תוספות על יבמות ל״ט

1 וספק נשואה לחלוק בנכסים - לעיל פ' ד' אחין יבמות דף כט: ושם גרס רבה גבי מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה:

2 אע"ג דקשיא מתה - לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ"מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע"ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי:

3 אשה הקנו לו מן השמים - וא"ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ"ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע"פ שיש בני חורין לשני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר"י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס"פ מי שהיה נשוי כתובות צה. ושם דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי"ל דנפקא מינה אם גירשה ואח"כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני:

4 ובחרש ושוטה - מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה"ה דה"מ למינקט מוכה שחין:

5 גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו' - אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך:

6 אמר רב אין כופין - פירש בקונטרס כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה דנימא דלאו למצוה מכווני אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה אם אין יכולין להטעותו כפינן ליה וחליץ וממוכה שחין ובורסי שהביא בקונט' נראה דאין ראיה שהן מאותם שכופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה יבמות דף קו. להטעותו יכפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ועוד דקאמר התם רבי יוחנן תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין לייבם מבעיא ועוד מדקאמר בדידך תלה רחמנא משמע אפי' בזמן הזה דמצות חליצה קודמת ור"ת גריס מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה וקאמר דאין כופין לייבם וכי הוו אתו לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי באותן שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותן אם היו מייבמין היו מכוונים לשם מצוה שהרי לא היו מתכוונים לשם נוי ולשם אישות שלא היו חוששים לייבם אלא לחלוץ אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ ואר"ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות דף יג. ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ"ק דף ג. ושם כאבא שאול ובפרק בית שמאי לקמן יבמות דף קט. ושם תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפרק אע"פ כתובות דף סד. ושם כאבא שאול ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת:

7 דמתחזיא לן בבי דינא על ארעא - נראה דל"ג על ארעא דלא צריך כדאמר בפרק מצות חליצה לקמן יבמות דף קו: ושם גבי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח:

8 ולשום אישות - דתיפוק ליה עליה שם אישות אר"י כי אין פירושו כההיא דבסמוך רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה דההוא לשם אישות היינו לשם מצות יבום וכה"ג איכא בפרק הבא על יבמתו לקמן יבמות דף נג: ושם אפילו שניהם שוגגין או מזידים דההוא מזיד לשם זנות ולא הוי כההוא דקאמר התם דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד דההוא מזיד במתכוין לשם מצוה וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה: