִיגִי?! וְהָתָנֵי חֲדָא: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִשְׁנֵי עֲבָדָיו – קָנוּ וּמְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה. וְתַנְיָא אִידַּךְ, הָאוֹמֵר: ״כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֲבָדַיי״ – אַף עַצְמָם לֹא קָנוּ. מַאי, לָאו הָא רַבִּי, וְהָא רַבָּנַן?! לָא, אִידִי וְאִידִי רַבָּנַן; הָא דְּאָמַר כּוּלּוֹ, הָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר חֲצִי חֲצִי – לֹא קָנוּ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ! פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ – אַף עַצְמָן לֹא קָנוּ, כֵּיצַד? כְּגוֹן דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ – הַשְׁתָּא אָמַר כּוּלּוֹ לֹא קָנוּ, אָמַר חֲצִי חֲצִי מִיבַּעְיָא?! אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: רֵישָׁא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי, אֲבָל אָמַר כּוּלּוֹ קָנוּ; תְּנָא סֵיפָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ – וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא קָנוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּשְׁטָר אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת. בִּשְׁטָר אֶחָד, מַאי אִירְיָא חֲצִי חֲצִי? אֲפִילּוּ אָמַר כּוּלּוֹ נָמֵי לֹא קָנוּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: אַף עַצְמָן לֹא קָנוּ, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׁטָר אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – קָנוּ; וְאִם אָמַר חֲצִי חֲצִי – אַף בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת נָמֵי לָא קָנוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא – כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בְּזֶה אַחַר זֶה. בִּשְׁלָמָא בָּתְרָא לָא קָנֵי, דְּהָא קָנֵי לֵיהּ קַמָּא; אֶלָּא קַמָּא, לִיקְנֵי נַפְשֵׁיהּ וְלִקְנְיֵיהּ לְחַבְרֵיהּ! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא קָרֵי לְהוּ ״עֲבָדַיי״. אֲמַר לֵיהּ רַפְרָם לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא ״עֲבָדַיי״ – שֶׁהָיוּ כְּבָר! מִי לָא תְּנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת; שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לֹא יָצָא לְחֵירוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן״. טַעְמָא דְּאָמַר ״חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן״, הָא לָא אָמַר הָכִי – קָנֵי; אַמַּאי? וְהָא ״עֶבֶד״ קָא קָרֵי לֵיהּ! אֶלָּא ״עַבְדִּי״ שֶׁהָיָה כְּבָר, הָכָא נָמֵי ״עֲבָדַיי״ שֶׁהָיוּ כְּבָר. נְגָחוֹ שׁוֹר; יוֹם שֶׁל רַבּוֹ – לְרַבּוֹ, יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה – יוֹם שֶׁל רַבּוֹ יִשָּׂא שִׁפְחָה, יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ יִשָּׂא בַּת חוֹרִין! אִיסּוּרָא לָא קָאָמְרִינַן. תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ,

1 הכי גרסינן: מתנה שאינה שאם הקדיש' תהא מקודשת אינ' מתנה. כל מתנה שאינה בדעת גמורה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. לפי שאינה אלא להערמה בעלמ' כגון מעשה דבית חורון דסעודתו מוכחת עליו דאינה מתנה ולא גמר והקנה לו כלום ולא דמי' למתנה ע"מ להחזיר שאם הקדיש' אינה מקודשת והויא מתנה דהתם גמר והקנה על תנאי ומשום תנאו אינו יכול להקדיש אבל הכא סתם הקנה לו ולכל דבר הוה משמע אלא שסעודתו מוכחת עליו דלאו למתנה איכוון אלא למאי דאמר ויבא אבא ויאכל עמנו א"נ דוקא בדאמר בפי' ואינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעוד' כדאתמר עלה בגמ' בדוכת' והתם בנדרים מ"א ב' נמי גרסי' הכי ור"נ אמר קנה ע"מ להקנות קנה דהא סודר קנה ע"מ להקנות הוא אמר ליה רבא לר"נ והוא מתנת בית חורון דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ושמע מינה בהדיא מתנה שאינה בהערמה אע"פ שהיא על מנת להחזיר לו ואם הקדישה אינה מקודשת מתנה היא ומתני' שאני דלאו משום תנאי הוא דאינו יכול להקדיש אלא סתם נתן לו לגמרי אבל בהערמ' היא הרי בשרצה להקדישה עכב עליו ומן הדין ונמצא שלא קנה כלל ולא נתן לו אלא הערמה היתה, אי נמי מתני' משום דר' אליעזר דהא אמר ויבא אבא וכמאן דאתהני מיניה דמי ואינה מתנה לגבי מודר הנא' קתני הא לשאר מילי הויא מתנה ומקיים תנאיה. ובירוש' נדרים ה,ו ג"כ מפור' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני ממתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה, ע"כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקשים לקמן קל"ז ב' גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. החזירו אמאי יצא הרי אינו יכול להקדישו ואינ' מתנה עד שמחקו מן הספרים לי וגרסינן על מנת שתחזירהו סתם שאם הקדישו מוקדש ומוחזר וכבר כתבנו מפו' מן הגמ' שאין זה כלום והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה.

