תוספות על חולין קמ״א

מהדורה: מהדורת וילנא

9 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

והנה לשי' רבינו ק' מכופר למה חש"ו פטורין כמבואר ב"ק דף מ' יתמי לאו בני כפרה כו' ובדברי רבינו הל' נ"מ פי' למה גרע מקרבן על שפחה חרופה וצ"ל דאף דאנן פסקינן כמ"ד דאף אם אינו מתכוין מ"מ בעלים משלמין כופר זה רק משום דכוונה דשור לא שייך לאדם דהנה באמת כך מה הוא חיוב כופר אי הוא בשביל שחייב על מעשה שורו או שהחיוב עליו בשביל שלא שמר את שורו ויהי' נ"מ בהך דב"ק דף מ"ה גבי מסר שורו לשומרין ולא שמרוהו כראוי מי משלם הכופר אי השומר או הבעלים ושם גבי הך דר' אלעזר דאף אם שמרו שמירה מעולה גבי מועד דאין לו שמירה אלא סכין דצריך לשלם כופר ומשמע שם לכא' מרש"י דהשומר חייב ובזה א"ש מה שהק' התוס' שם דף מ"ו ד"ה אלא דמאי נ"מ בין בור למועד אליבא דר"א:אך נ"מ דבמועד אף בשמירה מעולה חייב כופר ובבור לא שייך זה ומממון התורה פטרתו וא"ש משה"ק התוס' דף מ"ג ע"א מה נ"מ בין כופר לממון, דיש נ"מ לענין שמירה מעולה, אך באמת מדברי רבינו בהל' נ"מ פ"ד ה"ד נ' דהכופר צריכים לשלם הבעלים וזה ר"ל שם דחייבים הבעלים אם המיתו אדם ור"ל כופר דזה לא שייך כלל להשומרים כיון דאין השור שלהם. אך כך דהנה מדברי התוס' ב"ק דף מ' ע"א ודף נ"ג ע"ב ד"ה לענן נ' דס"ל דהיכא דפטור ממיתה מחמת דהוי חסרון באדם הנרצח פטור מכופר רק למ"ד כל שאין השור בסקילה, וטריפה הפטור למ"ד דמי ניזוק וכע' דמבואר ב"ק דף כ"ז ע"א גבי תינוק ובירוש' פ"ד דב"ק גבי אם בלבלו הראשון והרגו השני דפטור משום שאינו שוה:והנה באמת נ' כך דבזה פליגי גמ' דילן ב"ק דף מ"ד ע"ב דס"ל דעל צרורות ליכא כופר לכ"ע והירוש' ס"ל בפ"ב ה"א דחייב על צרורות כופר ע"ש ופליגי בזה דהנה דקי"ל דכוחו כגופו בב"ק דף י"ז וכ"מ אך זה תליא בזה אי החיוב הוא על האדם מה שלא שמר שורו והמית או החיוב הוא עליו בשביל השור. ע' סנהדרין דף ט"ו ע"ב רוצח הוא על רציחתו אתה מחייבו משמע שהחיוב הוא על מעשה שורו וכע"ז פירש"י רפ"ק דנזיר גבי שביתת בהמתו בשבת אי זהו בגדר חיוב עצמו או שורו וע' בירוש' שבת פ"ה אין לבהמה משא בשבת ובפ"ה דביצה ג"כ כן ונ"מ למש"כ רש"י שבת דף צ"ד ופסחים דף ס"ו דרק משום מחמר ליכא ברוכב עליו אדם אבל משום שביתת בהמתו יש וכן מוכח בירוש' פ"ה דביצה הנ"ל:וכן נ"מ דגבי אדם הוי משוי כגרוגרת ולגבי בהמה בפחות מי' זוז אינה מרגשת כלל וכ"כ בזה. וא"כ כך דאם נימא דהחיוב עליו מטעם גזה"כ מ"מ הא דמרבינן כוחו כגופו הוא רק לבהמה אבל שיהא הוא חייב חיוב עצמיי משום כוחו של הבהמה זה לא מצינו וכה"ג י"ל נ"מ במה דקי"ל דבושת אינו מתחייב עד שיהא מתכוין ודי אף במתכוין להזיק כמבואר ב"ק דף כ"ז ועוד וע' תוס' ב"ק דף כ"א ע"ב דשמירת חש"ו מוטלת עליו ואם הם הזיקו את האדם אי חייב הוא על בושת דמ"מ הוא לא נתכוין וע"ש דף ד' ע"א. עכ"פ לשי' הגמ' דילן דהחיוב הוא בשביל עצמו כל היכא דאם הוא הרג פטור אז פטור גם מכופר וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמבואר בב"ק דף כ"ז ע"א דלמ"ד דמי מזיק זרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו חייב כופר זה רק למ"ד דהאחרון חייב וכמבואר שם וכע' דאמרינן בגיטין דף מ"ג וב"ק דף מ"ב דאף שעשאו טריפה מ"מ כ"ז שלא מת אינו משלם את הכופר:וכן יהי נ"מ בהך דסנהדרין דף ע"ח גבי שור של אדם טריפה או שור טריפה דפטור השור ממיתה איך יהי' הדין לגבי כופר אי צריכין לשלם ואם בגדר ממון צריכין לשלם כמבואר בערכין דף ז' ואם נימא דהוי כמו שהוא הרגו אז פטור וזה תליא מהו הפטור של טריפה אי משום דהוי עדות שאאי"ל כמבואר שם אי משום שכ' רבינו פ"י מהל' נ"מ וכן מוכח מהך דב"ק דף פ"ד דלא שייך בו גדר קטלא דה"ה כמו הרוג ולכך היכא דיכולים להמיתו בכל מיתות שירצו אז לא איכפת לן ולכך בפני ב"ד כגון רוצח ורובע וע"ז שפיר הורגין אותו וכ"כ מזה בח"ב וא"כ לענין כופר לא שייך זה וכן נ"מ להיפך לדידן דקי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע' סנהדרין דף ע"ז איך הדין אם שור את האדם הרג בגדר מצמצם או הבעלים חייבין כופר ע' ב"ק דף מ"ח ע"ב ודף מ"ד ע"א ע"ש בתוס' דזה לא הוי רק כמו מצמצם וכ"כ בח"ג גבי כופר של כ"ג איך הוא דין התשלומין ובירוש' סנהדרין פ"א אי כופר בע"י כ"ג וע' תוס' ב"ק דף מ"ג ע"א דאי מת המזיק ליכא דין כופר וע"ש דף ד' ותוס' פסחים דף כ"ט גבי קרבן ומיתה ונ"מ ג"כ אי הבעלים טריפה ולמ"ד דמי מזיק ליכא בו כופר עיין תוס' רפ"א דערכין ובאמת כ"כ במק"א איך הדין גבי עבד של טריפה אם הרג אדם איך נהרג דהוא בר חיובא בפ"ע. לא מחמת האדון וע' תוס' סנהדרין דף י"ט גבי עבדא דינא מלכא דכ' שם דהוי דיני נפשות אף דבאמת לגבי ינאי לא הוי ד"נ רק ד"מ ומ"מ משמע דבעי דוקא בפני הבעלים ואם היו טריפה מאי וכ"כ בזה במק"א די"ל דאף דקי"ל בערכין דף ז' דאשה מעוברת שנגמר דינה להריגה אין ממתינין לה עד שתלד גבי שפחה מעוברת שאני משום דהולדות של אדון ול"ד לוולדות דאשה דשם רק בגדר גזה"כ ע' ב"ק דף מ"ט. וכן נ"מ דעבד שהרג בשוגג אין רשות לגואל הדם להרגו משום דממונו דאדון הוא וכ"כ בזה:ויהי' ג"כ נ"מ אם הרג שורו בזמן שהיה פיקח ונגמר דינו ואח"כ נשתטה אי צריך לשלם את הכופר אי נימא דהוי כמו קרבן דסנהדרין דף מ"ז הנ"ל אך כאן לא שייך מש"כ רש"י שם דכאן לא בעי דעת אך י"ל כמש"כ בתוס' ב"ק דף מ"ג הנ"ל דהוי כמו מת וע' רש"י מעילה דף י' ע"ב דלכך חטאת שמתו בעליה תמות משום דמיתה מכפרת ובזבחים דף ט' ע"ב ובתוספ' דב"ק פ"י גבי גזל הגר אך גבי ממון לא שייך זה וע' ב"ק דף ק"ד ע"ב אלמא חומש ממונא הוא ור"ל כה"ג משום דצריך לשלם גם לאחר מיתה. עכ"פ בתמורה לכך לא יצא בו משום דזה לא בא מחמתו רק מחמת גזה"כ וכ"כ בזה בח"ג דלכך מבואר בזבחים דף ס"ח דאף דקי"ל דעולת העוף נמשכת ונעשית חטאת העוף מ"מ אינו יוצא בה ידי חובתו וכן הא דכ' רש"י בזבחים דף פ"ב דהיכא דאם עלה לא ירד מ"מ ארצויי לא מרצה. וכן גבי אברי בע"מ לר' עקיבא דלא ירדו מ"מ לא מרציי ע' מנחות דף כ"ה ע"א וזהו כוונת הגמ' בתמורה דף ה' ע"ב הו"א כעובר מצוה וכשר ר"ל לר"ע דס"ל בזבחים בכ"מ ובבכורות דף ט"ז דגבי בע"מ בדוקין שבעין אם קדם הקדשן למומן דאם עלו לא ירדו וא"כ אם נימא דה"ה בהקדיש בע"מ היכא דחלה עליהם קדה"ג והיינו כגון בע"מ עוברין דאל"ה הא לא קדשי כלל ליקרב רק לדמים ולפדיון וע"כ ר"ל שם בבע"מ עובר ומ"מ אף זה ירד גם לר' עקיבא כמו דמבואר בזבחים דף ל"ה ע"ב גבי מקדיש נקיבה לעולה אף דחל עליה קדה"ג כמבואר בתמורה דף כ' מ"מ אם עלתה תרד וזהו דבעי שם קרא דלא ירצה וע' בכורות דף י"ד ע"ב דבעי שם קרא למעשר בהמה ולתמורה דאף דחל עליהן קדה"ג כשהן בע"מ מ"מ לא קרבי והך לא ירצה מבעי ליה דאם עלה ירד וכ"כ בזה בח"ג מה דמבואר בזבחים דף ק"כ ע"א דיש דברים שאם עלו ירדו מ"מ אם משלה בהן האור לא ירדו וע"ש דף מ"ג מה דמחלק בין אם משלה ללא משלה לענין דאם ירדו יעלו וע"ש דף פ"ה ע"א אך לגבי בע"מ אף אם משלה בהן האור ג"כ ירדו דהקטרתו על המזבח הוא ג"כ איסור דההקטרה שלהן הוא דבר נמשך וכמו דגבי כשרים אמרינן בזבחים דף מ"ה ודף פ"ה ע"ב דכ"ז שהם מונחין על המזבח ונקטרין מקיים בהו מצות הקטרה ולכך ס"ל בירוש' פ"ב דשבת דיש בהקטרתן גדר מבשל ולא מבעיר ובירוש' סוטה פ"ד דהוי איכול ולא שריפה וע' מעילה דף י' דיש בו מצוה להפוכי בצנורה והוי עבודה כמבואר בשבועות דף י"ז וכ"מ וה"ה להיפך דאם הן בע"מ עובר עליהם כ"ז שמונחים ע"ג מזבח ולכך צריך להורידם משא"כ גבי דם דכיון דהזה על המזבח עבד מצוותו וע' מש"כ התוס' זבחים דף מ"ג דבדם לא שייך גדר לחם והקטרה ולכך כ' התוס' בזבחים דף פ"ז ע"ב דאם זרק דם פסולים ע"ג המזבח דלכ"ע לא יקנחנו וכ"כ בזה דהוי כמו משלה בהן האור ונ"מ ג"כ דאם הקדיש נקיבה לעולה אינה עובר אם שחטה ולא הוי כמקריב בע"מ דחייב כמבואר בתמורה דף ו' ע"ב וע' תוס' שם דף ז' ע"א גבי מקדיש נקיבה לעולה אי לקי אך נ' דזה רק על הקדישן אבל לא על הקרבה כיון דמ"מ חל עליה קדוה"ג ולא מאיסי:ובזה י"ל דברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ג ה"ז במש"כ ויראה לי שאין לוקין אם הקריבן ובתוספתא פ"ד דמכות ופ"א דתמורה מבואר להדיא דעובר אך שם נקט אם הקדישן וזהו משום דאח"כ לא בזיא מילתא ולא מאיסי כמבואר בזבחים דף ע"ז ע"ש ובזה י"ל מש"כ התוס' זבחים דף נ"ט ע"ב דהיכא דלא היתה ראויה לשחיטה בפנים אף דאם עלו לא ירדו מ"מ לא מחייב עליה בחוץ והוא תמוה דהרי בבכורות דף ט"ז ע"א מבואר שם להדיא דבדוקין שבעין אליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו השוחטן בחוץ חייב וע' זבחים דף ל"ה ע"ב מבואר ג"כ דאם הוה מומא דאם עלו לא ירדו הוי חייב בהקטירם בחוץ וצ"ל כך דרק היכא דאסור לשוחטן בפנים א"א לחייב עליהם בחוץ כע' דמבואר בירוש' יומא פ"ה אומרים לו הכנס כו' ואת אמרת חייב ובסוטה דף ו' מי קרמינן עליה כו' ר"ל ג"כ כיון שהתורה אסרה לו א"א לחייבו