בניהו על תענית כ׳

1 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֲהוּבִים בְּעוֹלָמְךָ. פירוש בנס השני יתוודע שיש לך אוהבים בעולמך כי אורח שבא לבית בעל הבית והביא לו תבשיל לאכול אינו ניכר שהוא אהוב שלו כי מה שהביא לפניו הוא דבר מוכרח דאי אפשר להניח האורח ברעב אבל אם הביא לו מותרות שהביא לו שני מיני תבשיל ניכר שהוא אהוב שלו וכן כאן נס הראשון להביא מטר למלאות המעיינות הוא דבר הכרחי שאם לא היה יורד מטר היה מתחייב בי"ב ככרי כסף וגם לא היה בזה קדוש השם ואם כן אינו ניכר בנס של המטר שהיה בסוף אהוב. אך בנס השני ניכר שהוא בסוג אהוב יען כי נס הראשון די לו להנצל מחיוב י"ב ככרי כסף וגם נעשה בו קדוש השם שאם לא היה נעשה הנס השני של זריחת השמש לא היה יכול להוציא ממנו בדין את הכסף וגם הכל יודעים ומודים שהמטר ירד בשביל ישראל ונעשה קדוש השם ורק היה ההגמון מערער ועושה עמו טענה בדין ויהיה צריך לדון עמו והגם דודאי היה נוצח נקדמון עם כל זה היה לו כאב הראש לעמוד עמו בדין אך בנס השני ניצול מן דין ודברים ואין להגמון פתחון פה לדבר כנגדו והיה לו מנוחה גדולה בזה הנה בזה ניכר שנקדמון לפני המקום ברוך הוא הוא בסוג אהוב.

2 שְׁלֹשָׁה, נָקְדָה לָהֶם חַמָּה, וְאֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ, וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן. נראה לי בס"ד אותיות השלשה 640 בה־א הידיעה כי היו ידועים ומפורסמים בדורם עולה מספר שמש 640 כי יתחברו ב' ההי־ן עם למ־ד ויהיה מ' ואז הוא אותיות שמש רמז כי להשלש צדיקים הידועים נעשה להם נס בשמש.

3 אֵימָתַי "וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" דברים ב, כה? בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְדְּמָה לוֹ חַמָּה לְמֹשֶׁה! קשה היכא רמיז חמה באומרו מִפָּנֶיךָ? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל בבא בתרא עה. פני משה כפני חמה נמצא באומרו מִפָּנֶיךָ נרמזה החמה כי פני משה הם כפני חמה.

4 טוֹבָה קְלָלָה שֶׁקִּלֵּל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל, יוֹתֵר מִבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָן בִּלְעָם הָרָשָׁע. נראה בס"ד דדריש משלי כז, ו 'נֶאֱמָנִים' לשון גידול כמו כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק במדבר יא, יב. והענין כאן הוא כמו שאמרו ערכין טז: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים לָקָה עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף עַל יָדִי שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְכָל־שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ משלי ט, ח עיין שם. וכן כאן נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב רוצה לומר הפצעים שיהיו מן האוהב נאמנים כלומר מגדלים האהבה להמוכיח וכמו שאמר רבי יוחנן בן נורי אף על פי שהיה מוכיח עקיבא בן יוסף על ידי היה מוסיף בי אהבה ולכך בקללה זו שקללם מלכים א' יד, טו כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה סיים עֲלֵי מָיִם שהתורה נקראת מים והם יהיו נדים בגלות בעבור שלא תזוז התורה מהם ולכן שמחו ישראל בדברים אלו של הנביא כי ידעו שהגלות הוא מוכרח להם ושמחו בדבריו שאמר יָנוּד הַקָּנֶה עֲלֵי מָיִם שיוצא מדברים אלו שלא תזוז התורה מהם. אך נַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא והיינו נַעְתָּרוֹת לשון רבוי כמו יחזקאל לה, יג הַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי והכונה כי הנשיקות אלו הברכות מאחר שהם יצאו מפי השונא הם מגדילים ומרבים את השנאה וכן ישראל אף על פי ששמעו ברכות שברכם בלעם כיון דברור להם שהוא בעל כרחו הוסיפו והרבו שנאה יותר כי אמרו: זה שונא איך יברכנו? אלא ודאי כונתו היתה לקלל ולומר הפך הברכות ורק בעל כרחו הוציא מפיו ברכות! וכאשר היה כן באמת ונמצא נתגלית בזה רעת לבבו לכך נעתרה ורבה השנאה ששנאוהו ישראל.

