תוספות על חולין י׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על חולין ט׳ ע״ב:ח׳ תוספות על חולין י״א ע״א:א׳ »

5 דרישה פתח ↗

וכמה ישהו מגולין כו' כדי שיצא הנחש כו' ויחזור לחורו הטעם כתבתי בפרישה ובירושלמי אמרו ע"ז ולא חמי ליה אמר ר' חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו והיה דומה לשערה אבל בגמ' דידן דקאמר כדי שיחזור לחורו לא ס"ל כן דא"כ בלא שיעור חזרה לחור לתסר וק"ל וכן משמע קצת בב"י ותוס' דחולין ד' י' מוכח בהדיא דפליגין אגמ' דידן דז"ל הגמ' שם וכמה מקום קרוב כדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה ופריך ישתה הא קא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו וז"ל התו' וישתה הא קא חזי ליה בירושלמי מתרץ כחוט השערה הוא ושפיפון שמו עכ"ל משמע בהדיא דלגמרת ירושלמי לא ס"ל תירוץ דגמ' דידן דהיינו כדי שיחזור לחורו:

5 מהר"ם על חולין פתח ↗

בתוס' ד"ה וישתה וכו' בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע מפניו כך היא הגירסא הנכונה וד"ל דכחוט השערה הוא ולכך לא קא חזי ליה כ"כ מהר וכ"ת כיון שכ"כ דק הוא כחוט השערה איך הוא באפשר שבוקע הקרקע ועולה לכך קאמר ורשות נתנה לקרקע וכו' ויש עוד לפרש בדרך אחר אבל לא יתיישב כ"כ:

8 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הואיל והיא מותרת כו'. עיין בהך דסוטה ד' ז' ע"א ובתוס' סנהדרין ד' ל"ז ע"א ד"ה התורה ע"ש. ובאמת גם לענין יחוד הוא ג"כ יש בו ב' גדרי איסורים אחד משום דהוה גדר קריבה והב' משום חשש תקלה, ועיין בקדושין דף פ' ע"ב דבמשנה נקט עם אמו ועם בתו ובגמ' נקט רק מקרא דבן מתייחד עם אמו ועיין לקמן בדברי רבינו פכ"ב ה"א ובקדושין ד' פ"א ע"ב בהך דמתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו כו' ורבינו לא הביא הך דין דודר וגם ההיתר דעם אחותו ג"כ לא הביא ע"ש וע"ש ברש"י ד"ה ודר דלא תקיף יצריה מחמת הך דסנהדרין ועיין בסנהדרין דף ק"ה גבי אמון כו' משמע דאמו גם קודם אנשי כנה"ג הוה כך. והנה עיקר היחוד של תורה הוא לדור בקביעות וכעין בהך דסנהדרין ד' כ"א כ"ב בהך דאבישג וזה בנדה מותר כה"ג דוהתירה התורה ועיין בהך דכתובות ד' ע"ז משמע שם קצת דגבי חייבי לאוין אף אם אמרה הוינא בהדיה בסהדי לא שבקינן ועיין ביבמות ד' ע' ע"א גבי נפצע אח"כ ע"ש, אך זה הוא בעצם איסור וגבי אמו לא אסרה תורה זה וגם אין חשש תקלה ומדרבנן אסרו אף יחוד גרידא, ועיין ברש"י סוטה ד' כ"ה ע"א דסתירה הוה עוברת על דת יהודית לא על דת משה וזה כמו שכתבתי דמה"ת לא אסור רק דירה בקביעות וס"ל לרב בקדושין דגם דירה מותר באמו ובתו דהיינו גם איסור תורה ובאחותו לא הותר רק איסור דרבנן ונ"מ ג"כ היכא דהוה א"א דמשמע בירושלמי פ"א דסוטה דגם שם מותר להתייחד עמהם ע"ש ובגמ' דילן ד' פ"א ע"ב דאמר שם לא סבר לה מר דמקדשא לכאורה לא משמע כן ויש לדחות אך כך דאיסור תורה ודאי ליכא בהו אך איסור דרבנן י"ל דלא פלוג עיין בר"ה ד' י"ט גבי הך דד"ס צריכין חיזוק ובירושלמי פ"א דפסחים גבי חצירות שבירושלים ופ"ב דפסחים גבי פושרין ותוס' חולין ד' י' ונדה ד' ס"ו ע"ב גבי חפיפה ועיין יומא ד' י"ד ע"א וכ"כ בזה במקום אחר, ושמואל פליג על רב וס"ל דלדור אסור גם עם אמו ובתו ולהתייחד אסור עם אחותו ושאר עריות ורבינו פסק כך ועיין בהך דסנהדרין דף פ"ו ע"א אמר לי ר"פ כו' כגון דבית פלוני ע"ש ברש"י ובזה א"ש דברי רבינו לקמן:

8 בינת אדם פתח ↗

ובזה מיושב ומדוקדק לשון רש"י בפסחים ט' דפריך הש"ס ואין ספק כו' והתניא חבר שמת כו' ומשני התם ודאי הוא כדר"ח חזקה על חבר כו' פרש"י פשיטא לן דעשרינהו ואין גמגום והלוך אחר רוב בדבר אלא חזקה ודאי על כל החבירים עכ"ל והנה ודאי משמע דרש"י ס"ל דלס"ד ס"ל דרוב חברים מעשרים דאם לא כן מה עלה על דעת המקשן שספק מוציא מידי ודאי וכן כתב תוספות בחולין י' ונדה ס"ו ובע"ז דס"ד דמקשן דהוי ספק הרגיל וכונתם דספק הרגיל הוי כרוב ורש"י ס"ל דס"ד משום דרוב מעשרין אך קשה איך כתב רש"י ואין גמגום והלוך רוב בדבר דאיך שייך ברוב גמגום ועוד דאם כן מאי עלה על דעת המקשן דודאי רוב מוציא מידי ספק ולפי מה שכתבתי מדוייק דרוב על ידי מעשה הוי ספק על כל פנים ומתרץ דלא מטעם רוב אתינן עלה אלא חזקה על חבר ואם כן אין כאן ספק כלל. ועיין עוד פסחים דף ע"ב רש"י ד"ה וקסבר:

8 חידושי הלכות על מסכת נדה פתח ↗

בד"ה אם סמוך לחפיפה כו' ומדלא קאמר לא תחוף ראשה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לי מה צריך למידק כן למה אינו דייק כפשוטו מדקאמר משרו מזיא אלמא דבמקום שער הראש איירי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ותמיהתו תמוה דאף אם קאמר משרו מזיא ובמקום שער הראש איירי דבעי שם חמין מי יימר לן דלא בעי נמי חפיפה מיהת בצונן בכל הגוף שלא במקום שער ולהכי הוצרכו לדייק דאי הוה שייך חפיפה בכל הגוף לא ה"ל למימר הכא סתמא לא תחוף דמשמע בכל הגוף אלא דה"ל לפרש לא תחוף ראשה ומדלא קאמר הכי ש"מ דחפיפה לא שייכא אלא בראש ולכך נקט סתמא לא תחוף והתוס' דפרק קמא דחולין ואשר"י שקצרו דבריהם סמכו אהך הוכחה כי הוא פשוטא:

12 יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה פתח ↗

מפני שהוא רך. עבה"ט וכתב בשבו"י ח"ב סי' נ"ג בשוחט ששחט בסכין בדוק ונמצא פגום ובודאי שלא נגע בעצם המפרקת כי אפי' הסימנים לא נשחטו ובשר המפרקת שלם בכל הצדדים והעלה מדברי הטור וב"י בח"מ סי' ש"ו בשם הרשב"א דהרשב"א דפוטר מלשלם מיירי שהסכין של בעל הבהמה שאז אם בעור נפגמה אין הטבח פושע אם לא שלא בדק קודם השחיטה משא"כ בשהסכין של השוחט שאז פשע שלא היה לו סכין טוב שלא יפגום בעור הבהמה ומזה מיירי הטור ואין כאן מחלוקת ע"ש וכ' בשבו"י סי' נ"ג באם ידעינן שנגע הסכין במפרקת אם יש עוד ספק להקל כגון שאין פגימה גדולה כחגירת הצפורן ה"ל ס"ס שמא בעצם ואת"ל בעור שמא לא מיקרי פגימה עד שתחגור בו צפורן וזו שלא נפגם כ"כ יש להכשיר. גם בא מעשה לידי ששוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין בל' אשכנז קר"ק שנראה וניכר עי"ז שמשם בא הפגימה והכשרתי כי כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ע"ש וכתב במקום שמואל סי' ל"ג בסכין שנמצא פגום אחר השחיטה פגימה שאין חוגרת הצפורן ובדקו המפרקת ונמצא חתך גדול במפרקת בעומק העצם יש להכשיר דתלינן במפרקת כדמשמע מתוס' דחולין דף י' ומרדכי והרא"ש והב"י במ"ש ליישב דברי הטור בשם בעה"ע וכן דעת שאר פוסקים וכ"כ בשחיטות מהר"א מפרא"ג שנמצא פגימה גדולה על הסכין וציוה הג' מ' גבריאל ז"ל לראות אחר המפרקת ומצאו חתך והכשיר ודוקא חתך בעצם עצמו אבל בלובן שסיבב העצם שהוא רך לא תלינן דשם איפגם הסכין עכ"ל. ומכ"ש בזה בנ"ד שלא היתה חוגרת הצפורן ע"ש.ובספרי ב"א חלק שני בכת"י כתבתי בשוחט שבדק הסכין אחר שחיטת בהמה א' ונמצא הסכין פגום פגם גדול והשוחט אמר שאחר שחיטה הרגיש ביד ששחט עם הסכין בכח בעצם המפרקת שלא בדרך הולכה והבאה והשבתי שאם נמצא חתך בעצם המפרקת שאז יש רגלים לדבר שחתך שם וכיון שהיה בכח שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בזה ולסמוך על שבו"י ח"ב בשמע קול קר"ק כו'. וגם בלא"ה דעת ריב"ץ להכשיר בנמצא חתך ואם לא נמצא חתך מחמת הנגיעה בכח לבד אין להכשיר. ועי' בשו"ת זקן אהרן סי' כ"ד במי שבדק הסכין ושחט תרנגול ואחר ששחט כראוי נשמטו אגפי תרנגול שהיה קצוותיה חתוכות והכה בכח בסכין בשעת פרכוס וכ' שאין ספק שהכה בחודו שהכנפיים שנכרתו הנוצות מהם ונשארו עצמות הקשות הכה בסכין מכל צדדים וידוע שפרכוס התרנגול חזק מאד שאם יגע בו יד האדם מכאיב כמכת ברזל והסכין שהי' חודו למטה כלפי השחיט' והתרנגול וכנפיו למטה והרי הוא כנפל בחודו ע"ג קרקע קשה ותולין להקל שעי"ז נפגמה וכשר:

12 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה סכין איתרעי בהמה לא איתרעה הקשו ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דשם נמי מטמאינן הטהרות שנעשו על גביו, ולא אמרינן המקוה איתרע והאדם לא איתרע, ותירצו ג׳ תירוצים ואבארם אחד אחד. תי׳ הראשון, סברת סכין איתרע, ולא הבהמה היא, דחזקת איסור דבהמה לא מצי מעיד על הסכין שנפגם, כי רק דרך הזדמנות באו הבהמה והסכין יחד, ולכן אנו דנין על הסכין בלי התיחסות להנשחט, וכל שהסכין יצא בחזקת כשרותו, ממילא נגררת הנשחט אחריה וכשר, משא״כ בטבל ועלה דהריעותא בהנטבל נולד, אע״פ שהי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, מ״מ כל שנתעורר הספק ע״י שנמצא עליו דבר חוצץ, לא מצינן להכריע את הספק שנולד להקל מצד החזקה חזקת ראוי׳ לטבילה, באשר עומדת נגדה חזקת טומאתו - אולם במקוה שנמדד ונמצא חסר, כיון דחסר ואתאי, גם בלי חזקת טומאה של הנטבל אין להעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, ולומר השתא הוא דחסר, דהרי חסר ואתאי לאט לאט, וכיון דבכוב״כ איכא ספק במקוה זו, אי שלם הי׳ בשעת הטבילה, אומר הטמא, אני ודאי ואתה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולפי תירוץ זה, אע״פ שריעותא דסכין ספק השקול, דאין מפרקת עלול לפגום יותר מן העור, מ״מ תלינן לקולא מחמת חזקת סכין לומר דלא איפגום עד לבסוף, וחזקת איסור דבהמה לא מעלה ולא מוריד, דנגרר הנשחט אחר הסכין, וכן נראה מפי׳ רש״י דלקמן, ד״ה מכדי מתלי תלינן שכ׳ וז״ל ״דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, ואפ״ה תלי בי׳ לקולא וכו׳״ עכ״ל. התי׳ השני׳ סברת ר״ח דתולה במפרקת להקל אינה, מצד חזקה דמעיקרא דסכין דלא שייך במקום דאיכא לפנינו שתי סיבות שיכולים לפגום דהיינו העור והמפרקת, לא שייך בזה לומר דסיבה האחרונה גורמת ולא הראשונה, דאין זה דומה להא דנגע, או שנאמר דבזמן קצר כזה, דבין חתיכת העור לנגיעת המפרקת, לא שייך לאוקמי אדמעיקרא, אבל טעמו דר״ח משום דעור אינו עלול לפגום כמו מפרקת, לכן תלינן במצוי אלא דבטבל ועלה דאיכא חזקת טומאה נגד האי רוב ומצוי, אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אבל בשחיטה דאין ענין לנשחט אל הסכין, אין להסמיך חזקת איסור דבהמה אל המיעוט של פגימת העור - אולם במקוה שנמדד, דחזקה דהשתא עומד נגד חזקה דמעיקרא, ניהו דגזה״כ הוא ליזל בתר דמעיקרא, היינו בשאינו עומד חזקה אחרת כנגדה אבל לגבי חזקת טומאה דנטבל, כספק השקול דיינינן. ולפי תירוץ זה, הוצרכו לתרץ הא דאמר לקמן מכדי מיתלי תלינן, ותלינן במפרקת דבתרייתא, הא כאן ספק השקול הוה, ואיך תלינן להקל, לכן הוצרכו לחדש דעלול יותר לפגום בבתרייתא משום דבקמייתא זהיר שלא לדחוק את הסכין במפרקת כדי שלא יפגום הסכין. התי׳ השלישי דבאמת אין חילוק בין איתרע הסכין או הבהמה, אבל הכוונה, דאפילו אי נפגם הסכין, עדיין אפשר דנשחט כהוגן, דאפשר דלא נגע הפגימה בסימנים, והוה ס״ס, וכתבו דהשתא אתא שפיר דפריך בתר הכא, כל ספק לאתוי׳ מאי וכו׳, ועיין במהרש״א מ״ש דניחא להו טפי לפי האי תירוצא מבתירוץ קמא, ועיין במהר״ם, ועדיין דבריו אינם מבוארים, דהא גם לתי׳ קמא טעמא דר״ח דעצם ודאי פוגם וקרוב לפגום יותר מעור. אבל פירוש דברי התוס׳ הכי הוה, דהנה לפי התירוצים הקודמים אנו צריכין לומר בטעמא דר״ח, או משום דמוקמינן הסכין בחזקתו דמעיקרא, או משום דרגיל יותר לפגום במפרקת מבעור, כדי שלא תקשה לך ממקוה שנמדד ונמצא חסר. אבל עדיין קשה מטבל ועלה דשם איכא ג״כ חזקה דמעיקרא דהי׳ ראוי לטבילה, שהרי לא הי׳ חיישינן שמא המים שטפו איזה חציצה מגופו, ולא הי׳ צריך בדיקה כלל אחר הטבילה, אם אין עליו דבר חוצץ, וגם יותר יש לתלות באותו המין שעסק בו כל היום, ומ״מ מטמאין אותו, ולכן הוצרך עוד לחלק ולומר דכאן קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, משא״כ בטבל ועלה דעליו גופא נמצא הריעותא, אבל עדיין אנו צריכין גם לטעמי היתר הנזכרים לעיל כדי שלא יקשה ממקוה שנמדד, דהרי גם שם, המקוה איתרע ולא הנטבל, וא״כ קשה כאשר מתרץ לא לאתוי׳ ספק שהה וספק דרס, מה פריך ומ״ש, דאפילו אם נפרש דספק שהה ודרס, הוא באופן דקרוב יותר להיתר מלאיסור, מ״מ לא עדיף מטבל ועלה, משא״כ בסכין דאיכא סברת סכין איתרע ולא הבהמה, אשר בזה מחלק בין הא דסכין להא דטבל ועלה, אבל לפי תי׳ השלישי שמפרש סכין איתרע, דהוה ס״ס שוב אין אנו צריכין לשום טעם אחר, ונאמר דבסכין לא שייך חזקה דמעיקרא כיון דמספקינן על שתי הסיבות שלפנינו, דהיינו חתיכת העור ונגיעת המפרקת, ע״י איזה מהם נעשה, וגם הספק שקול כי אין לתלות יותר במפרקת מבעור, ובכל זאת מתיר ר״ח משום דהוה ס״ס וא״כ בספק שהם ספק דרס, דע״כ נמי מה״ת בעינן לרבות אותם משום דאיכא כעין ס״ס חדא דרוב פעמים שחיט שפיר ומסתבר לומר דעתה כמו כן, ועוד דאפילו שהה ודרס דלמא במקום דאינה פוסלת כמו בחצי קנה או במיעוט בתרא, או דלא שהה כשיעור, דאל״כ מה לי ספק שמוטה או ספק שהה ודרס, וע״ז משני מ״מ איכא חילוק דכאן נולד הריעותא בסכין וכאן בגוף השחיטה, והגם שכתבו דאין חילוק בין איתרע הסכין לבהמה, י״ל דהיינו דוקא כדי לתרץ הקושי׳ מטבל ועלה אין חילוק, אבל לגבי הני ס״ס שפיר יש לחלק ביניהם, בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה, דבסכין בספק הראשון אם הי׳ פגום מתחלה או לא, אין חזקת איסור דבהמה מעידה דפגום הי׳, משום דאפשר דמ״מ שחיט שפיר, דלא נגע כפגימה במקום המטריף, משא״כ בספק שהה ודרס דספק ראשון אי שחט כמו שרגיל או שינה כאן, חזקת איסור דבהמה מעידה ששינה, ואע״ג דאפשר דהאי שינוי עדיין אינו מוכרח ליפסל השחיטה, מ״מ הרי בגוף הנשחט כל ספק במעשה מעורר הספק על הכשרה כנלע״ד לפרש דברי התוס׳. אולם כשאני לעצמי הי׳ נראה בפי׳ דברי הגמ׳, דאמר בטעמא דר״ח סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, דכבר כתבנו למעלה דבנמצא פגימה גסה, שאין בכח העור לעשותה לכ״ע כשרה דע״כ בעצם המפרקת נפגמה, וא״כ המדובר כאן מפגימה דקה שדרכו של עור לעשותה, והנה לקמן דף י״ז ביררנו באריכות, דפגימה הראוי׳ ליקרע את הסימן אפילו במקצת צריך להיות אוגרת הרבה, אבל החכמים גזרו על סכין פגום אפילו אין בכח הפגימה לקרוע את הסימנין, ששחיטתו פסולה וסמכו זאת אקרא ״דושחטתם בזה״ דבתורה כתוב ״ושחט״ וקאי על מעשה השחיטה שתהי׳ דרך המשכה ולא דרך קריעה ועיקור, ובדברי נבלה הוסיף ״ושחטתם בזה״ דהיינו להכין סכין חד וחלק וכל ששחט בסכין פגום אפילו אין הפגימה גדולה כ״כ שמצי לקרוע את הסימן, שחיטתו פסולה, והוא מדרבנן אלא שעשאוה כעין דאורייתא, והוא פי׳ מימרא דר״ח שם דקאמר, מנין לבדיקת סכין מה״ת עיי״ש, ובפתיחה מה שהארכתי בזה, ומעתה כאן דע״כ מפגימה קטנה וקלילא המדובר, דגדולה וגסה ודאי ממפרקת קאתא ולא מן העור, שפיר קאמר, סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, ור״ל, דניהו דסכין איתרעי, מ״מ הבהמה ודאי לא איתרעי ונשחטת כהוגן, אלא דמ״מ בסכין ודאי פגומה פסלוהו השחיטה, אבל כאן דשמא בעצם המפרקת נפגמה השחיטה כשרה. וע״ז פריך מבריית׳ דזה הכלל כל ספק בשחיטה פסול מאי לאו לאתויי כה״ג דאל״כ מאי קמ״ל, וע״כ בפסול דרבנן קאמר, דנמי ספקו להחמיר דנידון כדאורייתא, ומשני לא ספק שהה וספק דרס, וע״כ נמי במיעוט סימנים קאמר דהוא איבעי דלא איפשט, דאל״כ מאי שאני מספק שמוטה ולכן פריך ומ״ש, דאם החמירו בספק שהי׳ במיעוט סימנים, למה לא יחמירו גם בספק סכין כן, ע״ז משני דמ״מ כאן איכא שינוי בגוף מעשה השחיטה, אבל בסכין דהשחיטה הוגנת בלי שום שינויי אין להחמיר כל כך כנלפע״ד ודו״ק היטב כי הדברים עתיקים בס״ד. עוד לאלקי מילין על דברת התוס׳ אלו - דהנה בתוס׳ נדה ב׳ ע״ב ד״ה התם תרתי לריעותא, הקשו מ״ש מקוה מנגע, דהרי בנגע מטמאין הנכנס לתוך הבית תוך ימי ההסגר, אע״פ שנמצא הנגע חסר בסוף שבעה, ולמה לא נצרף חזקה דהשתא דחסר הנגע לפניך עם חזקת טהרה של הנכנס, ונטהר אותו, ותירצו דשאני מקוה דחסר ואתאי, אבל הנגע אין דרך להתחסר אלא בפ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ הוא, דאפילו חסר בתוך שבעה, כל שהי׳ שלם בשעת ההסגר טמא כל שבעה, וכ׳ שם המהרמ״ל ז״ל, שהוצרכו לזו ההוספה, דאי משום דליכא בנגע טעמא דחסר ואתאי, עדיין קשה נוקי חזקת שלם דנגע נגד חזקת טהרה דגברא, ויהי׳ טמא מספק, אבל לא נשרוף עליו את התרומה, לפיכך הוכרחו לחדש, דבנגע האי חזקת טהרה דגברא לא מעלה ולא מוריד, כיון דאנו דנין על שעת ההסגר, אשר אז לא היה שום נפקותא להאי גברא אם הבית טמא או טהור, ואיך נאמר דמשום האי חזקה דגברא שנכנס השתא, נתחסר הנגע בשעת ההסגר עיי״ש במהרמ״ל, ועיין לקמן בראש יוסף על התוס׳ ד״ה אדנפיק, שהקשה ג״כ למה לא יהי׳ עכ״פ ספק, מכח דנוקי חזקה בהדי חזקה, ותירוצו של מהרמ״ל לא ניחא לי׳ עיי״ש - ולפ״ז קשה נמי כאן מה הועילו בתירוצם דשאני מקוה דחסר ואתאי דאכתי קשה בסכין, ניהו דלא שייך חסר ואתאי מ״מ חסרון דהשתא שהסכין פגום לפניך, בצירוף חזקת איסור דבהמה יעשה ספק איסור, כקושייתם בנגע שם. ומה שנראה לפע״ד הוא, דהתוס׳ סברו בהאי תירוצא קמא, דלר״ח חזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא, עד דלא איכפת לן אם אלף חזקות יעמדו נגדה, כיון דאין לבהמה שום שייכות לסכין אלא דרך הזדמנות, ומקוה שאני משום דחסר ואתאי, ובלאו חזקת טומאה של הנטבל איכא ספק על הזמן שבין שני המציאות, וטבל ועלה דטמא ודאי הוא משום דהריעותא נולד בגוף הנטבל כמו שמחלק הש״ס - אמנם כל זאת לר״ח דאית לי׳ האי חילוקא דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי, אבל אנן לא פסקינן בזה כוותי׳, אלא כר״ה דלא מחלק בין נולד ריעותא בסכין לנולד בבהמה, לכן נתקשו להו שם בנדה, למה שרפינן תרומה על הנכנס בבית הנגע, כיון דאיכא תרתי לטיבותא הרי הנגע חסר לפניך וחזקת טהרה דגברא, עד שהוצרכו לתרץ, משום דגזה״כ דטמא אף כשנחסר בתוך שבעה. ולפ״ז הא דפוסל ר״ה כאן בנמצאת הסכין פגומה באמת רק מספק, כיון דלא שייך כאן חסר ואתאי כמו במקוה, אלא דקשה טובא על הרמב״ם ז״ל, דבהאי דטבל ועלה פסק בפ״ב ממקוואות דטמא ודאי, אם לא שנאמר כמש״כ המל״מ פי״א שם ליישב דעת הרמב״ם שסותר את עצמו ממקוה על חביות, דהרמב״ם סובר כתי׳ שני שבגמ׳ נדה, דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה עיי״ש היטב, דלפי תירוץ זה בכל עניני טומאה הספק כודאי - אלא דלפ״ז יש לי השגה רבתא על הראש יוסף ז״ל שכ׳ בסוף סוגי׳ דרוב ד״ה הנה קיימ״ל דאוקי מלתא אחזקה, דבכ״מ דלא שייך חסר ואתאי פסקינן דמכח תרתי לריעותא לא הוה רק ספק, ולא ודאי, ומתוך זה יצא להציל את הכ״מ פ״ה מתרומות ה׳ כ״ד מקושי׳ הלח״מ שהקשה למה ניחא להכ״מ הא דפסק הרמב״ם במניח פירות להיות מפריש עליהם ונאבדו, דהוה רק ספק, עד שכתב עליו הכ״מ דפשוט הוא, ועל הלכה הקודמת דהוא דינא של חביות שנמצא אח״כ חומץ, תמה על הרמב״ם דפסק דהוה ספק, דמ״ש ממקוה, וכתב הראש יוסף דשפיר עביד הכ״מ דלא השיג, דהרי בפירות שנאבדו לא שייך חסר ואתאי, וכפי׳ הרשב״א בגיטין דנאבדו היינו נגנבו, ולא נרקבו, עיי״ש ואני תמה על הראש יוסף בזה דמה יענה להא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דטמא ודאי, ואי דשאני טומאה דספק כודאי והא הכ״מ לא נכנס לזה דהרי הקשה מ״ש חביות ממקוה, ואולי י״ל דגם לדידן דפסקינן דלא כר״ח מהני סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, לעשות עכ״פ מודאי ספק, אלא דהראש יוסף לא יתיישב בזה, כי הוא כתב שם בפירוש דאנן האי סברא סכין איתרעי לית לן כלל, והכל תלוי רק בחסר ואתאי, ואיך יתרץ הא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דודאי טמא, ובסוגי׳ דלקמן עוד נאריך בענין זה ודו״ק.

12 פני יהושע על חולין פתח ↗

23 פני יהושע פתח ↗

בתוספות ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אין להקשות היכי מוכח מהכא כו' דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כו' עכ"ל. נראה דסברת התוס' בזה דמשמע להו דמה ששנינו בכמה משניות בשילהי נזיר ובפ' ד' וה' דנגעים ופ"ד דטהרות דלענין נגעים לא שאני ליה בין רה"י ובין רה"ר דלעולם בנזקק לטומאה או בלא נזקק לטומאה תליא מלתא לאו מהך קראי דמייתי הר"ש בפירוש המשניות מברייתות דת"כ שהבאתי לעיל אלא כולהו טעמי דהנך מתניתין היינו לפי הסוגי' דשמעתין דהכא דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דילפינן לה מקרא דכתיב בנגעים גבי נגעי בתים וא"כ כיון דאפי' בכל איסורין שבתורה ילפינן מנגעי בתים להך מילתא א"כ כ"ש דלענין נגעים גופייהו אית לן למימר דאזלינן בתר חזקה דומי' דנגעי בתים וא"כ לפ"ז שפיר הוי קשיא להו להתוס' דלקושטא דמילתא בנגעי בתים גופא מנ"ל דטעמ' דקרא דלא חיישינן דילמא בצר ליה משיעור' משום דאזלינן בתר חזקה דילמא לעולם דלא אזלינן בתר חזקה כלל בשום דוכתא והא דלא חיישינן דבצר ליה שיעור' היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא וע"ז מסקו שפיר דבכל ענין איירי קרא אפילו ברה"ר ואפילו בדבר שאין בו דעת לישאל ולכאורה הלשון מגומגם קצת דהא מילתא דפשיטא הוא דבית הוי דבר שאין בו דעת לישאל אבל למאי דפרישית א"ש שכל דבריהם בזה הדיבור לאו לענין נגעי בתים לחוד איירי אלא שבא לשלול ג"כ שארי טומאות נגעים אפילו נגעי אדם דבאמת דין אחד להם לענין ספק כן נראה לי בכוונת התוספות והא דלא ניחא להו הנך דרשות דברייתות דת"כ נראה דהיינו משום דלא מייתי להו הש"ס בסוגיא דשלהי נזיר ואין להאריך כאן יותר: בא"ד אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעות' אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ומהר"ם דמהרש"א רוצה לפרש דאליבא דר"ח קאי וזה לא יתכן כמו שהקשה מהר"ם דטעמא דר"ח לאו משום חזקה הוא כו' ש"ש ועוד דהא אנן לא קייל כר"ח אלא בשיבר בה עצמות א"כ נראה דוחק לאוקמי סוגי' דהכא שלא אליבא דהלכת' אע"כ דודאי אליב' דר"ה קאי ואכולה מלתא קאי בין במה שאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסקינן נמי לעיל אע”ג דאיתרעאי כנ"ל ובמה שהקשו התוס' מהאי דמקוה והניחו בקושי' עיין ברפ"ק דנדה ששם כתבו לתרץ הקושיא:

23 שערי תורת בבל פתח ↗

יו"ד ב תוספות ד"ה אלא וכו' היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין.—עי' בהגהות הרש"ש שכתב, דלא מצא דין זה במשנה דנגעים אלא בספ"ה לענין פשיון דאינו נטהר עד שילך כולו, ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שיתמעט מכגריס ע"כ. והנה בתוספתא נגעים רפ"ז תני: "הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד בו שני שבועות או שכנס ופשה בסוף שבוע ה"ז חולץ את כולו". וביאר הר"ש בנגעים פי"ג מ"ד: "או שכנס בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני מה שכנס ה"ז חולץ את כולו דחשבינן ליה פשיון". ומזה יוצא דכנס בסוף שבוע ראשון דינו כעומד, דאם לא כן היה דינו לקלוף ככהה בראשון שם פי"ג מ"א, ואם יחזור אח"כ הנגע דינו כנגע אחר. ומשמע דאף בנגעי אדם הדין כן, שאם כנס בסוף שבוע ראשון ועדיין יש בו כגריס מסגירין אותו שבוע שני כאילו לא כנס ועי' מ"ש בנגעים פי"ג שם.

