תוספות על חולין קל״ז א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על חולין קל״ו ע״ב:כ״ג תוספות על חולין קל״ז ע״א:ד׳ »

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

גדיי עזים. מדכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים, שמע מינה, דעזים נמי אקרי צאן דנ"ע בזה לענין ראשית הגז דכתיב פ' שופפים ראשית גז צאנך תתן לו, וא"כ הוי גם גז עזים בכלל, אלא דילפינן בדרשה מיוחדת לפטור גם עזים מדכתיב בראשית הגז וראשית גז צאנך תתן לו לכהן כי בו בחר ה' לעמוד לשרת פ' שופטים ודרשינן דבר הראוי לשירות, כלומר לתכלית בגדי כהונה, ובהם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ולא של עזים וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו במקומו בפ' שופטים שם. .חולין קל"ז א' בתוס'

2 ברית משה פתח ↗

אבל נ"ל בס"ד דלאותו מ"ד דלר' יצחק לא חייב עכו"ם עד דפלח הכרח לומר דסובר דר' יוחנן סובר דעכו"ם חייב על עשיית צלמים כר' יוסי דספרא, דלכאורה ק"ל על ר' יצחק למ"ד דגמר מעשוק אפרים הא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן כמ"ש הגמ' חגיגה דף ו' ע"ב ונדה דף כ"ג ע"א וצ"ל כמ"ש הגמ' ב"ק דף ב' ע"ב על לימוד דאין נגיחה אלא בקרן גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש"י בד"ה והאי מילף וז"ל הא לא גמרינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גילוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא עכ"ל, וה"נ צ"ל דג"מ בעלמא הוא דלא ילפינן מיניה אלא דלשון ויצו הוא ע"ז וכמ"ש בשל"ה לשונות סוגיות אות ד' וז"ל והא דאמרינן ד"ת מד"ק לא ילפינן ה"מ עיקר הדין אבל גילוי מילתא בעלמא כלומר לגלות שהפסוק מיירי בהכי ילפינן עכ"ל, ואינ"ל דר' יצחק בגז"ש למד ובגז"ש באמת ג"כ ילפינן ד"ת מד"ק כמ"ש התוס' חולין דף קל"ז ד"ה אתיא, דא"כ קשה למ"ד דר' יצחק גמר ויצו מפסוק סרו וגו' דכתיב בו צוותים ומחמת זה סובר דעכו"ם חייב על עשיית צלמים הלא ויצו מצויתים לא גמרינן כמ"ש הגמ' יומא דף ב' ע"ב דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה משום דהיכי דאיכא דדמי ליה מיניה ילפינן וכן איתא בכמה מקומות בש"ס וה"נ איתא פסוק עשוק אפרים דכתיב ביה צו וכיון דאיכא דדמי לי' א"כ היכי יליף מפ' סרו וגו', ואינ"ל מש"ה לא יליף מפסוק עשוק משום דאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבל מרבו והוא קבל הגז"ש מפ' סרו, דא"כ קשה על הש"ס היכי קאמר דהיכי דאיכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו והיכי דקבל הגז"ש כך צריך למילף ואי קבל למילף מדלא דמי ליה מיניה צריך למילף אף דאיכא דדמי ליה, ותו ק"ל דהאיך שקיל וטריא הגמ' ביומא שם ובכמה מקומות בש"ס ונילף כך או נילף כך הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו וכך צריך למילף כמו שהיתה הקבלה שלו אע"כ צ"ל כמ"ש המלא הרועים ח"ש בכללי ג"ש אות י"ז דא"צ לקבל שני צדי הג"ש אלא אם קבל צד אחד מרבו א"צ לקבל צירוף הגז"ש מרבו עי"ש שהאריך, וא"כ י"ל כיון דצירוף דגז"ש אדם דן מעצמו ע"כ נתן הגמ' כלל ע"ז דהיכי דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ומהאי כללא שאמר הגמר' באמת יש ראי' להמלא הרועים וממילא לפי"ז צ"ל דבכ"מ שהקשה הגמ' ונילף כך היתה צד אחד של הג"ש בקבלה והגמ' לא הקשה אלא על צד השני ועי' תוספות שבת דף קל"א ע"ב ד"ה סד"א ובמהרמ"ל שם ותראה דמשם ג"כ מוכח כהמהר"ע דא"צ לקבל השני חלקי ג"ש וא"כ קושיתינו הנ"ל במקומו עומדת, אעכצ"ל דלאו בגז"ש יליף אלא ג"מ בעלמא הוא כהנ"ל ובג"מ באמת ילפינן אפילו איכא דדמי לי' כמובן:

