תוספות על חולין קל״ו א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על חולין קל״ה ע״ב:ז׳ תוספות על חולין קל״ו ע״ב:ח׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

גוי שקצר כו'. הנה כ"כ בזה דמיירי שקצר ישראל בשדהו דאי לאו הכי הא אין שם קצירה על קצירתו כלל וכמו תולש וזהו באמת ר"ל מה דמבואר בפ"ו דכאן מי"א אם אמר קוצר ע"מ כו' דמבואר שם בירוש' ובדברי רבינו דהטעם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה והנה לכאורה מה שייך זה הא זה החיוב ממילא בא והוה כהך דתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב וכ"מ בזה וצ"ל דכיון דאינו חייב רק אם מתכוון לקצירה ועיין בסוף פ"ה גבי המעמר לכובעות וא"כ החיוב בא מחמת שמתכוון לקצירה לכך צ"ל הטעם משום דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"כ לפי"ז גבי גוי כיון דמבואר בירוש' פ"א דתרומות ה"ב דאין לו מחשבה וא"כ לא הוה קצירתו קצירה כלל ועיין בע"ז דף מ"ג ע"א דמביא ראי' דגוי מבטל ע"ז של חבירו ולכאורה קשה הא אח"כ אמר שם דהוה יאוש רק מהאיסור לא מייאש וא"כ אין ראי' שיכול לבטל של חברו וכעין דמבואר בירוש' רפ"א דתרומות גבי אם יכול לתרום של הפקר וכ"כ בזה ואף דבאמת מוכח מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דגם ב"נ מצווה לנתוץ ע"ז ועיין בסנהדרין דף צ' ע"א דזה הוה מ"ע דע"ז וא"כ הוה בכלל אביזרייהו כמבואר שם דף ע"ד ע"ב וא"כ מה מועיל היאוש כיון דאף הוא חייב לנתצה אך כ"כ בח"א דמהני היאוש גם לענין קרבן שיתבטל מה שצריך דעת בעלים ובזה א"ש מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו ע"א גבי הך דצריך דעת בעלים מהך דקדושין דף נ"ה גבי בהמה שנמצאת ע"ש וזהו ג"כ שיטת רש"י דס"ל ב"ק דף ס"ו ע"ב גבי דגזל קרבן דחברי' דכ' שם לחד לישנא דלא עלה לבעלים הראשונים ג"כ ובאמת הטעם דלפני יאוש הא בעי דעת בעלים בהקרבה ולכך גם הבעלים אינם יוצאים בה אבל לאחר יאוש שוב לענין זה פקע דלא בעי דעתם ואז חזרה קרן לבעלים וזהו הך דשם דף ע"ו ע"א או י"ל דכ"כ במ"א דהא דצריך דעת תליא בהך דכריתות דף כ"ג ודף ז' ע"ב אם יכולים להביא קרבן חטאת על תנאי והטעם ג"כ משום דבעי דעת ור"ש ס"ל שם דיכול להביא ולכך מקשה כאן לר"ש דחזרה קרן לבעלים והירוש' דשקלים פ"ב ה"א דאמר שם דהבעלים הראשונים יוצאין בו שם נקט ואתיא כמ"ד סתם גנבה יאוש בעלים עכ"פ חזינן דמהני לזה יאוש אף דשם הדבר נשאר עליו וא"כ אמאי לא מהני ג"כ גבי גוי לענין שאחר יכול לבטל ע"ז שעבד ומה ראי' וע"כ צ"ל דיאוש תליא במחשבה לא מהני זה גבי וכמש"כ ובזה יש ליישב לשון רש"י סוכה ד"ל ע"א ד"ה סתם ע"ש וא"כ לא יהי' הקצירה שלו כלל דין קצירה ופטור כמו קרסמוה נמלים וגם אם נימא דיש קנין לגוי בא"י וא"כ הוה כמו חו"ל ואיך יתחייב אחר שנתגייר ועיין חולין דקל"ה ע"ב גבי שותפות עכו"ם דפוטר ובירושלמי כאן פ"ג וד' ה"ד מבואר שם דזה תליא במחלוקת דר' ורשב"ג ובתוספתא כאן פ"ב ופ"ג ורבינו הביא זה לקמן פ"ד הכ"ה גבי עוללות והטעם משום דרבינו ס"ל דעכ"פ קנין נכסים יש לו לגוי בא"י ונהי דאין עליו שם חו"ל מ"מ כיון דלקט שכחה ופיאה החיוב הוא רק בקצירה ושל עכו"ם אין עלי' שם קצירה משא"כ בעוללות וכ"כ בזה בח"א יע"ש לכן נראה דהא דס"ל לר"י דחייב בשכחה גבי נכרי שנתגייר ר"ל שקצרו ישראל ברשות הגוי ובפרט לר"י דס"ל לשיטת הירושלמי לקמן בפ"ה דדמאי דיש קנין לנכרי עיין תוס' מנחות דס"ו וכ"מ ובירושלמי פ"ד דפיאה ה"ו ובמה דאמר שם חד מ"ד דהא דמהני הפקר גוי זה רק אם ס"ל אין קנין ר"ל כך דמבואר בגיטין דף מ"ז ע"א דמ"ד אין קנין להפקיע ממעשרות ס"ל דיש קנין לחפור כו' ולכך מהני ההפקר ובירושלמי בגיטין שם ובדמאי פ"ה יליף לה מהך קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות כו' ואם נימא דאין קנין לחפור שוב לא הוה מכירה כלל וכמו הך דב"מ דף ק"ט ע"א ומה דמבואר בירושלמי ספ"ד דגיטין קנה שדה ביובל כו' ואמר שם דאינו יכול לחפור בו כו' לא ר"ל כפי' הראשונים דזה תליא במחלוקת דר"י ור"ל רק דקאי אאם קנה בשנת היובל עצמו וכ"כ בזה בח"ב ועיין מ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"ד דפיאה מ"ט דהך דהלקט והשכחה של גוי אתיא כר"מ דס"ל אין קנין ר"ל אף קנין נכסים דאל"ה כיון דהישראל לא קנאן אף אם מרחן הישראל ברשות גוי פטור עיין בדברי רבינו בהל' תרומות פ"א הי"א ובכורות דף י"א ע"ב דרק אם קנאן ישראל ומרחן אז חייב ושם פליגי רש"י ותוס' גבי אריס אם מרח הישראל בחלקו של גוי ועיין גיטין דף מ"ג ע"ב גבי אריסין ע"ש ברש"י אך שם אתיא כמ"ד יש קנין ורבינו הביא זה אסוריא בפ"א מהל' תרומות וכהך מחלוקת דחלה פ"ד מ"ז גבי אריסין בסוריא ומדברי רבינו שם בפיהמ"ש נראה דהמחלוקת הוה ג"כ בשותפין משום דס"ל דאריס יש לו חלק גם בקרקע השמטה ועי' בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ה דפיאה מ"ה גבי שקיבלו דמפרש שם דזה הוה כמו כהן ולוי שקנו את הזרע לא מטעם שיש לו חלק בקרקע וצ"ל דמבואר בב"מ דף ע"ג דהקרקע משועבד להם רק עד שעה שהתבואה צריך שיהי' מונח שם ועי' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י ד"ה אריסותי' ושם ג"כ משום דאין להם ליטול מס רק לאחר שנוטלים מן השדה ועי' גיטין דף מ"ד ע"א הרי שאנסו כו' ואז אין על האריס שם בעה"ב ועי' מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ד ה"י דיכול לתרום שלא מדעת משום דתרומה תורמין קודם שיעקר הגורן כמבואר בירוש' מעשרות פ"ג ותוס' ב"ק דף צ"ד וכ"מ ואז יש על האריס עדיין שם בעה"ב משא"כ אח"כ ולכך הוצרך רבינו זה הטעם ולקמן אבאר זה ע”כ השמטה ואף דבגיטין דף מ"ז ע"ב מבואר להיפך דחלק של ישראל חייב אף בסוריא צריך לחלק בין היכא שהם שותפים מחמת ירושה דאז לא שיעבדו זה לזה חלקם ובין שהם נשתתפו דאז כל קלח וקלח של שותפות ולא מיקרי שדה של ישראל כלל ועיין בירושלמי שביעית פ"י ה"ו ובירושלמי דמאי פ"ו ה"י ובסוטה דף מ"ג ע"ב ובירושלמי שם אך רבינו ז"ל בחיבורו חזר בו וס"ל דרק אריס אף דיש לו חלק בקרקע זה רק לענין הקמה אבל לא בעצם הקרקע וכן מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות סה"ד רק זה השמיט רבינו מה דמבואר בגיטין שם דגם באריסי בתי אבות כן ועיין בירושלמי חלה פ"ד דס"ל ג"כ דר"א לא מחייב רק באריסי בתי אבות ולר"ג גם בזה פטור ובירושלמי ספ"א דביכורים הוה מחלוקת בזה אם אריסי בתי אבות מביאין וקורין אם זה הוה בגדר אדמתך אך י"ל דהוה כהך דנדרים דף מ"ו ע"ב גבי דמקבל בטסקא ע"ש בר"ן. אבל לגבי מירוח הישראל אף דאריס מחוייב ליתן לבעל הקרקע ממורח בכרי כמבואר ב"מ דף ק"ה מ"מ הוה רק כמו חלקו של גוי ולא שייך בזה ברירה דכ"ז שלא נתן להגוי אין להישראל כלום וכעין זה כתבו התוס' ביצה דף כ"א ע"א ד"ה חזינן. ולכך ס"ל לרבינו בפיהמ"ש בפיאה שם דכיון דהוה נתינה בטעות הוה עדיין של גוי ובחיבורו חזר בו וזה תליא אם מקח טעות אם הוה כמו הלואה או גזל עיין ב"מ דף ס"ז ע"א גבי פירות ותוס' ב"ק דף קי"ב ע"א גבי ריבית דהיכא דהוה טעות מחמת איסור הוה כמו גזל וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פכ"ד ובזה מדוייק לשון הגמרא דכתובות דף ק"א ע"ב דנקט אלמנה אשה גמורה ולמה לא נקט ג"כ שאר חייבי לאוין כמו במשנה אך משום דעיין בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ג ובהל' תמורה פ"א ה"ב דס"ל להראב"ד ז"ל דטעות באיסור הוה הקדש טעות ע"ש ותוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ונדרים דף ל"ד ע"א איסורא לא בעינא דליקני ואף דבמנחות דף מ"ט ע"א מבואר דבאומר מותר לא מיקרי עקירה בטעות י"ל דכ"כ בח"א דזה רק היכא דחייב מלקות וכדמוכח מהך ירושלמי דנזיר פ"ה גבי מקדיש תמימים לבדה"ב ושם בפ"ב ה"א כיון שיודע שכל הממיר לוקה ע"ש וגבי מחשב בקדשים מבואר בזבחים דף כ"ט ע"ב דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לא לקי ולכך לא הוה זה עקירה בטעות ובאמת בירושלמי פסחים פ"ו סה"ו הוה מחלוקת דאמוראי גבי שלמים לשם פסח וסבר שמותר לשנות דר"י ס"ל שם דהוה בעשייתו מצוה והטעם דר"י ס"ל דזה הוה טעות כיון דהוא איסור ובפרט לר"א דסבירא ליה דשלמים לשם פסח פסול ודאי דעבר בלאו כמבואר בתוספתא סוף פי"ב דקרבנות ופ"ד דמכות ועיין רש"י זבחים דף ב' ע"ב ומנחות דף ב' ע"ב ובדברי רבינו פי"ח דהל' פסוהמו"ק ה"ב ובספרי פרשת עקב פסקא מ"א דיליף מהך דלעבדו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם כו' והנה זה נ"ל דאף אי נימא דעקירה בטעות לא הוה עקירה מ"מ לא עדיף מסתם וכ"כ דסתם גבי פסח וחטאת לא יצא והא דמקשה הגמרא שם בפסחים דף ע"ב ע"א ש"מ עקירה כו' ר"ל דאל"כ הוה כמו עשה מצוה כיון דעכ"פ כשר אך באמת מדברי הירושלמי פסחים פ"ה ה"ב וה"ג משמע דסבירא ליה דגבי פסח סתמא פסול וכעין שיטת רבינו בהל' פסוהמו"ק פרק ט"ו הלכה י"א גבי פסח לשם חולין ע"ש והטעם משום הך קרא דע"ז דף כ"ז ע"א ועשה פסח כו' ע"ש והאי קרא יתירא ואם כן סבירא ליה להירושלמי דגבי פסח סתמא פסול וה"ה עקירה בטעות ובאמת י"ל כמו דאמרינן בפסחים דף ס' ע"ב דפסח סתמא לאו להני אוכלין קאי משום דיכולין לימשך ע"ש וא"כ כיון דקי"ל בפסחים דף ע"ג ובירושלמי שם דאם משכו כולם מפסח קרב שלמים וכשר ואם כן השחיטה שלו לא הוה סתמא לשם פסח וכמש"כ לעיל גבי קרבן ציבור משום דסכין מושכתו ולכך דייק רבינו בהל' פסוהמו"ק פט"ו סהי"א ששחטו ולא שאר עבודות ולכך פסק ג"כ בהלכות ק"פ פ"ד ה"ו דהשני יקרב שלמים משום דהוה כמו משך ועיין תמורה דף כ"ג ע"א גבי הך מחלוקת דר"א ור"ה ועיין מה דסבירא ליה לרבינו בהל' ק"פ פ"ד ה"ג במש"כ שם אם שחטו אחר שנודע ע"ש ולכאורה תמוה כיון דאנן פסקינן דאין משיכה לאחר שחיטה מה נ"מ בין אם שחטו עד שלא ידע אם משידע וצ"ל כך דרבינו ס"ל כשיטת רש"י בפסחים דף ס"ד דנהי דלא בעי עקירה גבי פסח זה רק בסתם אבל בפירש לשם פסח לא והנה אנן קי"ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה והוה כסתמא ואם כן נמצא דאם לא ידע שנמשך הא דשחטו לשם פסח הוה כמו בטעות ולכך לא מיקרי פסול הגוף משא"כ אם ידע שמשך ומכל מקום שחטו לשם פסח לא מהני והוה פסול הגוף וא"ש. עכ"פ הרי מבואר דזה הוה כסתמא. ולכך שם אף באומר מותר ג"כ חייב משא"כ בשלמים לשם פסח ואז אם עקירה בטעות לא הוה עקירה כשר ושפיר יש בעשייתו מצוה. וא"כ לפי"ז כל היכא דטעה באיסור לאו הוה טעות והנה זה רק אם נימא דבטל הדבר אז לא עשה האיסור. והנה לפי שיטת רבינו בהל' אס"ב פי"ז ה"ב וג' דגבי גרושה לכהן הדיוט אינו חייב רק ע"י קדושין ונישואין ובאלמנה לכה"ג גם בלא זה חייב ולכך גבי גרושה לכהן הדיוט ודאי אם לא הכיר בה יהי' קדושי טעות משא"כ באלמנה לכה"ג וא"ש לשון הגמרא. עכ"פ דהיכא דהוה טעות הוה כמו גזל ובתוס' ב"ק דף מ"ה וב"ב דף צ"ב ע"ב בתוס' וכ"מ בזה ועיין ב"ב דף קמ"ו גבי שבח סבלונות אם חוזר אם זה הוה כמו טעות וב"ק דף ס"ח ע"א כשהקנה לשלושים יום דלא הוה מכירה גמורה לענין ד' וה' ובחולין דף קל"ח ע"א גבי ראשית הגז ומכל מקום מבואר בב"ק דף ע"ט ע"א דשלח סבלונות בבית חמיו הוה מכירה לענין ד' וה' ובמ"א אבאר זה וס"ל לרבינו בחיבורו דזה נכלל בכלל טעות דקי"ל דא"צ להחזיר לו. ואם כן הוה כמו שקנה הישראל מן הגוי ואם מרחו חייב במעשרות ועיין במש"כ הרמב"ן ז"ל סוכה דף ל' גבי גזל עכו"ם למ"ד דשרי אם מיקרי שלו ובירושלמי פ"א דביכורים ה"א גבי תחת רה"ר ורה"י דאף דאין כאן גזל מכל מקום לא הוה שלו ויהי' נ"מ אם כה"ג הוה מירוח חיוב וכמו הך דירושלמי רפ"א דתרומות וכ"כ בזה וכמו דחזינן דמירוח הפקר והקדש פוטר ה"נ יכול לחייב כה"ג ואין עליו שם הפקר רק אינו שלו ועיין תוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה אי דהקדש בדה"ב אין עליו רשות הבעלים ותוס' ב"ק דף ע"ו ותמורה דף ל"ב ע"א אך בירושלמי פ"א דמעשרות מבואר להיפך דלא יצא מרשות הבעלים וכן סבירא ליה להירושלמי ב"ק פ"ז דהמקדיש אינו כמוכר והפודה אינו כלוקח ובמ"א אבאר זה ובאמת לר"י דסבירא ליה יש קנין הוא הוה קצירת חו"ל ואיך מחייב בשכחה אף אחר שנתגייר ועיין בר"ש כאן פ"ה מ"ה דהטעם משום דעכשיו הוה שדך ואף דבשעה שקצר הוה פירות חו"ל ובפרט גבי מתנות עניים דמבואר בספרי פרשת עקב פסקא מ"א דרק לאחר ירושה וישיבה אז חייב בזה ועיין קידושין דף ל"ט ע"א פרט לחו"ל ר"ל לא בגדר פטור רק דזה אינו בכלל שדה ורש"י חולין דף קל"ו ע"א מה דמחלק שם ובפרט למה דמבואר בערכין דף כ"ט ע"א דקרקע של חו"ל אין שם קרקע עלי' ובאמת נראה דאף לס"ד דגמרא דמנחות דף ס"ו ע"ב דר"ע ס"ל דאין מירוח הקדש פוטר בזה מודה דאם הקדיש מחובר עד שלא הביא שליש ופדה אחר שהביא שליש פטור לפי מה דס"ל בחולין דף קל"ו ומה דלא מוקי הגמרא כן במנחות שם הך דאמרו לו פודה כו' דמיירי כה"ג משום דגמרא דילן גרס בחולין שם דר"ע ס"ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון והירוש' בפ"ה דמעשרות ה"ד גרס להיפך וכן בפיאה פ"ד ה"ה. והנה במעשרות שם פ"ה מ"ה לפי' הר"ש שם פליגי ג"כ ר' ורבנן בהך פלוגתא דר' ס"ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון ע"ש ולפי גירסת הירושלמי שפיר י"ל הך דמנחות דף ס"ו ע"ב הנ"ל דקאי אהקדישה במחובר ופדאו ולכך ס"ל להירושלמי פ"ג דחלה כהך דכהנא דאין מירוח הקדש פוטר לר"ע ובאמת לפי"ז קשה למה גבי חלה כה"ג חייב דלגבי מחוברין אין נ"מ בין חלה למעשרות דלא חל שם מעשר עליהם ומ"מ ההקדש מפקיע אותם וזה דוחק לומר משום דמשכחת לה במחובר כעין הך דמנחות דף ע' ע"א גבי שבולת שמרחה בכרי דחל שם תרומה עלי' ולכך מבואר בנדה דף נ"א דמחשבת חבור שמה מחשבה לענין מעשרות משום דיש עליהם גדר מעשרות ועיין ברש"י קדושין דף ס"ב ע"א דכ' שם בד"ה ונתלשו דחל שם תרומה עליהם למפרע אך בתוספתא תרומות פ"א מבואר להדיא דבמחובר לא חל עליהם שם תרומה וי"ל דזה תליא בהך דמנחות דף ע' הנ"ל כמש"כ גם י"ל דכיון דגבי חלה ליכא חיוב שיגרם במחובר דהא קי"ל דאף תבואה שלא הביאה שליש חייב בחלה כמבואר בחלה פ"א אך לר"א מאי וגם י"ל משום דחלה מחוסר הרבה מלאכות עיין ב"מ דף ע"ד ועיין תוס' נזיר דף י"ב ע"א אם גם גבי חלה בקמח שייך לומר בידו ע"ש וזה תליא אם זה הוה כמו פנים חדשות גבי קמח כשיהי' עיסה וכעין הך דקדושין דף ס"ב ע"ב גבי שפחה ובירושלמי פ"א דחלה ה"א מבואר שם דגם קמחים מצטרפים לחלה ע"ש ובפ"ג דחלה מ"א ובר"ש שם דגם על הקמח חל עליו שם טבל של חלה כשנתגלגל עם העיסה אך באמת הירושלמי שם אמר דלכך פטור מן המעשר וחייב בחלה דהכי אשכחן גבי ז' שכבשו וז' שחלקו ור"ל דס"ל דכיון שפדה אח"כ אותן הוה כמו א"י קודם כבוש וחילוק דהקדש הוא כן דהרי אין לו בעלים מיוחדים וכעין הך דיומא דף י"ב ע"א ורש"י כתובות דף כ"ה ע"א ד"ה ולא נתחייבו דדגנך היינו המיוחד לך וה"נ כן לכך פטורים מן המעשר דזה לא מיקרי מיוחד לך וחייבים בחלה והנה לפי מש"כ דשם ארץ ושדה אם שייך בחו"ל יהי' נ"מ גם כן להך דמבואר במנחות דף ס"ח ע"ב דאין מביאין מנחות קודם לעומר כו' וע"ש דף פ"ד ע"ב דיליף מקרא דבכורי קציר כו' דקודם לכל המנחות והנסכים עומר ושתי הלחם ע"ש. והנה דברי הגמרא דמנחות דף ס"ח ע"ב צריכין ביאור במה דאמר יתיב ר"ט כו' ע"ש בתוס' ד"ה לא דלמה לו להאריך לימא הטעם דאסור משום משקה ישראל אך באמת כך דהנה בר"ה דף ז' ע"ב ודף ט"ז ע"א ופסחים דף ע"ז ותוס' מנחות דף מ"ח ע"ב בד"ה כבשי משמע דשתי הלחם הוה מתיר לא משום שצריך שיהיו הם חדשים רק דהם מתירים והנה במנחות דף ה' ע"ב נקט הטעם משום דשתי הלחם נקראים בכורים לכך לא יביא קודם להם וכן כתב רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"י ובגמרא דף פ"ג ע"ב נקט שם מטעם חדשה וכן שם דף פ"ד ע"ב. והנה באמת כ"כ בזה בח"ב שינוי מהמשנה דמנחות דף ס"ח ע"ב דנקט שם גבי בכורים קודם לשתי הלחם וכן לשון רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז ובמשנה דבכורים פ"א ובסוף פ"ד דחלה וכן הוא בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב ה"ו נקט קודם לעצרת. והנה באמת יהי' נ"מ לפי מה דפסקינן דאם הביא מן הישן כשר אם הביא שתי הלחם מן הישן או לא הביא כלל אם יכול להקריב מנחה חדשה וכן אם נימא דכבשים הוא דמתירין למנחה חדשה אם הביא שתי הלחם בפ"ע מה יהיה הדין של מנחה חדשה אם מותר להקריב לכתחילה ובאמת כ"כ די"ל מה דמבואר בגמרא דמנחות דף פ"ג ע"ב דעומר ושתי הלחם הבא מן הישן כשר ר"ל כך דהביא נסכים חדשים קודם לעומר או מנחה חדשה קודם לשתי הלחם דע"י זה נעשה העומר ושתי הלחם ישן מ"מ כשר ובתו"כ פרשת ויקרא יליף זה מקרא. והנה גבי בכורים מדברי רבינו בהל' בכורים ומלשון המשנה ספ"ד דחלה נראה דס"ל דביכורים צריך להיות דוקא בעצרת מלבד טעם דשתי הלחם ונ"מ דאף אם נימא דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן עי' מנחות דף ס"ח ע"ב וגם אם נימא דדי בהנצה דעלה כמבואר שם דף ס"ט ע"א מכל מקום לא יביא ביכורים קודם לעצרת אם חנטו הפירות לאחר ר"ה וזה ר"ל רבינו בהל' ביכורים פ"ב הלכה ו' שהביכורים שבכרו אחר חנוכה כו' ויניחם עד אחר העצרת כו' ולא מטעם שתי הלחם רק מטעם עצרת ומ"ש שם הראב"ד מחמת ט"ו בשבט חדא דרבינו סבירא ליה דלא לכל מילי אזלינן בתר ט"ו בשבט כמו לענין שמיטה דאזלינן בתר ר"ה וגם דרק אם חנטו הפירות והביכורים ר"ל לקרות עליהם שם ביכורים קודם חנטת פירות דדי אף פגין כמבואר בירושלמי רפ"ג דביכורים. והנה מרש"י מנחות דף ס"ט ע"א ד"ה למזבח מבואר כך דיש שני טעמים על קודם לשתי הלחם אחד משום דהוא מתיר והב' שיהי' הוא לגבי המזבח ביכורים ובהך דמתיר י"ל דגם שלא כסידרן מתיר ושוב יכול להביא ביכורים דאין עליהם שם קרבן וכן נסכי יין לשיטת רבינו בהל' מעה"ק פ"ב ובהל' איסורי מזבח גבי מלח ועיין מנחות דף ע"ד ע"ב ודף ק"ז והך דנסכים י"ל דקאי על נסכי שמן או על נסכי יין ומטעם מתיר אך מהך דדף פ"ד ע"ב משמע מטעם דהם קודמין וי"ל שם קאי אשמן אך להתיר למזבח בזה לא מהני התרה שלא כסדרן אך יהיה נ"מ כגון אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם דשוב אהני דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן מותר להביא לכתחילה וכן נ"מ לגבי מנחה של סוטה דאף דמרבה בדף פ"ד ע"ב גם של שעורים לא יביא קודם לשתי הלחם ור"ל אף דהא המזבח כבר טעם מפרי חדש דעומר מכל מקום קודם שתי הלחם אסור מטעם מתיר ואם כן אם עבר ב' הלחם שלא כסדרן מותר להביא קודם ב' הלחם. והנה זה ודאי אף נסכים דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן אסור להביאן קודם לעומר דגבי עומר ג"כ יש טעם דביכורים ע"ש דף פ"ד ע"א אך רבינו מפרש פי' אחר בגמרא דמנחות דף ס"ט בהך מי סברת ר"ל כך דהנה רבינו בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין ה"ב פסק דמותר להביא מן העלי' וא"צ להביא חדש ע"ש ואף דסתם משנה פסקה דפסול כ"כ דסבירא ליה דיש ב' מיני ישן אחד מה שהעומר ושתי הלחם דאשתקד התירו וזה בודאי פסול והב' היכא דהשריש אחר העומר ושתי הלחם דאשתקד והני אף דלענין דין הם שייך לאשתקד מכל מקום לענין זה י"ל דעומר ושתי הלחם בא מהם וזהו כונת הגמרא דמנחות דף פ"ד ע"א גבי שביעית ומחלוקת דאמוראי בירושלמי דחלה פ"א סה"א ע"ש דאמר הטעם משום דאין עליהם שם ביכורים וזהו גם כן כונת הגמרא במנחות דף ס"ט מי סברת ביכורים לפרי כו' למזבח כו' ור"ל כך דהא גם עומר בעי ביכורים כמש"כ ואמר דלא דבעי ביכורים לפרי דהאי שתא ר"ל שיהי' הוא החדש מהפירות וא"כ לפי"ז הני דאשריש קודם לשתי הלחם דאשתקד יכול להביא לשם עומר בשנה החדשה דמפירות שנה זו הוא חדש דזה לא רק דבעי שהמזבח לא טעם מהפירות דהוה חדשים כמו העומר ואם יביא מהני פירות שנשרשו קודם שתי הלחם ולענין דינא יש עליהם שם של שנה העברה וכבר טעם המזבח מפירותיהם זהו כונת הגמרא ומ"מ סבירא ליה לרבינו דדיעבד הם כשרים והך משנה דמן הישן ר"ל שהתיר הב' הלחם שעבר וגם י"ל משום הך דרשה דתביאו והמשנה י"ל דאתיא כר"א דמצריך בשבת דף קל"א ע"א לדרשה אחריתי וזה נ"ל דאף לשיטת רבינו הנך דהשרישו לאחר העומר דשנה שעבר לענין קצירה מותר לקוצרם קודם העומר דעכשיו כיון דלכתחילה לא יביא מהם העומר וכמו גבי בית העמקים עי' תוס' מנחות דף ס"ח ע"א וזהו מה דר"ל במנחות דף ע"א והובא בדברי רבינו פ"ז מהל' תמידין ומוספין ה"ח דיביא מן העומרים ואיך משכחת לה הא אסור לקצור וע"כ כה"ג. והנה זה נ"ל דזה רק גבי שעורים כיון דמביא מהם אבל גבי חטים כיון דבלא זה אין מביאין מהם שוב אסור לקצור אף מהני דלכתחילה לא יביא ובזה א"ש מ"ש התוס' בדף ס"ח שם מהתוספתא וכ"כ בזה. והנה זה נ"ל דאף אם נימא דחדש מותר בחו"ל מ"מ אם הביא מנחה חדשה של חו"ל קודם לעומר אף דיעבד פסול ובזה א"ש דלכך לא אמר הגמרא הטעם משום משקה ישראל דנ"מ לכה"ג ולא דמי לנסכים דשם אין שם חדש כלל עליהם ואף דאם כן למה לא אמרינן בהך דמנחות דף ה' ע"ב דעומר מתיר חדש בחו"ל לענין הבאת מנחה דמארץ ישראל אסור להביא מנחות מפירות שביעית כמבואר בתו"כ פרשת בהר ותוספתא דמנחות פ"ח אך התוספתא כ"כ די"ל דקאי אפירות שביעית לאחר הביעור אך בתו"כ מבואר כן ועיין מנחות דף פ"ד. והנה גבי ביכורים אם מביאין בשביעית לפי מש"כ דגם בשביעית אסור לגרום למעט באכילתה כמש"כ רבינו בפיהמ"ש ספ"ח דשביעית והנה בזבחים דף פ"ח חשיב ביכורים רק לא חשיב פירות שביעית ובתוספתא פ"ט דמנחות חשיב פירות שביעית ולא חשיב ביכורים ע"ש וע"כ משום דלא נהגי ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב דאמר שם דאין דנין מתרומת ביכורים משום דיש אחריה תרומה ואם איתא הא משכחת לה בפירות שביעית דליכא אחריה תרומה אך יש לדחות דהנה קשה דאיך אמר דת"מ אין אחריה תרומה הא יש אחריה חלה והיא ג"כ נקראת תרומה כמבואר שם ובקדושין דף נ"ג וכ"מ אך באמת כך הנה מבואר בירושלמי דמאי פ"ה ה"א דבדין הוא דחלה תקדים לראשון ואם כן חלה קודמת למעשר ראשון ובזה א"ש מה שפסק רבינו בהל' ביכורים דמעש"ש חייב בחלה בפ"ו ה"ד אף דסבירא ליה דהוא ממון גבוה משום דכיון דהוא קודם למעש"ש ס"ל כדאמרינן בירושלמי שם דכל הקודם את חברו חברו מתחייב בו וה"נ כן ולכך אמרינן במנחות הנ"ל דת"מ אין אחריה כלום אבל ביכורים אף בשביעית י"ל דיש אחריה תרומה דהיינו חלה וא"ש אך באמת זה תליא אם ביכורים יש עליהם שם קדשי מקדש או קדשי גבול כמבואר בירושלמי פ"א דביכורים וכ"מ עיין רשב"ם ב"ב דף ע"ט ומנחות דף נ"ח וכ"מ בזה ולקמן בהל' ביכורים אבאר זה עכ"פ לכאורה קשה למה לא מתרץ הגמרא כן במנחות שם דנ"מ לענין קרבן דהעומר מתיר של חו"ל כמש"כ אך באמת הנה כבר עמד הר"ש בפ"ט דשביעית סוף מ"ט דהא נ"מ ג"כ לענין אם נשרש אחר עומר הבא והביא שליש קודם שביעית דהעומר מתיר אף לר"ע אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל בפיהמ"ש על הך דמנחות דף ס"ח ע"ב מפרש שם דמה שהעומר מתיר מכללו אצל הדיוט ר"ל לענין קצירה ע"ש ולכאורה כונתו כס"ד במנחות דף ה' ע"א דיום ט"ז אף קודם לעומר ואף אם נימא דרק עומר מתיר מכל מקום המנחה כשרה וסבירא ליה דהטעם הוא משום דקצירה מתרת לקצור עיין מנחות דף ע' ע"ב ובירושלמי פ"א דחלה ה"א ע"ש ומשום דסבירא לי' דמה שאחר העומר מותר זה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהדין הוא כן עיין במה דפליגי בפסחים דף כ"ג ע"ב גבי חלב אם מיקרי הותר מכללו ועיין תוס' זבחים דף ט"ז ע"ב ועיין ברא"ש יומא פ"ח מה שמביא שם בשם הראב"ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות ובין היתר שאר איסורים ור"ל דמה שמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו אף שבשביל עצמן הם מוזהרים ולכך שבת מיקרי הותרה מכללו ולא נבלה דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר וזהו מה דמבואר ביומא דף פ"א דעינוי לא הותר מכללו ר"ל ג"כ כן דהא לפי שיטת רבינו בהל' עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז משמע דלגבי המוליך את השעיר א"צ שיהא מסוכן לעינוי ועיין בתו"י יומא דף ס"ז ע"א אך י"ל דר"ל אם על ידי ההליכה יהא מסוכן ועיין מו"ק דף ט' ע"א דר"ל דעינוי נדחה מפני מקדש וגם לפי שיטת הראשונים דה' עינויים הוה מה"ת א"כ משכחת לה רחיצה שהותרה במקדש וזה אין לומר דהוה כמו טבילת ב"ק עיין יומא דף פ"ח ע"א בתוס' דלא מיקרי כלל רחיצה דזה לא שייך רק בדבר דע"י סיבה נעשה זה כמו טבילת מצוה וכדומה אבל כאן כיון דעיקר הדין הוא על יום הכפורים ולא סיבה לא שייך זה ובזה א"ש מ"ש התוס' סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול מהך דאיסור חל על איסור ועיין בכורות דף ו' ע"ב דזה לא שייך רק למסקנא דאיסור אחר הוא רק ע"י סיבה אז שפיר אמרינן איסור חל על איסור אבל היכא דא"א לאיסור זה שיהא נעשה בלתי איסור אחר לא שייך זה כלל שיחול הדבר ע"י פעולתו ולא דמי למש"כ התוס' חולין דף צ' ע"א גבי גיד הנשה בד"ה אלמא דחל על אבר מן החי וע"ש בתוס' ד"ה קדשים דע"כ צריך לחול מחיים ולא הוה כמו טריפה די"ל דלא חל רק לאחר שחיטה ע"ש דף ק"ג ותוס' שם דף ל"ז ע"ב ד"ה ומה בסה"ד ע"ש ויהיה נ"מ אם תלש ג"ה מחיים ואכל אם נימא דיש בגידין בנותן טעם ואם יש עליו שם אבר לשיטת רבינו בהל' מאא"ס אם חייב שנים אך שם זה חל ממילא לא ע"י פעולה משא"כ הכא ובזה א"ש גם כן מ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ע"א ד"ה כל דהיכא דאינו יכול להשתעבד אינו עובר על עשה ואם כן נימא הכי גם גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך זה לא שייך רק היכא דנעשה ממילא על ידי סיבה דהדין שמצוה לקיים דברי המת הוא דין כללי וממילא חל גם על זה משא"כ כאן ועיין מש"כ רש"י ברכות דף כ' ע"א גבי טומאה וכן הוה הדין בהך דמנחות דף ה' ע"ב שכן מצותו בכך ובכריתות דף י"ד ע"א גבי יום הכפורים ובזה א"ש גם כן מה דבשבת דף קל"א ע"א לא חשיב לר"א לחה"פ ועי' פסחים דף ע"ז ע"א בתוס' ד"ה שכן ועיין פסחים דף מ"ז ע"א ומנחות דף מ"ז ודף ע"ב היכי סבירא ליה לר"א אם תנור מקדש אך שם רק גבי שתי הלחם ורש"י בשבת שם נקט אפיה ותוס' מנחות דף מ"ו ע"א ד"ה ואיזה אך י"ל דנ"מ לשתי הלחם הבאות בפ"ע מן הבאות עם הזבח דאז לא קדשי כעין מ"ש התוס' שם ועיין מעילה דף ח' ע"א ושם י"ל דקאי אבאים בפ"ע וגם דלשיטת ר"א בשבת דף כ' בתוס' ד"ה איבעי לענין שבת תכף הוה אפיה והלחם עדיין לא קדוש ועי' תוס' מנחות דף נ"ז ע"ב ודף ע"ח ע"ב ד"ה פירסה. אך לר"א קשה דהוא לא בעי מכשירין שא"א ועיין תוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב דהפת הי' נשאר בתנור ועיין בתו"כ פרשת אמור דרק לחה"פ הי' מעשיהם בפנים ולא ב' הלחם והטעם משום דשם בעי שיהא במקום זריזין מחמת חימוץ כמבואר פסחים דף ל"ו וגם משום דקדוש לאלתר משא"כ בב' הלחם דבעי כבשים. אך באמת לר"א כיון דעיקר הדין של לחה"פ הוא רק בשבת לא הוצרך על זה להשמיענו ועיין שבת דף קל"א ע"ב דלא מצריך שם קרא לר"א על שופר ביובל משום יוהכ"פ ועיין ר"ה דף ל' ע"א ע"ש גם י"ל להיפך דגבי לחה"פ גם ר"א מודה דלא דחי שבת אפיה כיון דא"א שיהי' זה הזמן דלעולם הוא בשבת וכמש"כ ולא דמי לב' הלחם לגבי יו"ט ובאמת למה לא חשיב בשבת שם לר"א ב' הלחם בעצרת לענין יו"ט אך באמת נ"ל דהנה בפסחים דף מ"ז ילפינן דאין אפיית ב' הלחם דוחה יו"ט משום הך דקרא דלכם ומהך קרא ג"כ ממעטינן במגילה דף ז' ע"ב מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט ומרבינן מכשירין שא"א וגבי גבוה זה הוה גם כן רק בגדר מכשירין עיין בתוס' פסחים דף מ"ז ע"א וביצה דף כ"ז ע"ב דזה הוה פעולה שאינו בעצם הדבר כיון דמשלחן גבוה קזכו והפעולות הוא רק בגדר דין ולא מחמת תיקון האוכל ועיין חולין דף פ' ע"ב דשחיטת קדשים נקראת שחיטה שאינה ראויה דבעי זריקה ור"ל גם כן דהשחיטה הוה בגדר עבודה לא בגדר סילוק האיסור ולכך לא הוה רק כמו מכשירין ועיין שבת דף קל"ז ע"ב ושם בתוס' דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה דר"א סבירא ליה דמכשירין דוחה יו"ט מכל מקום דלא כתוס' פסחים דף ס"ח ע"ב ובירושלמי שם ולכך יסבור דמותר לאפות בהל"ח ביו"ט. וע"כ משום מש"כ לעיל דהותר מכללו לא מיקרי זה משא"כ גבי מילה וחולה דגם אחרים דוחים שבת וזה ר"ל הך דפסחים דף ע"ב שניתנו לדחות אצל תינוקת ע"ש ועיין ירושלמי שבת פרק שמונה שרצים מה דמביא שם ראי' דאין מתרפאין מגילוי עריות מהך תו"כ פרשת ויקרא דהותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה המאורסה ולפי מש"כ אין זה ראי' דעצם הדבר לא מיקרי הותר ועיין בפי' הראב"ד בתו"כ שם ומ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין פ"ח ועיין בחולין דף קט"ו ע"ב בתוס' ד"ה כלאי ודף ק"כ ע"א בד"ה חלב ע"ש וביבמות דף ע"ה ע"א דאמר שם דיולדת הותרה מכללה ע"ש ברש"י גם י"ל דר"ל כגון יוצא דופן דאין עלי' דין יולדת. לכן סבירא ליה לרבינו דרק זה מיקרי הותרה מכללה מה שיכול לקוצרם אף שיש עדיין איסור חדש וא"כ לפי"ז בהני דהשרישו אחר העומר הבא דכ"כ דבהם אין איסור קצירה כלל וכן בשביעית דאסור לקצור כדרך הקוצרים אף הני דהביאו שליש בששית לא שייך זה ההיתר ובזה א"ש ג"כ דברי רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז הלכה כ' גבי תבואה שהיתה בקרקע כו' וחנטה עליה קודם שתי הלחם כו' ונקט הורצה והוא תמוה חדא דבתבואה הא אסור משום חדש לפני העומר וגם קודם לשתי הלחם הא בלא זה אם הביא כשר ומה שייך על זה לשון הורצה אך נ"ל דשם ר"ל כמו הך דרשב"פ במנחות דף ס"ט ע"ב גבי שיבולת שהביאה שליש לפני העומר ואף דשם פסק רבינו לחומרא זה רק בהביא שליש אבל אם נגמר כולו רק שהוסיפו על זה ליכא איסור חדש בודאי לאכילה רק מכל מקום לגבוה י"ל דאף דיעבד אסור קודם לשתי הלחם הנתוסף דלא הותרה מכללו ולא דמי לנסכים וכמש"כ והוה כמו מנחת חוץ לארץ קודם לעומר ולכך כתב רבינו דהורצה מחמת ספק וא"ש. והנה אם נימא דגם מנחות של חו"ל לא יביא קודם לשתי הלחם זה יהי' תליא גם כן אם יש שם שדה וקרקע על חו"ל ובאמת נ"ל דאף למ"ד במנחות דף פ"ד דעומר בא מחוץ לארץ מ"מ שתי הלחם לענין שיתיר אח"כ להביא מנחה חדשה לא דהך דין לא שייך כלל בחו"ל ואינו מתיר ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב דאמרינן דאינו בא מחו"ל ושם דף ס"ט ע"ב גבי חטים שירדו בעבים ודף נ"ט ע"א ודף מ"ה ע"ב בתוס'. עכ"פ י"ל דחו"ל אינו בכלל שדה ועיין סוטה דף מ"ה ע"א דאמר שם דר"י לא ס"ל כאן דרשה דשדך וגם הא זה הוה כמו עפו עומרים לשדה חברו דכעת הוא שדה אחר וצ"ל דס"ל לר"י דכמו דאמרינן בירוש' פ"ב דחלה גבי כניסתן לארץ דלמפרע נתתיו ה"נ לגבי גר שנתגייר יסבור ר"י דהוה כמו למפרע נעשית א"י כיון דלא יצא מרשותו ונ"מ לגוי שקצר שדהו ומכר שדהו והפירות לישראל י"ל דפטור מן השכחה של עומרים גם לר"י וכן משמע מלשון הספרי פ' תצא פסקא רפ"ב ועיין בר"ש פ"ד מ"ה גבי הקדש לר"י ע"ש ובאמת גבי ישראל כה"ג אם לקח פירות קצורים והשדה אם חייב בשכחת העומרים והנה בהך דפ"ה מ"ה הובא בדברי רבינו לקמן בפ"ו הט"ו שם רק לקח התבואה הנקצרת בלבד ולא השדה ובאמת שם בהך דין דהמקבל שדה אם ר"ל שרק אסור בהלקט שכחה שנותן בעבור השליש שלו ומשום דהוה כמו הקוצר מקצת שדהו ומכר את שדהו עם הקמה שיש שם והעומרים נשאר אצלו שאסור בהמתנות עניים שמניח הלוקח על חלק שלו וכמבואר בירוש' שם ספ"א וספ"ב ואם אמר שליש מה שאתה קוצר הוה כמו הלוקח העומרים שמותר ליקח פיאה מה שנותן עבור העומרים שלו אך א"כ למה לא פשט זה בירוש' מהך משנה אך באמת י"ל דגבי המקבל לשליש וכן לגבי אריס כיון דהשדה משתעבד לו עיין ב"מ דף ע"ג ודף ק"ו ע"ב גבי שדה שלקתה בעומריה ושם דף ק' ע"ב ודף ל"א ע"א וב"ב דף ס"ט ע"א די"ל דזה הוה כמו שיש לו חלק בהשדה גם לאחר קצירה ואסור בכל ועיין בהך מחלוקת בחלה ספ"ד גבי ישראל שהי' אריסין כו' ומעשרות פ"ה וגיטין דף מ"ג ע"ב וכ"כ בזה. ובאמת זה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ב"מ דף י"ב ע"א ד"ה ואבוה אם משום שיש לו חלק בשדה או משום דהמתנות עניים נתנות על הקמה שלו וא"כ גם בהמתנות עניים של החלק בעה"ב ג"כ אסור ועיין בהירוש' כאן פ"ה ה"ה דאם מכר לו קמה האיסור הוא משום קצירך ונ"מ כך דהנה מוכח בתוספ' כאן פ"ג דאף למ"ד דלא ילקט בנו אחריו זה רק בשיש לו חלק בשדה אבל גבי אריס ומקבל קמה לקצור בנו מותר ללקוט אחריו והטעם כך דאף דקי"ל דלית לי' זכיה לנפשו זה רק בדבר שהאב יכול לזכות בו אבל בדבר שאין האב יכול לזכות בו לא שייך זה ועיין בקדושין דף כ"ג ע"ב ע"מ שאין לרבך ובירוש' שם אך זה רק בדבר שהאיסור הוא רק על הזכיה אבל הך דלהזהיר את העני על שלו האיסור גם על הלקיטה ועיין בר"ש כאן פ"ד מ"ט. ובהך דב"מ דף צ"ב ע"ב איסורא לא זכה לו רחמנא ושם דף צ"ו ע"ב ובזה א"ש לשיטת רש"י דמו"ק דף י"א ע"ב דאבל אם הוא משועבד קודם אבלותו היכא דאינו יכול לחזור בו מותר לעשות מלאכה ואמאי הא מבואר במס' שמחות דאם האשה אבלה אסורה לעשות מלאכה לבעלה ולמאן דפליג על ר"ה וס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת כו' וע"כ משום כיון דזה תקנת חכמים איסורא לא זכו לו ואינה משועבדת לו אז. ועיין בהך דיבמות דף ס"ו ע"ב בהך דאיצטלא דזה הוה ג"כ בגדר הקדש ובתוס' ב"ק דף צ' ע"א. וא"כ לפי"ז אם קצר מקצת שדהו ומכר את שדהו יכול הבן של מוכר ללקוט מה ששייך להעומרים לכ"ע. והנה גבי בכורים מבואר בדברי רבינו פ"ב מהל' בכורים הי"ד דהלוקח פירות תלושים עם הקרקע צריך להביא בכורים ועיין תוס' גיטין דף מ"ז ע"ב דמבואר שם דאינו קורא ע"ש בד"ה מתה וכמש"כ הרשב"ם ב"ב דף קל"ו ע"ב ד"ה מביא וכמו גבי שליח דמן האדמה אשר נתת לי לא מצי אמר וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"ב דף פ"א ע"א גבי הך דר"מ הי' מחייב אף בלוקח פירות מן השוק ע"ש ור"ל ואח"כ קנה הקרקע והאי דנקט שם מדקתני משנה יתירא ר"ל משום דזה מבואר שני פעמים בפ"א דבכורים במ"ו ובמי"א ומה דמקשה שם הוא משום דמסיים שלא קנה קרקע אך זה רק לקריאה אבל להביא ודאי צריך וגם יש לחלק בין אם קנה הפירות עם הקרקע בב"א בין אם קנה זא"ז דהוה גדר דיחוי דכבר נדחו מעת שקנה הפירות וזהו דדייק שם התוס' בגיטין ואח"כ קנה קרקע והנה גבי נכרי פליגי בזה רבינו והר"א ז"ל בפ"ב מהל' בכורים הט"ו אם לקח ממנו אם בכרו ברשות הגוי ומשמע שם דאף בתלוש כן ולקמן אבאר זה. וגבי שכחה נ"ל דזה ר"ל ריה"ג בספרי פ' תצא שם במה שאמר מכלל שנאמר כו' ור"ל דאף אם מכר ישראל לישראל פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים כיון שאין לו קציר. אבל זה ודאי גם ר"י מודה דאם לקח מן הגוי פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים ולא מחייב רק בגר וכמש"כ גם י"ל דר"י לא מחייב רק בישראל שמסר שדהו לגוי וקצרן הגוי ואח"כ נתגייר ועיין לקמן פ"ה הכ"ה בדברי רבינו גבי עוללות ולקמן אבאר זה. ובהך דנגעים פי"ב מ"א גבי הלוקח בתים מן הגוי דמשמע דאם נולד בו נגע קודם שלקח הבית יש עליו שם נגע אח"כ ע"ש וכן גבי בגד בפי"א מ"א ע"ש בר"ש וברש"י הוריות דף י' ע"א דכ' שם דגם נגעי בתים נתמעט אם נולד הנגע לפני הדבור רק לאחר הדבור ולכאורה קשה הא הוה קודם ביאה לארץ וגם קודם ירושה וישיבה דלא מטמא בנגעים כמבואר ביומא דף י"ב ע"א ולא שייך בזה חילוק הר"ש גבי בגד דהא גבי בית הפטור הוה מחמת גוף הבית שאין עליו שם א"י וראי' לזה דהא פסק רבינו שם בהל' טו"צ פי"ד הי"ג דבית שמקצתו של גוי ומקצתו של ישראל אין בה טומאת נגעים ומשמע אף בצד של ישראל וע"כ משום דפקע מהגוף לא מחמת רשות הגוי אך י"ל דכיון דבעי בבית ד' כתלים כמבואר נזיר דף ח' ע"ב וכ"מ ולכך צידו אחד של גוי הוה כמו חסר שני הכתלים ואין עליו שם קיר קירות ועיין תוס' מנחות דף ל"ח ע"א גבי תכלת ולבן דאף דלא יצא ידי תכלת מ"מ שפיר מהני לענין שיוצא בהלבן ושם דף ט"ו ע"א גבי פיגול לאכול ממנה מלחמה ע"ש ובזה א"ש מה דמבואר בירוש' פ"ב דמכות ובתוספ' דהפרישו לשעה גמלא לערי מקלט דמבואר בערכין דף ל"ב ע"א דהיתה מוקפת חומה וא"כ א"א שתהי' עיר מקלט כמבואר שם דף ל"ג ע"ב וצ"ל דלענין זה עכ"פ מהני ההפרשה כשיהא ששה ויכשרו ע"י זה הני דבעבר הירדן וכעין דאמרינן בסוכה דף י"ט גבי אויר סוכה וטיט הנרוק ועיין בדברי רבינו בהל' תרומות פ"א ה"ב למה חלק יהושע את הארץ עד שלא כבשה ואמר שם כדי שלא יהא כיבוש יחיד ואף דעדיין לא נכבש הכל כמבואר בירוש' שביעית פ"ו ה"א דכ"ז שלא קנו כולה לא נתחייבו מ"מ מהני החילוק אף קודם הכיבוש להני מה שכבשו תחילה. אך כאן גבי מנוגע לא ס"ל כן ויהי' לפי"ז נ"מ לגבי בגד של שותפות של גוי וישראל שפיר מטמא בנגעים ולא דמי לשל גמלים ושל רחלים כמבואר בפי"א דגבי מחצה על מחצה הוה מחלוקת דר"ש ורבנן אך שם מיירי שטוה החוטים מצמר גמלים וצמר רחלים וכ"כ בזה לעיל בהל' כלאים די"ל דהטעם דר"ש דמטהר משום דספק נגעים להקל אבל אם הוה חציו של גוי וחציו של ישראל מטמא בנגעים משא"כ בבתים וכמש"כ כאן גבי פיאה בשותפות עכו"ם ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' חולין דף קל"ו ע"א ד"ה ביתך דהא בעי קרא למעט שותפות עכו"ם גבי מזוזה ועיין רש"י יומא דף י"א ע"א ד"ה אבולא דרק אם היו רוב ישראל חייב והטעם משום דכיון דבעי ב' מזוזות הוה כמו שחסר מזוזה אחת עיין מנחות דף ל"ד ולכך לא צריך קרא על זה ועיין בכורות דף ג' ע"א ולימא לו שקול אזנך כו' וחולין דף קל"ה ע"ב דערב לאו בר חיובא ושם בעי קרא ועיין בכורות דף ט' ע"ב דמ"מ אין בו קדושת הגוף גם לר"י ותמורה דף י"א ע"ב ע"ש. אך י"ל דברי רש"י בהוריות הנ"ל דהא דנתמעט בתים של חו"ל ושל א"י עד שלא חלקו זה רק משנכנסו לארץ אבל קודם לזה לא וכעין זה ס"ל להתוס' מנחות דף מ"ה ע"ב ד"ה קרבו לחד תירוצא דבמדבר היו יכולים להקריב עומר