תוספות על חולין מ״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין מ״ו
1 עַד וְעַד בַּכְּלָל, אוֹ דִּלְמָא עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל?
2 בָּעֵי רַב פָּפָּא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל, פִּי פָרָשָׁה מַהוּ?
3 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, עַד וְעַד בַּכְּלָל, פָּרָשָׁה עַצְמָהּ מַהוּ?
4 תָּא שְׁמַע: הַפָּרָשָׁה תִּידּוֹן כְּבָשָׂר. מַאי לָאו פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה? לָא, שְׁלִישִׁית.
5 בְּעוֹפָא, רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: לְמַטָּה מִן הָאֲגַפַּיִם, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד בֵּין אֲגַפַּיִם.
6 אָמַר עוּלָּא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּבֶן פַּזִּי, וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ עוֹפָא, וּבְדַק עַד בֵּין אֲגַפַּיִם, וּשְׁלַח לֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה וְקָם וַאֲזַל, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם דְּלָא צְרִיךְ לְמִבְדַּק טְפֵי, אִי מִשּׁוּם כְּבוֹד נְשִׂיאָה.
7 נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְכוּ׳. הָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּלוּם – כְּשֵׁרָה, אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי כְּזַיִת, וְהָתְנַן: נִיטַּל הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּזַיִת – כְּשֵׁרָה!
8 אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי חִיָּיא, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי, כִּי הָא דְּרַבִּי חִיָּיא זָרֵיק לַהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מְטַבֵּיל לַהּ, וְסִימָנָיךְ: ״עֲשִׁירִין מְקַמְּצִין״.
9 הָהוּא פּוּלְמוּסָא דַּאֲתָא לְפוּמְבְּדִיתָא, עֲרַקוּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, פְּגַע בְּהוּ רַבִּי זֵירָא, אֲמַר לְהוּ: עָרוֹקָאֵי, כְּזַיִת שֶׁאָמְרוּ בִּמְקוֹם מָרָה. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, בָּעֵינַן כְּזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה, וּבָעֵינַן כְּזַיִת בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה.
10 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מִתְלַקֵּט, מַהוּ? כִּרְצוּעָה, מַהוּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כְּזַיִת מְרוּדָּד, מַהוּ? תֵּיקוּ.
11 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זְרִיקָא מֵרַבִּי אַמֵּי: נִדַּלְדְּלָה כָּבֵד וּמְעוֹרָה בְּטַרְפְּשֶׁיהָ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְדּוּל זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אִי לְמַאן דְּאָמַר בִּמְקוֹם מָרָה – הָא אִיכָּא, אִי לְמַאן דְּאָמַר בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה – הָא אִיכָּא.
12 הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה, רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְאָמְרִי: קְרָמָא עִילָּאָה, וְאָמְרִי לַהּ: קְרָמָא תַּתָּאָה. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וְסִימָנָיךְ כִּיתּוּנָא דְּוַרְדָּא דְּמַנְּחָא בֵּיהּ רֵיאָה.
13 פְּשִׁיטָא: אִי אִינְּקִיב עִילָּאָה וְלָא אִינְּקִיב תַּתָּאָה – תַּתָּאָה מֵגֵין, כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הַאי רֵיאָה דְּאִגְּלִיד
14 כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. אִינְּקִיב תַּתָּאָה וְלָא אִינְּקִיב עִילָּאָה – מַגֵּין אוֹ לָא מַגֵּין?
15 פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: לָא מַגֵּין, וְחַד אָמַר: מַגֵּין. וְהִלְכְתָא מַגֵּין, כִּדְרַב יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי רֵיאָה דְּאָוְושָׁא, אִי יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מוֹתְבִינַן עֲלַהּ גַּדְפָּא אוֹ רוּקָּא אוֹ גִילָא, אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. וְאִי לָא יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מַיְיתִינַן מְשִׁיכְלְתָא דְּמַיָּא פָּשׁוֹרֵי וּמוֹתְבִינַן לַהּ בְּגַוַּהּ.
16 בְּחַמִּימֵי לָא – דְּכָוְוצִי, בְּקָרִירֵי לָא – דִּמְטָרְשִׁי, אֶלָּא מוֹתְבִינַן בְּפָשׁוֹרֵי וְנָפְחִינַן לַהּ. אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. תַּתָּאָה אִינְּקִיב, עִילָּאָה לָא אִינְּקִיב, וְהַאי דְּאָוְושָׁא – זִיקָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי הוּא.
17 אֲהִינֵי סוּמָּקָא דִּיבַשׁ גִּילְדֵי, סִימָן.
18 גּוּפָא, אָמַר רָבָא: הַאי רֵיאָה דְּאִיגְּלִיד כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. וְאָמַר רָבָא: רֵיאָה שֶׁהֶאֱדִימָה מִקְצָתָהּ – כְּשֵׁרָה, כּוּלָּהּ – טְרֵפָה.
19 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִקְצָתָהּ מַאי טַעְמָא? דְּהָדְרָא בָּרְיָא, כּוּלָּהּ נָמֵי הָדְרָא בָּרְיָא! מִי לָא תַּנְיָא: וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, עַד שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם דָּם.
20 וְכִי תֵּימָא: לִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים מְדַמֵּינַן לַהּ, דְּתַנְיָא: נִצְרַר הַדָּם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ נָמֵי! אֶלָּא, לָא שְׁנָא.
21 וְאָמַר רָבָא: רֵיאָה שֶׁיָּבְשָׁה מִקְצָתָהּ – טְרֵפָה. וְכַמָּה? אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּדַי שֶׁתִּפָּרֵךְ בְּצִפּוֹרֶן.
22 כְּמַאן, כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם? דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה – שֶׁאִם תִּינָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם; רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת בְּצִפּוֹרֶן.
23 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, גַּבֵּי אוֹזֶן בְּכוֹר דְּקָא שָׁלֵיט בֵּיהּ זִיקָא – לָא הָדְרָא בָּרְיָא, אֲבָל רֵיאָה דְּלָא קָא שָׁלֵיט בַּהּ אַוֵּירָא – הָדְרָא בָּרְיָא. וְאָמַר רָבָא: הַאי רֵיאָה דְּקָיְימָא גִּילְדֵּי גִּילְדֵּי, אוּכָּמֵי אוּכָּמֵי, חֶזְוָותָא חֶזְוָותָא – כְּשֵׁרָה.
24 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵין מַקִּיפִין בְּבוּעֵי.
25 וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי אוּנֵּי דִּסְרִיכָן לַהֲדָדֵי, לֵית לְהוּ בְּדִיקָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, אֲבָל כְּסִדְרָן – הַיְינוּ רְבִיתַיְיהוּ.
פירוש תוספות על חולין מ״ו
1 עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל - מדאמר בפירקין לקמן חולין דף נה. כל שיעורא דשיערו חכמים להחמיר ליכא למפשט מידי דהני מילי במשנה או בברייתא אבל הכא מימרא היא:
2 ואם תימצי לומר עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו - אף על פי שאמר שמואל עד בין הפרשות מ"מ מספקא ליה דדלמא מתחלת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימנו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל ואיני יודע או שמא מסוף עובי פיצול קרוי בין הפרשות שזהו בין הפרשות ממש אבל מה שהוא כנגד עובי החוט המתפצל לא מיקרי בין הפרשות וטרפה אי נמי משום הכי מספקא ליה שמא פי פרשות עצמן דהיינו עובי פיצול ראשון הוי בין הפרשות דקאמר שמואל לפי שהוא בין חוט המתפצל לשמאל לחוט המתפצל לימין והא דנקט שמואל עד בין הפרשות ולא נקט עד הפרשות לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו ודוקא אם עד ולא עד בכלל איבעיא ליה בפי פרשה ראשונה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרשה שניה מהו דממה נפשך הוי בכלל איני יודע כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הרי לא אמרינן שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות האמר שניה איני יודע ובכלל שניה יש לו להיות:
3 ואם תימצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו - פירש בקונטרס נפסק הפיצול עצמה מן החוט מהו ונראה דאפילו דאם תימצי לומר דעד ולא עד בכלל הוה מצי למיבעי בפרשה עצמה את"ל דפי פרשה טרפה אבל אי פי פרשה כשרה אז ודאי ליכא למבעי דכ"ש פרשה עצמה ועוד י"ל דמבעיא ליה אם נפסק הפיצול ברחוק ממקום חיבורו כנגד חוט השדרה שבין פיצול ראשון לפיצול שני שהוא בין הפרשות ראשון והשתא לא מצי למבעי אלא את"ל עד ועד בכלל:
4 מאי לאו ראשונה ושניה - הא דנקט שניה משום דאי הויא טרפה הוה שייך למבעי כל הנך בעיות בשניה כמו בראשונה:
5 למטה מן האגפים - יש להסתפק אם למטה ממקום חיבורן בגוף קאמר אם למטה ממקום ששוכבות על העוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר בגוף:
6 ערוקאי - רבי זירא לא היה צריך לברוח דאביו גבאי של מלך היה דנהג בגבואתא תליסר שנין כדאמר בפרק זה בורר סנהדרין כה: דכי הוה אתי ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן אמר להו לך עמי בא בחדריך:
7 הלכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה - הכי קיימא לן כדפסקינן לעיל חולין דף מג. הלכה כדברי האומר בכזית:
8 ואמרי לה קרמא תתאה. כלומר עם עילאה דאי תתאה גרידא הא פסקינן בסמוך דבעינן תרוייהו ואם כן לא הוה ליה לא כרב ולא כשמואל:
9 אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי - לעיל חולין דף מה. גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק:
10 והלכתא מגין כדרב יוסף כו' - בכל דוכתי לקמן חולין צג: קי"ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף:
11 אלא לא שנא - פירש ר"ח לא שנא וטרפה ולפירושו הא דאמר לקמן אדומה כשרה מדר' נתן צריך לומר היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה וכן משמע מתוך הלכות טרפות דרבינו גרשום ובה"ג של רבינו תם ובקונטרס פירש לא שנא וכשרה כדלקמן וכן פסק בה"ג ורב אלפס ורבינו יעקב בר רבי אבין היה מודה:
12 אוכמי אוכמי - פירש בקונטרס טיי"ש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה יש לפרש דהינו כשרובה כך ומעשה בא לפני רבינו תם והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימה דכיון דאמר לקמן חולין דף מז: דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע"י לקותא היא ונראה לפרש דאוכמא דהכא היינו כי כוחלא דאמר לקמן שם דכשרה וכן פירש בהלכות גדולות של ר"ת:
13 אין מקיפין בבועי - כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא כדפירש בקונטרס דאי לא ניקבה כשרה בר מהיכא דאיכא תרי בועי דסמיכי להדדי כדבסמוך:
14 אבל כסדרן היינו רביתייהו - נראה לי כסדרן דוקא באותו ענין כמו שהן שוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על זו אע"פ שהם סמוכות זו לזו טרפה דאין זה כסדרן ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו ע"ג זו הראשונה עם השניה או השניה עם השלישית דודאי טרפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על גבי חברתה היא רביתא ולא איכפת לן בההיא סירכא והרבה תמיה רבינו יהודה על קבלת ר"ח וכתב שלא מצא בכל הלכות טרפות של רבותינו שראה שום חילוק בין מיפרקי מעיקרן ללא מיפרקי:
15 היינו רביתייהו - על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר"י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אע"פ שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות האונות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב אם כן בחנם הוה מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן אם היה חילוק אפילו כסדרן ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולה שרגילה הסירכא לבא שם בלא נקב הוה ניחא אבל ר"ח פירש רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כלומר היינו דרך רביעתו והיה נראה לפרש דרגילה הסירכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב אבל קשה מהא דאמר לקמן חולין