2 תועפות ראם פתח ↗

עיין חולין קל"ז א' תוד"ה אתיא ובנדפס חסר זה.

3 מה"מ - פירוש דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ולא בעזים דעזים נמי אקרו צאן דכתיב בראשית כז לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים:

4 אתיא גיזה גיזה - אע"ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גילוי מילתא בעלמא הוא דגז דכבשים הוא ואין זה דבר חדש וקצת משמע דגזרה שוה היא מדפריך בסמוך אלא גיזה גיזה למאי אתא מ"מ אינו דבר חדש:

1 דור רביעי על חולין פתח ↗

תוס׳ ד״ה מנא הא מלתא, וא״ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כש״כ בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף, וי״ל דלראב״י פריך דלא קים לי׳ חזקה מקרא עכ״ל, ופי׳ רק מהלכה ואין למדין ק״ו מהלכה, והקשו האחרונים דעדיין נלמד דאזלינן בתר רובא מקרוב, דרוב עדיף מקרוב, וקרוב הלא מפורש בקרא: והיה העיר הקרובה. אולם הרשב״א מתרץ קושי׳ התוס׳, דהא דרובא וחזקה רובא עדיף דוקא אחר שידעינן רוב מקרא, אבל כל זמן דלית לן ילפותא על רוב, לא אזלינן בתר רובא כלל ומכש״כ נגד חזקה, ולפ״ז מיושב גם קוש׳ האחרונים דנילוף רוב מקרוב, אלא דדברי הרשב״א ז״ל סתומים, דכמו דידעינן עתה לומר דרובא עדיף מחזקה וזאת ע״כ מכח הסברא, למה לא נסמך אסברא זו גם בלא ילפותא ולומר, כיון דאמרה תורה זיל בתר חזקה מכש״כ בתר רובא דעדיף מחזקה, אבל מה שנראה לפע״ד בכוונת דברי הרשב״א הוא: דהנה הא דאוקמינן אחזקה יש לפנינו שני דרכים, או דנאמר גזה״כ הוא דנוקי מלתא אחזקי׳, או שנאמר טעם לדבר זה והוא משום דעפ״י הרוב לא ישתנה הדבר מכמות שהיה וא״כ הא דאזלינן בתר חזקה נמי נבנה אסברת רוב, ואז ממילא אם הרוב מעיד שנשתנה החזקה, החזקה בטלה נגד הרוב, כי כל עצמיות החזקה היא מכח הרוב, וכיון דהרוב אומר דנשתנה מה מהני החזקה, אמור מעתה כל זמן דלית לן ילפותא דהתורה סמכה למיזל בתר רובא, לא נדרוש טעמא דקרא דמוקי אחזקה, משום דרוב פעמים לא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אלא נאמר דגזה״כ הוא לאוקי מלתא אחזקיה, וממילא לא מצינן למילף רוב מינה, ומכש״כ דלא מצינן למימר רובא עדיף מחזקה, אבל לאמר שזכינו למילף רובא מקרא, אז ודאי לא נאמר דחזקה גזה״כ הוא אלא טעמא דחזקה נמי מכח רוב הוא, וממילא רובא עדיף מחזקה ודו״ק.