ושתי הלחם אף דאח"כ נתמעט חו"ל עיין מנחות דף פ"ד ע"א דאדרבא למ"ד דעומר בא מחו"ל צ"ל דלא נצטוו רק לאחר כניסתם לארץ וברש"י קדושין דף ל"ח ע"א גבי שלש מצות ובר"ש פ"ב דחלה וכ"כ בזה ויהי' נ"מ לגבי בית של גר תושב אם מטמא בנגעים דגבי בגד מטמא כמש"כ הר"ש ז"ל בפי"א דנגעים ועיין תוס' יבמות דף ס"א מה דהקשה שם גבי אדם מחירם דקרו לו אדם ועיין תוס' ע"ז דף כ' וביבמות דף כ"ג דהוה ג"ת ועיין רש"י סנהדרין דף ע"ה ע"א גבי עמיתך ובירוש' פ"ח דיבמות גבי אונאה וב"מ דף קי"א ע"ב ובמש"כ רבינו בפ"ד מהל' שקלים דאין מקבלין ממנו נדבה לבנין הבית ולענין בתים מנוגעים מאי אם נימא דהבתים נפקעים מתורת א"י ה"ה גבי ג"ת כן וכן יהי' נ"מ גבי מתנות עניים עיין לעיל פ"א ה"ט דרק גר צדק ומ"מ אם ליקטן גר תושב י"ל דלא פקע מהם דין לקט שכחה ופיאה לענין מעשרות וכמו גבי נכרי בגיטין דף מ"ז ע"א ועיין מ"ש רבינו בהל' מלכים פ"י הי"ב וב"ק דף קי"ג ובירוש' פ"א דמו"ק דהי' מקום קבורה לג"ת אף דלגוי אין נותנין קבורה בא"י כמבואר בירוש' פ"א דע"ז לא תתן להם חניה בארץ ולגרים איתרבי מקרא דיש להם קבורה כמבואר בספרי פ' בהעלותך פסקא ע"ח וכן הוא מוזהר על חתנות עם נכרי ועיין יבמות דף ק' ע"ב לא תנסוב נכרית כו' וע"ז דף ל"ו ע"ב וסוטה דף י' ע"א גיורת אני ע"ש. ובזה יש ליישב דברי התוספ' פ"ד דפיאה דעניי גוים אין מאמינים להם וכ"כ בזה דמאי נ"מ אם מאמינים להם הא אם לקטו הם חייבים במעשרות אך י"ל דמיירי בג"ת וכמש"כ. ובאמת לפי מש"כ בהל' מאא"ס פי"א ה"ה במה דמבואר בתוספ' דזבים דגם ג"ת דינו כעכו"ם לענין גזרה ואם ר"ל אף בסתם או רק אם ראו ויהי' נ"מ אף למה דק"ל בנדה דף ל"ד דקריו של עכו"ם לא גזרו עליו י"ל דזה רק מחמת טומאת ש"ז אבל אם נימא כמ"ד דש"ז הוה בגדר מעיין עיין ב"ק דף כ"ה ע"א למ"ד מק"ו וגם אליבא דר"י דאמר משום ציחצוחי י"ל דזה טעם דלכך הוה מעיין ודלא כהך מ"ד דנזיר דף ס"ו ע"א ועיין רש"י נדה דף מ"ו ע"א דמוכח דס"ל דהוה מעיין ויהי' ג"כ נ"מ לש"ז של מצורע אם מטמא במשא כמו ראי' ראשונה דנדה דף ל"ד ע"ב ועיין כריתות דף ח' ע"א דהוה רק כמו ש"ז וכן נ"מ לזב או מצורע פחות מבן ט' וראה קרי אם עכ"פ טמא משום מעיין ועיין ב"ק דף כ"ה ע"א מה דמקשה שם אי במגע הא לא גרע מקרי דעלמא ואמאי לא משני דנ"מ לפחות מבן ט' אך י"ל דזה ג"כ י"ל דיו לבא מן הדין כו' ועיין תוס' נדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי איצטריך ועיין בהך מחלוקת דמכשירין פ"ו מ"ו אם ש"ז מכשיר ומ"ש רבינו בהל' מטמא מו"מ פ"א הי"ד דמטמא משום ציחצוח גם במי רגלים הוא ג"כ טעם למעיין וכעין הך דנדה דף נ"ה ע"ב גבי מי האף לרב ע"ש ובתוספ' פ"ג דזבים דאמר שם טעם ש"ז משום מ"ר וכ"כ בזה בח"א בהל' אס"ב ועיין נדה דף י"ט ע"ב מה דפליגי ר"מ ורבנן אם דם ירוק מכשיר ור"ל כך דהנה עיין נדה דף ט"ז ודף כ"ב ודף מ"א ע"ב ודף ס"ו ע"א ודף ע"א ע"א גבי מקור מקומו טמא והנה רבינו ס"ל בהל' אס"ב פ"ה ה"ו ופ"ח הי"ד ובפ' י' ה"ה ובהל' מטמא מו"מ דמקור מקומו טמא רק בדם הבא ממקור אבל דם שאינו מן המקור אינו מטמא כלל והטעם דכיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא הוה כמו לדידן דפסקינן כב"ה דדם טהרה של מצורעת טמא ור"ל דמי שהוא טמא כל הדמים שיש עליו שם דם הוא טמא כמו מעיין עיין תוס' נדה דף ל"ד ע"ב ד"ה אם ויהי' נ"מ ג"כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה עיין תוס' נדה דף ל"ז ע"א ד"ה דבר. וה"ה גבי מקור כיון דהוא טמא כל הדם שיוצא ממנו הוא טמא רק מה שאינו בגדר דם אינו טמא וזהו דר"ל נדה דף ל"ב ע"ב למעט אשה מלובן ע"ש בתוס' ולמה לן קרא אך ר"ל דלא הוה גם גדר מעיין וכן ירוק לדידן והך מקור שהזיע לא ר"ל כפי' רש"י דהיינו דם לבן רק דר"ל שלא ראתה רק הזיע אבל הי' עליו מראית דם דאז הוה כמו מעיין של המקור וכמו בלא הרגשה ואז אינו מטמא רק לח וכמו דם טהרה של מצורעת וכן דם טוהר של יולדת שלא טבלה ומש"כ רש"י במשנה דף ל"ד דזה רק מדרבנן זה רק לב"ש אבל לב"ה הוה מה"ת עיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי ובפיהמ"ש לרבינו אבל דם הירוק ס"ל לרבינו דאינו בא מן המקור אך דם הירוק של זבה או של מצורעת י"ל דיש עליו שם משקין טמאין ושפיר מכשיר אף לדידן כמ"ש רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"י ה"ה ועיין תוס' כריתות דף י"ג ובדברי רבינו פט"ו בהל' טומאת אוכלים ה"ח ובמס' טבול יום ספ"ג דהוה מחלוקת גבי טבול יום ע"ש ועיין בירוש' נדה פ"ב ה"ה וט"ס שם ובמה דפליגי בפ"ו דמכשירין מ"ז גבי דם הנפל אם הוא מכשיר וטמא וזהו כונת הירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נפלים אם יש להם רקב דאמר שם מ"ד דמם מטמא ברביעית ור"ל הנך דמכשירין ועיין תוס' נדה דף כ"ז ע"א דאין עליו שם מת ולקמן אבאר זה. עכ"פ י"ל דעל ש"ז אם אין בו טומאת עצמו מ"מ יש עליו דין מעיין אך אז רק אם ראה ולא סתם וזה יהי' הדין גבי ג"ת דמחמת ע"ז אין עליו עיין ע"ז דף ל"ו ע"ב ומחמת חתנות שפיר גזרינן וכ"כ בזה בהל' מא"ס. ובאמת י"ל דגבי בתים של גוי בנגעים כיון דקי"ל בעירובין דף ס"ב ובירוש' שם דדירת של נכרי הרי היא כדיר של בהמה ולאו שמיה דירה כלל וא"כ הוה כמו קירות האבוס דאינו מטמא בנגעים כמבואר בפי"ב דנגעים מ"ד וא"כ לא שייך לומר בזה דהוה פטור בגוף הדבר משום דהוה חו"ל. משום דאין זה נכלל בכלל בית כלל ולא שייך על זה הפטור ולכך אח"כ שקנה ישראל יראה כבתחילה ובאמת קשה למה נקטה המשנה בנגעים רק בלוקח אמאי לא נקט כה"ג גבי גר שנתגייר וכמו כאן גבי מתנות עניים וצ"ל דלגבי הגר הוה קודם הדבור וגם גבי נגעי בתים ובגדים כן ולא מטמא כלל משא"כ כאן גבי מתנות עניים דלא נתמעטה:

1 קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

בית של שותפין חייב במזוזה. עי' כ"מ ותי' דחוק ולענ"ד נראה ע"פ מה דאמרי' בגמרא חולין דף קל"ה ע"ב מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין שותפות לא כ"ר למי"י ואלא ביתך למ"א לכדרבה כתבו התוס' שם ד"ה ביתך תימה אמאי לא אמר שותפות דעכו"ם ואפשר דסובר רבינו ליישב קושיית התוס' כיון דכתיב למי"י מרבינן גם לשותפות עכו"ם כיון דעכ"פ ישראל דר בבית וסברא זו נזכר בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רפ"ו ע"ש באריכות וכיון שכן כ"ז אם יש לנו דרשה דרבה ביתך דרך ביאתך שפיר מחייבינן שותפות עכו"ם משא"כ אילו לא היה דרשא דרך ביאתך ואתי ע"כ ביתך למעט שותפות עכו"ם מיהת וא"כ סידור דברי רבינו פה על נכון דמדכתב וצריך לקובעה על ימין היינו מדרשא דרבה ואין לנו מיעוט על שותפות עכו"ם שוב כתב רבינו סתם בית של שותפין חייב במזוזה אפילו בשותפות עכו"ם דלא כדעת המרדכי שהביא הרמ"א בסימן רפ"ו ודו"ק:

8 תורה תמימה על התורה פתח ↗

את קציר ארצכם. תניא, את קציר ארצכם ולא קציר חוץ לארץ כחזהו מדאורייתא, אבל מדרבנן נוהג אף בחו"ל כמ"ש בחולין קל"ז ב' התם בארץ והכא בחו"ל, וכ"כ הרמב"ם בפ"א הי"ד ממתנ"ע, והכ"מ שם לא גילה על זה המקור הנכון שהבאנו. וע' ביו"ד סי' של"ב דבזה"ז אין נוהגין בלקט שכחה ופאה כלל לא בא"י ולא בחו"ל, משום דרוב המדינה עובדי כוכבים ואם יניחום יבאו הם ויטלום. ובימינו אלה שאנו מצפים לישוב ארצנו הקדושה ע"י קנין מושבות רבות שם, ועבודת האדמה תתפשט למרחב בין אחינו העובדים על הרי יהודה הלא תשבנה לנו מצות לקט שכחה ופאה עם כל המצות התלויות בארץ, ולה' הישועה. ועיין בתוס' חולין קל"ו א' דמ"ש בגמרא שם דארצך דכתיב גבי בכורים בא למעט חו"ל, כתבו על זה אע"פ דמצוה התלויה בארץ היא ול"ל מעוטא, ר"ל דבלא"ה חובת קרקע אינו נוהג רק בארץ, אך אצטריך למעוטי משום דאתקש למצות בשר בחלב בחד קרא, עכ"ל, ולפי"ז צ"ע ל"ל למעוטא בפאה אחרי דהיא חובת קרקע. .שם פ"ב ה"ה

20 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הכרשינים אע"פ כו'. כ"כ בזה דמבואר בירוש' דחייב בתרומה מה"ת וע' תוס' ב"מ דף צ' ע"א ויבמות דף ס"ו ע"ב בשם תו"כ דמותר להאכיל לבהמת כהן והא דמבואר בתוס' ס' עוקצין דר"ש ס"ל דאין מטמאין טומ"א ואין חייבין במעש' ובמס' מעש"ש פ"ב מ"ב מבואר להדיא דר"ש ס"ל דחייב בתרומה ומה דאמר בירוש' שם דהוי מדברי סופרים י"ל דקאי רק אאיסור טומאה שלהם אך כך דהנה ע' בדברי רבינו בהל' טומ"א פ"א ה"ז גבי שבת דמשנתן טעם בקדירה אינו מיטמא דס"ל לרבינו דזהו משום דהוי כזבל והר"א ס"ל דאם מחשב לקדרה לא מהני כ"א במעשה משום דמסתמא הוי לקמח ולכך בנתנו לקדרה מוציא מיד לקמח וע' בירוש' רפי"א דתרומות דמקשה שם מ"ש שבת מתבלין דגבי תבלין אף שנתן טעם בקדרה יש בו דין תרומה ומטמא ואמר שם הטעם דמשלך נתנו לך ומשמע שם דהטעם כמש"כ הר"א ז"ל דזה הוי מעשה ולא שפקע ממנו שם אוכל רק דהוי מיוחד לקדירה וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין אך רבינו ס"ל כך דהנה הא דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם מיטמא עד שיפסל מאכילת כלב ר"ל כך דאם כבר נטמא לא פקעה הטומאה ואם עדיין לא נטמא אז אי מחשב לאדם מועלת המחשבה וזה רק בשהי' מיוחד לאכילת אדם אבל אי לא היה מיוחד לזה ונפסל מאכילת אדם לא מהני מחשבה לאדם:וזהו שי' רבינו בפ"ב מהל' טומ"א הי"ד והט"ו דגבי עור לא מהני מחשבה וגבי שליה מהני משום דחזי אגב אמו וכן שם בהל' י"ז גבי חטין שבגללי בקר דאם חישב עליהם בתר לקיטה מהני וע"ש בספ"ג גבי גוזל וחזר בו ממש"כ בפה"מ בטהרות פ"ח דמהני מחשבה אף כשהוא מונח בבור וכאן פסק דרק אם העלה מן הבור ואח"כ חשב דמהני מחשבה וכן הדין גבי חטים שבגללים שאם חישב עליהם בעודם ברעי לא מהני מחשבה רק אחר לקיטה וכע"ז ס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ו הי"ז גבי אוכל פרוד ע"ש במה דפליג עם הר"א והוא כך דהנה ע' בחולין דף קכ"ד ע"ב גבי ב' חצאי זיתים במרודד דמטמא במשא ואינו מטמא במגע לשי' רבינו דמפ' שחיברם אדם כמב' בהל' אה"ט פ"א הי"ב וע' תוס' בכורות דף כ"ג ע"א ונזיר דף נ' ע"ב דס"ל לחלק בין טומ"א כביצה ובין טומאת נבילה והטעם דטומאת נבילה באה מעצם וכן מת ולכך רק בשהיה בו מתחלה שיעור וחל על זה שם מת אז אח"כ אם נחלקו והכניסם לאהל פליגי בזה ר' דוסא ורבנן בעדיות פ"ג ובחולין שם ואף דרבינו בפ"ד מהל' טו"מ פ"ד ה"ה כ' דרק אם דבקו אז מטמא באהל ובה"ח ס"ל דאהל מצרפן וע"ש ה"ג ד' צ"ל דמחלק בין חילקו לכמה חלקים דאז רק אם רדדו וזה ג"כ לא מהני בכמה מתים וכע' דמב' במעילה דף י"ז ע"א בדם השרץ ובשרו משא"כ כשנחלק לשנים אז א"צ רדוד לא לאהל ולא למשא:וכה"ג מבואר במס' טהרות פ"ח הובא בתוס' זבחים דף ק"ה ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ז ה"ו לחלק בין שתים לשלש אך כ"ז לענין משא ואהל אבל לענין מגע לא דמגע לא נגע רק במקצת כמבואר זבחים דף ל"ג וקדושין דף כ"ה רק אם הוא דבר אחד אז הוי כמו שנגע בכולו ובל"ז לא וכן ג"כ רק אם רדדו בידים וחיברן אבל מאליו לא כדמוכח בחולין דף קכ"א וקכ"ב גבי כנסו:והנה גם לענין טומ"א בכביצה שאם נגע במקצתו שיהיו גם אחרים טמאים מבואר בתוס' דטהרות ובנדה דף י"ז ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ו דלא מהני בחבורי אדם רק אם לשן ע"י מים דאז הוי כגוף אחד או אם חיברן כ"כ עד שנושכות זמ"ז כמב' בתוס' ספ"א דטהרות ובמשנה שם פ"א מ"ז וע' בירוש' חלה ספ"ג מה דמחלק שם בין אם השכו מעצמן להשכן בידים וזהו כוונת התוס' שם דגבי זיתים אף אם הכניסן ונשכו מעצמן הוי חיבור ואמר דכוונתו לכתחלה שישוכו וע' תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב וחולין דף קי"ח ע"ב אך כ"ז לענין דאם נגע במקצתו שיטמא כולו אבל זה לכ"ע אם היה מתחלה כביצה שלם ונטמא ואח"כ נחלק ואח"כ נגעו ב' החלקים בדבר אחד מטמאין אותו אף שאינם מחוברים כמב' בספ"א דטהרות הובא בזבחים דף ל"א ע"א וזהו מה דאמר שם התם איתא לשיעורא ר"ל דהשיעור לטמא אחרים כבר חל עליו אך היכא דמתחלה לא נגע רק בפחות מכביצה בזה פליגי ר' דוסא ורבנן בפ"ג דעדיות דר"ד סבר דכיון דלא היה עליהם לעולם הך דין דלטמא אחרים א"א לחול עליהם אח"כ ע"י חבורים דס"ל דהך דמטמא אחרים הוא דבר עצמיי לא מטעם הכמות ולכך כיון דלא היה עליהם לעולם הדין לא מצטרפי:וכע"ז כ' התוס' יומא דף פ"א ע"א לחלק גבי רביעית דם הבאה מב' מתים וכע"ז מבואר בנזיר דף נ"א ובירוש' שם גבי תרווד רקב ולכך דייק רבינו בפ"ד מהל' טו"מ ה"ג משני מתים שכ"א מהם יש לו רקב ר"ל שיש לו שיעור תרווד לכ"א וכ"כ בזה בהל' תפלין דכן הדין אם יכול לתפור לעשות מזוזה מב' קלפים שנכתבה עליהם ומה דמבואר בירוש' דכותבין על ב' עורות וכ' בתוס' דמיירי בתפרן או דר"ל דתפרן קודם שכתב עליהם או דר"ל דהיו ב' מזוזות שלימות ואח"כ נחסר מזו החצי ומזו החצי וכן הדין גבי מקואות ע' חגיגה ד' י"ט וכ"מ וזהו באמת כוונת הגמ' בשבועות דף כ"ב ע"א דב' שבועות אין מצטרפות וב' קונמות מצטרפות ע"ש ברש"י ותוס' אך הטעם כך דשבועה הוי איסור גברא ר"ל דכ"ז שלא עבר אין כאן שם האיסור כלל רק בזמן שהוא עובר אז מתחיל האיסור וכיון דכ"ז שלא אכל השיעור לא התחיל עדיין האיסור דמלקות ומה שייך בזה להצטרף משא"כ גבי נדר דהאיסור כבר נעשה דהיינו החפץ וממילא הוא אסור לאוכלו ושייך שפיר הגדר שיצטרפו וכ"כ בזה במק"א גבי גדר דבל יחל ע' נדרים דף ג' ע"ב ושבועות דף כ"ה ודף כ' ע"ב ונדה דף מ"ו אי ר"ל שמחלל הדבור או ר"ל שמבטל מה שנאסר ע"י הדבור ע' נדרים דף צ' ע"א גבי הך דצריך רק עד שיחל הנדר דילף שם מלא יחל דברו:אך אנן לא ס"ל כנ"ל גבי כביצה לטמא טומ"א דזה לא הוי בגדר עצם רק בגדר שיור ולכך מצטרפין אף אם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מעולם וע' ברכות דף נ' ע"א גבי זימון כה"ג ובירוש' שם פ"ז ה"א דהוי בזה מחלוקת וכן גבי אזוב כה"ג אם הטביל ג' קלחים מפורדים אי מצטרפין להזאה וע' בהך בעיא דגיטין דף ט"ו ע"א ודף ט"ז אי מצטרפין וסוכה דף ט"ז ע"א גבי מטה אי מהני טבילת מפורדין ובזה א"ש משה"ק התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב דאמאי לא אמרינן כתותי מיכתת גבי טומ"א אך הטעם משום דלא גרע מחבורי אדם וכן יהי' נ"מ גבי הכשר כה"ג אי מהני הצירוף של חיבורי אדם אך זה ודאי לא חל דלא גרע מנגע במקצתו וע' ירוש' חלה פ"ב דמחלק שם בין הכשר לטומאה דבהכשר לא מהני חבור של מי פירות וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף קי"ח ע"ב אי יש יד להכשר וע"ש דף קכ"ח ע"א דהוי שם פלוגתא דתנאי ובתוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי מקפה דכ' שם דהוי בגדר יד. עכ"פ בזה פליגי ר' דוסא ורבנן וכן באמת הטעם מה דלא מהני שאובים במקוה משום דשעור המקוה הוי השיעור בגדר עצם ולא מהני חבורי אדם וכן הא דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב דטבילת אויר לא שמה טבילה הוא משום דאויר לא מצרף שיהא שעור עצמיי כ"א שעור חבוריי וע' בירוש' פסחים פ"ג גבי דלחמץ אינו מצטרף ולחלה מצטרף:וזה יהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' דחלה שם אי מי פירות מחברין לחלה אבל בחמץ לכ"ע לא מחבר ולכך ליכא בו מצות ביעור אף למ"ד דמחמיץ וזהו כוונת המרדכי במס' שבת פ"ד דמדמי טבילה בשלג שלא רסקו לטבילת אויר משום שלג ג"כ הוי רק כמו שעור חבוריי כמבואר בנדה דף י"ז ע"א ובמק"א אבאר זה. אך לפי שי' הר"ש בפ"ח דטהרות והראב"ד ז"ל נ' דר' דוסא ורבנן פליגי אי הרבה פרורים מצטרפין וא"כ י"ל דהך דזבחים דף ל"א משום דחלקו רק לשנים אך באמת העיקר כמש"כ לעיל ואנן פסקינן כרבנן דמצטרפין אך רבינו ס"ל כך דהיכא דבשעת קבלת הטומאה היו מכונסים אז מהני אח"כ לטמא אחר ואף שלא כנסו בידים אבל היכא שהיו מפורדים אז לא מהני רק אם אח"כ עשאם גוף אחד בידים ומאליו לא מצטרף וע' בירוש' תרומות פ"ב מה דמק' שם ולא פרורים נינהו ומשמע כשי' רבינו ובמק"א אבאר זה:אך כ"ז דבר שהוא בעצם אוכל אדם אבל דבר דרק סתמא הוא לאוכל אדם ואם חישב עליו לד"א לא הוי פעולה מכאן ולהבא רק דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי אוכל אדם ואח"כ נפסל ואינו ראוי עוד לאוכל אדם אז לא מהני עליו מחשבה שיחשבו לאוכל אדם. זהו הדין גבי שבת ולכך כ' רבינו דה"ה כזבל ולא מהני בה מחשבה כלל וע' סוכה דף מ' ע"א גבי עלי קנים ועלי גפנים ע"ש בתוס' ד"ה לקטן דהיכא דסתמא עומד לזה ולזה אז מהני מחשבה משא"כ שם בה"ח גבי תמרים אף דשם ג"כ נקט עד שיפסידם מאוכל אדם משום דלשיטתיה אזיל דהיכא דלא קיבל טומאה משנפסד מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה אך מ"מ אם חישב אחר כך לאדם שפיר מהני ועיין שם בירושלמי רפי"א דתרומות הנ"ל:והנה אם נימא ג"כ לשי' הר"א ורבינו דעי"ז תפקע התרומה דכיון דעשה מעשה שיהא לקדירה שוב נימא דאגלאי מילתא למפרע דעומד היה לקדירה ויפטר מן המעש' לשי' התוס' דס"ל דתבלין שעומדין רק לקדירה פטורין מן המעש' וע' תוס' יומא דף פ"א ע"ב ובאמת רבינו השמיט הך מחלוקת דמס' טבו"י פ"א מ"ה דפליגי ר"מ ורבנן גבי תיאה וחלתית אי הם מטמאין באה"ט והטעם משום דרבינו פסק בפ"א מהל' טומ"א כריב"נ בעוקצין ובנדה דף נ"א ע"ב דאינן מטמאות כלל וע' בירוש' ערובין פ"ט ושם הגי' דמטמא טומ"א והלכך חכמים דפ"א דטבו"י הנ"ל דרק בטבו"י אינם מטמאין אבל לא בשאר טומאות וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ז דס"ל לר' יוחנן דכל דיני חיבור בטבו"י הוי רק חיבור מדרבנן וע' פסחים דף מ"ד דאמר שם ג"כ דתרומת תבלין רק מדרבנן וזה משום דמה"ת אינו חשוב אוכל כלל וע"ש בתוס' מה שהק' משום וע' תוס' כריתות דף ט"ז ע"א ומו"ק דף י"ג ע"ב דשום הוי בכלל תבלין ובתוס' יומא דף פ"א ע"ב הנ"ל ואף דבירק תו"מ רק מדרבנן ע' ערובין דף נ"ו אי שום יש עליו שם ירק ובנדרים דף נ"ט ע"ב ע"ש בר"ן אי הוי מה"ת בשום, ובאמת רבינו ז"ל כאן לא הביא כלל דתבלין חייבין בתו"מ רק בקצח כאן בה' י"ג וכמון לק' פט"ו הי"ד וע' פט"ז מהל' מא"ס שם הביא רבינו דין תבלין בתרומה אך רבינו בפה"מ פ"ב דערלה מ"י פי' דגם בצל וקפלוט יש עליהם שם תבלין וע' ע"ז דף ס"ו ע"ב דאין טעם כמון אלא ריח כמון ע"ש דיליף מזה דריחא לאו מילתא:אך י"ל לפמש"כ הראב"ד ז"ל בפה"מ בעדיות פ"ו דקצח וכמון הוא מין אחד ומבואר ברכות דף מ' ע"א דריח קצח הוא קשה וטעמו טוב ולכך לא אסר ריחו וע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב דדבר העומד לריח לכ"ע ריחא מילתא ולכך אמר דזה אינו עומד לריח ולכך ריחא לאו מילתא ובאמת הפלוגתא דב"ש וב"ה גבי מעשר' וגבי טומ"א משום דס"ל דגם לאחר שנתבשלו הם ראויין וע' תוספתא נדרים פ"ד דהנודר מן התבלין אינו אסור בהם רק בזמן שהם חיין אבל במבושלים מותר דאז אין שמן עליהן וא"ש משה"ק התוס' ביומא דף פ"א ובנדה מהך דחולין דף ק"כ דמשמע דתבלין אינן מטמאין טומ"א דשם קאי אמבושלין ולכך מבואר בירוש' דמעש"ש