דף מח. גבי ריאה הסמוכה לדופן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי ומאי בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב ומיהו בלאו הכי קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך היה יודע ע"י שלא תבצבץ שהסירכה זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופו ליפסק כשאינה סרוכה במיצר החזה במקום רביתא דאוני כדלקמן אלא שאני התם דחומרא בעלמא הוא דעביד דמן הדין יש לתלות בדופן דאיכא ריעותא והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצא הוה טריף ומיהו קשה דקאמר מר זוטרא הא דרב נחמיה דבדיק לה בפשורי אדרבא מתנינן לה אתרי אוני דסריכי שלא כסדרן וההיא בדיקה הויא כדי להכשיר אי לא מבצבצא והשתא והלא לעולם לא תבצבץ ומיהו היינו הא דפריך עליה בשלמא הכא תלינן בדופן אבל התם אי האי אינקב טרפה ואי האי אינקב טרפה ופירש שם בקונטרס בשלמא הכא בדיק לה דאי לא מבצבצא לא אמרינן דניקבה ונסתמה דכיון דאיכא למיתליה בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכא גבי תרתי אוני מכדי סירכא זו מחמת מכה היתה והי מינייהו דאינקוב טרפה והא דלא מפקא זיקא קרום עלה בה וסתמה ומיהו לפירושו שפירש שקרום עולה בלא נקב קשה הלשון דלא הוה ליה למימר אי האי אינקיב אלא אי האי מינקיב ושמא אינקיב הוי כמו מינקיב ויש ליישב פירוש הקונטרס אע"ג דקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום אבל כשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה אי לא סביך אמאי טרפה כו' ה"נ הוה מצי לאקשויי אמאי דמכשר רבא תרי אוני דסמיכי אהדדי כסדרן כיון דניקבה אמאי כשר ע"י סתימת הסרכא אלא דרב יוסף שמע הא דרבינא ברישא ופריך עלה ואי הוה שמיע ליה מילתא דרבא הוה נמי פריך עלה ומתוך הלכות טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים שכתב הרב ר' יוסף ט"ע משמע נמי שהסרכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכות זו לזו כסדרן או סמוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות והשתא אם הסרכות באות בלא נקב א"כ כסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק וכן בריאה הסרוכה לדופן במקום רביתא דאוני אם לאו דאמר דאין סירכא אלא מחמת נקב ואז אתי שפיר דבדקינן לה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב ואונא הסרוכה לאומא והיא אצלה פירש בקונטרס מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב ב"ר יקר והתירה לי לאכול ופירש לי טעמו וטעם האוסרין ונראה לו דשרי ור"ת פסק לאיסור ואמר דכל המאכיל אונה סרוכה באומא מאכיל טרפות בישראל דנראה טעם האוסרין דרבא לא הכשיר אלא בתרי אוני ואומא אין שם אונא עליה אלא שם ריאה כדאמר רבא ה' אוני יש לה לריאה ואם איתא שבעה מבעי ליה ולכך קראוה ראשונים אומא לפי שאינה בכלל אונות דשם ריאה עליה שזהו עיקר הריאה ובאוני התיר רבא כמו שמפרש בקונטרס שעומדת במיצר החזה כדלקמן ואינה מתפרקת אבל באומא דהיינו ריאה לא התיר ועל המתיר להביא ראיה וכן בה"ג ובתשובת הגאונים והר"ר משה דפונטייז"א ונזכר בערוך עם הגאונים וכן נוהגים בכל מקום לאיסור חוץ ממקומו של רבינו שלמה שפשט היתר וכל רבותיו אוסרין חוץ מרבו של הזקן ואנו ממקום שפשט היתר של רש"י וכתב הר"י ז"ל שרבינו גרשום ורבינו נחשון גאון ור"ח ורבינו שמואל ור"י בן רבינו יהודה כולם מתירים ובתוספות רבינו יהודה מצאתי להתיר בשם ריב"א דאי לא הוה אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל ורבא אמר סתם בין בימין בין בשמאל והא דלא אמר שבעה אוני אית לה לריאה משום חסיר וחליף נקט חמשה דאומא אין דרכו להיות חסיר וחליף אלא לחמשה אוני ועוד נמי נראה דאפילו אם אין אומא שם אונא עליה מכל מקום נקט רבא אוני לאשמעינן דאפילו באוני שלא כסדרן טרפה כדמפרש בקונטרס ואי הוה נקט אונא הסרוכה לאומא הוה אמינא דאונא באונא אפילו שלא כסדרן כשרה: