בניהו על תענית כ״א

1 מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דִּמְחוֹזָא. פירש רש"י דאיכא עניים טפי וקא מיכלי קרנא. והקשה מהרש"א בני מחוזא עשירים היו וכמו שאמרו בבבא קמא בבא קמא קיט. עיין שם. ונראה לי בס"ד דודאי אף על גב דבני מחוזא רובן עשירים אי אפשר לעיר בלא עניים אך אם אנשי העיר בינונים ואין בהם עשירים לא יחזרו העניים על הפתחים כי הבנונים שהם מכניסים רק כדי אכילת בני ביתם אין נותנין פת ומאכל לעני הדופק על הפתח ולכן שם לא ימצא עניים מחזירים על הפתחים אבל בעיר שיש בה עשירים הרבה ודאי העניים של אותה העיר הם מחזירים על הפתחים ואם יכריז כך יבואו בודאי כל אלו המחזרים לביתו לאכול מאחר דהכרוז כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל למה יחזרו על הפתחים הסגורים שצריך לצעוק ולבקש מהם! והא דקרי לעניים אלו בשם חֵילָא כי הם באים בכח הזרוע דחצופים הם ובאים בחזקה כמו חיל המלך הנכנסים לבתים בחזקה לאכול.

2 וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין דברים טו, ד "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן". נראה כונתם לשם שמים שאם ישארו בדוחק זה בהיותם חובשי בית המדרש מוכרחים לקבל הספקה מאחרים ובזה ממילא יחלש שכר הנפש ונחשבים אביונים מצד שכר הנפש לפי ערכם. ולזה אמר וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין דייקא לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן דאז תהיה כל תורתם לעצמן ואדרבה הם יחזיקו ביד אחרים ללמוד תורה. והא דיתבי לכתחלה תחת כותל רעוע נראה ודאי דאותו הכותל מצד שהיו יושבים תחתיו היה ישר וזקוף היטב לא נראה בו שום רעותא אך מצדו השני מעבר השני נפל רוב עוביו של הכותל ולא נשאר עומד בו אלא רק חלק קל מצד שהיו יושבים תחתיו.

3 נִישְׁדֵי עָלַיְהוּ הַאי גּוּדָא וְנִקְטְלִינְהוּ, שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. כך הגרסא בעין יעקב ונראה לי בס"ד כי בעסק התורה נעשה זווג ויחוד יסוד ומלכות וידוע שהיסוד נקרא 'כל' והמלכות היא שם אדנ־י שמספרו ס"ה בסוד הכתוב חבקוק ב, כ וַהֳ' בְּ'הֵיכַל' 65 קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ, ונרמזים באותיות שקודם אותיות עוֹלָם שהם אותיות כל ואותיות הס שהם יסוד ומלכות. וקראם חַיֵּי עוֹלָם דידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל דכל אות מן אלפא ביתא משפיע חיות לאות שאחריו ולכן עשה השם יתברך שאות המשפיע הוא קטן במספרו מן אות הנשפע ללמד שלא יתגאה המשפיע על הנשפע שבאמת אין המשפיע נותן ממנו כלום אלא הוא מקבל מאת השם יתברך שהוא המחיה את הכל. ולכן לאותיות 'כל הס' שהם יסוד ומלכות קרי להו חַיֵּי עוֹלָם כי מהם ישתלשל שפע חיים לאותיות עוֹלָם שבאים אחריהם. אמנם קודם אותיות שָׁעָה יש אותיות סדר שהם רומזים לעולם הזה והוא דידוע כי האכסדרא נקראת סדר כמו שנאמר בשופטים שופטים ג, כג וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה, ופירש רש"י ז"ל תרגם יונתן 'אכסדרא' וידוע מה שאמרו רז"ל בבא בתרא כה: עולם הזה דומה לאכסדרא שהיא מוקפת שלשה מחיצות ורוח רביעית פתוחה, כן העולם צד צפון בלבד פתוח. ולזה אמר מַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם זו התורה שבה נעשה יחוד וזווג ביסוד ומלכות הרמוזים באותיות שהם חַיֵּי עוֹלָם, וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה היא עולם הזה שרמוזה באותיות 'סדר' שהם חַיֵּי שָׁעָה שמהם ישתלשל חיות לאותיות שעה הבאים אחריהם.

4 נַפִילְנָא מֵאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא. קשה אם לא יכול לפשוט איך יאבד עצמו לדעת? ואם לא יקיים דבריו איך אומר שקר חס ושלום? ונראה לי בס"ד כי הוא היה יודע לשוט במים ואלו הלומדים לשוט דרכם לעמוד על מקום גבוה ולהשליך עצמן בנהר בעומק גדול אך תכף ומיד יוצאין ועולין כי הם מלומדים בדבר זה כאשר נמצא פה עירינו בנהר חדקל. ואם כן אם לא היה יכול לפשוט אין הכי נמי היה מפיל עצמו וטובע בנהר אך אין שום סכנה שהיה יוצא ועולה תכף ומיד ואמר כן לעיני הרואין בלשון בדיחות כדי שישמעו החכמים ויבואו אצלו לשאל ממנו. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר אמאי הלך למקום רחוק עד הספינה היה לו להעלות לגג בית המדרש ויאמר אם לא פשיטנא שישליך עצמו לארץ למטה? ובזה ניחא! כי בכהאי גונא ודאי לא היה עושה כן ואיך יוציא שקר מפיו אך בספינה אין שום סכנה והיה עושה כן כי מלומד בזה. ועוד נראה לי בס"ד לתרץ דקדוק זה השני דנקיט באופן זה משום דהוא נקרא אִילְפָא שהוא רוצה לומר ספינה והלך אצל ספינה אשר יושבת על המים לרמוז אף על פי שהלך לסחורה לא זז מן עסק התורה שנקראת מים אלא הוא עוסק בתורה בינו לבין עצמו תמיד כספינה זו שהיא יושבת תמיד על המים.

5 אָתָא הַהוּא סָבָא, תָּנָא לֵיהּ: הָאוֹמֵר: תְּנוּ שֶׁקֶל לִבְנֵי וְכוּ'. נראה לי בס"ד בחכמה דבר עמו ההיא סבא ששאל אותו על זו הברייתא ולא שאלו על ברייתא אחרת כי ההוא סבא מפרש טעם הברייתא דאם אמר מתו ירשו אחריהם בין שאמר תנו בין אמר לא תתנו אין נותנים להם אלא שקל היינו טעמא משום דאם יתנו סלע הוי חב לאחרינא אותם אחרים הבאים תחתיהם אם ימותו אלו יען כיון דנותנים להם סלע אפשר דכליא קרנא ואם מתו לא ישאר לאחרים כלום. ורמז לו בזה לא טוב עשיתי לדבר ככה לפרסם ולהודיע גודל השגתך בתורה דאפשר שיגיע פסידא לרבי יוחנן בזה דשמא יעבירו אותו ממלכותו כהך מעשה דרבי מאיר ורבי נתן עם רבן שמעון בן גמליאל הוריות יג:, ואפילו אם לא יעבירוהו לא יבצר מלחסר הספקתו כיון דאיכא גברא דעדיף מיניה והוא הרגיש ברמז של והשיב לו הא מני רבי מאיר היא דסבירא ליה מצוה לקיים דברי המת והטעם תלוי בזה ואין הטעם משום דחב לאחרים דלעולם ליכא למיחש בכהן גדול. או יובן הביא לו שאלה כזאת לרמוז לו גם אתה אם מן השמים כתוב לך גדולה המתן ופירש כתרו של רבי יוחנן אחרי זה דאין אדם נוגע במוכן לחבירו.

6 וְהָיָה מֻטָּל בְּבַיִת רָעוּעַ. נראה בודאי מקודם לא היו מרגישים שהבית רעוע ואחר כך כשהרגישו רצו לפנותו משם תכף. ומה שאמר להם הוא גרם לעצמו רוצה לומר אל תחשבו שהוא עומד בהסתר פנים מלמעלה אלא לא כן אלא הוא גרם לעצמו שבקש זה בפיו.

7 אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְּכָךְ. קשה מה נתחדש להם עתה שאמרו 'אוֹי' והיה להם לומר כן מעת שראוהו בכך? ונראה לי בס"ד כי בתחלה היו חושבין יסורין אלו באו לכפר בעד איזה חטא חס ושלום ולכן לא אמרו 'אוֹי' כי אלו טובה לו דעבדי ליה כפרה אך אחר ששמעו שהוא הביא על עצמו דבר זה ולא חטא כלל אלא בעבור דבר קל גזר על עצמו לכך אמרו 'אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְּכָךְ' כי עתה יהיה להם דין וחשבון מן השמים אם רבכם קבל על עצמו כל כך יסורין על דבר קל שאינו בו ממש אך אתם לא תקבלו עליכם יסורין קלין בעבור דברים חמורים! ולכן אמרו אוי לנו מיום הדין שראינוך בכך, כי עתה יאמרו לנו בדין ליקח קל וחומר מענין שלך! אי נמי אמר לו 'אוֹי לָנוּ' כי אתה דרכך לקבל היסורין מאהבה ותאמר גם זו לטובה אם כן אצלך ה'אוי' 17 הוא גימטריא טוב 17 אבל אצלם הוא אוי! והשיב להם אם לא ראתוני בכך שאני מקבל מאהבה אז הוה אוי לי אך עתה שאני מקבלם באהבה הוא טוב לי! ואומרו 'גַּם זוֹ לְטוֹבָה' נראה לי בס"ד דידוע שבעת ימי השבוע בכל יום שולט ספירה אחת מן חג"ת נהי"מ חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות ובכל ספירה יש שם הוי־ה אחת שהם מספר יעקב 182. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמרו רז"ל ויקרא רבה לו, ד אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו עולמי עולמי אומר לך מי בראך? מי יצרך? יעקב בראך! יעקב יצרך! והוא תמוה! אך פרשתי רמז בשם יעקב על ז' שמות הוי־ה שעולים מספר יעקב 26×7=182 שהם משפיעים ומאירים בשבעת ימי השבוע. והנה בכל הוי־ה יש אות ו' ובמלוי יודין הוא וי"ו 22 שעולה כמנין טובה 22 ולכן היה אומר גַּם 'זוֹ' רוצה לומר ז' וי"ו יהיו כל א' למספר טוֹבָה.

8 עַיְּלוּהָ לְבֵי גִּנְזֵיהּ, וּמָלוּהוּ לְסִיפְטֵיהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשַׁדְרוּהוּ בְּיִקְרָא רָבָא. לפי השערת קוצר דעתי נראה לי דאחר כך נעשה איזה סיבה מן השמים ונפקד זה העפר מן האוצר יען שאם נשאר כמו שהוא ודאי היו נלחמים על ידו ואם היה פועל בנם כאשר פעל בראשונה קשה הדבר לעשות הקדוש ברוך הוא נס לעובדי כוכבים ומזלות כמה פעמים ואם לא היה פועל כלום גם זה קשה מאד דנפיק מזה חלול השם אחר שכבר נתקדש שם שמים בו בפועל הנס.

9 וְכֵן מָצִינוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֹהֶל נָטוּי, אָמְרָה תּוֹרָה: במדבר ה, ב "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב" וְגוֹ'. קשה למה ליה לרבי יוסי למילף מאוהל מועד אחר שכבר יליף מהר סיני? ונראה לי בס"ד מה שאמר 'וְכֵן מָצִינוּ' אין זה דברי רבי יוסי אלא דברי רב נחמן בר יצחק הן. ואצטריך להביא הא נראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כי רב נחמן בר יצחק חשב בתחלה שלא קראו בשביל איזה עסק שיש לו עמו אלא קראו בשביל כבודו שהיה יושב במקום גרוע אצל הפתח ששם ישבו המשרתים ובני אדם קטנים במעלה ופחותים ולכן קראו לישב לפנים במושב הגדולים והטעם שלא רצה לקום היינו משום דסבירא ליה האדם הגדול והנכבד הוא נותן כבוד למקום שיושב בו ולכן כיון דהוא יושב בסוף החדר סמוך לפתח נתייקר ונתכבד אותי מקום ואז ממילא גם הפחותים שהיו יושבים שם נתכבדו ואם יקום רב נחמן בר יצחק וישב בפנים למעלה יסתלק הכבוד מן המקום הזה הסמוך לפתח וממילא גם מן אותם בני אדם שיושבים יסתלק הכבוד דעתה נראה שהם יושבים במקום פחות וגרוע. ולכן אף על גב דהוכרח להביא דברי רבי יוסי דקאמר להדיא 'אֵין מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ אֶלָּא הָאָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ' ויליף לה מהר סיני הוא ראה דאין זה מספיק, דיש להקשות אין הכי נמי האדם מכבד את מקומו דאם ישב אדם גדול במקום אחד נתכבד אותו מקום אבל אחר שנתכבד אותו מקום ישאר בכבודו לעולם גם אחר שהלך אותו אדם הגדול ממנו דזה נילף מהר סיני שנתכבד בהשראת שכינה ומתן תורה שהיה עליו ואם בסילוק שכינה משם יסתלק כבודו, למה הוצרך לפרש לו בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר שמות יט, יג? אלא שגם אחר סילוק לא יסתלק הכבוד ממנו! ואם כן השתא תקשי לרב נחמן בר יצחק למה לא קם והלך אחר שקראו דאחר שנתכבד המקום בישיבתו בו ונתכבדו גם הפחותים שהיו יושבים בו לא יסתלק כבוד המקום וכבוד היושבים גם אחר שיקום רב נחמן בר יצחק וילך לו משם? ולכך הוסיף רב נחמן בר יצחק לומר כיוצא בזה מצינו באהל מועד דהתם אחר שהוגללו הפרוכות מיד הותרו הזבין ומצורעים ליכנס שם מאליהן ולא מצינו שהוצרך להתיר להם דבר זה בפירוש נמצא בסילוק השכינה נסתלק הכבוד מאותו מקום מאליו וכן כאן אם היה קם רב נחמן מאותו מקום היה מסתלק הכבוד מן אותו המקום ומאותם שהיו יושבים בו ולכך חס רב נחמן על כבוד אותו מקום ועל כבוד אותם היושבים שלא ינטל מהם מה שנותן להם על ידו ולא קם מאותו מקום לישב בפנים.

10 אָמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אֵיקוּם אֲנָא וְאֵיזִיל לְגַבֵּי דְּמַר. קשה למה הוצרך לומר לו דברים, יקום ויבא אצלו באין אומר ואין דברים? ונראה לי כי רב נחמן בר רב חסדא היה לו עסק עם רב נחמן בר יצחק לדבר עמו בדברי תורה ובתחלה כשאמר לרב נחמן בר יצחק 'לֵיקוּם מַר לֵיתִיב לְגַבָּן' הבין רב נחמן בר יצחק דאמר לו כן משום כבודו שהיה יושב במקום גרוע, ולא ידע שיש לו צורך לדבר עמו בדברי תורה ולכך השיב לו רב נחמן בר יצחק 'אֵין מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ' ועתה רוצה רב נחמן בר רב חסדא להודיע לרב נחמן בר יצחק שיש לו צורך לדבר עמו כדי שלא יקום רב נחמן בר יצחק וילך לביתו מפני כי רב נחמן בר רב חסדא לא היה יכול לקום אותו רגע אלא צריך להמתין עד שיגמור עסקו שעושה שם במקומו ואם לא יאמר לו כן חושש שמא רב נחמן בר יצחק יקום וילך במקום אחר ולכן אמר לו 'אֲנָא אָקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי דְּמַר' שבזה ידע רב נחמן בר יצחק שיש לו צורך לדבר עמו ואז לא יקום וילך לדרכו. אי נמי אף על גב דאמר לו רב נחמן בר יצחק 'אֵין מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ' עם כל זה אמר רב נחמן בר רב חסדא דודאי יהיה כבודו יותר אם ישב למעלה בפנים ולכן כדי שיהיה מוכרח לקום ולבא אצלו אמר לו דברים שידע שעתה יקום ויבא אצלו לישב במקום מכובד הראוי לו וכאשר עשה כן באמת בשמעו דברים אלו ממנו.