2 חדושי הלכות על חולין פתח ↗

תד"ה אתיא גיזה כו' וקצת משמע דגז"ש כו' מ"מ אינו דבר חדש עכ"ל ר"ל דמ"מ דמסיק ליליף מיניה נמי שצמרן קשה פטורים י"ל אין זה דבר חדש ואינו ג"ש גמורה והשתא הא דקאמר אלא גיזה גיזה למאי אתא לאו קושיא הוא אלא תלמודא מסיק לכולה וק"ל:

2 מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה פתח ↗

סימן נ' בהגה"ה סעיף א' כל מקום שאין יכולין וכו'. כתב הש"ך ס"ק ג' מעשה בא לידינו פה קראקא וכו' קודם שנבא לבאר דבריו נקדים דברי הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין ד' ד"ה וליתי וכו' והיכא דנשמטה גף העוף וכו' כתב רבינו ז"ל דמסתברא דספק דאורייתא היא ולחומרא וכדתניא וכו' וה"ה בכל שאר טריפות וכדאמרינן לקמן דף נ"א דההיא אימרתא דהוי משגרי כרעא בתרייתא א"ר יימא האי שגרונא נקטיה מתקיף לה רבינא ודלמא חוט השדרה איפסק א"ל שגרונא שכיח ש"מ כל היכא דאתיליד ריעותא אי לא דשכיחי הוא לחומרא תלינן רק היכ' דאיכא למתלי כגון הא דתלינן בזאב תלינן לקולא עכ"ל הרשב"א בחידושיו בשם רבו והמעיין בד"ת פרק א"ט דף מ"ג ד"ה קסבר עולא כו' וכן ביבמות דף ל' ע"ב ד"ה דהא אשה זו כו' יראה דס"ל לא מבעיא ליה היכא דאיכא למימר אחר שחיטה נעשה דתלינן לקולא אלא אפילו אם הספק הוא מחיים כמו הא דישב לו קוץ בושט דודאי מחיים היה נתחב לתוכו אלא דספיקא הוא אם ניקב לחוץ אי לא תלינן נמי לקולא ע"ש. והנה לשיטת תוס' קשה דאמת מהא דשגרונא שכיח וכן מההיא דשחט הוושט כו' ולפום רהיטא יש לדחות ההיא דשגרונא דרוצה לתרץ קושטא דמלתא שגרונא שכיח וה"ה אם לא הי' שכיח נמי הי' תלינן לקולא ועי"ל דאי דלא שכיח היה צריך עכ"פ בדיקה דכל היכא דאיכא למבדקיה לא סמכינן אחזקה משא"כ אם שגרונא שכיח א"צ בדיקה וכן ההיא דשחט הוושט צ"ל לשיטת תוס' כיון דספק הוא בשחיטה חמור טפי ולא אוקי אחזקה וכנראה שכך מפרש הט"ז ס"ס מ"ח שיטת תוס' אליבא דהרמ"א אלא שהט"ז בעצמו מוסיף ואמר שם דהיכא דצריך בדיקה אם אינה יכולה לבדוק או שנאבד טריפה וע"ש רק לשון הרמ"א כאן אינו סובל פירוש זה שכ' אע"פ שהוא טריפות שיש לו בדיקה משמע לא מבעיא טריפות שא"א בבדיקה דלא אוקי אחזקה ולפ"ד הט"ז דוקא טריפות שיש לו בדיקה הוא דלא אוקי אחזקה אבל טריפות שא"ל בדיקה שפיר אוקמי אחזקה ומה שרוצה הש"ך לומר דהתוס' כתב לרבה כן כו' תמוה דהא מד' התוס' מוכח דהאי סברא דאוקי אחזקה קאי למסקנא גם כן דאל"כ מאי מק' תו' מר"ה דאמר נשחטה הותרה כו' דלמא רב הונא כאביי ס"ל וכי גברא אגברא קרמית גם בתוס' פרק א"ט דף מ"ג משמע להדיא דהא דמקשה התם דנימא דאוקמי אחזקה דמעיקרא היינו משום דסברי הכי לכך נראה לאדמ"ו דהנה י"ל בתוס' יבמות שם דמתרצים בהא דדרוסה שכיח דא"כ ק' דהו"ל לרב הונא למינקט ס' טריפות שנולד מחיים ולא שכיח כמו מצא מים בראש וא"י אם המוח מיקפו דג"כ אמרינן דנשחטה הותרה וגם מש"כ וכן הא דקאמרינן ישב לו קוץ בוושט כו' תמוה דאמאי לא הזכירו תוס' זה בקושייתם ובתירוצם למה נקטו מאי דלא הקשו מיניה מעיקרא ויש לתרץ דהנה תוס' עם רבינו שמשון מחולקי' בגבינה שנעשו ואח"כ מצאו בהמה טריפה דהתוס' ס"ל דהגבינות אסורות ולא אמרינן אוקי אחזקה והשתא דנטרפו משום דהוי חזקה שאינה מבוררת דהא מיום שנולדה איכא למימר השתא הוא דנטרפה ור"ש סבירא ליה דגבינות מותרת דאמרי' שעה א' קודם שחיטה נטרפו דאוקי אחזקה והוי חזקה מבוררת מחמת הרוב ועיין תוס' חולין י"א ד"ה אתיא מפרה אדומה כו' ופלוגתייהו בהא דתוס' ס"ל כיון דהשתא איכא ריעותא א"כ בהמה לא מן הרוב הוא א"כ איתרע לה רובא גם למפרע ולא הוי חזקה מחמת רוב ור"ש ס"ל השתא דאיתרעי ליה רובא אבל למפרע ליכא ריעותא ואמרינן מסתמא היה מן הרוב א"כ לשיטת תוס' קשה הא דאר"ה נשחטה הותרה ותלינן בזאב משום דאוקי אחזקה הא הוי חזקה שאינה מבוררת וצ"ל כיון דאיכא למתלי בזאב א"כ ליכא כאן ריעותא כלל ולא אתרע ליה רובא והוי חזקה מחמת הרוב ואין להקשות א"כ ממ"נ אמאי נקיט ר"ה מטעם חזקה שהוא מחמת רוב הל"ל מטעם רוב י"ל משום דבא לאשמועינן היכא שנולד ספיקא שיש בו רוב לאיסורא נגד הרוב דהתירא קמ"ל ר"ה דאפ"ה כשרה מטעם חזקה אם כן לפום ריהטא לא מקשי התוס' מידי אמאי לא אמר ר"ה גם ספק דרוסה וכן הא דמקשים בחולין לאוקמי ספק דרוסה אחזקתו מחיים הא ליכא כאן חזקה מבוררת וצ"ל דס"ל בשלמא שאר טריפות איכא ריעותא ולא הוי חזקה מחמת רוב רק לענין דרוסה זה ודאי לא היה בשעה שנולד דהא כ"ז שלא ראה ארי שנכנס אף שהאדים הבשר כנגד הבני מעיים אפ"ה כשרה א"כ הוי שפיר חזקה מבוררת מתחלה ומקשי תוספות שפיר אספק דרוסה לפ"ז שפיר קשה להו אמאי לא נקיט ר"ה שאר ס' טריפות שנולד ספק מחיים דהא לענין שאר טריפות ליכא כאן חזקה מבוררת. רק זה ק' להו אמאי לא נקט ספק דרוסה דהוי חזקה מבוררת ותירץ דדרוסה שכיח והא דכתבו וכן הא דישב לו קוץ כו' לא דתוס' רוצה לתרץ הא דלא נקיט ר"ה במילתיה הא דישב הקוץ דעל זה לא יקשה להו מתחלה מידי דשאני התם דלא היה בחזקת מבוררת רק דזה קשה להו דלפי מאי דרוצים לתרץ דדרוסה שכיח א"כ מאי מקשה הגמרא ריש פרק א"ט ומ"ש מספק דרוסה הא דרוסה שכיח ועל זה כתבו דמ"מ פריך שפיר דגם ישב לו קוץ בוושט שכיח לינקב ועפ"ז כ' הרמ"א כאן ההג"ה דכל שנולד ספק מחיים ליכא לאוקמי אחזקה דהוי חזקה שאינה מבוררת לפי זה צדקו דברי הד"מ שכתב וכן משמע בתוס' פרק ד' אחין משום דקשי ליה מאי דמתרצי' תוס' בהא דדרוסה שכיח מ"מ קשה אמאי לא נקיט שאר ספק טריפות שנולד מחיים מה דלא שכיח וצ"ל דהוי חזקה שאינה מבוררת וכמו שכתבתי ודו"ק אך קשה דודאי תוס' ס"ל כך משום דלשיטתם אזלו דס"ל דכל שאר ספק טריפות הוי חזקה שאינה מבוררת אבל לפמ"ש הרמ"א לקמן סי' פ"א ס"ב בהוגלד פי המכה אין לאסו' החלב שנחלב ממנה קודם ג' ימים וא"כ ע"כ דס"ל כשיטת ר"ש דהוי חזקה מכח רוב וע"ש בש"ך סק"ד וא"כ דברי רמ"א סותרים זא"ז וי"ל דנידון זה דגבינה גם לשיטת החולקים על ר"ש מותר דכל טעמא דהתוס' הוא דהיכא דאיכא ריעות' איתרע להחזקה והכא כיון דהספק תלוי בזמן אמרינן השתא דאיתרע ועל קודם לכן ליכא ריעותא כלל משא"כ הכא במים במוח והספק הוא אם מוח מקיפו והוי לן לאוקמי אחזקה דהיה המוח מקיפו אמרינן שפיר כיון דאיכא ריעותא איתרע ליה חזקה כיון דהשתא עכ"פ איכא ריעותא א"כ כיון דהכא הרשב"א והתוס' אוסרין אע"ג דלא אסרין מטעם חדא לא רצה הרמ"א להקל נגדם ועי"ל דהנה קשה לשיטת התוספות דאוקמי אחזקה דמעיקרא קשה הא דמשני שגרונא שכיח וכמו שהביא הרשב"א ראייתו וע"כ צ"ל אחד משני טעמים או משום דהוי חזקה שאינה מבוררת ולשיטת הר"ש דהוי חזקה מבוררת באמת צ"ל כשיטת הרשב"א אם כן הכא ממ"נ אסור אבל לקמן ס"ל שיטת הר"ש עיקר וכיון דעל קודם לכן ליכא ריעותא הגבינות מותר ומש"ל הא דנקיט שגרונא שכיח היינו דא"צ אפילו בדיקה זה לא נראה לרמ"א לכך פסק כאן לאיסור ואף במקום דא"א בבדיקה אף בכל זאת קשיא לן סוגית דישב לו קוץ בוושט דפסק הרא"ש בשם הראב"ן כעולא ומביא ראייתו ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וע"ש א"כ ע"כ לא ס"ל כשיטת הרשב"א אלא ס"ל אפי' היכא דאיכא ריעותא אוקמינן אחזקה א"כ קשה לשיטתו הא דשגרונא שכיח וגם מהא דשחט הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"ל דהוי חזקה שאינה מבוררת וכמש"ל לשיטת תוס' דהא הרא"ש ס"ל כשיטת הר"ש דהוי חזקה מחמת רוב ע"כ צ"ל הא דנקיט שגרונא שכיח היינו ד"צ אפילו בדיקה והא דשחט הוושט כו' היינו משום דנפסק בשחיטה חמור טפי משאר ספק טריפות א"כ ה"ה נקיב הוושט הוי ספק בשחיט' דהא אם ניקוב הוושט אין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה וכמש"ל סי' ל"ג ס"ג לפ"ז קשה מאי ראיה מייתי ממחט שנמצא כו' הא ניקב וושט חמיר טפי דהוי ספק בשחיטה וצ"ל דראייתו כך כיון דהמחט שנמצא אין צריך אפילו בדיקה מצד אחד א"כ ע"כ צ"ל דניקב מצד אחד אין נכנס כלל בגדר הספק כלל אם כן ה"ה הכא דכשרה אף דהוי ספק בשחיטה דאין נכנס בגדר הספק ולפ"ז מוכח דלא כהב"ח שהבאתי לעיל בסי' מ"ח ס"ז דמפרש דלכתחלה צריך בדיקה עכ"פ וע"ש דאיתא דא"כ הוי ספק בשחיטה ודוק היטב:

« תוספות על חולין קל״ו ע״ב:כ״ג תוספות על חולין קל״ז ע״א:ד׳ »