משא"כ היכא דליכא איסור ולכך בהך דזבחים דף ל"ו הנ"ל גבי נקיבה דליכא איסור על ההקטרה לכך חייב והא דבכורות דף ט"ז התם קאי בדוקין שבעין וע' רש"י מנחות דף ע"ט ע"א דמום של דוקין שבעין לא מינכרא בשעת שחיטה ר"ל שהן משתנין כמבואר בבכורות דף כ"ח וא"כ י"ל דלא מאיסי ולא לקי על שחיטתן ואף דאינן מרצין מ"מ חייבין עליהן וע' בד' רבינו הל' איסו"מ פ"ה ה"ז בהא דהגונב או הגוזל הקרבן פסול כו' ואצ"ל שאינו מתקבל:והנה ד' רבינו תמוהים לכא' דודאי כיון דלא נתייאש לא חל עליה הקדש כלל ע' בפ' י"ח מהל' מעה"ק הי"ד וא"כ מה שייך ע"ז לשון קרבן פסול הא הוי חולין בעזרה אך באמת נ' כך דכמו דמבואר בס' חולין בתוספתא דהמוצא קן לא יטהר בו את המצורע משום שנעבדה בו עבירה ומשמע דאף למ"ד שם דא"צ לשלחו וקנהו ע"ש דף קמ"א לר' יהודה ה"נ כאן אף היכא דא"צ להחזירו כגון אם גזל גר ומת מ"מ כיון דבא לידו בעבירה לא מצי להקריבו לקרבן והוי כעין הא דתמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ובזה א"ש מה דנקט בגיטין שם דף נ"ה לשון חטאת ולא לשון זבח כע' הא דחולין דף מ' ע"ב משום דקמ"ל דאף גבי חטאת בנתייאש מהני כיון דזה הוי תק"ח שיקנה ולכך הוי כמו דבר חדש משא"כ בגזל גר ומת וע' מכות דף ט"ז אי זה הוי כמו קנין או פטור ובמש"כ הראב"ד ז"ל הובא בד' ה"ה בהל' גזילה פ"ח הי"ד דמוכח שם דצריך לאחר מיתה קנין חדש:אך י"ל דשם רק גבי הני דאינן נגזלין משא"כ במטלטלין כיון דאהני המשיכה דגזל להתחייב עליהן מהני נמי לקנותן לאחר מיתה וע' תוס' ב"ק דף ס"ט גבי יאוש כה"ג אי צריך קנין חדש וע' סוטה דף מ"ג ע"ב דממעט שם מחזרה ממערכי המלחמה אף אם גזל בית ואח"כ לקחו אף דקרקע אינה נגזלת וא"כ הוי קנין חדש ובאמת רבינו לא הביא זה בהל' מלכים פ"ז וי"ל דס"ל דזה אתי כמ"ד קרקע נגזלת או אפשר דר"ל שם כך כמו בהא דב"מ דף ט"ו ע"ב דהגזלן מכרה לאחר ואח"כ לקחה גזלן מהנגזל ולהך דס"ל שם דאם מת הלוקח לא אמרינן דשייך להלוקח ע"ש ברש"י ותוס' דנמצא דע"י שיהרג במלחמה יתבטל המקח ושם אבאר זה. עכ"פ י"ל דהיכא דלא נעשה הקנין ע"י תקנת חכמים אז הקרבן פסול:והנה מדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ח שם מוכח דאף שנתייאש אחר הקדישה כיון ששחטה אח"כ חייב משום שחוטי חוץ והוי כע' שינוי רשות ואח"כ יאוש אך י"ל דמ"מ לא נתכפר ולא עלו לו אך משום שחוטי חוץ חייב. גם י"ל דזה יהיה תליא בהך מחלוקת אי בע"ח נדחים וע' תוס' סוכה דף ל"ב ע"א ודף ל' ע"א אי שייך ע"ז גדר דחוי. וע' זבחים דף קט"ו ע"א ויומא דף ס"ג היכא דכשר שלא לשמה אף דלא עלו חייב משום שחוטי חוץ ובד' רבינו בהל' מעה"ק פי"ח ה"י ושם אבאר זה. עכ"פ כל הני רק לענין דלא ירדו אבל לא מרצי והטעם משום דכיון דבאמת אינם כשרים רק זה בגדר דין דלא ירדו ולא מחמת הקדשו שוב לא הוי מן החולין וקי"ל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע' הל' פסוה"מ פי"ב ה"ח דהיכא דהוי תודת חובה קודם כפרה שניהם טעונים לחם ואינו יוצא בתמורה הך דתודת חובה וע' ב"מ דף ו' ע"ב נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ר"ל ג"כ כה"ג ובבכורות דף י"ב גבי הך דלפדות פט"ח בפסוה"מ ובתרומות פ"ו דהוי מחלוקת דר"מ ורבנן אי יכול לשלם דמי תרומה מהקדש שלא נפדה כראוי אך כ"ז דוקא היכא דזה הוי גדר ממילא עפ"י דין כמו תמורה אבל היכא דהוא הפרישה אז שפיר מתכפר וגבי הפריש חטאת מעוברת ע' בכריתות דף כ"ז ומנחות דף פ"א:השמטה במ"ש במה דפליגי ר"מ ורבנן בספ"ו דתרומות אם יכול לשלם תרומה שאכל בשוגג מהקדש שפדה בקרקע דהם פליגי בזה דאף דהאיסור לא פקע ע"י קרקע מ"מ הממון פקע וס"ל לר"מ דאף היכא דיש איסור הקדש לבדו שייך אין הקדש פודה הקדש ורבנן ס"ל דרק היכא דיש גם ממון הקדש עי' ב"מ דף ו' ע"ב גבי תקפו כהן ע"ש.והנה נראה דבזה א"ש שיטת רבינו בהל' בכורים פ"ו ה"ד דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה אף דס"ל דמע"ש ממון גבוה הוא ועי' סוכה דף ל"ה ופסחים דף ל"ח וכ"מ וכ"כ בזה בח"א בהל' לולב. אך באמת כך דכ"כ בזה כאן דאף דקי"ל דמע"ש ממון גבוה הוא מ"מ יש בו ג"כ ממון הדיוט וזה ר"ל הגמ' הך דב"ק דף ס"ט ע"ב רחמנא קרי' מעשרו וע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מע"ש פ"ד ה"כ דהר"א ז"ל ס"ל שם כגירסת התוספ' יכול לחזור בו גבי פדיון מע"ש ושם בה"א ס"ל לרבינו דא"צ לפרש ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מע"ש פ"ח ה"ו ז' ובהך דקדושין דף נ"ד ע"ב ע"ש. ור"ל כך דרבינו ס"ל דכונת המשנה דנקט נותן סלע ומשתכר סלע ר"ל שהפירות שהם כעת שוות יותר מסלע של מע"ש הם שייך לו בגדר חולין ולכך מוקי לה בקדושין דף נ"ד ע"ב כמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא אך אנן ס"ל כמ"ד ממון גבוה ושוב יש גם על שאר הפירות גדר מע"ש דבטלינהו לראשונה וכמו גבי קנקן בפ"א ובספ"ג וכמ"ש לעיל ועי' בתוספ' תרומות פ"ח גבי המפריש חבילה תלתן של מעשר דפודה גם את העץ ואף דלענין לאסור מבואר במשנה דרק הזרע אוסר ולא העץ וצ"ל דלא גרע מקנקנים לענין פדיון ולכך כ' רבינו השכר למעשר. אך מ"מ מבואר בירוש' שם דא"צ להוסיף חומש על זה דכיון דאנן קי"ל דמשיכה אינו קונה אלא מדרבנן לא מיקרי שלו ולכך א"צ להוסיף חומש ועי' תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א וכ"כ בזה בהל' ערכין:עכ"פ יש במע"ש ג' דברים האיסור. והממון גבוה. וממון הדיוט וס"ל לר"מ דהיכא דפדה אגב אסימון אף דפקע הממון מ"מ א"א לשלם בו אם אכל תרומה מחמת דהאיסור לא פקע אך אנן לא ס"ל כן ולכך אמרינין בפסחים דף ל"ח ובסוכה דף ל"ה דלר"מ עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דא"א לומר שתתקן את עצמה וכעין דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמה שביעית דפטורה מן הבכורה וכגירסת רבינו בהל' בכורות פ"ה ה"ט דהוה כמו סחורה אך לדידן כיון דבהאיסור לבד לא חיישינין להך דאין הקדש פודה הקדש רק משום הממון וחיוב הטבל לא נתהווה רק ע"י הממון הדיוט שיש בו וזה תליא בהך מחלוקת בירוש' פ"ה דמעשרות ופ"א דחלה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ע"ש ולכך שפיר לדידן עיסה של מע"ש חייבת בחלה ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' תרומות פ"ה הי"ג גבי אם יכול להפריש ממע"ש שלא נפדה על פירות אחרות תרומה ור"ל אם הקדימו בכרי דאף דמחוייב בתרומה מ"מ אינו יכול להפריש ממנו ועל עצמו י"ל דתליא בהך דמבואר בירוש' תרומות פ"ג וחלה פ"ג היכא דאין יכול ממנו למקום אחר ממנו עליו מאי עי' תוס' בכורות דף י"ב ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב גבי תרומות חמץ דהוה כמו מן הפטור על החיוב כיון דמעצמו ג"כ לא וגם י"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דפ"ג דמע"ש אם לוקחין תרומה בכסף מעשר ועי' בירוש' חלה פ"א ה"ג דלמ"ד מע"ש כנכסיו דהיינו ממון הדיוט אף אם הקדימו בשבלים מ"מ חייב בת"ג ומוכח מכאן דלמ"ד ממון גבוה אף בשבלים ג"כ יש עליו שם ממון גבוה וכן מוכח בהך דב"מ דף צ' אף דעדיין אין עליו שם קודש לד' כמבואר בתוספ' ס' פ"ב דתרומות ועי' בתוס' יבמות דף ע"ג ע"א בד"ה משא"כ ודבריהם שם תמוהים ולמ"ש י"ל דנ"מ אם קרא שם תרומה בשבלים דמ"מ הם פטורים מן החלה ולא הוה כמו אם עשה עיסה מטבל דצריך להפריש חלה אף על התרומה שיפריש אח"כ וכמבואר בירוש' פ"א דחלה ועי' תוס' יומא דף ט' ע"ב וסוכה דף ל"ה ע"ב ע"ש ואף דיש על הטבל גם שם קודש כמבואר בירוש' פ"ה דמע"ש אך גדר לד' אינו ואכמ"ל: ע”כ השמטה.והנה י"ל דגבי חטאת גרע טפי דמלבד דצריך מן החולין צריך ג"כ שיהא חסרא ממונו כמש"כ לעיל לכך רק אם הקדישה מעוברת אז נקרא חסרא ממונו אבל אם אח"כ נתכפרה לא וכן בהך דכריתות דף כ"ו ע"ב גבי המפריש ב' סלעים ולקח ב' אלים כו' איך יוצא במה דמביא אותו ששוה י' לאשם שהוא חייב הא צריך להביא מן החולין וזה הוי ממעות הקדש ואף שהקדיש לצורך אשמו מ"מ כיון שלא קיים דבריו א"כ מה שצריך לשלם להקדש הקרן וחומש הוא מחמת דין מעילה ואיך יוצא בו וע"כ צ"ל דכיון דזה בא מכח הפרשתו ומחמת חיובו באשם שפיר יוצא בו וע' מעילה דף ט' ע"ב. עכ"פ גבי נזירות שפיר היה יוצא במנין אחד רק משום דכ"ז שלא השלים נזירות ראשונה לא חלה עליו נזירות שניה ולכך לא יצא במנין אחד ולכך אם נשאל על הראשונה מהני דמקרי עדיין שישנה הראשונה כמבואר בשבועות שם ולכך מהני שאלה וכן אם עבר על נדרו דע"ז נפסל לעדות ואח"כ נשאל יש לאמר דמהני שאלה דעי"ז יפקע הפסול וזהו כוונת הגמ' בשבועות שם דכפתוהו על העמוד לא מהני שאלה ואח"כ מדחה זה ור"ל משום דקי"ל דלאחר מלקות חוזר לכשרותו כמש"כ רבינו בפי"ז מהל' סנהדרין ובהל' עדות פי"ב דתיכף משלקה נתכשר ופליגי אי רק לאחר מלקות או גם בכפתוהו ורץ דנפטר ממלקות אי נתכשר ע"י זה וע' ירוש' סנהדרין פ"ד גבי יצא לזכות דאין מחזירין אותו לחוב דאמר שם יכול אם נזדכה בדינך כן נזדכה בדיני כו' ור"ל ג"כ לענין אי כשר לעדות וע' תוס' שבועות דף כ"ח ע"א בסה"ד דאף היכא דהוא סבור שאסור ועבר ע"ז מקרי אינו שב מידיעתו ובפסקי תוס' מו"ק פ"ב על הך דדף י"ב ע"ב גבי חומרתא דמדושא דק' מהך דעירובין דף ס"ט דמבואר שם דהוי מחלל שבת ותי' דכיון שהוא סבור שאסור יש עליו דין מומר לשבת אך באמת זה נ"מ אי הטעם דמומר הוא מחמת גזה"כ או הטעם דזה חמור וזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף ה' ע"ב ע"ש ובתוס' שם דף ק"א ע"ב דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ דחייב קרבן משום דיוה"כ חמירא ואף דבאמת קי"ל דמומר לשבת הוי מומר לכל התורה כולה אך זה כך דהיכא דהוחזק לעבור דאז הוי זה בגדר דין כמש"כ התוס' בכ"מ אז אין נ"מ אף דיוה"כ חמיר ליה אך בפעם אחת דהוי רק בגדר אינו שב שם י"ל דיוה"כ חמיר ליה והוי שב וע' חולין דף מ"א גבי התרו בו ותוס' שם דף י"ד ע"א ד"ה השוחט ושבת דף צ"ג ע"ב גבי הזיד באוכלין ותוס' זבחים דף ק"ח ע"ב. ויהי' ג"כ נ"מ למ"ד שבועות דף י"ג דלרבי גם כרת דיומא מכפר ואף במזיד אי הוי מומר לכה"ת וכן אם התרו בו דלוקה אי נשאר גם הכרת וע' כריתות דף כ"ו ע"א ונ"מ אי מכניסין אותו לכיפה דסנהדרין דף פ"א ע"ב אי מקרי מלקות של כריתות ואף דא"כ מ"ט לא מוקי דמשכחת כרת דיוה"כ דהתרו בו למלקות י"ל דכיון דקי"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שוב לא משכחת לה:אך נ"מ דאי נימא דמומר הוי משום שהדבר חמור אז אף אי נימא דכיפר עליה יוה"כ מ"מ הוי מומר ואי נימא דהוא בגדר דין לא וה"נ כאן היכא דעבר ואח"כ נשאל אי נתקן הפסול שלא עי"ז וכן בהך דחייבי כריתות שלקו אי עי"ז נפסלו לעדות ולפמש"כ רבינו בפה"מ פ"ג דמכות דרק עם התשובה אז נפטרו מידי כריתתן וזה ר"ל רש"י מכות דף י"ג ע"ב דגבי חייבי כריתות משמע שם דאף לאחר שלקו צריך תשובה וע"ש בבעה"מ ובמלחמות וראיה לזה דאל"כ למה הם נכנסים לכיפה כיון שלקו דנפקע הכרת וע"כ משום דכיון דשנה באותה עבירה דוקא כמבואר בגמ' שם לא הוי תשובה מעלייתא ע' ע"ז דף ז' ונשאר הכרת עליהם וי"ל דגם לעדות הם פסולים. עכ"פ כל היכא דעצם הדבר לא נשאר הוי כמי שאינו וכ"כ בזה לעיל דזה ר"ל בהך דהוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע דלא מסלקינן ליה ואף דגבי נשיא שנצטרע מבואר בהוריות דף י' דעי"ז נדחה מנשיאות אך כך דהנה שם דף ט' מבואר דגם נשיא שנצטרע כן וע"ש ברש"י:אך באמת כוונת הגמ' שם בדף ט' ר"ל אם נטהר מטומאת צרעתו דצריך ג"כ להביא קרבן עולה ויורד איך מביא ור"ל אי מה דנשיא נדחה מנשיאותו בשעה שהוא מצורע הוא בגדר פטור וא"כ לאחר שנתרפא הוי כמו מלך חדש וא"כ הוי כמי שנתחייב עד שלא נתמנה או זה רק דיחוי וכיון שעבר הדיחוי חוזר מנשיאותו כמו בתחלה ולא שייך גביה קרבן עולה ויורד וע' במש"כ רבינו בהל' כלה"מ פ"א הי"ג דאף אם נשברו דנפסלו אם התיכן ועשאן כלי אחר לא נסתלקה הקדושה וכ"כ בזה וע' בתו"כ צו פ' י"א פ' י"ח דלע"ל לא יהיו צריכין למשיחה אחרת דצורת הדבר קיימת לעולם וכמש"כ רבינו בס' מו"נ ח"ג. וע' בירוש' הוריות בפ"ב מה דמקשה שם דלא יטמא בצרעת ור"ל שלא יהי' בגדר מחו"כ כיון דאינו ראוי להביא קרבנות וכן מקשה שם דנימא דאשה תהא פטורה מקרבנות עולה ויורד כיון דאינה ראויה לאחת מהן דהיינו עדות. ובזה א"ש מה שהק' התוס' זבחים דף י"ז ע"א דל"ל קרא גבי יולדת ע"ש:והנה באמת מה דקאמר בהוריות דף ט' דלר' עקיבא משיח פטור מכולם ומבואר שם בע"ב דפר מביא אפי' לר"ע וא"כ צריך הוראה וגבי מרובה בגדים א"כ לא שייך זה וטעם דר"ע דאינו בעו"י משום דמביא עשירית האיפה וזה שייך גם במרובה בגדים וא"כ לר"ע פטור לגמרי ולר' שמעון דאמר שם הטעם דאין קרבנו שוה ליחידים וא"כ מרובה בגדים חייב על טומו"ק:והנה הירוש' ס"ל דהא דמבואר במשנה דף ט' דאין כהן משיח חייב על טומו"ק כ"ע ס"ל זה אך בגמ' דילן דף י"ב ע"ב מבואר להיפך וע' מס' פרה פי"ב מ"ד דנקט שם אין כ"ג חייב על טומו"ק וי"ל דאתיא כר"ע וקאי אמרובה בגדים וע' ירוש' ספ"א דשבועות מה דמקשה שם מ"ט לא נקט במשנה שם כהן משוח ואמר משום דפטור מקרבן על טומו"ק ובאמת נראה דהירוש' ספ"ב דהוריות דאמר שם כיני מתני' אלא שאין כ"ג חייב על טומו"ק דה' ר"ל דלא גרס כ"ג משוח כמו בגמ' דילן רק סתם כ"ג וקאי אמרובה בגדים וכר"ע וכן ר"ל במשנה דפרה הנ"ל:אך ק' א"כ לר"ש למה לא נקט שם דף י"ב ע"ב דלר"ש נ"מ בין מרובה בגדים לכהן משוח וצ"ל דחד טעמא הוא עם פר הבא על כל המצות וכן נ"מ להיפך דלר"ע במשוח שעבר חייב בקרבן עו"י דהוא אינו מביא עשירית האיפה ושוב א"צ הוראה כמו גבי אשם וא"כ מאי מקשה שם הגמ' דף ט' ע"ב השתא י"ל עבר ממשיחותו כו' הא נ"מ לטומו"ק דשם רק אם חטא מקודם וא"כ לפ"ז לר"ע כ"ג מצורע שפיר מביא הני קרבנות דכיון דאז עובר דהוי בעל מום ולדידיה משוח שעבר מביא קרבן עו"י וחייב על טומו"ק ולכך גמ' דילן בהוריות דף י"ב ע"ב מוקי ברייתא דאינו חייב על טומו"ק כר"ש ולא כר"ע חדא משום דמחייב ליה בפר וגם דלדידיה משוח שעבר חייב ע"ז. ובאמת ע' תוספ' מכות פ"ב מבואר דר"ש הוא דפליג על ר' יהודה וס"ל דמשוח מלחמה אינו מחזיר את הרוצח וזהו כחכמים דברייתא שם והך דכ"ג לא פורם לא כמו שמשמע מלשון רבינו בהל' כלה"מ פ"ה ה"ו ופ"א מהל' ביאמ"ק ה"י דמשום שהוא במקדש תמיד דהרי רבינו בהל' טומצ"ר פ"י ה"ו כ' דאפילו כ"ג שנצטרע משום דעשה דוחה ל"ת אף דשם אינו בבהמ"ק דהא הוא בע"מ וגם הולך בבגדי חול. ומדברי רבינו משמע דיש בזה ב' דינים דעל מתו אסור רק שהוא במקדש ואז אסור אף למטה לפרום ולכך ס"ל לר' יהודה שם דף י"ב ע"ב דאסור לפרום אף למטה משום דס"ל דאסור לצאת מן המקדש כלל כמבואר בסנהדרין דף י"ח וא"כ לפ"ז כ"ג מצורע על מתו גם לר"י יכול לקרוע למטה וע' מו"ק דף כ"ב ע"ב וסתם ובלא מת אז אסור לקרוע כלל ואף אם אינו במקדש ולכך כ' רבינו בהל' טומצ"ר דעשה דוחה ל"ת ובזה יש לבאר דברי הירוש' בסנהדרין פ"ב בזה. ולר"ש כיון דס"ל דדלות מביא ואינו מביא בדלי דלות וגבי מצורע הוא רק דלות אך לכא' י"ל דהא דממעט מקרבן עו"י הוא רק קרבן שמביא על מעשיו אבל לא במצורע אך מד' הירוש' מבואר להיפך:וכן יהיה נ"מ למה דפסקינן כמ"ד נזיר דף כ"ד ונדרים דף ל"ה וכ"מ וכן פסק רבינו בפ"י מהל' שגגות ה"ו דכל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידה מה ר"ל אי דבעלה צריך ליתן לה הקרבנות או דבעלה מקדישם והחיוב עליו ע' מש"כ בזה בפ"ט מהל' נזירות ה"ט באשת כ"ג ונשיא שהיא מצורעת או יולדת איך חייבת שאר קרבנות מעו"י ואיך מביא עליה אך לשי' רבינו דס"ל דלא קי"ל כלל כי הני ופסק רק כסתם משנה דחייבות גם עו"י וא"צ הוראה בזה כמו גבי אשם וכן מבואר בתוספ' רפ"א דשבועות וגם ס"ל דגם גבי נשיא בדיעבד אם עבר והעיד הוי עדות ולכך שייך בו קרבן שבועת העדות ואף דבפ"י מהל' שבועות פסק דפטור נ"מ כגון אם ידע לו עדות בשעה שהיה נשיא ואח"כ עבר אי מקרי תחלתו בפסלות וכ"כ בזה שם וזה תליא אם אינו בגדר זה כלל או רק דפטור וע' תוס' סוטה דף מ"א ע"ב ד"ה מצוה שאני דמשמע דאינו בזה הגדר כלל וע' בדברי רבינו פי"א מהל' גזילה גבי הך דהי"ג מצאן בשדה דחייב לחומרא ע"ש ברא"ש אי שייך בזה לאמר חומרא וע' זבחים דף י"ט ע"א מוכח דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה לא כמי שאינו בגדר זה רק כמו שמקיים גם זה וראיה דתפילין אינן חוצצות בבגדי כהונה וזהו נ"מ ג"כ בהא דהל' גזילה שם הי"ח גבי כהן שראה אבידה כו' ובהי"ט גבי אמר לו אביו אל תחזירנה ע"ש בלשון רבינו דבהי"ח משמע דאם נטמא מ"מ קיים העשה ובהי"ט דכיון דאינו מחויב כלל לשמוע לאביו שוב ליכא עשה כלל וע' תוס' חולין דף קמ"א וכ"כ בזה במק"א:אך מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ב ה"ג משמע דאם חלץ המלך ליבמתו לא מהני ונ"מ דאם אח"כ עבר מנשיאותו ג"כ א"י לחליץ לה וע' במש"כ בהל' ק"ש פ"ג ה"ב ופ"ד ה"ז דאם אח"כ נסתלק ממנו הפטור צריך לחזור ולקרא ולא מהני מה שקרא אז וע' פסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה ובמק"א אבאר זה:והנה במש"כ לעיל דהוי מחלוקת דתנאי אי דבר שהנתינה היא רק לטעם וריח אי הוא מקבל טומאה א"ש בזה הא דמנחות דף כ"א דאמר שם דעצים אין טעונין מלח משום דאינם מקבלים טומאה וע"ש בתוס' ד"ה יצא דר"ל בשל חולין דבשל קרבן גם עצים מקבלין טומאה וע' תוס' חגיגה דף כ"ג ע"ב דס"ל דלבונה של קרבן מקבלת טומאה מה"ת ועצים רק דרבנן ורבינו בהל' איסו"מ פ"ו מחלק דלבונה הבאה בפ"ע אף בקדשים אינה מקבלת טומאה מה"ת ובבאה עם המנחה מקבלת טומאה אגב המנחה כמש"כ בהל' פסוה"מ פי"ח עכ"פ לבונת חולין אינה מקבלת טומאה וא"כ איך אמר שם דף כ' דלבונה הבאה בפ"ע לכ"ע בעי מלח ואמאי הא לא מקבלא טומאה וצ"ל דזה אתיא כמ"ד דדבר שניתן לטעם וריח יש עליו שם אוכל לענין טומאה וע' מס' טבו"י פ"א וב"ב דף כ' ע"א גבי מלח דאינו מקבל טומאה:והנה גבי כרשינין פסק רבינו בהל' טומ"א פ"א דרק אם יחדן למאכל אדם אז מטמאין טומ"א ובזה א"ש מה דכתב רבינו בהל' מעש"ש פ"ב הי"ד דאם נטמאו בירוש' יפדו ויאכלו בחוץ ומבואר שם בירוש' דאם נטמא בגבולין לא יפדו ואמר שם הטעם משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ולכא' מה נ"מ וגם הא בגבולין גם בלא טומאה יכולין לפדות וגם מה ר"ל שם הך דאם עשה מהם עיסה ה"ז מותר ליכנס לירוש' ולהוציאם. אך כך דהנה בהל' תרומות פי"ב פסק רבינו דמותר לעשות מעשיהן בטומאה לבד השרייה והנה כ"כ לעיל דזה הוי מחלוקת אי גבי תרומה צריך שיהא עליהם שם פירות עד שלא קצרן וזה המחלוקת גבי המשמר פירותיו לעצים אי חייבין במעשר' כמבואר בירוש' פ"א דערלה ה"א ולענין טומ"א ודאי דדי אף אם חישב עליהן אח"כ אך זה מבואר בירוש' שביעית פ"ז דלכך מהני לגבי שביעית אם חישב לאחר לקיטה שלקטן לעצים ואח"כ חישב עליהם לאכילה משום דליקטן לכתחלה לאכילה יש בהן שביעית וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין והנה גבי תלתן אף דקי"ל דתרומתן מדרבנן כמבואר בירוש' ספי"א דתרומות מ"מ לענין טומ"א מבואר בתוספ' דעוקצין דלד"ה מטמא ובקיא מבואר שם דאינו מטמא טומ"א אף דחייב במעשר' כמבואר בירוש' ספ"ה דמעשר' עי' בירוש' חלה פ"ד דאמר שם מפני מה לא גזרו על הבקיא ובתוספ' ס' מעשר' מבואר דהוא זרעוני שדה:והנה בדברי רבינו מבואר כאן ה"ח דתלתן רוב בנ"א אוכלין אותו רק בגדר ירק וכשנתקשה אינו ראוי לאכילת אדם וע' תוס' סוכה דף ל"ה ע"א דהוא מן ירק ולכך הוי רק מדרבנן לתרומות והנה אף דבגמ' דילן בערובין דף כ"ח מבואר דתלתן שזרעו לירק בטלה דעתו אך רבינו לא פסק כן כמבואר כאן בה"ד גבי תמרות דאם זרען לירק ה"א חייבין וזהו כוונת הראב"ד ז"ל כאן ה"ח דכיון דס"ל לרבינו דרוב בנ"א אוכלין אותו בתחלה א"כ אף בזרע לזרע חייב ירקא כמו גבי שחלים וגרגר. וגבי תמרות לא פסק כן והך דערובין דף כ"ח הנ"ל מבואר בירוש' פ"ד דמעש' דזה אתיא כר' אליעזר דס"ל דאף בזרע לירק ירקא פטור וע' בחולין דף כ"ה ע"ב גבי שקדים המרים דאף דקודם גמר יכול לאכלם מ"מ פטורים ממעשר למ"ד זו"ז לפטור וכן פסק רבינו וע' ירוש' פ"א דמעש' ה"א דתמרה של תלתן עדיף מירק והוי אוכל לרבן גמליאל וע' ביצה דף י"ג ברש"י שם דתלתן נותנין בקדרה לטעם כשיתקשה ושם דף ג' ע"ב גבי חבילי תלתן ע"ש ברש"י נמצא שכשהוא רך אוכלין אותו ולכשיתקשה הוי בגדר תבלין וע' מש"כ רבינו לק' פי"א ה"ט דתלתן של תרומה מותר לחוץ בו שער מחמת שאינו ראוי לאכילה ור"ל כך דתרמן כשהיה רך ואח"כ נתקשה ולא פקע מהן שם תרומה כיון שהן ראויין ליתן טעם בקדרה אך מ"מ מותר לחוף בהם כהן וע' במעש"ש פ"ב במד"א שם חוץ מחפיפתה:והנה בב"ק דף פ"א ע"ב אמרינן שם דתלתן נ"מ בין זרע לזירין או לזרע דזירין צריך שיהא רך וגם פעמים זורעין אותו לבהמה והיכא דנעשה ונזרע בערוגות הוא לאדם אך י"ל דכמו דגבי שבת לדידן דפסקינן דלא כר"א רק בשזרעו לירק אז חייב ירק והנה בע"ז דף ז' ע"ב מוקמינן הך דר"א דמיירי שזרען בגינה אז ס"ל לר"א דמתעשר הכל ורבנן פליגי עליה ואז י"ל דס"ל לרבנן דאם זרען לירק מתעשרין ירק אבל בשדה לא וכע' דאמרינן בערובין דף כ"ח גבי חזיז דרק בשל גינה וכן גבי תלתן י"ל כה"ג דהא דזרע לירק מתעשר זרע וירק זה רק בגינה וגם י"ל להיפך דנ"מ לסתם דתלתן סתמא לאדם אך זה רק בשדה אבל בגנה יש לראות אם עשאן ערוגות כמבואר בב"ק הנ"ל וע' הל' כלאים פ"ב ה"ט דמשמע שם דצריך ראיה שהוא לאוכל אדם אך י"ל דשם גבי כלאים עיקר הטעם משום מראית העין כמבואר בירוש' שם ובדברי רבינו שם לכך צריך שיהא ניכר שהוא לאוכל אדם. ובאמת עיקר המחלוקת דרבינו והר"א ז"ל גבי תלתן הוא איך הוא סתם זריעתו אי לזרע או לירק דהר"א ז"ל ס"ל דסתמא הוא לירק וע' תוספתא שביעית פ"ב ובירוש' שם פ"ב ובהל' מעשר' פ"א ה"י גבי פול המצרי ע"ש בהשגות סתמא מאי אם לזרע או לירק. ובאמת הא דחזיז של תבואה פטור ממעשר' כמבואר בערובין דף כ"ח י"ל משום דהוי הפקר וכע' דמבואר ס' ב"ק וע' ירוש' פ"א דדמאי דמבואר שם דהא דאמרינן דגבי סיאה ואיזוב דרק בחצר המשמרת פירותיה ע' נדה דף נ"א ע"א בתוס' וכאן ה"ב הוא דאל"כ הוי הפקר וכן פירש"י בנדה שם אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דאז הוא מסתמא לאדם וע' תוס' נדה שם ע"ב ד"ה התיאה. עכ"פ גבי תלתן מסתמא לאדם רק כיון דאוכלין אותו כשהוא רך הוי כמו ירק ולכך למעשר' לא הוי רק מדרבנן אבל לטומ"א שפיר מטמא אף בסתם וכמבואר בתוספ' וגבי גנה אז יש נ"מ בין אם עשאן ערוגות או לא ויהי' נ"מ ג"כ כגון אם עלו מאליהם ע' ב"ק דף פ"א דלא גרסינן שם כמו במשנה וכ"כ בזה בהל' כלאים ולענין כרשינים זה תליא במחשבת האדם וע' חולין דף ז' דעושין טחינין מכרשינין למאכל אדם וזה צריך תקון כמו מיתנק לגבי עולשין וע' תוספתא תרומות פ"י דקטניות של תרומה אסור לעשותן טחינין וכרשינין מותר אך אם עושין מהם עיסה אז לא הוי ראוי לאדם רק ע"י הדחק ולכך אף דקי"ל יש מחיצה לקלוט ופירות שנכנסו לירוש' אין מועיל בהם פדיון בחוץ מ"מ בעיסת כרשינין מותר להוציאה לחוץ לירוש' ולפדותה:והנה כ"כ לעיל דלכך גבי שבת של תרומה שנתנה בקדרה שהיא מותרת משום שהמעשה שעשה בהם מפקיע מסתמא דלקמח ושוב בטיל מהם שם תרומה ולכך פסקינן ג"כ גבי כרשיני תרומה דמותר לטמאותן דכיון שמטמא אותן הרי חזינן שעושה בהם מעשה שלא יהא לאוכל אדם רק לבהמה וא"כ ממילא פקעה מהם התרומה ולכך מותר ג"כ להאכילה לבהמה ובזה א"ש מה דרבינו פסק גבי מעש"ש דרק אם נטמא בפנים אז יפדו ויאכלו בחוץ ולא בגבולים וע"כ צ"ל דאח"כ הכניסן לפנים דאל"כ הא בגבולין אף בלא נטמא יכול לפדותן אך אפשר לאמר כגון שבתחלה היו בפנים ורק לעיסה של כרשינין דמעש"ש לא אמרינן מחיצה להקלט אבל לכרשינין עצמן שפיר אמרינן מחיצו לקלוט ואם הוציאן לחוץ אין יכולים לפדותן אף כשנטמא והטעם דכיון דכרשינין אינן מטמאין טומ"א רק אם חישב עליהם לאדם וזה רק במקום שראויים למאכל אדם וכע' דס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ב דגבי חטים שבגללי בקר בעודן ברעי לא מהני עליהן מחשבה וכמו מחשבת חייב בנדה דף נ' ע"ב דלא הוי מחשבה ולכך בגבולין דשם אינן ראויין לאכילה אינן מטמאין טומ"א ואף דכיון דאמרינן דהם מעש"ש שוב ע"כ יש עליהן שם מאכל אדם וע' ירוש' שביעית פ"ז ונדרים פ"ו דבשביעית חל על עולשין שם אוכל אדם לטמא טומ"א וכהא דבכורות דף י' ע"א דאמרינן אסורו חשובו וע' חולין דף פ"ז ע"ב דגבי דם ג"כ אמרינן איסורו חשובו וכן מבואר בב"ב דף צ"ז דאמרינן גבי שמרים של מעש"ש לענין הכשר דאיסורו חישובו מ"מ כיון דחוץ לירושלים א"א לאוכלן מקרי לא חזי לאכילה לענין טומאה ולכך א"א לפדותן אלא בנטמאו בפנים דשם שפיר חל עליהם שם טומאה וכמו גבי חלה ע' תוס' קדושין דף נ"ג ע"ב וע' זבחים דף ק"ה גבי מחוסר קריבה ומנחות דף נ"ז וכ"מ וכע"ז י"ל גבי הך דחולין דף כ"ה בגולמי כלי מתכות אינם מקבלים טומאה:והנה אף דמבואר בסוכה דף כ"א ע"ב דשפודין של ברזל מקבלין טומאה וע"ש דף י"ד ע"ב מ"מ גבי כ"ש דקי"ל דעבודתן מחנכתן כמבואר בשבועות דף ט"ו וע' מנחות דף מ"ט ע"א אין מחנכין את המנורה כו' א"כ לפ"ז שפוד של ברזל המבואר בע"ז דף מ"ג קודם שנתחנך חסר ממנו דבר להשלים עליו שם כלי ושוב יש עליו שם גולמי כלי מתכת ואינן מקבלין טומאה אך זה רק בלילה הראשון ואח"כ נתחנך וזה ר"ל מש"כ בח"א בהל' חנוכה על הך דפסיקתא ע"ש ור"ל דאף דמבואר דגבי מנורה אמרינן תמיד אפי' בטומאה כמבואר בתו"כ פ' אמור זה רק מצות הדלקת המנורה אבל מכשירין לא וכמו לענין שבת דלא דחי מכשירין אף אם נפל המזבח בשבת כמבואר בירוש' פ"ו דפסחים ובמכילתא פ' ויקהל וע' ערובין דף ק"ב גבי כנור ורק משום דהוי שם רק שבות כמבואר שם דף ק"ה והטעם ע"ש ברש"י ד"ה קשירה דדייק שם במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא ר"ל משום דבמקדש לא שייך הגזעה דהא קי"ל בזבחים דף פ"ח דאין מתקנין כ"ש ובירוש' פ"ז דשבת דלא היה בו קשר וע"ש בגמ' דף ע"ד ע"ב וכן מבואר שם דף צ"ח ע"ב דאסור לעשות הקרש מדנסרי וע"ש דף ק"ב ע"ב דאם נקב נקב בקרש מותר להתיך לתוכו אבר ובתוס' שבועות דף י"א ע"א דהק' ממכחשת איך תקנו אותה ובפס' תוס' ערכין דף י' ע"ש וע' תוספ' ס' ערובין דרק פעם אחת מותר לקשור נימא בכנור ולתקנה עי"ז ולא אם חזר ונפסקה:וכה"ג מבואר בירוש' פ"א דמגילה הי"א גבי רצועות של תפלין דלתקן פעם שניה גרע ע' מס' סופרים פ"ד בזה. עכ"פ שבת לא דחי תקון הכלי וה"ה דטומאה ג"כ לא דחי וכיון דאז היתה הדלקת המנורה עושה ב' פעולות אחת מצות ההדלקה והב' דעי"ז נתחנכה המנורה לעבודה כע' דמבואר בירוש' פ"ג דיומא דעבודתן וקדושתן באין כאחת וע' שבועות דף ט"ו ע"א וכ"מ ובאמת לפ"מ דקי"ל בזבחים דף ז' וכ"מ דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן א"כ נמצא דהשחיטה עושה ב' פעולות. א' דעי"ז נעשה הקרבן והב' שחיטת הקרבן וכן גבי פסח ג"כ כיון דקי"ל דיכולין למשוך ממנו עד זמן שחיטה וא"כ איך דחי שבת וטומאה דזה ג"כ הוי גדר מכשיר וצ"ל דכיון דעיקר הדבר הוא כן הוי כמו מכשירין שא"א לעשותן דדחי ול"ד לנפל דזה רק סיבה וע' ירוש' פ"ד דיומא מה דמק' על הקטר חלבים דדבר שאינו מעכב דוחה ואמר שם משום דהמצוה הוא כן והא דאינו מעכב לא הוי כמו שהוקטר רק דיצא ידי קרבן:והנה ע' פסחים דף ס"ט ע"א לשי' התוס' שם ד"ה אם דהקטרת אימורין הוי גדר מכשירין והוא תמוה דמה שייך עליהם שם מכשירין הא אינן מעכבין כלל ואינו מתיר דהקטרת אימורין אינה מעכבת וע' פסחים דף נ"ט ע"ב יכול יהא כהנים רשאים כו' ואם ר"ל דזה הוי בגדר מתיר או דאסורין קודם לכם וע"ש דף ע"ז ע"ב דמשמע ג"כ דהוי בגדר מתיר ותוס' מנחות דף כ"ו ע"ב ד"ה קומץ משמע ג"כ דאימורין מקרי מתירין ושם דף כ' מבואר ג"כ דלא מקרי מתיר וכן כ' התוס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה והלבונה דלא הוי מתיר ובמש"כ התוס' שם רפ"א דלכתחלה גבי הקטרה בעי ג"כ גדר לשמה ונ"מ ג"כ אי גם שם צריך להמתין לכתחלה עד שישלה האור ברובו וע' ספרי פ' קרח פ' קי"ח דאינו נרצה עד שישרוף באש וכן מבואר שם פס' קמ"ג וי"ל דזה הכוונה מה דמבואר במעילה דף י' דבעי להפוכי בצנורא אך י"ל דכיון דהעלן על המזבח שוב נעשו לחמן של מזבח והוי כמו שנאבדו האמורים דאז יכול לאכול וכ"כ בזה בהל' מא"ס:ובאמת נ' דהא דאמר בזבחים דף מ"ו ע"ב לשם ריח ר"ל זה דהוי מתיר וא"כ אם צלאן בחוץ דאז הוי רק משום ההקטרה לא משום מתיר שוב יכול לאכול תיכף הבשר ובאמת נ' ג"כ דאף דאסור לאכול בשר עד שיקטירו האימורים מ"מ בזה די רק אם הקטיר כזית וא"צ כל האימורים וכמו גבי דם ובזה י"ל מה דהקשו בתוס' זבחים דף ל"ו ע"א גבי להוציא אך באמת נ"ל דכוונת הגמ' פסחים דף ס"ט הנ"ל קאי אהפשט דקי"ל דדחי שבת ע"ש דף ס"ה ע"ב ושבת דף קט"ז ע"ב ועיקר הטעם הוא משום הקטרת אימורין כמבו' בשבת שם ומה דאמר בגמ' שמא ימצא זבח פסול ר"ל דע"י ההפשט נוכל לראות שלא יהא טריפה כע' דאמרינן בביצה דף כ"ה ולכך י"ל דדחי שבת ולא משום מובחר המבואר בירוש' רפ"ו דפסחים ואמר דלזה א"צ לחוש דהרי שחיטה ג"כ לפמש"כ גבי פסח וק"צ הוי בגדר מכשיר ולא חיישינן שמא הוא פסול וע' ירוש' ספ"ו דפסחים דלכך לא מקרי פסול הגוף משום דיכולין לימשך:ולפמש"כ דהאימורין נקראים ג"כ גדר מתיר לכתחלה וצריך להמתין מלאכול עד שישלה האור ברובו וע' מנחות דף נ"ז גבי חימצה בראשו של מזבח ע"ש בתוס' י"ל דלכך מבואר בירוש' פ"ב דשבת דהקטרת האימורין הוי כמבשל. משום דמועיל להתיר הבשר אך באמת הא הקטרה די בכזית ובישול בשבת אינו חייב רק בכגרוגרת משא"כ הבערה חייב בכ"ש. עכ"פ מכשירין לא דחי שבת וה"ה טומאה ולכך היה צריך רק שפוד שאין עליו עדיין שם כלי גמור ובזה מבואר ג"כ דברי הירוש' ספ"ג דחגיגה במד"א שם לא חיפוי שעומד מחמתו ואח"כ אמר ר' לא למלאכתו אינו עומד מחמתו וגבי שלחן אמר זה שמש כלי במקדש ור"ל כך דהנה רבינו בפה"מ בספט"ז דמס' כלים ס"ל וכן בפי"א שם ובפכ"ו מ"ו גבי חיפה משקלות דהחיפוי מבטל הבית קבול אך זה רק היכא דהוא עשוי לשמש את הכלים ואינו דבר בפ"ע דאז אינו טמא רק מחמת בית קיבול וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ב מהל' כלים ה"ה גבי שפופרת וכן ס"ל לרבינו שם בפ"ד ה"ג דהיכא דיש בית קיבול טמא אף אם אינו כלי בפ"ע רק משמש כלי:והנה השלחן הוי רק משמש לחם הפנים וכן למקדש וע' ירוש' פ"ז דשבת גבי דולפקי וא"כ הציפוי מבטל הבית קיבול שלה אף אם נימא דהוי כמו בית קיבול וגם השלחן היה עשוי לצורך הבזיכין ע' מנחות דף צ"ו ע"א אי שלחן מקדש או הבזיכין וע"ש דף פ"ז ע"ב וכן אם נימא דמקדש שאין בו שלחן מעכב את הקרבנות כמבו' בירוש' פ"ד דשקלים וכ"כ בזה בח"א וא"כ נמצא דמקרי רק גדר משמש כלי. זה ר"ל הירוש' שם ותי' דזה רק דאמרינן דמבטל היכא דבלא הצפוי היה על השלחן שם כלי וא"כ הציפוי מבטל משא"כ כאן דכיון דקי"ל דכ"ש של עץ פסול וא"כ אין על השלחן ועל המזבח שם כלי כלל בלא ציפוי ולכך הציפוי עושה אותם כלי ובזה יש לבאר דברי הגמ' חגיגה דף כ"ו ע"ב לשי' רבינו ובמק"א אבאר זה. וע' פה"מ כלים פ' ט"ו גבי נבלי בני לוי ע"ש. עכ"פ י"ל דבגבולין אינו מקבל טומאה גבי מעש"ש וע' חולין דף ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו וזבחים דף פ"ב ע"ב גבי דם חטאת:אך י"ל דכיון דאם נימא דיש להם פדיון שוב הם ראויים לאכילה וא"כ מטמאין טומ"א וא"כ נמצא הפדיון גורם שתהא טומאה והטומאה גורמת שיהא פדיון וכמו הך דכלי שרת המבואר בירוש' יומא פ"ד כאחת הם קדושין ומתקדשין וע' רש"י סוכה דף ל"א ע"א דלכך גבי סוכה שייך תקנת השבים משום דהמצוה מחשיבתו להיות בנין קבוע ואף דאם נימא דליכא תקנת השבים אז ממילא פסולה למצוה ושוב ליכא קביעות הרי חזינן דזו פועלת לזו וזו פועלת לזו וע' תוס' כתובות דף י"א גבי גרות וזכות דבאין כאחת וע' בד' רבינו בהל' מעה"ק פ"ח ה"ט דדם החטאת שניתז על בגד טמא א"נ כבוס ואף דהא קי"ל דאין דם קדשים נטמא כמבואר ספ"א מהל' פסוה"מ וצ"ל משום דאם נימא דטעון כבוס שוב נפסל ושפיר מקבל טומאה וכ"מ כזה. וזהו כוונת הירוש' מעש"ש פ"ב סה"ה במד"א אמר ר' ירמיה והן נוטי נוטומי ור"ל דהם מביאין שיהא טמא ולכך א"א לפדות וע' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ד"ה פרה בסה"ד דלא תהא עומדות לשרוף מחמת הטומאה ע"ש. עכ"פ גבי כרשינין ע"י תקון הן ראויין לאכילת אדם אבל לא דרך עיסה ולכך לטומ"א בעי מחשבה ע' ערובין דף כ"ח ע"ב גבי קור ותוס' יומא דף פ"א ע"ב גבי פלפלין. ולמעשר' אי זרען לאדם או סתם חייבין ואי זרען לבהמה ולאחר הקצירה חישב עליהן לאדם זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בתוספ' דעוקצין הנ"ל אי חייבין במעשר' דפליגי בזה ובירוש' פ"א דערלה גבי הנוטע לעצים אי הפירות חייבין במעש' וכמש"כ וכמו גבי ענבי הדס דאף דמבואר בירוש' פ"א דמעש' ה"ב דחייבין במעש' מ"מ גבי ערלה הוי מחלוקת בירוש' פ"א דערלה והנה שם מביא ראיה מהך דהמקיים מלאה של כרוב לזרע דבטלה דעתו וחייב על ירקן אבל קלחים יחידים לא בטלה דעתו ופטור מן המעש' אף אם לקטן ירק הרי חזינן דגבי מעש' לא אזלינן בתר מחשבת לקיטה וע' בירוש' מעש' פ"א ה"ב גבי כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל ובספ"ג דכלאים גבי מקיים קלח של כרוב לזריעה. אך נ"מ אי יהי' צריך לעשות מעשה לשנות זריעתה:והנה גבי ערלה ס"ל לרבנן דלא מהני אם חישב עליהן לסייג ולקורות רק אם שינה סדר הנטיעה אך רבינו לא הביא זה. וע' נדה דף נ' ע"א בתוס' ד"ה עולשין ובמה דפליגי בירוש' חלה פ"א ה"ט גבי עיסת כלבים אי צריך דוקא לעשות מעשה כגון לערוב בה מורסן או לעשותה למודים ולחד מ"ד די במחשבה לחודה וע' זבחים דף צ"ד ע"א גבי בגד שחישב עליו לצורה או עוצבא שחישב עליה לקצעה ובאמת הנ"מ שם בין ב' הלשונות דשם משום דבגד שחישב עליו לצורה אין בו טומאה כלל כמבואר במשנה פכ"ד דכלים וכן פסק רבינו בפכ"ז מהל' כלים ושם לא מהני מחשבה. וע' מש"כ רבינו בפכ"ב ה"ז. משא"כ בחשב עליה לקצעה דשם לא הופקעה מתורת טומאה לגמרי שפיר מהני מחשבה וע' תוס' שבת דף מ"ט ע"ב גבי עורות ותוס' חולין דף נ"ה ע"א:והנה כאן גבי זריעה אי צריך לשנות וכן גבי חלה י"ל דתליא בהך מחלוקת דר' יוחנן ור"ל בחלה פ"ג ומעש' פ"ה אי מרוח וגלגול מהני מאליו או שלא מדעתו ולכך גבי אילן ס"ל לרבנן דלא גרע מעלה מאליו וכע' דאמרינן בסוטה דף מ"ג ע"ב וא"כ לפ"ז לפ"מ דקי"ל דהא דעולה מאליו חייב רק ברה"י אבל בר"ה פטור דצריך או שיהא הוא הנוטע או שיהא חייב לו וא"כ העולה מאליו בר"ה פטור. והנה בירוש' שם מבואר דהנוטע לעצים הוי פירותיו הפקר לכך לא הביא זה רבינו בהל' מעש"ש פ"י. וא"כ גבי זריעת כרשינין למעש' לא שייך זה. אך באמת מה דאמרינן בירוש' דצריך לשנות סדר נטיעתן זה רק היכא דנטע לסייג דבר שאינו ראוי לזה אז צריך לעשות לרבנן היכר אבל בל"ז א"צ וא"כ לפ"ז גם בזרעים כן. היכא דסתמא בין לזה בין לזה אז א"צ לשנות אבל היכא דסתמא עומד לזרע או לירק או לבהמה או לאדם אז צריך לשנות וכמו הך דב"ק דף פ"א ע"א:ובאמת יש ג"כ נ"מ דהיכא דע"י המחשבה יתבטל ממנו הדין לגמרי אז לא מהני אבל אם יהיה רק נ"מ בין זרע לירק אז שפיר מהני אף בלא מעשה וכה"ג מחלק בירוש' כאן בערלה פ"א ה"א דלכך גבי כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור משום דעכ"פ נשאר לה דין מעש' לגבי זרע שיש לה גורן אחרת וכמבואר בירוש' ספ"ג דכלאים שהיא וזרעה נאכלין משא"כ היכא דעי"ז נתבטל לגמרי אז צריך מעשה. וכה"ג מחלק הירוש' בכתובות פ"ד ה"א גבי קנס דהיכא דאי נימא דאזלינן בתר בסוף אין לה קנס כלל לא אזלינן אבל אי יהי' רק נ"מ למי שייך אז שפיר אזלינן. וע' מש"כ בזה בח"א הל' נערה פ"ב הט"ז ובח"ב הל' נזירות גבי טומאת התהום ובהך דב"מ דף מ"ט ע"ב גבי אונאה וכ"מ. אך אם נימא דגבי ירק הוי רק דרבנן אף בהני שיכול לזרוע אותם לזרע שוב גם בזה לא מהני מחשבה דמה"ת נפקע לגמרי וע' ירוש' פ"ב דשביעית ה"ה גבי פול המצרי ובד' רבינו הל' מעש"ש פ"ב ה"י ובהשגות שם ושם אבאר זה:

9 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה לא צריכא דעבר ושקלי׳ מכאן קשה לפי׳ ריב״א וכו׳, קושי׳ התוס׳ קשה להולמה, דהקשה לדעת הריב״א דהלאו לעולם נדחה ולא נשאר רק עשה, לעולם צריכין קרא דתשלח להורות דכאן ילקה אם עבר ולקחה לטהרת מצורע, והוא פלאי דסכ״ס אין זה יותר מעשה דתשלח ואיך נלקה אעשה אפילו כתיבא כמה פעמים, וצ״ע ודו״ק.

9 פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שאין בה מלקות. עי' בתומים סק"א שכ' נראה דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דאין לוקין עליו מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק לחומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה כו' אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל דאין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה בזו לא נפסל מה"ת כו' ע"ש ובנה"מ. גם בס' בר"י אות ט' כ' בעבר על לאו שאין בו מעשה לכאורה יש מקום לצדד דאף לדעת הרמב"ם פסול מדאוריית' וכן צידד מהרימ"ט א"ה סימן כ"ג והרב כנה"ג הגב"י אות ט"ו וכ"כ בביאור מהר"ר אורי כ"י דמשמע מדברי הד"מ דלאו שאין בו מעשה פסול מדאוריית' אמנם נראה דעיקרן של דברים דלדעת הרמב"ם אינו פסול מה"ת רק מדרבנן וכן נראה הסכמת מהרימ"ט וכן בדין כיון דהרי"ף בתשו' כ' בהדי' דלא מפסיל על לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו חוץ מנשבע כו'. מסתמ' הכי הוא דעת הרמב"ם וכן הסכימו להלכה הרב כנה"ג עצמו בתשו' שבס' עדות ביעקב עי' י"ז והרב הב"י שם סי' י"ח וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח ע"ש. וע' בתשו' בית שמואל אחרון סי' י"ז בענין הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה העשה במקום ל"ת ועשה אי פסול לעדות מדאוריית' או רק מדרבנן וכ' דזה תלוי בפלוגת' שדעת התוס' בחולין דף קמ"א בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אין חייב מלקות דהלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק עשה ולפ"ז כיון דאין בו מלקות פסול רק מדרבנן אבל דעת המל"מ פ"א מה' שופר באם יש עשה אלים הל"ת ולא דחו אף הל"ת לחוד וחייב מלקות א"כ פסול מדאוריית' והאריך שם להוכיח שגם דעת רש"י ז"ל כהריב"א וא"כ להלכה יש לפסוק דאינו פסול רק מדרבנן עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דהמל"מ פ"א מה' שופר דעתו דלא כהריב"א תמיהני דלא נמצא שם כן רק שמסתפק בדבר יעו"ש ויותר היה לו להביא דברי הרמב"ם פ"ג מה' נדרים דין ו' שכתב כיצד חלות הנדרים על דבר מצוה האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות כו' ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכ' הרא"ה בס' החינוך פ' יתרו סי' ל"ב הא דלא אמרי' בזה אתי עשו ודחי ל"ת משום דבנדרים איכא ל"ת ועשה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש הרי מבואר דס"ל להרמב"ם דלא כהריב"א הנ"ל וע' בזה בשעה"מ שם ובתשו' נו"ב חח"מ ס"ס ת"ל ובתשו' שלמה חא"ח סי' ט"ו מה שהאריכו בדברי ריב"א הנ"ל ובעיקר הדין לענין עדות נראה לע"ד לכאורה דבכה"ג כשר לעדות אף מדרבנן משום דסובר מצוה קעביד דוגמת מ"ש לקמן סעיף ד' וצ"ע וע' עוד בתשובת ב"ש אחרון שם סי' כ' שפלפל בדברי האו"ת הנ"ל בענין אם עבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובענין לאו הניתק לעשה ע"ש. וע' בנה"מ שכ' דאם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי ע"ש וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח והביאו בס' בר"י אות יו"ד דלא אשכחן בשום דוכת' שהמונע מן עשיית סוכה או לילב שיפסל אפילו מדרבנן ע"ש:

31 ציון לנפש חיה על שבת פתח ↗

שם רבא אמר א"ק הוא לבדו וכו' דאתיא בק"ו. כבר הקשו התוס' בסוף ד"ה ולא וכו' דמה חסר לו לרבא בתירוצו של רב אשי דלכך אין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דהוה ליה עשה ול"ת כיון דרבא אית ליה דיו"ט עשה ול"ת מדהוצרך לק"ו. ונדחק ר"י לתרץ דבאמת לא קבע רבא דבריו על שריפת קדשים רק הש"ס קבעו כאן. ולדידי נראה משום דכבר הביאו התוס' בחולין דף קמ"א ע"ב בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כבר ליכא מלקות שהלאו נדחה על ידי העשה ולא נשאר רק העשה. וא"כ לא היה יכול רבא לשנויי תירוצא דרב אשי דא"כ ליכא מלקות בשריפת קדשים וכבר כתבתי לעיל בשם הג"ה של משנה למלך דדוקא באיסור לאו שיש בה מלקות עבדו הרחקה אבל בדבר שאין בה מלקות לא עבדו הרחקה. וכשם שלא גזרו על איסור הנאה בתרומה שנטמאה אטו קדשים כיון דליכא בהנאת קדשים מלקות וכמוש"ל ה"נ אי אפשר לגזור שריפת תרומה ביו"ט אטו קדשים דהא גם בקדשים ליכא מלקות ולכך תירצו דבי חזקי' ואביי ורבא כל א' מקרא מיוחד מפורש לאסור שריפת קדשים וא"כ אהדרי' לאיסורא קמא ונשאר לאו דלא תעשה מלאכה והוה לאו שיש בו. מלקות. משא"כ אי הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת א"כ לית ביה מלקות ואף שיספיק תירוץ זה על שריפת קדשים אבל לא יספיק תירוץ זה על איסור שריפת תרומה ביו"ט:

37 חולין פתח ↗

אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל? אַאִמָּם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַבֵּיצָה, וּבֵיצָה כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבָּא – דַּעְתֵּיהּ עֲלֵיהּ.

1 לא צריכא דעבר ושקליה דלאו עבריה כו' - מכאן קשה לפי' ריב"א בפ' אלו עוברין פסחים דף מז: דאמר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בהו דם צפור והקשה והא יום טוב עשה ולא תעשה הוא ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלה איכא עשה ולא תעשה וצריך לומר לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי:

2 אי כרבנן משלח ואינו לוקה - הוה מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הילכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן:

3 אי הכי אמאי אסורות משום גזל - מפורש בסוף השואל ב"מ דף קב.:

9 יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

אסור וכו'. ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הנה נראה ברור דרבינו חולק אדברי ריב"א שהביאו התוס' בסוף חולין דלא לקי וכבר עשיתי סמוכות לדעת רבינו מהסוגיות וכמ"ש בחידושי להל' שופר פ"א קחנו משם ושוב אחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו בהל' נדרים פ"ג סוף ה"ו דהרגיש מהסוגיות כמו שהרגשנו והוא מפרק לה ע"פ מ"ש התוס' שם במציעא יעו"ש מה שהקשה שם ותירץ דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר כן לקושיא דידן אלו דבריו. והרואה יראה דלמה שהקשה מדף ל"ב צריך לתרץ לדבריו דעדיפא מינה מתרץ וכו' דליכא שם ותו וכמ"ש בדף ל' יעו"ש אמנם מה יענה למה שהוספתי אני הדיוט להקשות מש"ס דחולין יעו"ש דשם לא שייך לתרץ דעדיפא מינה משני חדא דרב כהנא דתירץ תחילה לא צריכא דעבר ושקלה לאם נדחה בהניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וכו' ותו לר"י וכו' ובא מר בר רב אשי ותירץ בכגון שנטלה ע"מ לשלח וכו' ולמה לן כל הני דוחקי כיון דלדעת ריב"א לא קשה דנימא דאתא קרא למלקות ועוד דהאי תירוץ אחרון דמר בר רב אשי לא הונח אלא במ"ש מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה וכו' וזה ניחא למ"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה ברם למאן דשרי בימי חלוטו בתשמיש המטה יעו"ש במועד קטן דף ו' לא שייך לומר הך תירוץ וא"כ עדיפא מינה הוא לתרץ דאתא קרא למלקות וחזרה קושיא לדוכתא גם מה שתירץ עוד וז"ל ועוד אפשר לתרץ דתלמודא לאו אקרא פריך וכו' אלא התנא דברייתא וכו'. ולענ"ד לא ניתן ליאמר דכיון דידע המקשן דקרא אתא למלקות מאי מקשה לתנא דברייתא אימא דהיא היא מ"ש התנא וכמ"ש דמשו"ה אצטריך קרא אף דלכתחילה לא צריך קרא אלא ללמד דאי עבר דללקיה. וע"פ האמור אין מקום למ"ש עוד דמדברי רבינו בהל' שחיטה אין ראיה דס"ל דלא כריב"א דשאני התם דכתיב תשלח אפי' לדבר מצוה אלו דבריו ז"ל וכי רבינו עשה גמ' חדשה דלפי דבריו אין זו כוונת הש"ס דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה וללקי דא"כ מה מקום להקושיא אלא טעמא וכו' מאי קושיא אימא דאתא קרא למלקות אלא ודאי גם בעלמא אי עבר מכח העשה עשה ול"ת לקי ומשו"ה שפיר קא מותיב טעמא וכו' נמצא רבינו ס"ל דלא כריב"א וק"ל. ומה שהיה נראה לכאורה שהתוס' בקדושין דף ל"ד ד"ה מעקה חלוקין על ריב"א ליתא אלא יש לכוונם עם ריב"א במה שכתבתי שם בהל' שופר לאפוקי ממה שראיתי כעת להרב דברי אמת קונטרס ז' דף נ"ח שעשאם חלוקים עם ריב"א וכן הרב בשער המלך הל' נדרים פ"ג יעו"ש דליתא ולפ"ז שכתבנו שם דאפשר לכוון דבריהם עם ריב"א אין מקום למ"ש הרב דברי אמת שם וז"ל וא"ת מה יענה ריב"א על קושית התוספות שהקשו משריפת קדשים וכו' יעו"ש דהא שוין נינהו ריב"א עם התוס' דקדושין דודאי לכתחילה לא יעבור דהוי הלאו אלים ומשו"ה גם האשה אינה יכולה לשרוף קדשים אלא דאם עבר לא לקי וכמ"ש ריב"א אך לרבינו פ"ז דנזיר הט"ו יעו"ש לא קשה במה שהקשו התוס' משריפת קדשים משום דרבינו סובר דהנשים איתנהו בכל מצות עשה שהזמן גרמא דאיכא בהו לאו דלא כדעת התוס' וכמ"ש הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך וכמ"ש הרב דברי אמת גם בר מן דין יש לחלק דעד כאן לא כתב רבינו בנזיר דאתי עשה דתגלחת ודחי לא תעשה דנזירות משום דעשה דנזירות ליתי כלל בנדון זה וכבר חולל קדושתו משא"כ בשריפת קדשים דהא מיהא איכא עשה לגברי אלא דהנשים לא שייכי בעשה זה ולא חשיב כליתי לעשה כלל ודע דבהאי כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה כתבו התוס' בעירובין דף ק' ד"ה מתן ד' דלא נאמר זה אלא כגון כלאים בציצית דאינו בא ע"י פשיעה אבל היכא דבא ע"י פשיעה כגון עירוב דמים דמידו היתה זאת וכיוצא דלאו מאליו בא אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותמה עליהם מהרש"ש הביאו בשער המלך שם ממ"ש בזבחים דף צ"ז ת"ר כל אשר יגע בבשרה להיות כמוה שאם פסולה תפסל ופריך עלה וליתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני וכו' ולפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אחר אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והרי זה דומה לההיא שנתערבו מתן ד' במתן אחד והרב המחבר תירץ בחילוק היכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה להיכא דהעשה והלא תעשה באים בבת אחת אחר הפשיעה והיכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה כגון בעירוב דמים דקודם הפשיעה כבר חל לא תעשה דבל תוסיף יעו"ש בטוב טעם. ולענ"ד איננו שוה תירוץ זה דא"כ בנותר דתני מתני' בפסחים דף פ"ג העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז וכו' שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו"ט ונותר הוא כמו שפי' רש"י בשר פסח שנתרשלו באכילתו וניתותר והקשו עליו בש"ס ואמאי ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא האי נותר הוא בפשיעה וכשמקיים העשה כבר חל הלא תעשה דמלאכת יו"ט מקדם וודאי הך קושיא היא לכולה מתני' גם קשה מסוגיית ביצה דף ח' ע"ב דאמר ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וכו' והאי עשה דכסוי אתי אחר דחל לא תעשה דמלאכת יו"ט והוא בפשיעה דשחט ביו"ט והוה ליה לשחוט מאתמול אלא ודאי ליתי לחילוק זה גם קשה מש"ס דשבת דף כ"ד ע"ב על מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מנא הני מילי וכו' ופרש"י דאי לא ממעט ליה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה דכל מלאכה וכו' ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא לא תעשה דמלאכת יו"ט חל קודם ואח"כ העשה דשריפת קדשים דבשעת שריפה כבר הוא יו"ט ואחר שנכנס יו"ט מקיים העשה וקיום העשה זה בא מכח פשיעה שנטמא שאם נזדרז עצמו בשמירתם לא נטמאה ומאי מקשו דליתי עשה ולידחי לא תעשה ומשני כמה תירוצים. ולעיקר הקושיא נראה לענ"ד דלא כתבו התוס' כן אלא למ"ד ינתנו מתן אחת אבל למ"ד מתן ד' היינו טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ובש"ס רצו לתרוצי עדיפא מינה גם אי יסבור כמ"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה גם בפשיעה ודוגמא לזה תירצו התוס' פרק אלו מציאות דף ל' ד"ה הא וז"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ותירוץ התוס' היא דחוקה יותר מתירוצנו.