11 מוּטָב שֶׁיָּבוֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס, אֵצֶל מָנֶה בֶּן מָנֶה. הקשה הרב פתח עינים ז"ל, איך יזלזל חס ושלום בכבוד אביו לקרותו פרס ולעצמו קרא מנה? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי בזה עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד לישב באופן אחר דמנה ופרס קאי על עצמו בתרווייהו והוא דיש שני מיני לימוד והשגה האחד הגירסא שיש לו בקיאות במשניות וברייתות ושמועות וזה נקרא בלשון חכמים 'סיני' והשני למוד העיון והסברא וחריפות וזה נקרא בשם 'עוקר הרים' ושלחו מבבל לחכמי ארץ ישראל הי מנייהו עדיף? והשיבו להם סיני עדיף דהכל צריכין למרי חטייא וכנזכר בגמרא ברכות סד.. וידוע דלימוד השני של העיון והסברא שהוא 'עוקר הרים' נולד מן לימוד הבקיאות שנקרא 'סיני' ולכן זה נקרא בן של זה. ויש חכם שהוא שלם בלימוד הגירסא והבקיאות וגם כן שלם העיון והסברא והרי זה נקרא מָנֶה בֶּן מָנֶה כי מנה יאמר על דבר שלם וזה שלם בלימוד של 'סיני' ונקרא בו מָנֶה וגם שלם בלימוד העיון והסברא ונקרא בו בֶּן מָנֶה כי זה הלימוד הוא כמו בן שנולד מלימוד של 'סיני'. אבל יש שהוא רק שלם בלימוד הגירסא ואינו שלם בלימוד השני שנקרא בֶּן פְּרָס ולכן הוא הגיד על עצמו אף על גב דהוא שלם בלימוד הגירסא שיהיה נקרא בו מָנֶה עם כל זה אינו שלם בלימוד השני אלא נקרא בֶּן פְּרָס אבל אתה מָנֶה בֶּן מָנֶה שאתה שלם כאן וכאן!

12 מוּטָב שֶׁיָּבוֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס, אֵצֶל מָנֶה בֶּן מָנֶה, וְאַל יָבוֹא מָנֶה בֶּן מָנֶה, אֵצֶל מָנֶה בֶּן פְּרָס. יש להקשות למה האריך לכפול הדברים כתנאי בני גד ובני ראובן וסגי לומר מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה? ונראה לי בס"ד דהוה אמינא אם מנה בן מנה ניחא ליה בהכי לבא אצל מנה בן פרס לית לן בה דכבוד אדם רצונו לכך כפל הדברים לומר שבכל גוונא אין ראוי לעשות כן דאין רשאי לזלזל בכבוד תורתו כי רבה היא.