2 מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. וקשיא היכי מהימנינן ליה משום גרושין דהא אי מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן ועוד אפילו לישראל נמי לא הוה לן למישרי לפי מה שאנו סבורין דמגו לחצי טענה לא אמרינן כמו שפי' בפ' חזקת הבתים בבא בתרא ל"ג ב'. ואיכא למימ' התם היינו טעמ' דכיון דאיהו בטענה זו מתכוין אין אומרין מגו לחציה וכאן נמי אין מאמינין אותו לחצאין אלא נאמון לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו על כרחינו אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן. ותמהני זה בני למה לא יפטור, והלא עד א' נאמן ביבמה לשוק כגון דאמר נתן לו בן למ"ה והכי משמע ביבמות צ"ד א' וליכא למימר דרב יוסף לא סבירא ליה הכי דהא רב ששת הוא דפשיט התם לקולא ולא פליג' בשמעתי' אלא אהואיל דרב יוסף משום דגרושי' קלא אית להו אבל אההיא דרב יהודה אמר שמואל לא פליג אלא משמע דבעל לא הוי כעד דעלמא אלא היכא דאיכא מגו מהימן דעד דמעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקר במילתא דעבידא לאגלויי אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת להו לאחר מיתה דידיה מאי תימא ליה זו היא שאומרין יכול החי להכחיש את החי ואין מכחיש את המת, וצריך עיון.

3 לא קשיא כאן למפרע כאן להבא. איכא דקשי' ליה מעיקר' דקס"ד אפי' למפרע אמרי' הואיל אי הכי אתי לחפויי על בת אחותו כדאמרינן במסכת יבמות ובגיטין ל"א ב' ואני אומר להד"מ דמעיקרא נמי כולהו בלהבא קא ס"ד לאוקומינהו.

4 מאי שנא מדרבה. ה"ה דה"ל לאיתויי כל הנהו דמסכת סנהדרין ט,ב – י,א.

5 בתרי גופי' פלגי' בחד גופ' לא פלגי'. והא דאמרי' בסנהדרין בתרא כ"ה א' גבי בר ביתוס דאסהידו ביה תרי סהדי חד אמר אוזיף ברבית' וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא א"ל רבא אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורא ופסלינן ליה לבר ביתוס ובמסכת יבמות כ"ה ב' גבי עדות אשה הרגתיהו הרגנוהו נאמנין דפלגינן דיבורא תרי גופי נינהו שהן נאמנין על אותו האיש ולא על עצמן וכן נמי ההיא דאמרינן בגטין מ"ב א' עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן תרי גופי נינהו נכסים ועצמו. ואיכא דרמי הכא הא דאמרינן במסכת כתובות י"ח ב' אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין ואמאי לא פלגינן ונימא דאנוסין מחמת נפשות קאמרי ואיכא למימר דלא מרעינן שטרא בהכי. כך שמעתיה כאן, אבל במסכת כתובות כתבתי עיקר הטעם.

2 בבא בתרא פתח ↗

אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ: ״זֶה בְּנִי״ נֶאֱמָן? הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ.

3 יבמות פתח ↗

אֶלָּא, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ — לִיתַקֵּין זְמַן!

5 כתובות פתח ↗

וּבְכוּלַּהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ. וְהַאי דְּלָא אוֹדִי לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתְּמִיט לֵיהּ, וְסָבַר: עַד דְּהָוֵה לִי זוּזֵי וּפָרַעְנָא לֵיהּ. וְרַחֲמָנָא אָמַר: רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: לָא שְׁנָא בּוֹ וְלָא שְׁנָא בִּבְנוֹ, אֵינוֹ מֵעִיז, וְהִלְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: בּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מֵעִיז, אֲבָל בִּבְנוֹ — מֵעִיז. וּמִדְּלֹא הֵעִיז — מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי. מַתְנִי׳ הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, קְטַנִּים הָיִינוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדָם, אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — אֵינָן נֶאֱמָנִין. גְּמָ׳ אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ ״אֲנוּסִים הָיִינוּ מֵחֲמַת מָמוֹן״. אֲבָל ״אֲנוּסִים הָיִינוּ מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת״ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כֹּל כְּמִינֵּיהּ?! כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד — שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד. וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי עַל פֶּה, אֲבָל בִּשְׁטָר — לָא, וְהָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין! אֶלָּא, כִּי אִתְּמַר — אַרֵישָׁא אִתְּמַר: הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ: אֲנוּסִין הָיִינוּ מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת, אֲבָל אָמְרוּ: אֲנוּסִין הָיִינוּ מֵחֲמַת מָמוֹן — אֵין נֶאֱמָנִין. מַאי טַעְמָא: אֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין נֶאֱמָנִים לְפוֹסְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִים. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן כִּי טַעְמַיְיהוּ, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, מַאי טַעְמָא? בִּשְׁלָמָא פְּסוּלֵי עֵדוּת, מַלְוֶה גּוּפֵיהּ מֵעִיקָּרָא מִידָּק דָּיֵיק וּמַחְתֵּם. קְטַנִּים נָמֵי, כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ:

5 בבא בתרא פתח ↗

בִּתְרֵי גוּפֵי פָּלְגִינַן, בְּחַד גּוּפָא לָא פָּלְגִינַן.

« חידושי רמב"ן על בבא בתרא קל״ג ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על בבא בתרא קל״ה ×¢×´× »