בניהו על תענית כ״ג

1 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, אֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל לֹא רֹב טוֹבָה וְלֹא רֹב פֻּרְעָנוּת. יש להקשות למה ליה למימר אשר הוצאת בענין זה? ונראה לי בס"ד כוונתו לומר אל תאשים אותם על אשר הם מתחטאים לפניך כבן המתחטא לפני אביו הלא זה הדבר אתה סבבת להם שנהגתה עמהם כמנהג האב עם בנו יחידו שמחבבו ביותר ועושה רצונו אף על פי ששואל שאלות הפכיות ורחוקות והסברת להם פנים הרבה שעל ידי זה היו כבן המתחטא לפני אביו.

2 בְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים. נראה לי בס"ד נקיט ברורים לרמוז מעשה ידיך יש בהם כח וסיפוק לעשות בירורים של נצוצי הקדושה כראוי לכן נמלט הדור בזכותם.

3 כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: תהלים קכו, א "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". נראה הוצרך לפרש ולומר כָּל יָמָיו לרמוז כי ענין השינה הזאת שישן שבעים שנה היה בה צורך תיקון בעולמות העליונים בימים ההם והתיקון הזה הגיע זמנו בימיו של חוני המעגל וכאשר כתבתי בזה בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע ולכן אמר כאן כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה כי ימיו שראוי להיות בהם תיקון זה של השינה סיבבו שיצטער על המקרא הזה כדי שעל ידי כך יתגלגל הדבר הזה של השינה שישן שבעים שנה.

4 יָתִיב וְקָא כָּרִיךְ רִיפְתָּא, אַתְיָא לֵיהּ שֵׁינְתָא, וְנַיִים. הנה כפי הנראה מעשה שהיה כך היה דנוטע החרוב היה בתוך שדהו שהיתה בתוך בקעה גדולה והוא הוה כריך רפתא במקום אחר באותו הבקעה סמיך לשדה של הנוטע שהיה אותו מקום מובדל לבדי רחוק מאה אמות מגבול השדה של הנוטע וכשהיה כורך רפתא היתה חמרתה שלו עומדת אצלו בצידו באותו מקום ואחר שישן שם עשה לו הקדוש ברוך הוא נס שאותו המקום שהיה ישן בו הוקף מחיצות של עפר ונתכסה המקום מעיני הרואין מכל צדדיו והרואהו חושב שזה המקום הוא תל עפר וגם חמרתה שלו שהיתה עומדת בצידו נתכסת מעיני הרואין מחמת הקף זה שנעשה בנס. ועשה הקדוש ברוך הוא עוד נס אחר שהיתה אותה הקרקע מעלה עשבים ואוכלים אותם החמרתה וילדיה ואחר שאוכלים חוזרים וצומחים במקומם. והוא כל משך השבעים שנה היה שוכב על צידו וכאשר נעשה זמן הקצתו ונסתלקה ממנו השינה נסתלקה גם המחיצה וההיקף בנס כמו שנעשו בנס ואז פתח עיניו על אותו צד שהיה כנגדו וראה החרוב ודבר עם הנוטע ואחר שדבר עמו הבין שישן שבעים שנה והפך עיניו לצד השני שהיתה עומדת חמרתא שלו וראה דהוו רַמְכֵי רַמְכֵי והוא היה נזון באותו הלחם שאכל שבעים שנה בדרך נס על דרך האמור גבי אליהו זכור לטוב וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה מלכים א' יט, ח, והוא נמשך כח האכילה אליו שבעים שנה, וכל אלו מעשה נסים ואין תמיהין על מעשה נסים. אמנם כיון דאלו הם דברי אגדה יש להסכים כמו שאמרו המפרשים דכל זה היה לו במראה החלום שראה כך וכך קרה לו ולפי זה גם מה שאמר אחר כך שהלך לבית המדרש ושמע אומרים כך וכך ואמר לו אנא הוא ולא האמינו וסוף בקש רחמים שיפטר כל זה היה במראה החלום שהיה החלום ארוך עד שראה בו כל המראה הזה מתחלה ועד סוף, וברוך היודע.