9 מנחת חינוך פתח ↗

לבנות ב"ה כו'. דינים אלו מבוארין באריכות בר"מ הלכות בית הבחירה ואכתוב קצת דינים בקיצור. הנה מ"ע זו כולל המשכן שעשה מרע"ה במדבר וכולל ג"כ בהמ"ק בירושלים וקודם ירושלים כגון שילה ונוב וגבעון. והנה הרבה שינויים בין המשכן במדבר ובין המקדש בשילה ובין המקדש בירושלים וגם בין בית ראשון שבנה שהע"ה ובין ב"ש שבנו עולי גולה מעין דברים המפורשים ביחזקאל ובה הבנין העתיד ב"ב שיש הרבה דברים סתומים ביחזקאל ואליהו עתיד לדורשם עיין שבועות ט"ו ילפינן מפסוק וכן תעשו לדורות וכפירש"י בפי' החומש. והרמב"ן הקשה ע"ז דהיה כמה שינויי' בין המשכן ובין בתי מקדשות. וערא"מ ובאוה"ח כתב כי הכל היה עפ"י נביא כש"א דהמע"ה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והנביאים היה להם הל"מ ודרשו מקראי על פי רוה"ק והכל מן התורה ע"ש וינעם לך. והנה במקדש צ"ל קודש קדשים והיה מחיצה וקודם היה היכל וקודם ההיכל היה אולם ועזרה ונקראת עזרת ישראל והיה נבנה על הר המוריה הכל על פי נביא וירושלים נקרא נחלה שלא יבנה הבית בשום מקום לעולם רק במקום הזה המקודש לעולמי עד. והנה קודש הקדשים והקודש והאולם נקראי' היכל ויבואר אי"ה במק"א אי קדושת היכל ואולם שוה והעזרה היא נקראת עזרת ישראל עד שער נקנור וקודם לעזרת ישראל היה עזרת נשים וחיל וסורג. והנה ק"ק והיכל ואולם וע"י היא מחנה שכינה והיא העיקר במקדש והעזרה שקודמת דהיינו עזרת נשים עד פתח הר הבית היה מחנה לויה ומכל מקום היה מעלות זע"ז באותן מחיצות מהם קדושת הר הבית ויבואר כ"א במקומו. והבנין הזה הנקרא מחנה שכינה לא היה בונין רק באבנים ואם לא מצאו אבנים בונים בלבנים אבל לא בעץ כלל ואין עושין עץ בולט בכל הבנין הזה אבל בע"נ ובכל הר הבית אין איסור כ"ה בראב"ד מה' בה"מ ועיין כ"מ ומ"ל שהר"מ הסכים לזה. ובנין עראי דעת הראב"ד ג"כ שמותר ועפ"ז מהלכות עכו"ם ובראב"ד וכ"מ שם ועמש"ל פרשת שופטים במצות לא תטע. ואבנים או קורות של עץ שבונים בהר הבית דמותר כמה שכתבתי צריך שיהיה נחצב מתחלה לשם גבוה ואבנים וקורות שחצבן מתחלה לבה"כ ומכ"ש להדיוט אין בונים אותן בהר הבית כ"ה בר"מ כאן. ונרא' מלשונו דכל הר הבית נקרא לשם גבוה ואבנים שחצבן לשם ה"ה מותרים לקובעם בבנין המקדש היינו אפילו במחנה שכינה דכל ה"ה נקרא לשם גבוה. ואין בונין בהמ"ק בלילה שנאמר וביום הקים כו' ובונים מעה"ש עד צה"כ. ונ"פ דהיינו לכתחלה אבל אם בנו בלילה ודאי אינו נפסל המקדש בשביל זה ואין בנין בהמ"ק דוחה י"ט וכ"ש שבת. וע' רש"י שבועות ט"ו מביא ברייתא דיבמות יכול יהא בנין בית המקדש ד"ש וכו' ת"ל את שבתותי תשמורו וי"ט בכלל שבתות הם ועיין ביבמות. והנה לפי המסקנא בלאו הכי א"ד י"ט דבנין ב"ה עשה וי"ט עול"ת כדקי"ל בכ"ד אך דסתם הש"ס קאמר לה מביא רש"י הפסוק דלאו כ"ע סוברים די"ט עשה ולא תעשה ע' שבת פ' ב"מ ושאר מקומות. אך להלכה דקיימא לן כר"א שם די"ט ה"ל עשה ולא תעשה א"ד מה"ט. ונ"מ אם עבר ובנה דמחמת שא"ד העול"ת לשיטת ריב"א בפסחים פא"ע וע' תוס' חולין קמ"א אינו לוקה בכה"ג דהלאו נדחה אך מטעם דגזרת הכתוב אם כן לוקין משום י"ט.

9 הכתב והקבלה פתח ↗

תעשה לך. לרבותינו סוכה ט' א' לך למעוטי גזולה, ובתוס' שם הקשו למה לי קרא לפסול גזול תיפק ליה משום מצוה הבא בעברה, ותרצו דמצוה הבא בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן. ע"ש. ושמעתי אף אי מצוה ה"בע דאורייתא מ"מ צרכינן קרא לפסול גזול, כגון אויר ארבעה טפחים שהיו בסוכה, וסיכך הרוב מד"ט אלו בדבר המקבל טומאה וכדומה מסככות הפסולים, והמעט הנשאר עוד באויר סיכך בסכך גזול, דמטעם מצוה הבא בעברה לא היה בידינו לפסול, כמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול דבעיר הנדחת לא הויא מצוה הבא בעבירה שאין המצוה באה מחמת העברה, דאטו מחמת העברה שנעשה ביה נפיק ביה. ע"ש. הכא נמי אטו נפיק בסוכה זו מחמת אותו מעט סכך גזול, כי אדרבה אילו לא היה כאן אותו הגזול, רק הרוב היה נשאר ממקבל טומאה, ומקום הגזול היה נשאר פנוי בלא שום סכך היה כשר, שלא היה רק סכך פסול פחות מד"ט ואויר פחות מג"ט, דאין מצטרפין כדאמרי' סוכה י"ז, להכי צרכינן קרא למעוטי גזול, והוי גזול סכך פסול כמו דבר המקבל טומאה, תיתי מהי תיתי, התורה פסלתו, ושניהם שם סכך פסול עליהם, ויש בסוכה סכך פסול ד"ט ופסולה, ובענין מצוה ה"בע ראיתי דבר מתמיה בתשובת נודע ביהודה ח"ר בסוף הספר, והוא על דברי הריב"א שהביאו בתוס' חולין קמ"א א' בהא דאמרי' פסחים מ"ז אחרישה לא ליחייב, שהקשה הריב"א והא י"ט עשה ול"ת, ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתי' דעשה דחי לה. ע"ש. ותמה עליו דסוף סוף כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אף אם עבר ועשה העשה הוי האי מצוה ה"בע ועשה עברה דאורייתא גבי מצוה דאורייתא וזה לא מועיל לכ"ע והוי מצוה ה"בע ולא עשה האי מצות עשה כלל ואינו מועיל ואז לא דחי אפילו הלא תעשה, כיון דמצוה ה"בע אינו מועיל אפילו בדיעבד ושפיר לקי על הלאו כיון דהעשה אינו מועיל נגד הלאו כיון דהוי מצוה ה"בע, והיאך אמר הריב"א דכשעבר אינו לוקה, והגדיל הרב קושיא זו עד שכתב דצריך נגר ובר נגר מדיפרקונה, ואני העני לא נגר ולא בר נגר אנא ולא ידעתי מקום לקושיתו דאימא דעת הריב"א כדעת התוס' הנזכר דמצוה ה"בע לאו דאורייתא אלא מדרבנן, ושפיר אמר דבעבר אינו לוקה:

37 בבא מציעא פתח ↗

אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל! אַאִמָּן.

« תוספות על חולין ק״מ ע״ב:י״ט