13 בְּסוּרָא הֲוָת דְּבַרְתָּא, בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דְּרַב לָא הֲוָת דְּבַרְתָּא. סָבוּר מִינֵיהּ: מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב דְּנָפִישׁ. אִיתְחַזִי לְהוּ בְּחֶלְמָא: רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא וְהָא מִלְּתָא זוּטְרָא הִיא לְרַב. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַּבְרָא. הקשה מהרש"א ז"ל עם כל זה למה לא נתלי הדבר בזכות רב דנפיש כי בכלל מאתים מנה? ותירוץ ראשון דוחק דלשון אלא מורה דלא ניצולו בזכות רב כי אם בזכות אותו גברא ותירוץ שני גם כן דחוק דלא דמי להך דלעיל ורב המרחק בניהם ועוד אם כן ההוא גברא נמי שתלו הנס בעבורו מנכין לו מזכיותיו והשתא יהיה לו תרעומת גדולה מאחר שהוא ורב יושבים באותה שכונה למה לא יתלו הנס ברב שהוא עשיר בזכיות ואין ניכר בו הניכוי ויתלו הנס בו שאין לו אלא זכות אחד שמשאיל מרא וזבילא וכלי קרנא ולפחות יתלו בשניהם כדי ששניהם סובלים הניכוי כל אחד לפי ערכו! והרב אהל יעקב מדובנא בדרשותיו תירץ הכונה רב נפיש זכותיה טובא שאפילו המשחית יחבל בשכונה של רב לא יוכל ליגע בביתו של רב אמנם ניצולה השכונה בשביל אותו גברא שאם היה המשחית נכנס לאותה שכונה היה מחבל לאותו גברא ולכן ניצולה כל השכונה שלא נתנו מן השמים רשות ליכנס שם כלל. וגם זה דוחק בלשון תלמודא דאמר סבור מינה משום זכותיה דרב דנפיש. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל בביאור מאמר לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים שבת קיט:, ומקשים והא הוה ליה עבירות חמורות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ואמאי לא תלו החרבן בחמורות? ותרצו דאין הכי נמי חרבה בשביל החמורות אך כיון שהיו מכבדים התלמידי חכמים העוסקים בתורה הגין עליהם זכות התורה לדחות הפרענות מעליהם אבל כיון שביזו בה תלמידי חכמים אינו בדין שתגין עליהם התורה שלומדים החכמים ולכך חרבה בשביל עוונות החמורות בודאי! עד כאן דבריו. וידוע מה שאמרו רז"ל כתובות קה: האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה אנשי מתיה משום דלא מוכח להו במילי דשמייא, ואם כן רב ודאי היה מגין זכותו בתורה לדחות הדבר מכל עיר סורא והא דלא הגין משום דהוה מוכיח עירו במילי דשמייא ולכך לא היו אוהבים אותו בלבבם וכיון דאין אוהבים אותו בדין הוא שלא יגין עליהם זכותו ולכן הם תחלה חשבו שנצולה השכונה מן הדבר בזכות רב שדחה הפורענות מן השכונה. ואמרו להו בחלום רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא ואם היה אפשר שיגין זכותו לדחות מן הפורענות מאחרים היה דוחה את הדבר מכל עיר סורא ואינו רק משכונה אחת אך מה שנדחה מן השכונה הוא בזכות אותו גברא אבל רב כיון דלא היו אוהבים אותו אנשי סורא אלא שונאים אותו בלבבם משום דהוה מוכח להו בודאי במילי דשמייא לכן לא הגון זכותו לדחות הדבר מכל סורא וגם מן השכונה ורק השכונה ניצולה בזכות אותו גברא!

14 אִם גְּבִירָה לוֹקָה, שִׁפְחָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן! פירשו בתוספות ז"ל פירוש 'זו ארץ ישראל' ודבריהם צריכין ביאור מה חדשו התוספות בדברים אלו ומאי קא משמע לן? והרב פתח עינים ז"ל פירש בכונת דבריהם עיין שם. ונראה לי בס"ד אל תפרש גבירה על ישראל הדרים בארץ ישראל ושפחה על ישראל הדרים בחוץ לארץ דודאי אין ראוי לבנות ישראל שבחוץ לארץ וחכמיהם בשם שפחה לכך פירשו דקאמר גבירה על גוף ארץ ישראל וממילא שפחה קאי על גוף הארץ של חוץ לארץ.

15 וְכִי הֲוָה מִתְרַמִי לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן, אַגְרָא מִינֵיהּ לָא שָׁקִיל. פירוש אף על פי שהיה עשיר היה אומר לו בפירוש שלא יניח באותו הכלי האגרא שלו ואם הרגיש בו שהניח היה מחזיר לו בעל כרחו ואין זו בושה להנקז כי אומר לו כבר הוא נדר לכבוד התורה שיקיז לתלמידי חכמים בחנם ואדעתא דהכי מקיז ואם ירצה ליתן שכר לא יקיז לו.