5 מְשַׁדְּרֵי רַבָּנָן יְנוּקֵי דְּבֵי־רַב לְגַבֵּיהּ וְנַקְטֵי לֵיהּ בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ וְאַמְרֵי לֵיהּ: "אַבָּא אַבָּא, הַב לָן מִיטְרָא". יש להקשות למה שולחים לו תינוקות של בית רבן ואין שולחים לו אנשים גדולים אשר הם מרגישים בחסרון המטר והם יהיו צועקים לפניו מקירות לבם דתלו בהם טפלי! מה שאין כן התנוקות אין מרגישים בצער חסרון המטר ואין צועקים אבא הב לן מטרא מקירות לבם? ונראה לי בס"ד לפרש דרך צחות כי תנוקות של בית רבן יש להם מצד טבעם צער גדול לילך לבית הספר ושמחים ביום של בטלה ומתי יהיה להם יום בטלה הוא יום הגשמים שאין הולכים בו אותו היום לבית הספר כיון שהגשם יירד ולכן מלמדים אותם תצעקו לפניו 'הַב לָן מִיטְרָא' כדי שיבאו הגשמים ותהיו בני חורין שיהיה לכם בטלה ולא תלכו לבית הספר, ועל ידי כך אלו התנוקות אוחזים בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ ואין עוזבים אותו בשום אופן וצועקים מקירות לבם כי יום הגשם הוא יום שמחתם! והא דנקטי ליה 'בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ' רומזים לו בזה אנחנו רוצים גשם גדול שצריך האדם להגביה שפולי בגדיו כדי לילך ברחובות העיר, ולא סגי לן בגשמים מועטים שיהיו רק מזלפים את הקרקע היבשה ולכך מלמדים אותם שיהיו אוחזים אותו בשפולי בגדיו. ועוד נראה לי בס"ד דמלמדים אותם לאחוז בשפולי הגלימה שלו רמזו לו רמז בזה כי אחר אותיות גלמה יש אותיות מדון והיינו דאמרו רז"ל הגשם שלום בעולם, ופרשנו בס"ד הטעם דאמרו בגמרא בבא מציעא נט. כד שלים חיטי מכדא נקיט ואתי תגרא, כי האשה מתקוטטת עם בעלה כשתראה אין חטים בכד בביתה וכשיש לה חטים היא בשלום שנאמר תהלים קמז, יד הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ, וכנזכר בגמרא, וכשיש עצירת גשמים יהיה מדון בבית וכשיבואו הגשמים יהיה שלום. ולכן נקטי ליה 'בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ' שלו לרמוז לו שיעשה תפלה בעבור הגשם כדי לדחות המדון מן בתי ישראל כי בגשם יהיה חטים בבית ואז היה שלום כדכתיב הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ. ונראה דקרו ליה חָנִין הַנֶּחְבָּא היינו נחבא אותיות 'אב נח' שהיה נח הטבע ולהכי קרו ליה: אַבָּא אַבָּא.

6 הֲוָה אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: לִיכְנוּף לְגַבֵּי הֲדָדֵי וְלִיבָּעִי רַחֲמֵי. יש להקשות בגמרא דמועד קטן מועד קטן כח. רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רב חסדא חיה תשעין שנין ורבה ארבעין שנין, משמע דהוא לבדו מתפלל על המטר ונענה וכאן קאמר דהיה מתפלל בצירוף רב הונא? ונראה לי הך דמועד קטן היה בסוף ימיו דנפיש זכותיה. אי נמי התם איירי שהיה יורד לפני התיבה להתפלל על הגשם בצירוף כל הציבור עמהם כשגוזרין תענית בשביל עצירת גשמים אך כאן קודם שיגזרו תענית הם מתעוררים לבדם בלי ציבור וכיון דהוה מתפלל יחידי רוצה שיצטרף עמו חבר ולא סגי לחודיה.

7 תִּתְיַפֶּה חַנָּה! נראה לי בס"ד דלא היתה שחורה ונעשית לבנה או כעורה ונשתנית צורתה דאין ראוי לעשות נס פלאי לשנות הצורה בשביל דבר קל שאין בו צורך גדול אלא יתכן שהיו פניה מעלין חטטין או גלד ולא היו יכולים לעשות לה רפואה על ידי סם והתפלל שיתרפאו פניה וכשאמר תחזור לשחרותה חזרו פניה והעלו חטטין או גלד שהיה בהם בתחלה. ונקיט לשון שחרות גם לכיעור של הצורה שהוא שינוי תואר הפנים וכן הוא בלשון העולם וכן הוא בלשון רז"ל כמו שאמרו על שונאיו של דוד המלך ע"ה בעת כניסת הארון להיכל שנשתחרו פניהם כשולי קדרה שבת ל., דודאי התם לא נעשו פניהם שחורים ממש אלא נשתנה מראה פניהם לירקון ולרוע וכיון דהוה ליה שינוי לרוע קרי ליה בלשון שחרות כשולי קדרה וכן הענין כאן לשינוי פנים לרוע קרי ליה שחרות.