5 אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז, שֶׁנֶּאֱמַר: במדבר כד, ו "כַּאֲרָזִים". פירש רש"י ז"ל הוא אמר כַּאֲרָזִים והמלאך השיבו עֲלֵי מָיִם במדבר כד, ו, והקשה מהר"י צרפתי ז"ל והלא מנה שלשה דברים כאן מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין והמלאך השיב עֲלֵי מָיִם דוקא! ותירץ דאם הארז נטוע על המים יהיה אותו ארז גזעו מחליף ושרשיו מרובין ואם כן נכללו כולם בזה הדבר עד כאן דבריו. ונראה לי לפי זה שפיר אמר עֲלֵי מָיִם ביו־ד ולא אמר עַל מָיִם דידוע יתרון היו־ד בסוף תיבה מורה על רבוי הפעלים כמו הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב בראשית ד, כא וכן עֲ‍לֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל תהלים צב, ד וכן כִּי הֳ' גָּמַל עָלָיְכִי תהלים קטז, ז וכן נמי יש יו־ד בסוף תיבה הנקראת יו־ד הרבים כמו אַבְנֵי מַחְצֵב דברי הימים ב' לד, יא ולכן אמר כאן עֲלֵי מָיִם הוסיף יו־ד על רבוי הפועליות הנפעלים מצד המים לארז.

6 עוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו. קשה לשון 'עַל פָּנָיו' אין לו ביאור וכי אילן הארז יש בו פנים ואחור? ונראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה כי פנים הוא לשון חשיבות דחשיבות מכונה בלשון פנים וכיון דנעקר הוא מתייבש ואבדה ואזלא חשיבותו. ונראה דרמז גם כן בזה הלשון שנאמר הוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו שאם תהפך אותיות הארז על פניהם שתקראם למפרע יהיו נקראם זרא כמו וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא בפרשת בהעלותך במדבר יא, כ.

7 וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִטֹּל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס, לִכְתֹּב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. צריך להבין חשיבות זו של קנה שכותבים בו ספר תורה מה שייכות יש לה בדמיון על ישראל? ונראה לי בס"ד כי הכתיבה בקנה נעשה בה קיום לאותו דבר שכותבין בו שבזה מתאמן ומתחזק קיומו שלא ישתכח וכן כינה הכתוב קיום התורה אצל ישראל שלא תשתכח בכתיבה דכתיב בירמיה ירמיהו לא, לב נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, ונמצא נעשה דמיון בקנה שכותבים בו ספר תורה כדי לשמור קיומו שלא יתאבד לכח הזכרון של התורה שיתקיים ויתחזק אצל ישראל שלא תשתכח מהם כלל.

8 מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי. ואף על גב דקאמר לעיל הרגיש רב אדא בר אהבה ואקפד, הראה קפדנות מבחוץ אבל בקרבו שהוא תוך גופו לא הקפיד כלל! וכאן אמר בְּתוֹךְ בֵּיתִי רוצה לומר בתוך גופי שהגוף נקרא בית בקהלת קהלת יב, ג. אי נמי מה שאמר אקפד אינו רוצה לומר נתכעס אלא הכונה רוצה לומר חשש כי הקפדה היא גם כן לשון חששה כמו שאמרו בגמרא פסחים קי: גבי זוגות מאן דקפיד קפדין בהדי.

9 וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין. יש להקשות והלא בעל כרחו היה הולך במקומות המטונפות ובעל כרחו לא היה מהרהר שם בדברי תורה? ואין לומר דלא הלך במקומות מטונפות דהא אמר נמי וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת וכיון דאמר 'לא הרהרתי' משמע דהלך שם אלא שנזהר לבלתי יהרהר שם בדברי תורה! ונראה לי בס"ד שבזמן הקודם היה בית המדרש שלהם חוץ לעיר כנודע בגמרא עירובין מה. והוא היה הולך מביתו לבית המדרש בבוקר ויושב שם כל היום וחוזר לביתו אחר שתי שעות או שלש מן הלילה כי היה מנהגם לקבוע ישיבה של לימוד תורה גם בלילה ובהליכתו בבוקר לא היה הולך דרך המלך ברחובות העיר מפני שהיה נמצא בהם טינוף והוא היה בהילוכו לובש תפילין ועוסק בתורה לכן היה מוכרח לילך בדרך המדבר שאין שם טינוף כלל. ועל זה הדרך קאמר לֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין דקאי על דרך הלוכו מביתו לבית המדרש בבוקר אך בחזרתו בלילה אי אפשר לו לחזור דרך המדבר מפני הלסטים ומוכרח לחזור דרך המלך ברחובות העיר ובלילה אינו לובש תפילין, וגם היה נזהר כשיגיע לרחוב שרבו להיות בו טינוף שאינו מהרהר בו בדברי תורה ועל זה הדרך של חזרתו קאמר לֹא הִרְהַרְתִּי בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת. ונראה לי בס"ד מה שאמר וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין, הכונה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל בביאור מאמר כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל הרי זה בן עולם הבא כתובות קיא. דהיינו שממשיך ד' פעמים מ"ו שהוא מילוי שם ע"ב ללאה הנקראת כנסת ישראל ומה שאמר 'אמות' הכונה על מלוי מי כל מ"ז כי מספרו אמה 46 עיין שם. ונראה שהוא היה עושה זו הכונה של המשכת ד' פעמים מ"ו שנקראים בדברי רז"ל 'ארבע אמות' והיה נזהר לעשות המשכה זו של ארבע אמות הנזכר בהיותו עוסק בתורה ולובש תפילין שבזה תתעלה יותר.

10 וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. נראה לי בס"ד שְׁנַת קֶבַע בלילה דלפעמים שוהין בבית המדרש דלימודם עד חצי הלילה והיו החכמים והתלמידים מוכרחים לישן שנת קבע עד הבוקר בבית המדרש כי יש פחד לילך לבתיהם בחצות הלילה כי בית המדרש רחוק מן הבתים שלהם והוא כאשר יזדמן לו כך ששהה בלימודו עד חצות לילה דאינו יכול לילך לביתו היה נשאר ניעור ולומד תורה בבית המדרש עד הבוקר ולא היה ישן שנת קבע כשאר חכמים אף על פי שמותר מן הדין. וכיון דנזדמן לו כך בלילה שניעור כל הלילה היה צריך שישן ביום שִׁינַת עֲרַאי בבית המדרש בתוך הלימוד שלו וגם בזה היה נזהר ומתגבר על שינתו שדוחה השינה ולא היה ישן ביום כלל אפילו שנת עראי לכך הקדים בדבריו שנת קבע.

11 אִיכָּא דְּאַמְרֵי: מִלְּתָא דְּשִׁיבְתָּא הֲוָה גָּמִיר. עיין פירוש רש"י ז"ל והענין הוא כי ביומא יומא עז: אתמר רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתנוק ביום הכפורים ואינה חוששת ואמר אביי היינו טעמא משום שיבתא, ופירש רש"י ז"ל מדיחה את ידה לפי שרוח רעה שורה על הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שבתא, וכתבו התוספות מה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות עיין שם ונראה כי בזמן רב הונא היתה מזקת אותה רוח רעה והוא היה לו איזה לחש ללחוש על המים שאם יש אדם ששרתה עליו רוח רעה זו הנקרא שבתא ישפוך על ידיו מאלו המים ויסתלק אותו רוח רעה ויצא ממנו, ובערוך ערך שבתא כתב וזה לשונו איכא דאמרי מלתא דשבתא הוה גמיר פירשו בתשובות רוח רעה אוחזת התנוקות בצואר במפרקת בגידים שאחורי הצואר ומייבשת אותם ומתנוונו והולך עד שימות ושמא בלשון ארמית נקרא שבתא וזמנה מבן ב' חודשים ומתייראין ממנה עד ז' שנים וזה יהיה בשעה שהאם באה מבית הכסא או מהנהר ומניקה את בנה לאלתר עד כאן לשונו עיין שם.