פ"ה ה"ו דתבלין א"צ לבער דה"ה כמבוערים ואף דהא בירוש' דתרומות פי"א ה"א מבואר שם דכ"ז שלא בטל טעמן אף לאחר שטיבלו פעם אחת אסורין התם האיסור הוא מחמת שיש בהם טעם תרומה אבל אין שמן עליהן וכע' הך דמבואר שם בפ"י גבי מי כבשים ומי שלקות של תרומה דהוי שם מחלוקת אי האיסור הוא משום דהוי עצם התרומה והא דמבואר במשנה דמקואות פ"ז דפוסל את המקוה משום מים במי כבשים וע' ירוש' ספי"א שם דאף ר"א דס"ל דשאר מי פירות הוי משקה מ"מ מודה במי תרדין ומי שלקות שאינן מכשירין וצ"ל דשם קאי אמי כבשין עצמן ולא על המים שכבש בהם דהני פוסלין את המקוה בגדר מים ותרדין מבואר בשבת דף קמ"ד ע"ב דאינו פוסל רק בגדר שינוי מראה ולכך מבואר שם גבי כבשים דאם סחטן בשבת למימיהן פטור משום דס"ל דאף הם קרויין אוכל וע' ברכות דף ל"ט ע"א גבי מיא דליפתי כליפתי ור"ל ג"כ בגוף הלפת ולא כפי' הרא"ש ז"ל שם וע' בדברי רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"י גבי הנודר מן הכרוב דאסור במימיו אך שם הטעם לא משום דיוצא ממנו רק דשמו עליו וע' ברא"ש נדרים דף נ"ג מה דמחלק בין היכא שיוצא ממנו כדבר המופקד בו לא ע"י העצם וכה"ג מחלקין התוס' חולין דף ק"כ ע"ב גבי משקין היוצאין מהם כמותן וע' מש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ח הי"ב דרוטב של פסח אסור מטעם שאינו בשם צלי:וכן כ' בפה"מ שם ובאמת זה הוי גדר כמו דאמרינן בחולין דף ס"ח ע"ב גבי יוצא חוץ למחיצתו דאסור וה"נ כן דהבשר הוא מחיצה דיליה. וע' ירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נאצל דלכך בעי קרוש דמי בשר אינם מטמאין וע' תוס' חולין דף פ"ז ע"ב גבי משקין ודף ק"ט ע"ב ברש"י גבי חלב ודף קי"ז ע"ב בתוס' גבי משקין ורש"י פסחים דף ל"ג ע"ב דכ"ז שהם בתוכו אין שם משקין עליהם:והנה חד מ"ד בירוש' ספ"י דתרומות הנ"ל הוי סבר דגם הך דמקואות מיירי בשסחטן ומחלק בין קשה לרך וע' מש"כ בזה בח"א בהל' ברכות פ"ח ה"ב פי' בזה ואח"כ אמר שם דכאן מיירי במים שנכבש בהם והאיסור רק משום נותן טעם וע' תו"י דף כ"ט ע"ב גבי שכר דפוסל את המקוה אי משום דהוא מים אי משום דלא נשתנה וע' ע"ז דף ל"א ע"ב דלמה אין בשכר משום בשולי עכו"ם ותוס' ב"ב דף צ"ו ע"ב מה דרצו לחלק גבי שתיה לענין ברכה ותוס' ברכות דף ל"ח ע"ב ד"ה האי וד"ה והא ולא דר"ל דבשתיה צ"ל שהכל דהא מבואר להדיא שם דף נ' ע"ב דלר"א ביין שלא נתן לתוכו מים מברך בפה"ע אף דהוא דרך שתיה ואית ליה עלויא אחרינא ע"ש דף ל"ו גבי שמן זית רק דר"ל כך דשעורים ותמרים הדבר הוי לאכילה וכיון דשתי להו אין זה הדבר משא"כ ביין דזה עומד לשתיה ואף דעדיין אין שם יין עליו קודם שנתן לתוכו מים מ"מ כיון דלשתיה הוא עומד מברך עליו בפה"ע וגבי שתיתא דנקט שם הטעם דרק לרפואה קעביד משמע דאל"ה הוי מברך בממ"ז וצ"ל משום דשם נעשה זה הדבר בעצם לא ע"י סחיטה וזה תליא בהך דרש"י פסחים דף ל"ה ע"א גבי המחהו דפי' שם דהוי אכילה ומ"מ ידי מצה לא יצא משום דאינו דרך אכילה ובחולין דף ק"כ דיליף מנפש לרבות את השותה וע"ש בתוס' ד"ה לרבות ותוס' נדה דף ל"ב ע"א דכ' שם דהפסוק אתי לאשמעינן דנשאר שמו עליו וגבי מצה הטעם משום דלא הוי לחם עוני אך באמת הך נפש לא ר"ל דהוא שתיה רק דר"ל דהוי כמו אוכל ונ"מ לשיעורא אי בכזית או ברביעית וע' בהל' תרומות פ"י דגם שתיה בכזית וגבי מעש"ש פסק בפ"ב ה"ה דרק רביעית משום דשם חשיב בקרא למשקה כדבר בפ"ע:גם י"ל דמיירי דקודם הכנסה לירושלים אז נעשה יין והמלקות חל עליו אז וגם נ"מ דלא מצטרף ע' תוס' תרומות פ"ז ובירוש' פ"ב דמעש"ש אך שם ר"ל רק דבר שדרכו לשתות אף שהשיעור הוא שוה אך בתוספתא ספ"א דפסחים מבואר דגם אם המחה חמץ ושתה אינו מצטרף עם האכילה ולפמש"כ הרבוי הוא לגלות לן דג"ז הוי אכילה אך י"ל דהטעם דלא הוי כדרך אכילה כע' דאמרינן ביומא דף פ"א ויהי' נ"מ לגבי חמץ לענין בל יראה אי יש לו חצי זית מחוי וחצי זית בעין אי מצטרף וגם נ"מ אי צריך שיהא החצי זית עכשיו או כמו שהיה קודם שנמחה ע' מש"כ בזה בח"א בהלחו"מ ובהל' מא"ס וע' בתוספתא כריתות פ"ב גבי דם וגבי מצות מצה דאינו יוצא כ"כ בזה לע' דיש ג' פירושים בשלא כדרך אכילתו אי רצה לאמר דהוי כמו שלא אכל כלל או דהוי כמו שלא אכל הדבר רק ד"א או דהוי כמו שפקע ממנו האיסור וזה הנ"מ אי השנוי בא בדבר הנאכל או באכילה וגם היכא דנקט פרט למזיק אי ר"ל דמזיק עצמו או האוכל וע' מנחות דף ע' ע"א דאם אכל במחובר נקרא שלא כדרך אכילתו אף דאין כאן שום שינוי כלל בעצם הדבר ולא בעצם האכילה רק דאין אוכלים כן וזה גבי מצוה לא מהני ול"ד לבלע מצה דקי"ל דיצא דשם דרך לעשות כן וע' סוטה דף י"ח גבי השקה בשפופרת:וכן יהיה נ"מ גבי דבר דכעת א"א לעשות בו פעולה אחרת אי מקרי שלא כדרך אכילתו ובזה גם בע"ז אסור ע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב ודף מ"ג ע"ב ד"ה א"ל ופסחים דף כ"ח ע"א ותוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב ד"ה לא ישב ודבר דעומד לאכילה ועושה ממנו פעולה אחרת ויש לו הנאה מזה רק דאינו עומד לזה ע' תוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי ערלה ודבר דראוי לשום דבר ועושה ממנו דבר שאין בו הנאה כלל זה גם בע"ז מותר לבד מכלאי הכרם ובשר בחלב ובמק"א אבאר זה. עכ"פ גבי עצם דבר אם לא הטעם דרק לרפואה קאי היה צריך לברך מזונות דהוא ג"כ אכילה והא דאמר שם ברכות דף ל"ח וצריכא דרב ושמואל לא ר"ל כפרש"י שם רק ר"ל הך רב דכאן גבי שתיתא והך דשמואל דלעיל דף ל"ה ע"ב גבי זית אך שם כיון דהוא ע"י אניגרא הוי לאכילה:ובאמת הא דאמר שם גברא לאכילה קמכוין לא ר"ל כמו שנ' מדברי רש"י שבת דף ק"ט גבי עלים דהיכא דמכוין לרפואה אף שדרכו לאכול אסור וע"ש דף ק"ט ע"ב גבי שמן עיקרין ודף קי"א גבי שמן ורד רק כך דדבר שהוא אכילה אף אי מתרפא בזה שרי רק דבר שאינו ראוי לאכילה קמכוין ור"ל אף אם אוכל לרפואה מ"מ זה הוי לאכילה וסיכה אף אם אוכל או סך לא מקרי אכילה וסיכה רק רפואה וזה אסור ובאמת זה ר"ל הני ב' לישני דברכות דף ל"ח הנ"ל דלישנא קמא נקט דגברא לאכילה ולא איכפת לן כוונתו ולישנא בתרא סבר דצריך שלא יכוון לשם רפואה ומה ר"ל הך ממילא:ויהיה נ"מ אי בתרומה כה"ג שרי ע' בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"א ופי"ד דשבת אי כל דבר שמותר לשבת מותר בתרומה וע' תוס' חולין דף קל"ו דלכך בעי מיעוט בראשית הגז ממיתה משום דהו"א דשם הוא אכילה דידיה וזהו רק שם דא"א בענין אחר אבל גבי ערלה אם צבע את הבגד י"ל דלא כשי' הראב"ד ז"ל פסחים פ"ב בהשג' על בעהמ"א ז"ל דלבישת הבגד הוי כמו אכילה דשם משכחת לה איסור אכילת ערלה באופן אחר וכ"כ בזה דאם כן מה מייתי ראיה בחולין דף קט"ו ע"ב דמדסמיך בב"ח לעם קדוש כו' ויליף מלא יהיה קדש כו' מוכח דגם הנאה אסור בב"ח ולכא' מה ראיה זה הא זהו גופא האיסור וכמו רה"ג בלבישה אך כך דשם האיסור חל על רה"ג וגבי ביאה האיסור על הביאה ולא על האשה וכה"ג כ"כ בהך דחולין דף צ' ע"ב מה דאמר ר"ח שם מרא דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח כו' והוא תמוה לכא' דהרי מצינו בכמה ברייתות הך ממשקה ישראל אך ר"ל כך דכל האיסורי' האיסור הוא על הדבר רק כ"ז שלא אכלו לא עבר האסור ולכך שייך בו הך ממשקה ישראל משא"כ גבי גה"נ דהא מבואר בחולין דף צ"ב ע"ב דעץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ כ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל והאיסור מתחיל רק בשעת אכילה וא"כ איך שייך עליו לאמר ממשקה ישראל דכ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל וכה"ג כ"כ גבי נבילת עוף טהור דאין הטומאה מתחלת כלל רק כשהוא בגרון וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ובפרט לשי' הערוך דס"ל דרק אם לבוש אז מטמא ולא כשהוא ערום ע' בר"ש פרה פ"ח מ"ד וכן גבי ביאה כן וע' ירוש' פ"ח דכלאים דאמר שם אמר רב הונא ביאתו אסורה בהנאה ור"ל אי הא דמשמש מת וכה"ג פטור או משום דאין זה ביאה כלל או דאינה אסורה ואף דעל בעלה נאסרה כמבואר בסוטה דף כ"ו ע"ב ונ"מ ג"כ לענין שחוף ברודף אי ניתן להצילו בנפשו ע' סנהדרין דף ע"ג וכ"כ בזה:וכן נ"מ בהך דין דמתעסק דהיכא דנהנה חייב וע' פסחים דף ל"ג ע"א דלכא' פליגי בהך מחלוקת דאביי ורבא בשבת ע"ב וסנהדרין ס"ב ותוס' שבועות דף י"ט וכ"מ אך כך דהנה ע' רש"י פסחים דף כ"ו ע"א גבי ריח דלאחר שתעלה תמרתו אין מועלין בו והא דמעל כ' רש"י כגון שלקח הסממנין והריח בהם בביתו וק' הא התם אין המעילה משום הריח רק משום הסממנין ועל לקיחת הסממנים י"ל דלא מעל דמיירי כמו דאמרינן במעילה דף כ' ובכ"מ דמיירי בגזבר וידו כיד ההקדש א"כ לא יצא מרשות ההקדש כלל אף אם נתכוון לזכות בה וכה"ג כתבתי דאף דס"ל לרבינו בפ"א מהל' מעש"ש דספק מעש"ש ספק מעשר עני א"צ להפריש רק מעש"ש מ"מ ר' עקיבא כיון דהוי גזבר וידו כיד עניים לא מקרי עניים ממע"ה ולכך צריך להפריש גם מעשר עני וע' ר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב ולק' הל' מעילה פ"ו ה"ח ע"ש בהשג' אך באמת נ' דכאן מיירי לאחר שקידשם בכלי לדידן דס"ל בכריתות דף ו' דמכתשת הוי ככ"ש וע' בירוש' יומא פ"ה דהוי בזה מחלוקת דאמוראי וא"כ י"ל דהתם כיון דאינו יוצא לחולין לא מהני כלל נטילתו כיון דקידש בכלי שרת ומעל רק על ההנאה והמעילה לא הוי על הנאת הריח רק על שנהנה מהסממנים שמריח בהם וכה"ג י"ל במה דמבואר במעילה דף