23 ערוך לנר על סנהדרין פתח ↗

ונילף חלול חלול מנותר: ק"ק הא לענין מיתה או כרת ליכא נפקותא לדידן דדין שמים הוא וקמי שמיא גליא וגם לענין מלקות ליכא נפקותא דאתרוייהו לקי ולא הוי נפקותא רק לענין קרבן דאשגגת כרת מייתי קרבן ואשגגת מיתה לא וא"כ מאי מקשה דנילף מנותר הא קרבן קולא הוי משום דאי לא מיחייב מייתי חולין לעזרה וכמו שכתבו התוס' בחולין דף י' ע"ב וא"כ שפיר ילפינן לחומרא מתרומה דליכא קרבן:

26 רש״ש פתח ↗

תד"ה אלא. ועוד כו' דאם היה נגע גדול ובסה"ש היה חסר ממה שהיה מטהרין כו'. מוכח מדבריהם דאפילו נשאר עדיין כגריס מטהרין. ואנכי ל"מ ד"ז מפורש במשנה. ואדרבה דמשמע לי דבכזה צריך הסגר שנית. דבפשיון דהוא סי' טומאה מצינו בפ"ה בסופו דאינו נטהר עד שילך כולו. ולא סגי בנתמעט מקצתו. ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שתתמעט מכגריס. ובתוי"ט פ"ד מ"ז בסופו מעתיק דברי הר"ש בזה"ל והא דפליגי כו' כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד והסגירו ובסה"ש כנסה אותו ועוד והסגירו הסגר השני כו'. הרי לפניך כמש"כ אני. אולם ראיתי בר"ש עצמו דליתא שם אלו ג"ת אחרונות. ונראה שהתוי"ט הוסיפן מד"ע בדברי הר"ש. ואישתמיטתיה דברי התוס' שלפנינו. דאולי הר"ש ג"כ בשיטתם ובכוונה השמיט לתיבות אלו:

1 וישתה הא קא חזי ליה - בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו:

2 טבל ועלה כו' - הך דהכא לא שייך לאתויי בפ' כל היד נדה דף טו: ובפרק כל הצלמים ע"ז דף מא: ובפ"ק דפסחים דף ט. דהתם נמי פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי דשאני הכא דלחומרא אתא ספק איסורא ומוציא מידי ודאי היתר והנך דמייתי התם לא שייך לאתויי הכא דהתם הוי משום דהוי ספק הרגיל:

3 עד שיאמר ברי לי - הכא לא מפליג בין טבל סמוך לחפיפה ללא טבל סמוך לחפיפה כדמפליג בפרק בתרא דנדה דף סו: דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצאת עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואם כו' ואומר ר"ת דהכא מיירי בנמצא בגוף והתם מיירי בנמצא בראש דחפיפה לא תקן עזרא אלא בראש כדאמרינן במרובה ב"ק דף פב. דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר ומיקטר לא שייך אלא בראש ועוד נמי תנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ובפ' בתרא דנדה דף סו: אמר דאשה לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייה אבל בשאר הגוף שייך לומר לשון הדחה כדאמר התם רבה לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטיה במים ומשמע נמי קמטים דוקא אבל לא שאר הגוף ואע"ג דאיכא למימר דנקט קמטים לרבותא דאע"ג דביאת מים לא בעיא ראוי לביאת מים בעינן ליכא למימר הכי מדלא נקט אפילו קמטיה משמע קמטים דוקא והא דאמר רב נחמן לחמותו דודי חסרת נדה דף סח. משמע דכל הגוף בעי חפיפה התם לאו משום חובה אלא משום שהיתה רגילה לרחוץ בחמין כמו שנוהגים גם עכשיו לרחוץ כל הגוף בחמין ועוד אומר רבינו תם דהכא מיירי לטהרות ובנדה איירי לבעלה שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה כמו שמשמע בנדה בכמה מקומות ועוד יש להעמיד הך דשמעתין בכהנים דאין בהן חפיפה משום שטובלין תמיד כדמשמע בירושלמי בריש פסחים:

4 והא הכא דודאי טבל - פירוש קרוב לודאי הוא דטבל שפיר כיון שנתעסק באותו המין אח"כ:

5 סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי - תימה דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דבריש נדה דף ב: דקאמר התם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהא חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה אתרעאי אדם לא אתרעאי והכא נמי נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי הסכין פגום לפניך וי"ל דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי כדקאמר התם ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם וכ"ת התם נמי ודאי טבל כדאמר הכא גבי טבל ועלה לא דמי דמה שנתעסק באותו המין אחר כך עושה אותו ודאי טבל דמסתמא מאותו מין שנתעסק בא אבל התם מה שייך לומר ודאי טבל הרי במקוה חסר טבל ואין זו טבילה והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטרף עד תליסר חיותא איכא למימר דלא כרב חסדא דלרב חסדא אפילו בתרייתא כשרה לפי שקרוב לודאי דבעצם של מפרקת של בתרייתא אפגים לפי שבראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק את הסכין בכח במפרקת לפי שעדיין צריך לשחוט אחרות אבל באחרונה לא חייש ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין ומה לי אתיליד ריעותא בבהמה אלא על כרחך הכי קאמר סכין אתרעאי פירוש ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס ואף על גב דלא עביד דשהי ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ופריך מאי שנא כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר:

6 ודילמא אדנפיק ואתי בצר ליה שיעורא כו' - אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבכל ענין טימא הכתוב אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם ואפילו דבר שאין בו דעת לישאל אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה כה"ג מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר ומיהו קשה דהך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקה דמקוה ומטמאינן לגברא שטבל משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הוה לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך:

7 אלא לאו משום דאמרינן אוקמיה אחזקיה - ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא דמדאורייתא אין לחלק ועוד דאף לקולא מטמאין ליה לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש וקא מייתי מספק חולין לעזרה ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקיה דאי היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין וניחוש דלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא והיה כשיעור שהיה בסוף שבוע ונמצא שהנגע עומד בעיניו ובעי הסגר שני אלא משום דמוקמינן ליה בשעת הסגר אחזקיה:

8 כהן גדול ביום הכפורים יוכיח - תימה דבפרק ידיעות הטומאה שבועות יז: אמרינן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו מבפנים חוץ מחוטמו טהור והבא אל הבית אמר רחמנא דרך ביאה אסרה תורה ויש לחלק בין כניסה ליציאה דאורחא דמילתא ביציאה כתלמיד הנפטר מרבו:

5 חכמת שלמה על חולין פתח ↗

תוס' בד"ה וישתה הא כו' לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו כצ"ל והס"ד:

8 רש״ש פתח ↗

תד"ה טבל. הך דהכא לא שייך כו' והנך כו' לא שייך כו'. לכאורה אע"ג דשוו בלישנייהו. מ"מ המה על כוונות שונות. דודאי דהתם פי' חזקה קמייתא. וודאי דהכא היינו שנמצא לפנינו עכשיו סבה ודאית אשר תוכל לגרום הענין אשר אנו מסתפקים בו מאין הוא בא. ועי' בזה בבעל המאור:

8 פסקי תוספות פתח ↗

בגוף אין צריך חפיפה ודוקא קמטים צריך הדחה ולא בשאר הגוף אך נהגו לרחוץ כל הגוף בחמין: ד"ה עד: דף י

8 באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

טור מדברי הרשב"א בת"ה וכתב הב"י וטעמו מדתניא פ"ק דחולין דף י' ע"א טבל ועלה וכו' והוא תמוה לענ"ד דמהדר אהיתרא והביא ראיה לאיסורא ואדרבה צ"ל לדעת הרשב"א דההיא ברייתא לטהרות מיירי וכמ"ש התוס' שם בשם ר"ח דלטהרות החמירו יותר מלבעלה וכו' אבל הרמב"ם בספ"ב מהלכות מקואות מפרשה שה"ה לבעלה ופסק כוותיה דלא עלתה לה טבילה אא"כ אומרת ברי לי שלא היתה עלי קודם לכן וכ"כ הרשב"א שם בשם הראב"ד:

12 פני יהושע פתח ↗

בתוספות בד"ה סכין איתרעאי כו' תימא דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין כו' אע"כ ה"ק סכין איתרעי פי' ואיכא ספיקי טובא כו' עס"ה. וקשי' לי דנהי שתירוץ זה מספיק לפי האמת דלא תיקשי עלי' דר"ח מ"מ לרבא גופ' דלא אסיק אדעתי' הך סברא דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי א"כ אדמקשה ליה מהך ברייתא דטבל ועלה אמאי לא מקשה ממשנה ערוכה דמקוה שנמדד דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בפרק עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה וגם על תירוץ ראשון של התוס' יש לדקדק דלכאורה כיון דס"ל לר"ה דע"י עור רגיל לבוא לידי פגימה א"כ לא גרע מהאי דחסר ואתאי גבי מקוה ובאמת נראה מלשון התוס' בפ"ק דנדה שהשמיטו הך מילתא דחסר ואתאי ואין להאריך כאן אלא דבלא"ה קשיא לי בעיקר קושית התוס' שכתבו מהאי מקוה איכא לאתובי אדר"ח דלא שייך לשנויי הך שינויא דסכין איתרעאי ואכתי מאי קושי' הרי תשובתו בצדו דהא בהאי דמקוה שנמדד דפליגי ר"ש ורבנן דלרבנן בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין ודאי ור"ש פליג ואמר ברה"י תולין ברה"ר טהורין אלמא מדמפליג ר"ש בין רה"י בין רה"ר וחכמים נמי נקטו במילתייהו בין רה"י ובין רה"ר ואילו בשאר איסורין שבתורה לא אשכחן כלל לחלק בין רה"י בין רה"ר אלא שע"כ דהתם לענין טומאה איירי דאשכחן דמפלגינן בין רה"י בין רה"ר כדאיתא בסוטה בפ' כשם ובכמה דוכתי טובא דלענין טומאה הלכתא גמירי לה כיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי אע"פ שלא עשה אונס כרצון מכ"ש לענין טומאה שעשה אונס כרצון מש"ה היכא דדמי לסוטה והיינו ברה"י עשה בה ספק כודאי וברה"ר דלא הוי דומי' דסוטה אמרינן דטהור אי משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובפ"ק דנדה האריכו יותר בזה או כדפרישית לעיל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור היינו נמי מהלכתא לענין דטהור לגמרי ולא אמרינן תולין ולפ"ז א"ש טובא הא דקתני במתני' במקוה שנמדד דלחכמים בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין והיינו טומאה ודאית ואתי לאשמעינן דאע"ג דבתחלת טומאה ברה"ר טהור לגמרי היינו משום דבחזקת טהרה קאי משא"כ במקוה שנמדד דה"ל סוף טומאה מש”ה אפילו בר"ה טמאה ודאי כיון דבלא"ה בחזקת טומאה קאי וכדמסיק התם בפ"ק דנדה להדיא אהך מתני' מקוה שנמדד ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אלא דלרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא כו' ע"ש באריכות דמשני נמי שינויא אחרינ' בכה"ג גופא וא"כ לפ"ז ממילא אין מקום לקושיית התוס' דממקוה שנמדד איכא לאותובי עלי' דר"ח דהא שפיר מצינן למימר שאני מקוה משום דלענין טומאה אשכחן שהחמירה התורה טובא שעשה ספק כודאי אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה מכ"ש דיש להחמיר בסוף טומאה כיון דבחזקת טומאה קאי משא"כ בשאר איסורין דומי' דסכין פגום שפיר קאמר ר"ח דכיון דשחוטה לפנינו ופגימת הסכין יש לתלות בשיבור עצמות או בעצם המפרקת למסקנ' מש”ה קסבר ר"ח דכשירה והא דמקשה מטבל ועלה היינו כדפרישית בסמוך דבטבל ועלה נמי איכא חזקת טהרה טובא דהרי טבל לפנינו אע"פ שנמצא עליו דבר חוצץ דדבר תורה מיעוטו המקפיד עליו אינו חוצץ עד שיהיה רובו המקפיד וא"כ מן התורה הוי בטבילה זו בחזקת טהרה אלא משום גזירה בעלמא החמירו חכמים וא"כ שפיר קשה לר"ח דבסכין פגום נהי דאין כאן איסור דאוריית' כיון ששחט בסכין בדוק אפ"ה מאחר שנמצא פגומה ה"ל לאסור מדרבנן דלענין דרבנן לא אשכחן לחלק בין איסורא לטומאה כדמשמע לעיל גבי בא זאב ונטל בני מעים וכמו שהארכתי שם בפרק אלו טריפות ובדוכתי טובא ואע"ג דבפ"ק דנדה מקשה הש"ס חבית של תרומה אמקוה ומסיק דמאן תנא חבית ר"ש היא אלמא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל אפילו מדאורייתא אלא שכבר הארכתי בזה בפ' עשרה יוחסין דדוקא בתחלת הסוגיא דפ"ק דנדה דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דבטומאה יש להחמיר יותר לענין טומאה למפרע דא"כ תיקשה אנדה גופה דלב"ש דייה שעתן ולהילל נמי דאמר מפקידה לפקידה היינו דוקא לענין קדשים ותרומה ולא לחולין וכמ"ש שם התוס' והיינו ע"כ דלענין למפרע לא שייך למילף מסוטה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין איסור לטומאה משא"כ למסקנא דרפ"ק דנדה דמוקי טעמא דב"ש וב"ה בנדה מטעמא אחרינא ומסקינן התם דתו ליכא למירמי חבית אמקוה וכמ"ש התוס' א"כ אהדרינן לסבר' דיש לחלק טוב' בין איסור לטומאה וכ"ש במקוה דהוי סוף טומאה וכמ"ש שם התוס' עיין שם ועיין בחידושינו בפ' עשרה יוחסין שהארכתי בזה והבאתי ראיה ברורה מלשון הרמב"ם ז"ל דאף על גב דבמקוה שנמדד פסק כחכמים דטמאות ודאי אפ"ה בחבית של תרומה פסק דאינו אלא ספק וזה דלא כמסקנת הגמרא דפ"ק דנדה דקאמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש היא דבמקוה נמי ספק וא"כ שיטת הרמב"ם בזה נגד כוונת הגמרא אבל למאי דפרישית א"ש טובא ואין להאריך כאן יותר מיהו התוס' דהכא בשמעתין דמדמה איסורא דבהמה למקוה שנמדד ולא משמע להו הך סבר' דטעמא דמקוה משום דילפינן מסוטה נראה דהיינו משום דהתוס' אזלו לשטתייהו בפ"ק דנדה בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה שכתבו בשם ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה אלא דבאמת גם בזה כתבתי בפ' עשרה יוחסין דאף למאי דמסקינן בפ"ק דנדה דטעמא דמקוה דטמא ודאי מדרבנן היינו משום דאיכא תרתי לריעותא וכוודאי טומאה דמי אפ"ה צריכין אנו להאי טעמא דילפותא מסוטה ולענ"ד הדברים ברורים ואחר העיון ראיתי בתוס' ישנים שם בפ"ק דנדה ד"ה ואבע"א שדבריהם נוטין כמעט לסברא זו שכתבתי ע"ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה לאו משום קושיית התוס' דהכא לענין סכין דבלא"ה מתרצים התוס' שפיר אלא כדי להתלמד במקום אחר דיש לחלק בין איסור לטומאה לענין זה כגון בהאי דשוחט שנטל קבלה ואח"כ נמצא שאינו יודע שפסק רמ"א בסי' א' לקולא שלמדה מהאי דסכין פגומה והשיגו עליו הט"ז ובעל פרי חדש מהאי דמקוה שנמדד דבשוחט לא שייך הנך תירוצים שכתבו התוס' כאן גבי סכין וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ליישב דברי רמ"א בטוב טעם מתרי ותלת טעמי וכמ"ש ג"כ הב"ח והש"ך אמנם לפי מה שהעליתי כאן דיש לחלק בין טומאה לאיסור כה"ג א"כ נפקא מינה טובא לדינא בכמה סוגיות הש"ס ופוסקים ואין להאריך כאן יותר ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך: בא"ד אע"כ הכי קאמר סכין איתרעאי פי' ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו בעור נפגם שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה. ולכאורה לשון התוס' אינו מדוקדק שכתבו דאיכא ספיקי טובא ולא כתבו אלא שני ספיקות אבל בתוס' ברפ"ק דנדה ביארו דבריהם יותר וכתבו דאיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו אי בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט נגד הפגימה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן השמיט האי ספיקא דנפגם במיעוט בתרא ולא כתב אלא הני תרי ספיקות שכתבו התוס' דאף את"ל דנפגם בעור איכא למימר דלא פגעה בפגימתה בסימנין כלל וע"ז מסיק והוא שיש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה וא"כ לפ"ז נראה מדבריו דבסכין קטן שחיטתו פסולה והיינו משום דהך ספיקא דמיעוט בתרא לא משמע ליה והש"ך בסי' ק"י כתב דהאי ספיקא דשמא דלא שחט נגד הפגימה לא מיקרי ספיקא וע"ש ונראה שנעלמו ממנו דברי הרשב"א בחידושיו כאן וגם לשון התוס' רפ"ק דנדה שכתבו להדיא דשמא לא שחט כנגד הפגימה הוי ספק מעליא וכן נראין הדברים מצד הסברא ואין להאריך הרבה בזה כיון דבלא"ה נראה לע"ד ברור דמ"ש התוס' והרשב"א כאן דיש להתיר מכח ספק ספיקא בנמצא סכין פגומה אע"ג דאיתחזק איסורא דאורייתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה אי אפשר לומר דלדינא כתבו כן דהא לקושטא דמילתא מסקינן בסמוך דהלכה כר"ה היכא דלא שיבר בה עצמות אלמא דאפילו היכא דאיכ' ספיקי טובא דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי אפ"ה אסרינן לה וע"כ היינו מטעמא דפרישית דהיכא דאיתחזק איסורא דאורייתא לא מהני ס"ס כלל וכשיטת האגור שהביא כן בשם ר"י הזקן וכמה בעלי תוס' ורוב הפוסקים המ"ב והט"ז וכמו שהארכתי בקונטרס האחרון בספ"ק דכתובות וכמו שנראה להדיא מלשון רש"י כאן שעל ידו היה המעשה והורה רבינו יעקב בר יקר אפילו בעוף לאיסורא והיינו ע"כ מה"ט גופא ולפ"ז נראה מבואר שהתוס' והרשב"א לא כתבו כן דיש להתיר מכח ס"ס אלא כדי ליישב דלא תקשי מהך מתני' דמקוה עלה דרב חסדא משא"כ לפי המסקנא דקי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ממילא ע"כ דליתא להך מילתא אלא אפי' היכא דאיכא ספיקי טובא לא מהני נגד חזקת איסור וממילא דלפ"ז מצינן למימר דלר"ח נמי לא קאמר דיש להתיר מכח ס"ס אלא משום דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי וכיון דליכא ריעותא בבהמה משמע ליה לר"ח שאין כאן חזקת איסור דאורייתא כלל דכיון דקיי"ל בנאבד הסכין קודם בדיקה אחרונה דכשר א"כ בשעת שחיטה הרי קרינן בה נשחטה וכיון דנשחטה הותרה אבל בעלמא היכא דאיכא חזקת איסור גמור ר"ח נמי מודה דלא מהני ס"ס ואפילו ספיקי טובא נמי לא מהני כל זה נראה לי ברור בעזה"י. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב ג"כ לשון תשו' הרשב"א ז”ל בסי ת"א דלא צריכנא למימר דמשבשתא היא כמו שעלה על דעת הש"ך ונתיישב ג"כ שלא יהיה דברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכר' סותרין דברי עצמו מ"ש בחידושיו כאן בשמעתין והמשכיל יבין ודו"ק היטב:

12 חדושי הלכות על חולין פתח ↗

תוס' בד"ה סכין אתרעאי כו' והוו כס"ס והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק כו' עכ"ל מלשונם נראה דהשתא לפי' זה דסכין אתרעאי והוי כס"ס פריך שפיר כו' אבל לפי משמעות דשמעתין דסכין אתרעאי לא פריך שפיר ולא ידענא למה לא יתפרש להם כמו כן דפריך שפיר דכל ספק לאתויי כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

12 פני יהושע על כתובות פתח ↗

קונטרס אחרוןויאמר יהושע עתה באתי במגילת ספר כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע דלענ"ד דהאי פיסקא לית בה מששא ואף שיודע אני מיעוט ערכי לפני כל גדולי האחרונים מהספרדים ומכללן בעל פרי חדש ובעל ספר גט פשוט שכל א' וא' מהם קטנו עבה ממתני ומה גם כי בכולן ומתיירא אני להכניס ראשי ביניהם שמא ירוצו גולגלתי אמנם עכ"ז לעצור במילין לא אוכל וללמוד אני צריך ויותר לגודל חומר האיסור וקרוב הדבר לענ"ד לידי איסור תורה ומכ"ש באיסור אשת איש דלענ"ד נראה ברור דכיון דאיתחזק איסור אשת איש לעולם היא בחזקתה עד שיודע בודאי שיצאה מחזקתה ולא מהני בה ס"ס כלל והיינו כדברי ר"י בעל התוספות והרא"ה והאו"ה והאגור וכהכרעת המשאת בנימין להט"ז והש"ך דאפשר דגם רמ"א בדרכי משה נמי מודה בהא. והנה פתח דברי לדקדק היטב בעיקר דברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"א ובראייתו שהביא שם מסוגיא דשמעתין דס"ס הוי כמו רוב ואפשר דאלים טפי מרוב דהא ר"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס"ס כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא כמ"ש בפנים דלעולם דס"ס לא הוי כמו רוב אלא הא דמכשיר ר"י בס"ס באלמנת עיסה היינו משום דאיכא רובא בהדי ס"ס כמ"ש הרשב"א ז"ל באותו תשובה עצמו דרובא של המשפחה כשירין ע"ש. מיהו בהא מצינן למימר דנהי דפשטא דמילתא באלמנת עיסה משמע דרוב המשפחה כשירים מ"מ לא פסיקא מילתא דאפשר דאיירי נמי דתחלת ספק חלל נתערב חד בחד ואפ"ה מכשיר ר"י בס"ס לחוד והיינו דכתב לה הרשב"א ז"ל בלשון אפשר דאלים טפי. ואע"ג דלפ"ז במאי דלא פסיקא ליה להרשב"א דאיירי בחד בחד אלא בדאיכא רובא א"כ אמאי פשיטא ליה מיהא דס"ס הוי כמו רוב האיכא למימר דלא חשיב אפי' כמו רוב אלא דאפ"ה כיון דאיכא תרתי למעליותא רוב וס"ס מהני בחזקת היתר כי היכי דמהני תרי רובא אע"ג דאינן שוין לגמרי אפ"ה מיקרי תרתי למעליותא ובהדי חזקת היתר הו"ל תלת. אלא דבהא נמי מצינן למימר דבמאי דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דס"ס הוי כמו רוב לא הוצרך לראיה זו דבלא"ה פשיטא ליה מסברא דס"ס הוי כמו רוב מהטעם שכתב בעל פרי חדש דבחד ספיקא הו"ל פלגא ופלגא וא"כ בס' השני הוי כמו רוב וכדמשמע נמי מלשון מהר"י מטראני ז"ל ח"ב סי' ב' דטעמו דס"ס היינו דהו"ל כמיעוטא ולפ"ז לא הוצרך הרשב"א ז"ל לראיה זו דשמעתין אלא לענין דאפשר דס"ס עדיף מרובא וכדפרישית מיהו אכתי קשיא לי טובא דלכאורה אדרבא מסוגייא דשמעתין מוכח דספק ספיקא לא הוי כמו רוב דאפילו את"ל דלר"י דאלים ליה ספק ספיקא הוי כמו רוב או עדיף מיניה. מכל מקום אליבא דהלכתא דלא קי"ל כרבי יהושע באלמנת עיסה אלא כרבן גמליאל דפוסל כדאיפסק הלכתא בפרק עשרה יוחסין אלמא דאף ע"ג דסתם אלמנת עיסה איירי נמי דרוב המשפחה כשרין כמ"ש הרשב"א ז"ל אפ"ה פסלינן אפילו בס"ס בהדי רובא משום מעלה דיוחסין ואילו בתרי רובי הא קי"ל דכשר אף ביוחסין ואפילו היכא דליכא ס"ס כגון בעובדא דתינוקת שנאנסה דקי"ל כרב דהלכה כר' יוסי אלמא תרי רובי מהני ואע"ג דבאינה טוענת ברי איירי דאי בטוענת ברי אפילו בחד רובא מהני להרשב"א ז"ל כמ"ש הרב המגיד בשמו בפי"ח מהל' איסורי ביאה ע"ש והובא ג"כ בב"י א"ע סי' ו' ע"ש לענ"ד היא קושיא עצומה על הרשב"א ז"ל דקשה מדידיה אדידיה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי כעת שום מקום ליישב. עוד הקשיתי לשאול בפנים על ראיות הרשב"א ז"ל דמייתי מדר' יהושע דס"ס מהני בחזקת איסור ואנן נידוק איפכא מדר"ג דקיי"ל כוותיה דלא מהני ס"ס בחזקת איסור דהא לר"ג אלים ליה ברי ושמא טפי מס"ס וכיון דברי ושמא לא מהני בכל האיסורין היכא דאיתחזק איסורא כדאיתא בר"פ האשה רבה דבטבל וקונמות נמי לא מהימן אלא משום דבידו וכ"ש דלא מהני ס"ס באיתחזק איסורא. מיהו להרשב"א ז"ל גופא אין בזה קושיא כ"כ דאיהו ס"ל באמת דבשאר איסורין ע"א מהימן אף בדאיתחזק איסורא כדמשמע מלשונו בחידושיו בריש גיטין ובר"פ האשה רבה מבואר יותר דאע"ג דבר"פ האשה רבה משמע דלא פסיקא ליה אי מהימן ע"א במקום חזקת איסור אפ"ה בכריתות פ' אמרו לו משמע דאיפשטא האיבעיא דמהימן ושם משמע דאף הבע"ד מהימן כשאומר ברי אלא דמ"מ להתוספות ורוב הפוסקים דמשמע דע"א לא מהימן באיתחזק איסורא וכ"ש דהבע"ד לא מהימן כדאשכחן בשבויה אע"ג דאיכא ברי ושמא א"כ משמע דמכ"ש דס"ס לא מהני באיתחזק איסורא. ועוד דהא עכ"פ בדבר שבערוה כ"ע מודו דלא מהני ברי ושמא בדאיתחזק איסורא כדמוכח פ' האשה רבה להדיא א"כ כ"ש דלא מהני ס"ס באשת איש וכיוצא בזה וליכא למימר דהתם גזירת הכתוב הוא דבעינן שני עדים דוקא דאכתי ק"ו מיהא איכא כיון דלא מהני ברי ושמא כ"ש דלא מהני ס"ס דהא קי"ל כר"ג דברי ושמא עדיף מס"ס ומתוך סברא זו ממילא נדחית הראייה שכתב הפרי חדש מממון וכמ"ש בפנים דכיון דברי ושמא לא מהני לענין ממון כ"ש בס"ס למאי דקי"ל כר"ג ועיין בפנים. ואדרבא יש לי להביא ראיה להיפך דס"ס לא הוי מטעם רוב ממש תדע דהא לענין ספק טומאה ברה"י קי"ל דאפי' בכמה וכמה ספיקות נמי טמא וכמ"ש התוספות הטעם בפ' חזקת הבתים דף נ"ה כיון דחידוש הוא דאיכא חזקת היתר ואפ"ה מטמאינן מספק א"כ מה לי חד ספיקא ומה לי טובא ואי ס"ד כדברי הפר"ח וסייעתו דס"ס הוי מטעם רוב ממש הו"ל לטהר בס"ס כמו ברוב דהא תשעה צפרדעים ושרץ א' ביניהם טהור אף ברה"י אע"כ דס"ס לא הוי כמו רוב וכמו שאבאר בזה עוד בסמוך. ועוד בה שלישית מה שהקשיתי ג"כ בפנים על ראיות הרשב"א ז"ל מהא דלר' יהושע לא מהני רוב ביוחסין וס"ס מהני וראיה זו איני מכיר דהא בשמעתין לקמן בתינוקת שנאנסה מסקינן להדיא דהא דלא מהני רוב א' ביוחסין היינו משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר לא מהני משום דאיכא דאזלא לגבייהו והו"ל קבוע משמע דאי לאו האי טעמא הוי סגי ברוב א' כיון דאיכא נמי חזקת היתר בהדי רובא וא"כ אזלא לה ראיה זו. ולכאורה יש ליישב קושיא זו בדוחק ולומר דלמסקנא דלקמן בסוגיא דתינוקת דטעמא דתרי רובי משום דמעלה עשו ביוחסין הדר ביה הש"ס מהאי טעמא דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר והכי משמע קצת מהא דמקשה הש"ס לקמן וליוחסין לא בעינן תרי רובי והתנן מצא תינוק מושלך אלמא דבעי למימר דהתם נמי בעינן תרי רובי אע"ג דלא שייך התם הך גזירה דכל קבוע וכן מצאתי שכתב הבית שמואל ג"כ בס"ס ו' דהדר ביה הש"ס אלא דלענ"ד נראה דוחק מדלא אמר הש"ס אלא מעלה עשו ביוחסין ועוד דלישנא דזעירי אמר ר' חנינא גופא הכי דייק ועכ"פ נהי דקושייא ליכא עכ"פ סייעתא נמי ליכא להוכיח מכאן דס"ס עדיף מרובא מדלא מהני רובא ביוחסין דהאיכא למימר דלא הדר ביה הש"ס ואכתי בהאי סברא קאי דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ואע"ג דבשאר איסורין כגון בט' חניות לא גזרינן אפ"ה משום מעלה דיוחסין גזרינן בכה"ג והא דמקשה התם וליוחסין לא בעינן תרי רובי כבר פירשתי יפה בעזה"י בחיבורי בפנים ע"ש. ואין להקשות דלמאי דפרישית דאי לאו טעמא דגזירה רוב סיעה אטו רוב העיר הוי סגי בחד רובא אף ביוחסין א"כ תיקשי אלמנת עיסה אמאי פסולה הא רוב המשפחה כשירין בהא איכא למימר דע"כ לא שרינן בחד רובא אלא היכא דאיכא נמי חזקת היתר גמור ולא איתחזק איסורא כלל משא"כ באלמנת עיסה אם נכשיר כל המשפחה איכא מיהא איתחזק איסורא במקצת וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל להשואל דיש לחלק בכה"ג והא דאיצטריך בשמעתין לטעמא דברי ושמא היינו משום דלקושטא דמילתא מכשיר ר"ג אף ברוב פסולין והיינו משום ברי ושמא בהדי חזקת היתר ודוק היטב. ועל ארבעה לו אשיבנה דאף לפי שיטת הסוברים דס"ס הוי כמו רובא או אפשר דעדיף מרובא אכתי יש לי לתמוה טובא היאך רוצין להכריח דס"ס מהני אף בדאיתחזק איסורא להתיר לגמרי אף בחזקת איסור אשת איש או לענין שחיטת פסול ומטעמא דרובא וחזקה רובא עדיף וה"ה לס"ס דעדיף מחזקה דאכתי קשה טובא דהא בהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו לענין דליכא איסור דאורייתא בכה"ג אבל מדרבנן ודאי לא מהני רוב במקום דאיכא חזקה כנגדה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא כדאיתא להדיא בר"פ האשה שהלכה דף קי"ח ואע"ג דאיתא דמפרש לסוגיא דהתם אליבא דר"מ דוקא מ"מ רובא דרובא מהפוסקים והרשב"א ז"ל גופא מכללן הסכימו דמדרבנן לא מהני רוב במקום חזקה וא"כ לענין ס"ס נמי אף את"ל דמדאורייתא מהני אפ"ה יש לאסור מיהא מדרבנן דאף לפמ"ש הפרי חדש דטעמא דס"ס הוי משום דבספק א' הו"ל פלגא ואידך הו"ל רובא אפ"ה אית לן למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ מנא לן להקל ולהתיר לגמרי בלי שום ראיה דהא אשכחן דבאיסורי ערוה חיישי רבנן אף למיעוטא דמיעוטא כדאשכחן במים שאל"ס ובריש גיטין לענין רוב בקיאין ע"ש ובחידושינו. אמנם כן קושיא זאת האחרונה נ"ל דאין אנו אחראין ליישבה דלא תיקשי עליה דהרשב"א ז"ל בתשובה משום דלענ"ד נראה ברור בכוונת הרשב"א ז"ל כמו שפירש בעל הט"ז והמשאת בנימין דהרשב"א ז"ל לא פשיטא ליה להתיר לגמרי ע"פ ס"ס בדאיתחזק איסורא אלא באותו נדון שכתב דמשמע מלשון השואל דהיכא דנתערב איסור בהיתר נמי קרי ליה איתחזק איסורא אע"ג דאיתחזק נמי היתירא ובהא הוא דמתיר לגמרי אף מדרבנן מטעמא דמסיק בסוף דס"ס עדיף מרובא וברובא דחד בתרי מותר אף מדרבנן והיינו מה"ט גופא דלא מיקרי איתחזק איסורא ממש דהא איתחזק נמי התירא טפי משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ממש בהא מילתא גופא קודם שנולד הס"ס נראה דאדרבא פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דאסור כמ"ש להדיא אל תשיבני מהא דאמר רב הונא השוחט בסכין ונמצאת פגומה דאסור דרב הונא לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת א"כ משמע להדיא דמה"ט דבחזקת איסור עומדת לא מהני ס"ס והרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה ואנן הא קי"ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות ונהי דבשיבר בה עצמות לא קי"ל כוותיה התם טעמא רבה איכא דלא מיקרי ספק דתולין במצוי וקרוב לודאי שע"י שבירת עצמות נפגמה הא כל היכא שהדבר שקול לעולם חזקת איסור אלים טובא וה"ה לכל חזקת איסור ממש כיוצא בזה ומכ"ש בחזקת איסור אשת איש דלא איתרע כלל הך חזקה ממש ואדרבא לענין עיגונא איכא תרי חזקות חזקת איסור אשת איש ומוקמינן נמי לגברא בחזקת חי וכה"ג מיקרי תרי חזקה בפ' בכל מערבין דף ל"ה וכ"כ הריב"ש לענין עיגונא בסי' שע"ח א"כ אפשר דבכה"ג הרשב"א ז"ל נמי מודה דהוי כודאי איסור דאורייתא אבל היכא דליכא אלא חדא חזקה כגון בספק גרושה נראה דלהרשב"א ליכא איסור דאורייתא היכא דאיכא ס"ס למאי דס"ל דס"ס הוי כמו רובא או עדיף מרובא ולפ"ז משמע דלהרשב"א ז"ל הך דרב הונא נמי לענין שחיטה בסכין פגומה לא מיתסר אלא מדרבנן וכמו שאני עתיד לבאר בעזה"י בחידושי חולין אי"ה אבל להתיר לגמרי אף מדרבנן ע"י ס"ס היכא דאיתחזק איסורא בהא מילתא ממש דומיא דספק פגומה נ"ל ברור דלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל מעולם ודלא כמו שהבין הש"ך מדבריו ולענ"ד בחנם כתב דמשבשתא היא ואין כאן מקומו להאריך בזה ויבואר עוד בסמוך וא"כ מילתא דאתיא בעשרה קל וחומר היכא דאיכא חזקת אשת איש דאסור מיהא מדרבנן אע"ג דאיכא כמה ס"ס וכ"ש בחזקת עיגונא ממש בספק מיתה דאיכא תרי חזקה כדפרישית נראה דלכ"ע מדאורייתא אסור ודלא כשיטת המקילין ומתירין אף לכתחלה. ואף שכבר יצא הדבר בהיתר מפי רבותינו הספרדיים נוחי נפש אין דעתי ח"ו להטיל מום בקדשים להרהר אחר דבריהם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וברוב המקומות לא עשו סברא זו אלא לסניף בעלמא ומכאן ולהלן חושבנא דלענ"ד אין לסמוך על היתר זה כלל להתיר ס"ס בדאיתחזק איסורא ממש כמו שפירש להדיא ר"י הזקן בעל התוספות אשר לאורו אנו הולכין וכמ"ש האגור בהדיא בשם התוספות סתם וכ"כ האו"ה וכמ"ש בעל משאת בנימין והט"ז וכן הכריע הש"ך. ולענ"ד אין צורך להאריך עוד בראיות דהא בלא שום ראייה נראה להחמיר באיסור דאורייתא כיון דלענ"ד בכל דיני ספק ספיקא שמצאנו בש"ס חפשתי ולא מצאתי בכל אחד שיש בהן חזקת איסור ממש ואדרבא בכולן ספק הראשון מותר מן התורה או ע"י חזקת היתר או ע"י רוב א"כ מילתא דפשיטא שאין לנו בזה אלא מה שאמרו חכמים ומנין לנו להקל ע"י ס"ס היכא שהספק הראשון אסור מן התורה כודאי דהא סוקלין ושורפין על חזקות ומכ"ש לפי מה שהבאתי ראייה להיפך דס"ס לא הוי כמו רוב ומלשון התוספות משמע להדיא דאפי' כי חזקה לא הוי מדכתבו בפרק חזקת הבתים דף נ"ה דהא דמטמאינן ספק טומאה ברה"י אע"ג דאיכא כמה ספיקי כדאיתא במשנה היינו משום דבלא"ה איכא חזקת טהרה ואפ"ה אמר רחמנא דטמא א"כ מה לי חד ספיקא מה לי טובא ואי ס"ד דס"ס הוי כי חזקה או עדיף מינה א"כ היאך דנין קל וחומר להחמיר עליו דנהי דאחמיר רחמנא בחזקה לטהר אפ"ה יש להקל בס"ס דעדיף מחזקה ואפילו אי שקולין הם אכתי מי דמי חדא למעליותא לתרתי למעליותא הא בכולא תלמודא מפלגינן בין חדא לתרתי בריש פ"ק דנדה ובפ' עשרה יוחסין אע"כ דסברת התוספות דמן התורה אין לחלק כלל בין חדא ספיקא לטובא אלמא דחזקה עדיף מס"ס ודוקא מדרבנן מהני ס"ס כיון דבלא"ה מותר מן התורה כדפרישית דרוב ס"ס שבתלמוד ופוסקים אית בהו חזקה או רובא להתיר אלא דמדרבנן החמירו וכי אחמירו בחד ספק ולא בתרי ספיקי ומכ"ש דיש לתמוה על בעל פרי חדש שהכריע בכללי הספיקות כהרמב"ם ז"ל דספק השקול שאין לו שום חזקת היתר ולא חזקת איסור מדאורייתא שרי ולא מיתסר אלא מדרבנן כגון ספק חלב ספק שומן וא"כ למה לי לאהדורי אטעמא דס"ס דהוי כמו רוב הא בלא"ה איכא טעמא רבה בבל הס"ס שבתלמוד דנהי דספק א' מותר מן התורה אפ"ה אסור מדרבנן דספק דאורייתא להחמיר מדרבנן משא"כ בתרי ספיקי ספק השני לא מיקרי ספק דאורייתא אלא ספק דרבנן דלקולא נמצא דאף להרמב"ם ז"ל דמיקל בספיקות היינו דוקא היכא דליכא חזקה אבל בדאיכא חזקת היתר או איסור לא מיקרי ספק כלל אלא ודאי א"כ מנין לנו לחלק בין חד ספק לתרי ותלת סוף סוף הרי הוא בחזקת איסור עד שיוודע בודאי שיצא מחזקתו כדאשכחן בשוחט בסכין ונמצאת פגומה שכתבו התוספות בפ"ק דחולין דאיכא ס"ס ובפ"ק דנדה ביארו יותר דאיכא ספיקי טובא וכמו שאבאר בעזה"י בפ"ק דחולין דודאי הכי הוא דאיכא תרי ותלת ספיקות גמורין ואפ"ה קי"ל דאפילו קמייתא אסורה וכמו שהביא רש"י ז"ל שם דהורה ר"י בר יקר דאפילו בשחט עוף תחלה נמי אסור ולענ"ד אין לנו ראייה מפורשת יותר מזה דמה לי ספק בשחיטה ומה לי שאר חזקת איסור ממש ואפילו רב חסדא דמיקל היינו משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע משא"כ היכא דבהמה איתרע מודה דבחזקת איסור עומדת וכל ספק בשחיטה פסול אע"ג דאיכא ספיקי טובא כמבואר שם להדיא בל' התוספות ואין להאריך בסוגיא דהתם יותר. אחר שכתבתי כל זה האיר ה' עיני ומצאתי מפורש בלשון התוספות במסכת כריתות בר"פ ספק אכל בד"ה מדסיפא בשתי חתיכות דמוכח ממתניתין דאפילו בס"ס חייבין אשם תלוי דלא מהני ס"ס היכא דאיקבע איסורא בא' משני חתיכות וכ"ש היכא דאיכא חזקת איסור בהאי חתיכה גופא דמה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דכל ספק גירושין חייבין אשם תלוי אף למאי דקי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות והיינו ע"כ משום דחזקת איסור ממש חמיר מאיקבע איסורא ובר מן דין כבר העירותי בזה דלענ"ד היכא דאיתחזק איסורא כגון בספק גירושין בחטאת ואין להאריך כאן. העולה מיהת מדברינו שדברי התוספות ברור מללו דמוכח מלשון המשנה גופא דמדאורייתא אין לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות מהדורא בתרא מהמחבר נ"עוחכם א' השיב לי דלק"מ מזאת המשנה על סברת הרשב"א ז"ל משום דהרשב"א לשיטתו דספק א' בגופו וספק א' ע"י תערובות לא מיקרי ס"ס וא"כ ס"ס דמתני' דכריתות נמי הוי בכה"ג. והשבתי לו שזה טעות גמור חדא דאדרבא דהרשב"א ז"ל מסברא דנפשיה סובר בפשיטות דספק א' בגופו וכו' הוי ס"ס גמור כמ"ש בתשובה סי' ת"א והעתקתיו בסעיף מ"ה וכתבתי שם לשון הב"י דלמעשה לחומרא בעלמא החמיר כדברי ר"י הזקן משא"כ בנ"ד דהוי לקולא אדרבא הו"ל תיובתא גמורה להרשב"א ז"ל מהך מתני' דחייבין אשם תלוי על ס"ס. שנית שהרי כתבתי דלסברא זו דס"ס ספק א' בגופו וס' א' ע"י תערובות לא נקרא ס"ס והטעם משום דאיקבע איסורא אע"ג דאיקבע נמי היתרא מכ"ש היכא דאיתחזק איסורא לגמרי דלא נקרא ס"ס. שלישית דהאי ס"ס דמתני' דכריתות לא מיקרי כלל ספק א' בגופו וס' א' ע"י תערובות כיון שאין הספק כלל על גוף החתיכות אי שרי או אסור אלא שהספק על אותו אדם שכבר אכלו אם חייב אשם תלוי או לאו א"כ שני הספיקות הם בגוף האדם לבד ספק לא אכל כלל מן החלב אלא שומן ואת"ל שמה שאכל היה של חלב שמא אכל פחות מכשיעור והוי ב' ספיקות בגופו לענין אשם תלוי אלמא דמדאורייתא אין לחלק כלל בין ספיקא לס"ס ודוק היטב וזה ברור. ואף דלפי פירוש בעל לחם משנה בפ"ח מהלכות שגגות אין הכרח לפרש כן מלשון המשנה כמ"ש שם להדיא היינו אליבא דהלכתא למאן דמפרש טעמא דרב משום דאיקבע איסורא משא"כ ללישנא קמא ע"כ צריך לפרש כפירוש התוספות דמתניתין לענין ס"ס איירי. העולה מכל המקובץ דלענ"ד יש די והותר במה שכתבתי והבאתי ראיות חזקות כראי מוצקות מסוגיות הש"ס ומהקדמונים שאין להקל כלל להתיר ס"ס היכא דאיתחזק איסורא ומכ"ש באיסור א"א שקרוב הדבר לומר דבאיסור חנק וחטאת קאי ועכ"פ באשם תלוי ועל המיקל עליו לסתור הראיות שכתבנו.ולהביא ראיות כנגדם והנלע"ד כתבתי לעורר לב המעיין לבל יהרסו ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר כל דיני ס"ס לכל כלליו ופרטיו בעזה"י:

23 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה ודילמא, אין להקשות וכו׳ דלמא הכא טמא מספק, דספק טומאה ברה״י ספקו טמא וכו׳ שמעתי בבחרותי מפי הגאון מה״ז נטע וואלף ז״ל ראב״ד בפ״ב שאמר שנעלמו מעיני בעלי התוס׳ משנה שלמה נגעים ריש פ״ה, דכל ספק נגעים טהור, והוא פלא - וכעת שבתי וראיתי במקור הדין שם, והוא נדרש בתו״כ מן הקרא, וראה הכהן את הנגע וטמא אותו, דכתיב בנגעי אדם, וכן במשנה שם רק מנגעי אדם מיירי, ואולי לא ילפינן נגעי בתים מנגעי אדם, ועדיין הדבר צריך תלמוד ודו״ק.

23 רש"ש על חולין פתח ↗

23 בינת אדם פתח ↗

על פי הדברים שבררנו ועיין לעיל סימן ל' דמדאורייתא בודאי מעמידין האדם על חזקתו ואמרינן השתא מת מדרבנן אזלינן בתר שעת מציאתן וגם במחט שבורה וחלודה כתבו תוספת דהטעם דמוקמינן הטהרות על חזקתן ובארתי במ"א דכונתם דאמרינן השתא נפל יצא לנו דמי ששמע שמת לו מת וא"י אם הוא תוך ל' או לא דחייב להתאבל כמו שכתב מהר"מ מינץ הביאו הט"ז בסימן שצ"ו ואין להאריך עוד בזה אם לא לדעת הסוברים בסי' ק"י דס' דרבנן אפילו במידי דאתחזק איסורא אמרינן ס' דרבנן לקולא אם כן יש להקל והח"צ בתשו' סי' ג' מסיק להלכה דהוי ס' דרבנן ולקולא ולכאורה יש ראיה ברורה לט"ז דמחזקינן למפרע מדאורייתא וסתירה לכל מה שכתבתי מהא דאי' בב"ב קנ"ג ההוא מתנתא דהוי כתב בי' כד הוה קציר ורמי בערסי' ולא כתב בה ומגו מרעיה אפטר אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו ופרשב"ם ובתר השתא אזלינן ואמרינן עוד שם כמאן כר"נ דתני' מי מוציא מיד מי פרשב"ם מתנה שאין כתב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון ש"מ זה אומר ש"מ הייתי ועמד וחזר והם אומרים בריא היית הוא מוציא מידן בלא ראיה כו' דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ואם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה ופירש"י ורשב"ם דר"י אזיל בת' חזקה והוא מוחזק בממון ור"נ סבר בתר השתא אזלינן ופסקו שם ראב"ן ורשב"ם כרבה דס"ל כר"נ הרי להדיא כשיטת הט"ז ואפשר דראב"ן בא"ח סימן תס"ז סעיף י"ב אזיל לשיטתו דהכא והוציא דין זה דמחזיקין למפרע מסוגיא זו וקשי' להש"ע שהרי בח"מ סימן רנ"א פסק כר"י דלא מחזקינן למפרע ואמנם באמת ז"א שהרי אמרינן שם דר' מאיר כר' נתן ואם כן קשה שהרי ר"מ ס"ל בנדה בא' שנגע בלילה ולמחר מצאו מת ר"מ מטהר דס"ל השתא מת ואפילו את"ל דמשום דאוקמינן גברא בחזקת טהרה הא הכא ס"ל לר"נ דאם בריא הוא עליו להביא ראיה אע"ג דהוא מוחזק דאזיל לגמרי בתר השתא וע"ש בתוס' ד"ה ר"נ ולכן ע"כ צ"ל דבאמת צריכין להבין סברת הש"ס בב"ב דמאי ראיה מר"נ כמ"שכ תוס' לא מבריא דשם רוצה להוציא עצמו מחזקת בריא ולא מש"מ דהתם איכא חזקת ממונא גבי' ולכן נראה לי דבודאי לכ"ע היכא דאיכא למימר השתא אתרע מוקמינן על חזקה הראשונה ואמרינן השתא מת והשתא נפל אבל כבר כתבנו בשם הרשב"א דבדבר דאתרע ולא ידעינן אימתי ולא נוכל לומר השתא ברגע זו מחזקינן למפרע וכבר כתבנו בסימן ל' דדעת התוס' בנדה לחלק בין מקוה דאמרינן חסר ואתאי לנגע דבנגע כיון דמצד הטבע אינו מתחייב שנאמר חסר ואתאי שהרי א"א לומר איזה סבה שיהיה יותר מסתבר שחסר ואתאי משנאמר שנחסר בפ"א ולכן אמרינן השתא נחסר משא"כ במקוה שיש סברא לומר חסר ואתאי דכיון שחסר לפנינו איגלאי מלתא שמקורו רע וממשכינן ריעותא זו למפרע וכן פירש"י בנדה על חסר ואתאי וסברא זו מוסכם לכ"ע וס"ל לרבה כיון דידעינן שהיה ש"מ ועכשיו הוא מת לפנינו ואין דרך בני אדם שימותו פתאום מסתמא היה לו איזה חולי וכיון שידעינן שהיה חולה ועכשיו מת לפנינו ל"א שעמד ביני וביני אלא ממשכינן חליו למפרע כמו גבי מקוה דאמרינן חסר ואתאי וס"ל לרבה דסמכינן על חזקה זו שנאמר כמו שהוא עכשיו כן היה למפרע אפילו נגד חזקה אפילו להוציא ממון מיורשין וע"ז אמר הש"ס כמאן כר"נ דהא לר' יעקב אפילו הוא בריא עכשיו ואין כאן שום ריעותא ואדרבה כ"ע בחזקת בריאים הם אעפ"כ ס"ל דלא סמכינן ע"ז להמשיך חזקתו למפרע דס"ל דלאדם אין לו חזקה כלל אם יהיה בריא או חול' דהחולי מצוי וכן מצוי שיחזור להתרפאות והוי כחזקה העשוי להשתנות דלא מקרי חזקה כלל ולכן אזיל בתר חזקת ממון אבל ר"נ מדס"ל דגבי בריא ממשכינן חזקתו למפרע ואמרינן דאף מקודם בריא היה ואפילו להוציא ממון וא"כ ה"ה נמי במאי דס"ל אם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה אין הטעם משום דאוקמינן ממון בחזקתו אלא מטעם דממשיכין חזקתו למפרע דאי איתא דטעמא משום דאוקי ממון אחזקתו אם כן למה אם בריא הוא עליו להביא ראיה וא"ל משום שכולי עלמא בריאים הא לר' יעקב לא חשבינן לחזקה זו כלל דעשוי להשתנות דהחולי הוא מצוי וס"ל לש"ס דבזה לא פליגי ר"י ור"נ אע"כ דס"ל לר"נ דלעולם בדבר שדרך שנמשך דבר זה אמרינן שנמשך למפרע וסמכינן ע"ז אפילו להוציא וכן ר"מ ס"ל לסברא זו אבל ודאי בדבר שנוכל לומר השתא אתרע ואינו בטבע לומר חסר ואתאי כמו השתא מת והשתא נפל והשתא נטרף אמרינן השתא דאתרע ולפ"ז במעשה דט"ז הנ"ל בודאי אמרינן השתא מת דמה סברא לומר מעיקרא מת ואדרבה מוקמינן לאדם אחזקת חיות דחזקה זו יש לו לאדם אבל בחזקת בריאות בזה פליגי ר"י ור"נ דלר"י אין לאדם שום חזקת בריאות דהחולי מצוי ולר"נ ור"מ ס"ל ג"כ דלא אזלינן בתר חזקה זו לגמרי אלא דתלוי במה שהוא עכשיו אם עכשיו בריא ממשיכין לחזקה זו למפרע וכן אם עכשיו שכיב מרע אבל חזקת חיות בודאי לכ"ע יש לו וכמו שהוכיחו התוספות בחולין מנגע דאמרינן השתא אתרע:

26 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

א' כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא וכו'. והקשה בכ"מ היינו מעט מעט היינו מהלך בנחת ולנ' דמעט מעט היינו בשהי' ובנחת היינו עקב בצד גודל כדאיתא בשבועות דף י"ט: ב' אלא מהלך אחורנית. לכאורה קשיא הא דאיתא בחולין דיליף מנגע דאזלינן בתר חזקה דילמא אדנפיק בצר לי' שיעורא אלא לאו דאוקמינן אחזקה ומתקיף לה ראב"י דילמא ביוצא דרך אחוריו ואביי דחי דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ורבא אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו ולפי"ז קשיא מאי יוכיח איכא מכה"ג הא לפמש"כ רבינו דאין יוצא דרק אחוריו יען הוא מיראת המקדש א"כ גם כה"ג היוצא מקדק"ד ג"כ משום יראת המקום לכן הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא במידי דרשות יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ובאמת שכן יש לתמוה נמי על תוס' שם שכ' דדרכו ביציאת דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו ויקשה ג"כ דזה שייך שפיר בכה"ג דיוצא דרך אחוריו כתלמיד לפני רבו אבל בעלמא לא חשיב יציאה והנה ליישב דברי רבינו י"ל דבאמת רבא הא קאמר לה אליבא דראב"י ואנן דקים לן חזקה מקרא ע"כ באמת כדחיות אביי דיציאה דרך אחוריו ל"ש יציאה וע"כ ל"א דכה"ג יוכיח דשאני כה"ג דיציאתו מן הקודש מפני יראת המקום הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא לא הוה דרך יציאה בכך: ג' והנה בחולין דפריך מינה הא מילתא דאמרו רבנן אוקמא אחזקתי' ומשני דילפינן מנגע וכו' והקשה בשערי תורה דהול"ל מנ"ל דאזלינן בתר חזקה כדאמרינן גבי רובא מנ"ל ותי' דיש תרי גוונא חזקה חזקה דמעיקרא דידענו דהי' כך ואנו מוקמינן אחזקה דלא נעשה שינוי דאין אנו חוששים לשינוי דמהיכי תתי נחוש לשינוי תלינן דהדבר נשאר בקדמותו כדאמרינן במשנה פ"ז דנזיר שרגלים לדבר אבל יש עוד חזקה היינו שלא הי' ידוע מעולם בבירור שכן רק שנתחזק כן מכח רובא בחזקת היתר דבהמה כדאמר רב הונא בהמה בח"י בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזהו החזקה גרוע ונשמע כן מנגע דהא רק הוה חזקה ע"י כהן שאמר שהי' הנגע כשיעורו והנה ע"ז יש להשיב דהא גם הבעה"ב רואה הנגע שבא לכהן ואמר כנגע נראה לי בבית וכן מצי מייריא שהרבה אנשים ראו הנגע א"כ יש כאן ידיעה ברורה שיש כאן נגע שיעור כגריס ואהאי מילתא אמרינן אוקמי אחזקה היינו שנשאר בלתי שינוי דרגלים לדבר דלא נשתנה כדאמרינן בנזיר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שחזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא כפירש"י רק דרצה ללמוד להביא ראי' מן הקרא כמש"כ תוס' שבועות דף י"ז כתב היכיא שאין סברא ברורה כ"כ מביא מקרא ובח"ס בחי' כתב להיפך דלא קאי אחזקה קמייתא דהא חזקת היתר דבהמה אין אנו דנין אם נשתנה עתה לאחר שחיטה אלא דאנו דנין אם ניזל בתר חזקת היתר בעלמא שכל בהמה אצלינו בחזקת היתר ואיני טרפה דהא אם הוא טרפה לא היתה בכלל החזקת היתר ול"ש אוקמה אחזקה רק בחזקה קמייתא: אולם לי נראה לפרש בדרך אחר דהנה בשערי תורה כלל ב' הביא בשם המגיני שלמה בהא דאמרינן בנדה ובפסחים דף ט' גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ובא מעשה לפני חכמים וטהרו מאוהל המת מפני שחולדה וברדלס מצוין שם והא הכא דבוודאי הטילה נפל לבור וספק גררהו ואתי ספק ומוציא מידי וודאי וקשה מאי מקשה הגמ' דלמא שאני התם דאמרינן העמד כהן על חזקה קמייתא שהי' טהור ולא נטמא מעולם ולכן ל"ד לנדה דבוודאי ראתה ספק טבלה אבל הכא שמא לא נטמאה מעולם ונראה מזה דכל חזקה דאיתרע אע"ג דמספקינן שמא בטלה הריעותא אין החזקה מועלת עוד כמו הכא כיון שהטילה נפל והכהן אהיל לא אמרינן דבטלה הריעותא שגררה החולדה אלא אדרבא העמד הריעותא על חזקתו והנפל עדיין בבור וכן מוכח מנדה עצמה דאמרינן היכיא דבוודאי ראתה אי ווסתות דאורייתא דאסורה בספק טבלה ואמאי לא מוקמינן אחזקה קמייתא שלפני ראיתה שטהורה היתה ובטלה לריעותא דטבלה אלא ש"מ כמש"כ עכ"ל: והנה הן הדברים גם בנגע מתחלה הי' חזקת טהרה לבית ואח"ז נראה נגע כגריס וכל זמן שלא נסגר הבית טהור אם יחסר מכגריס וא"כ הי' לנו לומר זיל בתר חזקת טהרה דבית שעודנה טהורה ואף דנפלה ריעותא לפנינו שהי' נגע כגריס נאמר דנחסר ואין כאן הסגר כלל ועוד לאחר הסגר מיד באמת ראינו שחסר נאמר שהריעותא נסתלק עוד קודם הסגר ונשאר הבית בחזקה קמייתא בחזקת טהור ואפ"ה לא אמרינן כן ואמרינן דכהן יכול להסגיר ואפי' אם ראינו שנחסר אח"כ ל"א שנחסר קודם הסגר והבא על הבית טהור ובטהרתו עומד אפ"ה ל"א כן וע"כ משום דאוקמינן הריעותא בחזקתה וזהו דפריך מנ"ל הא דאמרו רבנן אוקי מילתא אחזקתו דהיינו הריעותא מוקמינן אחזקתי' כ"ז שלא נדע שנעשה איזה שינוי תלינן שלא נשתנה ועקרינן לחזקת היתר קמייתא וזהו בוודאי חידוש ואשמעינן קרא דאפי' כהא"ג אוקי מילתא אחזקתי' ונשמע מנגע דינו של המגיני שלמה: ובזה נכון לישב מה שדקדק עוד בשערי תורה אלישנא דקאמרי רבנן והא אדין תורה קאי להנ"ל ניחא דקאי אהא דקאמר ר"ח דאוקמא סכין אחזקתה ואף שזה נגד חזקה קמייתא דאינו זבוח וכסברת המגי"ש ור"ה דפליג הנה רק בנמצא פגום אבל בסכין שנאבד גם ר"ה מודה דאזלינן בתר חזקה דסכין כמש"כ הראשונים אף שהוא נגד חזקת איסור דא"ז ל"א דאסורה כמו בשחט ולא בדק בסימנים וע"כ משום חזקת סכין ולכך לא נקט סתם מנ"ל האי מילתא דאזלינן בתר חזקה דאז הוה משמע דקאי אחזקה דמסברא מהני ככל חזקה דמעיקרא דמהני מקרא דסמכינן אהאי סברא ובאמת ז"א דל"צ קרא לזה כיון דרגלים לדבר שלא נשתנה א"צ קרא לזה דממילא מוכח דאי באת לחוש א"כ אין לדבר סוף כסברת רבינו בפי' המשנה רק דקרא צריך בכהא"ג דליכא סברא רק רבנן אמרו לה ויליף לה מקרא: וא"ש בזה גם מה שהקשה הרמב"ן בחידושיו דקאמר תניא דלא כראב"י הא ראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה רק דסובר דמקרא לא נשמע וא"כ ברייתא דיצא לביתו והסגיר דמהני הוא יען דבאמת סובר הברייתא דאזלינן בתר חזקה מהלמ"ס אבל לפמש"כ ניחא דבאמת ראב"י לית לי' האי חזקה אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא של הבית ומברייתא נשמע דאזלינן בתר החזקה דהיינו אוקמינן הריעותא אחזקתא כסברת המגי"ש ודו"ק ונראה שגם תוס' בשמעתין מפרשי כך שהקשו חזקה דאיתרע כגון בסכין שנמצא פגום מנ"ל ופירש מהרש"א דהיינו דר"ח ומהר"ם הקשה על פירש"י דשם אין משום חזקה אלא משום דאין ספק מוציא מידי וודאי ולפמש"כ ניחא דהך דאין ס' מוציא מידי וודאי היינו ג"כ משום דאוקמינן מילתא אחזקה רק בהך דנדה אמרינן ספק מוציא מידי וודאי ור"ח סובר אין ספק מוציא מידי וודאי והיינו חזקת הריעותא אבל עכ"פ נשמע דהך וודאי שאמרו בש"ס הכונה על חזקה וכמש"כ באמת בחי' הר"ן: אמנם לפי דרכינו אכתי צריכין למודעי מנ"ל כלל דחזקת טהרה חזקה קמייתא מילתא הוא דבאנו לדון ולילף דאוקמינן ריעותא אחזקתי' לאפקועי חזקה קמייתא דחזקת הבית הא גופי' מנ"ל כלל דיש לנו ליזול בתר חזקת הבית דמעיקרא אך נראה דזאת שפיר נדע מסברא לחוד לפמש"כ רבינו בפי' המשנה דנזיר וז"ל והטעם לזה מה שאומר שחזקת טמא טמא לפי שרגלים לדבר שהענין אין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשרות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר שהענין יצא לדבר מבואר שיבטלוהו מזאת החזקה עכ"ל והנה בשערי תורה ובח"ס הבינו בדבריו שפליג אפירש"י דסובר דיש סברא בזה רק דלא חיישינן לזה משום דא"כ אין לדבר סוף וכתב הח"ס משום דרבינו לשיטתו דס' מה"ת לקולא ולדעתי קשה הדבר לאמרו דסברא ליכא להתיר רק משום זה דאל"כ אין לדבר סוף נלך לקולא אבל לדעתי גם רבינו סובר כפירש"י דסברא אלימתא הוא דלא נשתנה אלא דקשיא לי' מנ"ל לסמוך אסברא זו דלא משתנה ולטהר ולטמא אסמך סברא זו לכך הכריח רבינו זה הסברא דאל"כ אם באת לחוש נגד זו הסברא אין לדבר סוףדומיא לזה אמרינן בריש יומא דאם באת לחוש למיתה אין לדבר סוף וכן אמרינן בפסחים דל"ח שמא גיררה חולדה משום דאין לדבר סוף וכך נראה מוכרח זה מדין בשר שנתעלם מן העין ללוי מותר לגמרי ולרב רק אסור מצד חומרא אבל מדינא לא הוה חיישינן ואי אמרת דחיישינן אף לדבר רחוק א"כ בכל דבר יש לחוש ולאסור אף בשר שנתעלם מן העין מן הדין פן החליפו נכרי או עורב אע"כ דמדינא אין לחוש לזה והא דרב חייש עכ"פ מדרבנן והא מהאי טעמא דאין לדבר סוף יש להקל אפי' מדרבנן עשבי"ד או"ח סי' ל"ט שעמד בזה וכן פירש"י ביבמות דף פ"ח דנשמע דע"א נאמן באיסורין סברא הוא משום דאל"כ אין אדם יכול לאכול לסמוך אף על בני ביתו וכ"כ המהרי"ק בשורש ע"ב וז"ל דמסתמא לא נעשה שינוי והתחדשות עד שראינו השינוי עכ"ל ומעתה נאמר לישב קו' תוס' דלא מצינן לילף רוב מדאזלינן בתר חזקה דבוודאי אחר דידעינן דאזלינן בת"ר שפיר אמרינן דעדיף מחזקה דכל סברת חזקה משום דאי בעינן לחוש לספק התחדשות ושינוי א"כ אין לדבר סוף א"כ אי יש כאן רוב המנגדו לחזקה ומגביל הדבר א"כ חזקה ממילא אזלה לה דל"ש שוב לאמר דאין לדבר סוף דהא ל"ח להשתנותן החזקה רק היכיא דהרוב מכריע כנגדו והיכיא דלא מנגד לו הרוב אזלינן בתר החזקה דלא נשתנה אמנם כל זה אי כבר ידעינן דאזלינן בת"ר ממקום אחר מפרה אדומה וכדומה אז ממילא הוא עדיף מהחזקה הבנוי על יסוד זה דא"כ אין לדבר סוף והרי ע"י הרוב נסתר זה הטענה דאין לדבר סוף מהיכיא תיתי לחוש להשתנות הדבר כיון דהרוב מנגדו ומעיד שנעשה השתנות אבל אי לא ידעינן עדיין רוב ממקום אחר ל"ה נשמע דאזלינן בת"ר משום דשפיר י"ל דחזקה עדיפא משום דאל"כ אין לדבר סוף ע"כ דל"ח להשתנות החזקה אבל אחר רוב לא אזלינן דהא מיעוט לפנינו דלא נוכל לעקור המיעוט ממציאותו שיש מיעוט טריפות ויש מיעוט סריסים לכך רוב מחזקה דגם בתר רוב אזלינן ודו"ק כי נכון הוא: ד' ובהא יש לישב גם קו' הפנ"י שם בשמעתין שהקשה אתוס' במה שתמהו מנ"ל דאזלינן בתר חזקה דילמא משום דס' טומאה ברה"ר טהור ברה"י טמא ותמה בפנ"י דבנגעים תליא הכל במה שמטמא הכהן ואי לאו הבית טהור א"כ אי ל"א בתר חזקה אמאי מסגירו הכהן כיון דמיד שיצא מן הבית ספק דבצר לי' שיעורא א"כ אין כאן טומאה כלל דהא הכהן מצוה ופינו את הבית א"כ כ"ז שלא אמר טמא אין הבית טמא וא"כ ל"ש לומר דס"ט ברה"י טמא דהא אין כאן ס"ט כלל לפמש"כ ניחא דהנה הגמ' דחי דאפשר לפתוח חלונות ואף דאין פותחין חלונות בבית אפל הני מילי היכיא דלא איתחזק אבל הכא דאיתחזק פותחין ולכאורה תמוה הא כאן אזלינן לדחות דל"א בתר חזקה א"כ מאי איתחזק שייך הכא דבוודאי הא איכא סברא אלימתא ומילתא דמסתבר דיש רגלים לדבר דלא אישתני דאין משתנה בכל רגע אלא דאי ל"א בתר חזקה אין אנו סומכין אסברא זו כיון דיש כאן חזקה קמייתא חזקת בית טהור והנה כבר כתבתי דראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה אלא דס"ל דל"א בתר חזקה זו לאוקמא הריעותא אחזקה אלא ס"ל דאזלינן בתר חזקה קמייתא חזקת טהרה של הבית וא"כ כל זמן שאין מנגד לחזקת טהור של הבית גם ראב"י ס"ל דהוה חזקה דמילתא דמסתבר הוא שלא נשתנה ורגלים לדבר שכך הוא והיינו דקאמר היכיא דלא איתחזק אבל הכא הא איתחזק נגע דסברא הוא שיש כאן נגע שלא פיחתה משיעורא דהא אין אנו דנין בזה להוציא הבית מחזקת טהרתה רק שיהא יכולין לפתוח חלונות ע"כ שפיר אמרינן הא איתחזק נגע ולא נפחת משיעורו וא"כ לפי"ז שפיר הקשו תוס' א"כ מנ"ל כלל ללמוד מכאן חזקה דילמא רק טמא משום ס' טומאה ברה"י כיון דאיתחזק נגע ויש רגלים לדבר שלא נפחתה שפיר מסגירו הכהן משום דעכ"פ אהני מה דאיתחזק נגע שיהא כאן ספק לטמאו ולהצריכו הסגר אבל לא נשמע דהוה וודאי שנוכל לסמוך על זה היכיא דאיתחזק מילתא ויש רגלים לדבר שלא נעשה שינוי להתיר איסור משום סברא זו דהא דכהן מסגירו היינו משום דחייב להסגירן מספק יען שיש רגלים לדבר שלא נשתנה שנפחת משיעורו א"כ הרי איתחזק כאן נגע המביא טומאה לבית שהוא רה"י ודו"ק היטיב: והנה כיוצא בזה הסברא שכתבנו מתורת הטו"ז למדנו שכ' בחו"מ סי' ע"ה שנשאל לענין פרעון שמלוה טוען שמצא מטבעות מזויפת ורצו הלומדים לומר דהוה כאיני יודע אם פרעתיך והוא חולק דהוה כאיני יודע אם הלויתנו וחידש סברא זו דאין הטעם מה שלוה מחייב לשלם אם טוען איני יודע אם פרעתיך משום חזקת חיוב רק הסברא כך דתורה חידש חזקה דכל ספק הנולד לנו אמרינן כמו שהי' קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק לפי"ז באינו יודע אם הלותני קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק אבל באיני יודע אם פרעתיך אם אוקמינן ממון בחזקת קמא קודם לידת הספק א"כ הי' הוא מחויב לשלם ממון שלו וה"ה עכשיו אעפ"י שנולד ספק אזלינן בתר חזקה אבל כ"ז שאיני יודע אם פרע במטבע מזויפת אם אזלינן בתר חזקה קודם שנולד לנו הספק שיש מטבע מזויפת א"כ פטור הלוה דקודם לידת הס' הי' הלוה נפטר מחוב שלו ולפי"ז הוה כאיני יודע עם הלויתני היוצא מזה דמה שהחזקנו בפרעון כל דבר שרוצה לסתור החזקה דומה לשאר חזקה נרצה לסלק ואם יש ספק אזלינן בתר חזקה מה שנתחזק עד עתה והנה הרשב"א בתשובה ומביאו בסי' בחו"מ סי' כ"ט וסס"י מ"ו באחד שמכר קרקע ואח"כ טוען המוכר שעל תנאי מכר לו והוא לא קיים התנאי דלא אמרינן אוקי בחזקת מרא קמא כיון דגם המוכר מודה שכדין החזיק אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי והלוקח טוען שאין מכירתו מתבטלת העמד בחזקת זה שהי' מוחזק בו עד עכשיו ועמשל"מ פט"ו מה' טונ"ט ובקצה"ח בקונטרס הספיקות וזה דומה לדין חזקה שני' שכתבתי בשם טו"ז ויבואר עוד בה' כהמ"ק: והנה ראיתי בחי' הרי"ם בכתובות דף י"ג שהקשה לפי"ז אהא דאיתא שם דהנושא את האשה היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי עד שלא ארסתיך נאנסת דלר"ג נאמנת ור' יהושוע אמר לא מפיה אנו חיין אלא הוא בחזקת בעולה עד שתביא ראי' לדבריה ופריך הגמ' אהא דפליגו דרי"ו ור"נ אמרו ברי ושמא לאו ברי עדיף ורב אדא ור"ה ס"ל דברי ושמא ברי עדיף לימא דרי"ו ור"נ כר"י ורב אדא ור"ה כר"ג והקשה הב"ש סי' ס"ח מאי פריך הש"ס ממתניתין הא כיון דאית לה שטרא מיקרי מוחזק כמו דקיימ"ל דאמרינן מיגו להוציא היכיא דאיכא שטרא דאף דקיימ"ל כב"ה דל"ה כגבוי מ"מ גם מוחזק לא מיקרי והוה כאלו שניהם אין מוחזקים וא"כ גם הכא לכך במתניתין ברי עדיף דליכא חז"מ נגדו ותי' דכיון דהוה ספק אם הי' שטר כלל דשמא נאנסה קודם שנתארסה ול"ה שטר כלל דאין מחויב כלל ול"ה כגבוי ושפיר פריך יעו"ש בפנ"י ולפי"ז הקשה בחי' הרי"ם לפי דברי הטו"ז הנ"ל הדרה קו' לדוכתי' מ"פ הא במתניתין הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הספק הי' בחזקת שנפרע ולפי"ז במתניתין נמי הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הריעותא בחזקת בתולה היתה וחייב לה מאתים ואף דעכשיו נולד הספק על למפרע מ"מ משום חזקת חיוב מה שהוחזק לנו שחייב והוה א"י אם פרעתיך ותי' דזהו במילתא שלא הי' עומד להתברר והי' בחזקת שכבר נפרע משא"כ בבתולה אף אי ארוסה אית לה כתובה מ"מ כיון דוודאי עתיד להתברר בנשואין אי בתולה או לא א"כ מיד הי' התחלתה החיוב על ספק זה שכשתמצא בתולה הוא חייב למפרע וכשלא תמצא בתולה לא התחיל החיוב כלל ולפי"ז אני אומר אדרבא ראי' לסברת הטו"ז מאותה סוג' דהנה בתוס' ד"ה אלא הקשו דלרי"ו אכתי תיקשה דהא בהאי דמוכ"ע ליכא מיגו משום דס"ל דמוכ"ע נמי מאתים כדאיתא לקמן ותי' דהאי שנויא לא אתיא באמת אלא לר"נ ותמהו המפרשים כיון דגמ' פריך לימא ר"נ ורי"ו דאמרי כרי"ה א"כ איך מתרץ דר"נ לחודי' ומשייר רי"ו לכן אומר דבאמת ממכו"ע מעיקרא ל"ה קשיא כלל דבאומרת מוכ"ע אני באמת לר"ג נאמנת בלא מיגו רק מטעם ברי ושמא ברי עדיף דהא הוה כא"י אם פרעתיך כיון דשטר כתובה בידה הוה איהי כמוחזקת א"כ הספק שנולד אח"כ הוה כספק א"י אם פרעתיך ונשארה בחזקת השטר כתובה שבידה דא"ל משום דהוה עומד להתברר דזה שייך בטענת משארסתי נאנסתי אבל בטענת מוכ"ע זהו אין עומד להתברר אם אפדה בתוליה מחמת מוכ"ע דפתחה פתוח או מחמת שנאנסה א"כ כיון דבנות ישראל בחזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן א"כ בשעת נישואין לא הי' צריכין לחוש שמא תהי' בעולה דשמא תהא מוכ"ע דספק זה אין עומד להתברר א"כ כבר נתחייב בכתובתה א"כ כשנולד אח"כ הספק אי מוכת עץ או זינתה הוה כא"י אם פרעתיך דיש לה חזקת חיוב וכאן אין לומר איגלאי מילתא למפרע דהרי אין עומד להתברר דשמא מוכ"ע כדברי' א"כ הדרה קו' לדוכתי' דאף דנאמר כש"ך דחולק שם דל"ה כא"י אם פרעתיך היינו כיון שהי' אז כבר מזויפת בשעת פרעון כיון שיש שטר בידה הוה היא המוחזקת א"כ ליכא חזק"מ ולישב זה נאמר דבאמת ממוכ"ע לא קשיא להו רק ממשארסתני נאנסתי וכל זה לרי"ו דס"ל דמוכ"ע כתובתה מאתים א"כ השטר כתובה לא איתרע כלל שפיר הוה שטרא בחזקתה וליתא לחזק"מ דידי' ורק לר"נ קשיא כיון דאף אי מוכ"ע היא איתרע שטר כתובתה דהא אין לה אלא מנה ולכן רק לר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע אני ובזה מדויק דקאמר אמר לך ר"נ ולא קאמר רי"ו דר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע דהטעם משום מיגו ואין לומר א"כמה משני א"נ משום חזקה הא גם לתי' קמא צריך לטעם משום חזקה חזקת שאין מזנה י"ל דהר"ן הוצרך לפרש כן משום דסבירא לי' דבמוכ"ע ליכא חזקה דגופה דגם מוכ"ע פתחה נעול אבל לשיטת ר"ח דמוכ"ע פתחה פתוח שפיר יש לה חזה"ג והיינו דמעיקרא ג"כ יודע דיש לה חזקה אבל רק חזקת כשרות דאין מזנות ולאחרי כך מפני דהא"ט דאיכא חזה"ג דאלים: ובהכי ניחא לישב קו' השמ"ק איך קאמר דשאני הכא דאיכא מיגו מאי מיגו איכא כיון דבמוכ"ע גופי' אין נאמנת לר"ג רק משום מיגו או מטעם חזקה א"כ פשיטא דגם במשארסתני נאנסתי הטעם משום מיגו או חזקה וכש"כ דיקשה לר"י דאין נאמנת במוכ"ע אני א"כ מאי מיגו שייך ובשמעתין משמע דגם לר"י שייך מיגו אלא דלית לי' מיגו ותי' דעכ"פ טענה מעלייתא הוה והקשה בחי' הרי"ם דכיון דאין נאמנת בהאי טענה כלל א"כ ל"ש לומר דהוה טענה מעלייתא כמש"כ הנמ"י ריש ב"מ דל"א מיגו דכולה שלה משום שטוען טענה שנאמן בו א"כ בטוענת מוכ"ע אני ניחא לה לטעון מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים ולפמש"כ י"ל דבמוכ"ע אני מהני טענת ברי דידה בלי מיגו כיון דשטרא בידה הוה מוחזקת ואזלה חזק"מ דידי' לכך במשארסתני נאנסתי שפיר איכא מיגו ולקמן אבאר דגם לר"י ניחא דאיכא שפיר מיגו לטעון מוכ"ע טענה דהוה נאמנת בה והנה בפנ"י הקשה עוד דלא משני אליבא דר"ה ורב יודא אנא דאמרי אפי' כר"י כדאמרינן בכמה דוכתין: ולפמש"כ ניחא די"ל כיון דאמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין והקשה בשמ"ק למה לא אמר סתם אינה נאמנת ונראה דהנה בירושלמי איתא דלר"י אסורה משום ספק סוטה ועיין במראה הפנים שלכאורה דברי ירושלמי סותר עצמו דלעיל בריש פרקין משמע דאפי' לר"ג אסורה משום ספק סוטה ובנובי"ת סי' י"ד כתב לישב דאין כאן סתירה יעו"ש אמנם ירושלמי לשיטתו דס"ל אונס לא שכיחא אבל ש"ס דילן ל"א דאונס לא שכיח ואיכא ס"ס ואינה אסורה משום סוטה רק היכיא דמכחשת שהוא טען פתח פתוח והיא מכחשת אותו כדאיתא לעיל דף ט' כמש"כ הראשונים לחלק בין הך דלעיל להך דמשארסתני נאנסתי ספק אינה תחתיו ספק תחתיו ספק באונס והנה לקמן במשנה דמוכ"ע אני והוא אומר דרוסת איש את כתב בפי' הרע"ב דאסורה לכהן והקשה בנובי"ת שם אמאי לא כתב כן במשנה דמשארסתני נאנסתי וכתב ליישב דכאן דאמר דריסת איש את דמשמע שבא לאסרה עליו ושויא חד"א אבל במשנה דמשארסתני נאנסתי דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת אין בדיבור זה במשמעות לאסור עליו לכן ל"ש חד"א והא דלירושלמי אסורה היינו משום דנהי דהוא לא חושש לשמא זינתה תחתיו ברצון משום דנהי דהוא לא חושש אנן מי לא חיישינן יע"ש לפי"ז אני אומר דטעמא דש"ס דלן דמתיר הוא באמת מטעם טענתו דכיון שטוען לא כי עד שלא ארסתיך נאנסה א"כ מדבריו נשמע דבירור לו דיש רגל"ד לומר עד שלא אורסה נאנסה והיינו דקתני דקאמר לא כי ובשמ"ק הקשה כיון דע"כ האי לא כי לאו דוקא דלא מצי למיטען ברי א"כ למה נקט האי לישנא לפמש"כ היינו דטוען דיש רגל"ד וברור לו מכח זה דעד שלא נתארסה נאנסה לכן הוה שפיר ס"ס דשמא אינה תחתיו א"כ ס"ל לר"י דכיון דאנו מתירין אותה רק מכח טענתו שאינה תחתיו א"כ לכן אין מגיע לה כתובה דמפיו אנו חיין להתירה לו אם ירצה לישאנה בתורת בעולה ואי לאו טענתו היתה אסורה עליו משום דליכא רק ספק אחד ס' אונס ס' רצון וזהו דקאמר לא מפיה אנו חיין כלומר לא מפיה לבד אנו חיין להתירה אלא גם מפיו אנו חיין לכן גם לענין כתובה לא נוכל להאמינה לדברי' שתחתיו נאנסה לכן לא אמרינן בכהא"ג ברי עדיף לפי"ז ל"ק כלל לר"ה ולרב יודא מדר' יהושע רק דכל זמן דלא ידעינן טעמא דר"ג משום מיגו או חזה"ג לא מצינן לפרש דהאי דר' יהושע דל"א ברי עדיף יען דגם מפיו אנו חיין דא"כ קשיא מ"ט דר"ג דס"ל ברי עדיף דהא בוודאי בכהא"ג מסתבר לומר דל"א ברי ושמא ברי עדיף לכן קאמר לימא רב הונא ור"י כר"ג ור"נ ורי"ו כר' יהושע אבל לאחר דמפרש דר"נ מצי סבר כר"ג משום דטעמא דר"י דאית ליה מיגו דזה מהני אף לגבי איסור דהא מיגו מהני גם לאיסורא דהא ילפינן מאת בתי נתתי לאיש הזה כאשר יתבאר או מטעם חזקת הגוף א"כ ממילא ל"ק לר"ה ולר"י מר' יהושע דלית לי' מיגו וכן לית לי' דחזקת הגוף עדיף מחזק"מ דעכ"פ תהא נאמנת מטעם ברי ושמא דשפיר י"ל דכאן לא מהני ברי דידה יען דלגבי איסורא המה דאנו מתירין אותה ול"א מטעם ספק סוטה הוא משום דמפיו אנו חיין דנאנסה קודם שנתארסה ודו"ק: והנה במה שכ' בהרע"ב במשנה דמוכ"ע אני דאסורה לכהן מצד שויא חד"א וכתב בנובי"ת משום דמשמעו דבא לאוסרה עליו דטוען דדרוסת איש את משמע שבא לאוסרה עליו דדרוסת איש את לאחר שארסתיך הנה מפירש"י נשמע דלית לי' כן דהא כתב לפרש דרוסת איש את עד שלא ארסתיך אך לכאורה מנ"ל לפירש"י לפרש כך דטענתו עד שלא נתארסה אך הדבר ניחא דהנה בשמ"ק הקשה אמאי מוקי רי"ו המשנה בטענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע עלי מאתים וא"צ לאוקמא כר"מ דבלא הכיר מגיע לה מאתים וכן לר' אלעזר אמאי לא מוקי המשנה במאתים ולא כלום דהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך להנ"ל י"ל דלא מצי לאוקמא כן דא"כ הוה משמע הא דאמר דרוסת איש את היינו לאחר שנתארסה א"כ ליכא למיחש ברגל"ד שהי' קודם שנתארסה א"כ אין לנו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון והוה אסורה לו ומשנתינו לא אייריא מאיסורא דפליג על הירושלמי כנז"ל וכן כתב בשמ"ק יע"ש לכן לא מוקי במוכ"ע תחתיך וא"כ זהו גם שיטת רש"י דטענתו דרוסת איש את היינו קודם שנתארסה דרגל"ד שהי' קודם שנתארסה דאי איירי בטענתו לאחר שנתארסה הוה לי' לתנא למינקט שהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך וע"ז טוען דרוסת איש אתה דאז משמעו שפיר לאחר שנתארסה וא"ש פירש"י והנה בפי' המשנה לרבינו רפ"ב דכתובות נראה דמפרש תרתי משנתינו דבאמת אסורה לו והיינו כירושלמי וביארתי במקו"א ודו"ק: והנה לקמן רפ"ב מוקי הך ומודה ר' יהושע באמר שדה זו של אביך ולקחתי' ממנו דקאי אמשנה דמשארסתני נאנסתי ומפרש כך דאף דפליג בהא דאיכא מיגו דמוכ"ע דלא מפסלה נפשה מכהונה בהא דשדה זו של אביך היתה מודה ר' יהושע ופריך מ"ש ומשני כאן שור שחוט לפניך כאן אין שור שחוט לפניך ופירש"י ותוס' ובשמ"ק הביא שכל הראשונים תמהו הא טענה זו דמוכ"ע אני לא הוה מיגו כלל דהא גם באומרת מוכ"ע אני אין נאמנת רק דהוה טענה מעלייתא דלא מפסלה מכהונה ולא מנוולה נפשה כ"כ א"כ ל"ש להקשות מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דהא ל"ה מיגו כלל ונראה ליישב דהנה הא דס"ל לר"י בהיא אומרת מוכ"ע אני והוא אומרת דרוסת איש את דאינה נאמנת היינו משום דמוכ"ע לא שכיח אבל אם טענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים והוא טוען מוכ"ע את מקודם י"ל גם לר"י נאמנת דהא טענתו לא עדיפא מטענתה דתרווייהו לא שכיחא וא"כ שפיר י"ל דברי דידה עדיפא בכהא"ג גם לר"י נאמנת דהא שטרא בידה והויא היא מוחזקת ועדיפא מחז"מ דידי וא"כ טענתו דמוכ"ע מקודם ואין לך אלא מנה כטוען א"י אם פרעתיך כסברת הרי"ם עפ"י דברי הטו"ז הנ"ל וכמש"כ לעיל אליבא דר"ג א"כ לפי"ז הואי דטענה משארסתני נאנסתי הנה יש לה מיגו טובה דהויא מצית אמרי מוכ"ע אני תחתיך דלא נפסלה נפשה מכהונה ואי הוה טוען הוא מוכ"ע אני קודם שארסתיך ומגיע לך רק מנה הוה היא נאמנת כנ"ל דבוודאי לא סלוק אדעתה שהוא יטעון דרוסת איש את דהא בטענת דרוסת איש את ג"כ מתחייב במנה עכ"פ לרי"ו דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובת מנה א"כ סתמא סבורה הוא שכשתטעון מוכ"ע אני תחתיך הי' מכחיש ואמר קודם שארסתיך מוכ"ע היית ואז היתה נאמנת גם לר' יהושע וגם לא היתה פוסלת נפשה מכהונה א"כ יש לה מיגו טובה אלא דלר' יהושע לית לה מיגו ושפיר פריך מ"ש האי מיגו מהאי מיגו ודו"ק כי הוא עצה עמוקה: ועל זה משני דשאני שור שחוט לפניך דהרי בעולה לפניך ופריך והא רוב נשים בתולות נשאת ומשום דרוב נשים בתולות נשאת אית להו קרא והנה תמוה דהא זה היתה תחילת קו' הגמ' דמשנה דלא כר"ג דס"ד כיון דאיכא רוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי קמ"ל כברי וברי דהרוב לא משוי לי' כשמא א"כ מאי פריך שנית ליזול בתר רובא וכבר הקשה כן בשמ"ק והנה תוס' כתב דפריך רק למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ובעהמ"א כתב דהקו' גם לשמואל יען דיש חזקה בתולה נולדה ורמב"ן במלחמות השיב דל"ש חזקה דהא עומדת לינשא ותמה בפנ"י א"כ מ"פ דמשנתינו דלא כר"ג הא שם בשארסתני נאנסתי איכא חזה"ג והכא ליכא חזקה: ונראה ליישב דהנה יש לתמוה טובא על לשון הגמ' דפריך ודקארי מאי קארי לה ומשני דהו"א כיון דרוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי דזה קשה להבין הכי משום דאיכא רוב הוה טענתו שמא ורק הכי הול"ל כיון דאיכא רוב האי ברי עדיפא ונראה דהכי פירושו במשנה דקתני לא כי אלא אלמנה נשאתיך הנה יש לפרש דטענתו שמא כמו במשנה דמשארסתני נאנסתי דקתני לא כי וטענתו שמא וה"נ מסתמא טענתו שמא כיון דאיכא רוב נשים נשאת כשהן בתולות א"כ בוודאי אין טענתו וודאי נגד הרוב רק שמא יען דכיון דרוב נשים שנשאת כשהן בתולות יש להן קול ומדלא יצא קול אף הוא מימר אמר שלא היתה בתולה על כן טוען שמא קמ"ל דכברי וברי הוא דהיינו דכיון דטוען לא כי בוודאי טענתו וודאית דלעיל דקתני לא כי משום דליכא למיטעי כמש"כ תוס' לעיל אבל כאן דקתני לא כי דאיכא למיטעי ע"כ דבאמת טוען ברי והוה ברי וברי וע"ז פריך לבסוף אמאי הא רוב נשים בתולות נישאת הכונה נהי דמפרש המשנה דטוען באמת ברי אייריא אכתי ניזל אבל בתר ברי דידה דמסייע לה רוב לס"ד דאזלינן בממונא בת"ר וא"כ ניחא דשפיר כתב הרמב"ן דלמ"ד א"ה בממון אחר הרוב לא קשיא משום דליכא חזקה שאין נשאית כיון שטוען ברי מה סברא יש לומר דברי דידה עדיף משום חזקה שלא נשאית כיון דעומדת לינשא משא"כ בס"ד דמשנה אייריא בטוען שמא שפיר פריך דלא כר"ג דא"ל דכאן ליכא חזקה דלגבי טענת שמא בוודאי גם חזקה זו שבחזקת לא נשאית קיימא הוה חזקה לכן שפיר ס"ד דלא כר"ג: והנה ע"ז מסיק הכי נמי מסתברא דכברי וברי דמי דקתני ומודה ר"י דקשיא בשלמא אי רישא אייריא במודה שפיר קאמרו מודה ר"י אבל אי לא אייריא רישא במודה מודה דרי"ה מודה למאן והנה פירש"י דמודה ר"ה אף דפליג ארישא דליכא מיגו והכא איכא מיגו והקשו בתוס' דפלא דהא גמ' דחי דקאי אמיגו ואפירקא קמא משמע דאי אייריא ר"ג במודה לא קאי אמיגו ולפירש"י ע"כ קאי אמיגו לכו פירשו בתוס' דקאי ה"נ מסתברא כדס"ד דהוה ברי ושמא ובשמ"ק דחה דלא מצינו בש"ס דנימא הכי נמי מסתברא לקיים הס"ד: ואמנם לישב קו' התוס' נראה לי דא"ש לפמש"כ לפרש לעיל בדף י"ג דס"ד דפליגי ר"ג וריה"ש בברי ושמא ודרב יודא דשמואל הוא ודחי דטעמא דר"ג משום מיגו א"כ משום חזקה וכתבנו לעיל דלמאי דמסיק טעמא דר"ג משום מיגו וחזקה דטעמא דריה"ש דל"א ברי עדיף היינו משום דלא מפיה אנו חיין אלא מפיו ג"כ אנו חיין דאל"כ היתה אסורה עליו משום ספק סוטה כדאיתא באמת בירושלמי רק קודם דמסיק דטעמא דר"ג שמום מיגו וחזקה הוא ס"ד טעמא דר"י דלית לי' ברי ושמא ברי עדיף דאין לומר משום דלא מפיה אנו חיין רק גם מפיו דא"כ מ"ט דר"ג אע"כ דהטעם דהיא אינה אסורה הוא אפי' לפי דברי' דמשנאסה נאנסה ול"ח לספק רצון משום חזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן לעיל או דבאמת להאי ס"ד הוה מפרשינן דלענין איסורא לא פליגי דאסורה וכמו שכ' רבינו בפי' המשנה ובארתי דבריו במק"א וא"כ לפי"ז יפורש הכי דהכי נמי מסתברא דר"ג אייריא במודה דכאן הוה ברי וברי וע"ז מודה ר"י דנהי דפליגינא בפרקי קמא דלית לי' טעמא דברי ושמא וכס"ד דפליגי בברי ושמא היינו כיון דלגבי דידי' הוה שמא טוב דמספק אין להוציא מידו דאין ממונו מתרבה בממון של אחרים רק דמעכב חיובא דידי' כמו שבארתי בחי' דברי טעם אבל הכא אני מודה ברי ושמא ברי עדיף דלגבי הטוען וודאי ליכא איסורא דגזל משא"כ לגבי הטוען שמא איכא ספק איסור גזל אני מודה וע"ז מסיק דלא קאי ארישא כלל וכלל רק אפירקא קמא ולא קאי אברי ושמא אלא אמיגו קאי כמסקנת הגמ' דלעיל פליגי בברי ושמא רק אי אמרינן מיגו דלר"י לית לי' מיגו במיגו דהכא אני מודה משום דאין שור שחוט ובאמת לעיל לא תליא כלל פלוגתתם בברי ושמא דשם ל"ש ברי ושמא ברי עדיף כיון דלא מפיה לבד אנו חיין דלענין איסורא ע"כ גם מפיו אנו חיין דרגלים שנאנסה קודם ואיכא ס"ס להתירו רק במיגו לבד פליגי והיינו דקאמר אמיגו קאי דהיינו אמיגו לבד פליגי כלל בברי ושמא ומיושב קו' התוס' על נכון:

« תוספות על חולין ט׳ ע״ב:ח׳ תוספות על חולין י״א ע״א:א׳ »