בניהו על תענית י׳

1 אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי־גְּשָׁמִים, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֶה מִתַּמְצִית. פירוש כל דבר שהוא חלק אחד משישים נקרא תמצית כנודע בענין ביטול השיעורים זה בזה, וענין זה כאן לא קאי על הכמות אלא על האיכות דודאי בכמות צריך לכל העולם גשמים אלף ידות על הגשם הצריך לארץ ישראל אך באיכות ומעלה נחשבים גשמים של כל העולם אחד מששים מגשמי ארץ ישראל. ואפשר לפרש עוד ענין זה על מי גשמים ותמצית דנקיט הכא על פי מה שאמרו לעיל תניא: מַיִם הָעֶלְיוֹנִים בְּמַאֲמָר הֵן תְּלוּיִים וּפֵרוֹתֵיהֶן מֵי־גְּשָׁמִים, ופירש רש"י מה שאמר ופירותיהם מי גשמים כלומר הם מזיעת המים העליונים באין ולא מי גוף מים העליונים הם עיין שם, ולכן נראה לי דמה שאמרו כאן חוץ לארץ שותה מתמצית היינו רוצה לומר מזיעה של מים העליונים דקרי לזיעה תמצית שמתמצית מן גוף המים אבל ארץ ישראל אינה שותה מן הזיעה אלא שותה מגוף מים העליונים ולכן אמר ארץ ישראל שותה מי גשמים סתם דקאי על גוף המים.

2 אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַשְׁקֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מַשְׁקֵהוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. נראה ודאי דמפתח של גשמים שהוא הוצאתם מן האוצר דהיינו שיקבלו העננים ממים העליונים כאמור לעיל מְלַמֵּד שֶׁהָעֲנָנִין מִתְגַּבְּרִין וְעוֹלִין עַד לָרָקִיעַ וּפוֹתְחִין פִּיהֶם כְּנֹאד וּמְקַבְּלִין מֵי־גְּשָׁמִים, ודאי דאינו מסור זה ביד שליח הן בארץ ישראל הן בכל העולם כולו אך כאן קאי על אחר שקבלו העננים מי גשמים וצריך שיורידו העננים הגשם לארץ הנה זה בחוץ לארץ מסור ביד שליח הוא המלאך הממונה על כך וכדאיתא לקמן בדף כה: אָמַר רַבָּה: לְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, פירוש מלאך הממונה על הגשמים דקאים בין הרקיע שהוא תהומא עלאה לבין אוקינוס שהוא תהומא תתאה ולתתאה אמר ליה העלה מימיך ולעילאה אמר ליה השפך מימיך לארץ עיין שם. ורבה בחוץ לארץ הוה ועל זה קאמר הכא דלכל העולם כולו משקה על ידי שליח שהוא מה שיורידו העבים הגשם על הארץ אבל בארץ ישראל גם זה יהיה על פי מאמרו יתברך שיאמר לתהומא עלאה השפך מימיך לארץ אבל מה שמקבלים העננים הגשם מן מים העליונים אפילו של חוץ לארץ לא נמסר על ידי שליח דעל זה אמרו לעיל מפתח של גשמים לא נמסר על ידי שליח.

3 כְּתִיב: 'חֶשְׁכַת', וּכְתִיב: 'חַשְׁרַת'. קשה פסוק חַשְׁרַת בנביאים שמואל ב' כב, יב ופסוק חֶשְׁכַת בכתובים תהלים יח, יב, והוה ליה למימר כְּתִיב 'חַשְׁרַת' וּכְתִיב 'חֶשְׁכַת' דהא חשרת קדים לחשכת? ונראה לי בס"ד הא דהקדים בדקדוק שלו שמדקדק בשינוי התיבות האלה את תיבת חשכת מפני שנוטל ממנה אות הכ־ף ומניחו בחשרת דנמצא תיבת חֶשְׁכַת מטולטלת ותיבת חַשְׁרַת קבועה.

4 אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תִּרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. קשה הכתוב בראשית מה, כד אומר אַל תִּרְגְּזוּ דקאי עלייהו והוא דורש על הדרך? ונראה לי בס"ד כיון דעוסקים בדבר הלכה שהוא עיוני יש בזה מלחמתה של תורה ודרך הלוחמים זה בזה במלחמתה של תורה שנראין רוגזים זה בזה לפי שעה מתוך דבריהם ולכן אמר לו אל תרגזו בדבר הלכה כדי שלא תרגז עליכם הדרך שתתעו.

5 שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, רְאוּיִין לִשָּׂרֵף. נראה הטעם שדן אותם בשריפה מפני שהתורה נמשלה לאש דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' ירמיהו כג, כט, וכיון שלא דברו בה ראויים לישרף באש. אי נמי כיון דאמר וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה משמע אפילו הולכים וכל אחד מהרהר בלבו בתורה לא מהני אלא בעינן שיוציאו דברי תורה בפיהם לדבר בם זה בזה. וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש 'תורה מבינה נפקא' וידוע כי הבינה היא סוד שם אהי־ה שהוא מספר מאתים ועשר כי כל דבר שבקדושה כלול מעשר ועשרה פעמים כ"א גימטריא ר"י ולכן כיון שלא דברו דברי תורה שהיא בסוד ר"י בשפה שלהם הרי הם ראויים לשריפה כי חיבור ר"י עם אותיות 'שפה' יהיה מזה צירוף שריפה והוא מדה כנגד מדה שלא הכניסו תורה שהוא סוד ר"י בשפה שלהם יכנסו אותיות ר"י תוך שפה ויהיה צירוף שריפה. אי נמי התורה נקראת אִמְרֵי שֶׁפֶר ומבינה שהיא אות ה־י דשמא עלאה קדישא על כן כיון דלא דברו בה ראויים לשריפה דאותיות שריפה הם אותיות ה־י ואותיות שפר שיצטרפו ויכנסו זה בזה מדה כנגד מדה.

6 אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר. נראה לי בס"ד דמפיק לה מדכתיב בראשית מה, כד אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ ודרכו של אדם ההולך בכעס ורוגז לילך פסיעות גסות. וזהו אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ רוצה לומר אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה שנראין לעיני הרואין כאלו אתם רוגזים והולכים וכן נמי מפיק מהאי עוד שיכנסו חמה לעיר שלא ילכו במחשך כי ההולך במחשך דרכו לפסוע פסיעות גסות שהרואהו חושב שהולך ברוגז וכעס.

7 לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּכִי־טוֹב, וְיִכָּנֵס בְּכִי־טוֹב. נראה דהקדים היציאה מפני דהיציאה מפיק לה מקרא להדיא דאמר הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ בראשית מד, ג.

8 הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן. יש להקשות כי יש שיעור קצוב למאכל בשני רעבון כדי שאומר לא יאכל יותר משיעור זה? והכי הוה ליה למימר ימעט באכילתו כמו שני רעבון! ונראה לי בס"ד דיש לשני רעבון שיעור קצוב דהיינו שיאכל רבע שיעור אכילתו ואמרתי טעם לזה כי הגוף בנוי מן ארבעה יסודות שהם 'אש רוח מים עפר' וכולם נהנים ונזונין מן האכילה אך שלשה חלקים של שלשה יסודות 'אש מים רוח' הגם דנהנים מן אכילה מכל מקום אם לא יאכל האדם יתקיימו ורק חלק יסוד העפר המעורב עמהם אי אפשר להתקיים בלא אכילה כלל ואם ישאר בלא אכילה ימות בר מינן. ולכן בשנות רעבון יאכל כדי קיום וכיון דשלשה חלקים יתקיימו בלא אכילה ורק חלק הרביעי המעורב עמהם אי אפשר להתקיים בלא אכילה לכן יאכל האדם רבע שיעור אכילתו הנהוגה ויתקיים בזה כי כיון שיאכל שיעור המזון לחלק הרביעי שהוא מיסוד העפר סגי ליה כי האכילה עיקרה מזון העפר שהם במקום אחר עומדין וכיון דאיכא טעמא בשיעור שני רעבון שהוא רבע אכילתו לכך אמר לא יאכל יותר משני רעבון. ואמרתי סימן לדבר זה רעב אותיות רבע רמז שבשנות הרעב יאכל רבע השיעור.