י"ח הובא בדברי רבינו פ"ו ה"ב גבי קדשי קדשים שתלש מהם צמר דאין המעילה על הצמר רק על מה שתלש מן הקדשים וע' פסחים דף ל"ג דיש מעילה בגיזי עולה ותוס' בכורות דף כ"ו וכ"כ מזה בהל' ערכין ולק' בהל' מעילה אאריך בזה אך רבינו גבי ריח ס"ל דיש נ"מ בין לאחר שתעלה תמרתו ובין בשעת תמרתו כמבואר בהל' מעילה ספ"ה ונמצא דס"ל דמעילה הוא על הריח וע' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב דמספקא להו בזה וברש"י כריתות שם וע' רש"י נזיר דף כ"ח ע"א גבי לא מעל ולא כיפר שכ' ג"כ כה"ג דכיון דלא פעל כלום לא שייך ביה גדר מעילה ופה"מ לרבינו פ"ה דמעילה. עכ"פ גבי מעילה עיקר האיסור הוא ההנאה שבו וכן גבי אכילת תרומה מה שמשלם קרן וחומש הנה לפ"מ דמוכח ביבמות דף ס"ט ע"ב לשי' רש"י דבת כהן המעוברת מישראל אם אכלה בתוך ג' חדשים לאחר שזינתה עם ישראל דעפ"י דין מותרת לאכול ולא חיישינן שמא היא מעוברת מ"מ אם אח"כ נמצאת שהיא מעוברת חייבת קרן וחומש ולא אמרינן מאי הוי לה למיעבד ע' יבמות דף צ"א ע"ב וע' תוס' שם דף ל"ה ע"ב דאם נתייבמה לאחר ג' חדשים ונמצאת אח"כ מעוברת דפטור דמאי הוי ליה למיעבד ובפסחים דף ע"ג ע"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי בכה"ג היכא דיש שהות ביום לידע וצ"ל דאכילת תרומה וקדשים שאני וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ב:וכן מוכח הך דפרה פי"ב מ"ד גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש פטור דזה ג"כ בגדר אנוס דעל של רבים א"צ לשאול כמש"כ רבינו בס' הל' פרה והוא בתוספתא דטהרות ובירוש' פ"ה דסוטה ואין נשאלין לרבים ומ"מ נקט רק בא למקדש ולא נקט אכל קודש דאז חייב טפי ואף דבביאה הוא ג"כ נהנה מ"מ אכילת קדשים חמיר מיניה דזה החיוב על הפעולה וזה על ההנאה ולכך מוכח ג"כ בכתובות דף ל' ע"ב דגבי אכילת תרומה לא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון אף לפר"ח דמיירי בתחב לו באונס ומ"מ חייב על מה שלא פלט וע' תרומות פ"ח מ"ב דאמר שם דלרבנן צריך לפלוט אם היה בתוך פיו ונודע לו באמצע ומבואר שם בד' רבינו בפה"מ דחייב קרן וחומש ואף דלאחר שנודע לו הוי מזיד מ"מ ע"י שגגה בא לידו וע' במה דפליגי רש"י ותוס' בשבועות דף י"ח אי זה הוי כשוגג או כמזיד כיון דמתחלה בא לו ע"י שגגה וכאן לכא' לכ"ע הוי מזיד כיון דיכול לפלוט וא"ל דלר' אליעזר על לעיסה לחוד חייב ע"ש בירוש' אך מד' רבינו בפה"מ שם מבואר להיפך דכתב שם דמצטרף למה שבלע מה שאכל ומיחייב קרן וחומש וצ"ל דל"ד לקרבן דשם הבאת קרבן צריך שיהא שוגג ושלא יהיה בכלל זבח רשעים וכמו מומר ע' חולין דף ה' ע"ב וע' בירוש' יומא פ"ה אם אמרו לו שיכנס עוד הפעם כדי להכניס המחתה א"א שיתחייב ע"ז דאומרים לו הכנס ואת אמרת חייב משא"כ גבי תשלומין כיון שזה בא ע"י שגגה ואף שכעת מתירין לו לבלוע וזה ודאי דאם היה פולט היה פטור גם לר"א מחומש דלא הוי רק כמו מזיק ואף דללקות ודאי לקי וכמו אם שתה חומץ של תרומה דמבואר בירוש' פ"ו דתרומות דאף למ"ד דאין משלם קרן וחומש מ"מ לוקה מ"מ אם בלע אח"כ חייב לשלם קרן וחומש וע' תוס' שבת דף ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור אך י"ל דהחיוב הוא למפרע אם בלע וע' תוס' ערובין דף כ' ע"א דאימתי הוא החיוב אי משעת בליעה או מקודם ובירוש' מעש' פ"ג גבי מצא כלכלה דעושה אותה דמים ואוכלה ואמר דצריך להפריש מעשר אף דזה לא הוי מקח ברור דהרי יכול להתבטל מ"מ חיישינן שמא יבוא בעה"ב בשעה שהיא נתונה בפיו ואז ע"כ צריך להתקיים המקח דא"י להחזירה דהוי כמאוס ונמצא אוכל טבל ואף דאז הוא כבר בבית הבליעה כמבואר בכתובות שם:ובאמת זה תליא כל היכא דיכול לבטל הדבר ולא ביטל אי זה מקרי מקח חדש או למפרע וע' ערובין דף ע"א ע"א גבי הך דכלך אצל יפות דמוכח שם דהוי למפרע אף דכעת א"א שיאכל וכ"כ בזה בהל' אישות על הך דקדושין דף מ"ו גבי נתרצה האב וע' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גר קטן דאף דיכול למחות מ"מ אם לא מיחה הוי גר למפרע ובירוש' פ"א דתרומות דהוי זה בעיא דלא איפשטא גבי תרומה כה"ג וכן בד' רבינו בהל' מכירה פ"ל דאם מכר נכסי אחר ואח"כ הסכים אי הוי מכירה מכאן ולהבא או למפרע וראיה לזה ממש"כ רבינו בהל' מעש' פ"ג ה"ז דכל הדברים הקובעים למעש' אם עשאן אחר ג"כ הוי קבע וחשיב שם גם מקח חזינן דאם נתרצה אח"כ נגמר הדבר למפרע:אך לכא' לפמש"כ לעיל בדברי רש"י סנהדרין דף ע' ע"ב גבי בן סו"מ דאם אכל בחבורת פסחים דאינו נעשה בן סו"מ ואף דצריך דוקא שיגנוב מעות של אביו ליקח בשר יין ומש"כ שם רש"י גבי יין מן החנוני נ' דקמ"ל דאף אם קנה יין הנמכר בחנות נעשה בן סו"מ כמו הך דב"ב דף צ"ה ע"ב וכמבואר בירוש' סוטה פ"ח אך מבשר קשה דהא צריך להמנות עליו כשהוא חי וע"כ צ"ל דכיון דיכול למשוך עד שעת שחיטה אז נגמר המקח והוי כלקח בשר וגם המעות אינן שלו וא"כ נמצא דלא הוי כלל אחד מבני חבורה וא"כ יהא עובר על לאו דבן נכר לפי שי' הר"א ז"ל בהשג' בהל' ק"פ פ"ט אך י"ל לפ"מ דמבואר בירוש' פ"א דקדושין דבן סו"מ אינו חייב כפל על גניבה ראשונה דהוי בגדר קלב"מ ונמצאו המעות שלו אליבא דרב דשם דף ע"ב או משום יאוש וש"ר וגם לפמש"כ דהיכא דאינו מבני חבורה אינו עובר על לאו דלא תאכלו ממנו נא א"ש משה"ק בח"א דהא בן סו"מ אינו חייב רק על בשיל ולא בשיל וא"כ אכל דבר איסור וכ"כ בזה. עכ"פ תרומה והקדש החיוב הוא על הפעולה הנמשכת ולכך הך מתעסק ל"ד לשאר מתעסק וכן גבי מתעסק בשבת דיש בזה כמה סתירות בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ב וספ"ז מה הפטור שלו וע' בתוס' שבועות דף י"ט וכ"מ:אך נ"מ בדבר שהמלאכה שלו הוא הפועל כמו הוצאה או שהמלאכה הוא הפעולה שהוא פועל דהיינו שאר מלאכות או מה שהדבר נפעל על ידו כמו חורש כמש"כ רבינו בהל' שבת פ' כ"א וכמו צידה וכמו זורה ורוח מסייעתו כמבואר בבא קמא דף ס' ובבא בתרא דף כ"ו דהפעולה נעשית מאליו רק הוא גרם לזה וכן נפקא מינה גבי מלאכת הבערה וכבוי אי החיוב הוא מה שנולדה האש ומסתלק' האש או מה שנתבאר הדבר הדולק ונשאר הדבר הדולק ובאמת בכ"מ מוכח דהחיוב הוא רק בשביל הנפעל שנעשה ע"י האור או ע"י סילוק האור ע' שבת דף ל"א ע"ב ודף צ"ד וכ"מ ושם דף קל"ד גבי גחלת של מתכת ופסחים דף ע"ה ע"א אך באמת לפה"נ מד' רבינו בהל' שבת פי"ב ה"א ב' דהמכבה והמבעיר חייב בכ"ש והנה ע' ביצה דף ל"ט ובתוספתא שבת פ"ט דגבי הוצאה על אש חייב בכ"ש חזינן דאש יש בה חשיבות בכ"ש וגבי הוצאת ברזל ג"כ כ"ש כמבואר בדף צ' ובאפר ועפר יש בו שיעור כדי לכסות וכמבואר בירוש' שבת פ"ח ובד' רבינו פי"ח וא"כ מדמחייב בהבערה ובכבוי בכ"ש אף בעצים חזינן דהחיוב הוא משום האש ולא משום הדבר וגבי מבשל צריך כגרוגרת וע' במה דפליגי רבינו ורש"י ז"ל בהל' יו"ט פ"ד ה"א אי הא דאין מוצאין את האור ביו"ט אי משום דמוליד דבר חדש או משום הבערה וזה משום דר"ש ס"ל דכיון דע"י האש לא נכוונה דבר לא הוי זה בגדר מבעיר ורבינו ס"ל דהוי מבעיר וכן גבי מכבה כה"ג. אך זה רק בגוף האש וכמו גחלים של עץ משא"כ במתכת דהוי רק תולדות האש כמבואר פסחים דף ע"ה ובירוש' יומא פ"ג גבי עשישין שם אין החיוב רק משום תיקון הדבר וכמש"כ רבינו בפי"ב ה"ב ובפ"ט ה"ו ומ"מ שם חייב בכ"ש כמבואר שם משום דכלי מתכת גם בהוצאה בכ"ש כמבואר בפי"ח מהל' שבת הנ"ל וע' ביצה דף ל"ב דמשמע שם דפחמין הוי כמו מכה בפטיש ומתקן כלי:ובאמת נ' דזהו כוונת הגמ' בכריתות דף כ' ע"א בנפח שנו ר"ל דאז אין החיוב משום כבוי רק משום מכה בפטיש ונ"מ ג"כ די"ל דגבי מקלקל בהבערה חייב דמ"מ האש יוצא כתקון וכע' שכ' רבינו בהל' שבת פי"א ה"ט גבי כתיבה דחייב אף אם העור נתקלקל ובהל' שגגות אבאר זה. וכה"ג י"ל דמתעסק גרע טפי וע' כריתות דף י"ט ע"ב גבי מתעסק בחבורה. עכ"פ גבי תבלין נשאר הטעם לא עצם ולכך מבואר בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"ב דדגים של חולין שנתבלו בתבלין של מעש"ש אין להם פדיון דאין לו על מה לחול ולא אלים למתפס פדיונו וכע' דאמרינן במנחות דף מ"ז ע"א וע' בתוס' פ"ג דמעש"ש דאם עשה מדנרי זהב של מעש"ש כלים אין להם פדיון דפנים חדשות באו לכאן וברש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי הפרה דאם הפר אחד מהם א"י לשאל לחכם על נדרו וכן ס"ל לרש"י ובעהמ"א ב"מ דף מ"ז ע"ב דלדידן דס"ל דד"ת מעות קונות רק דיכול לחזור בו אז היכא דהדבר אינו ואין על מה לחזור בו לא מהני חזרה:וזהו ר"ל ג"כ מש"כ רש"י בגיטין דף ט' ע"א דאינו חוזר בעבד מטעם דזכי בי שמיא ע"ש ודף ע"ז ע"א ד"ה אין לי עסק ור"ל דהנה מבואר בירוש' פ"א דפאה ה"א הקדש כמאן דשרוף דמי וא"כ שוב אין ממה לחזור. וע' מש"כ ה"ה ז"ל בהל' גרושין פי"א הי"ז דלא מהני מיאון לאחר מיתה היכא דליכא יבם ואסורה על קרוביו דאין על מה לחול המאון ואיסור קרובים הוא ממילא כמש"כ לעיל בשם הירוש' וע' בירוש' רפ"א דיבמות דהיכא דליכא רק ערוה ואחיו לכ"ע אינה יכולה למאן לא מטעם הגמ' דילן רק כיון דאינה זקוקה במי ממאנת וע"ש בתוס' יבמות דף ק"ח ע"ב ד"ה יש מיאון דכ' דרק היכא דהוי דרבנן ומה שהביא' ראיה מן המשנה אין ראיה דשם י"ל כטעם הגמ' משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו אך הטעם משום דגבי דאור' זה הוי דין וממילא ואין על מה לחול המיאון וכמש"כ משא"כ דרבנן דזה לא הוי ממילא רק תקנה ושוב זה בא מכחו וא"כ עדיין שמו עליו ושפיר חל המיאון וכ"כ בזה במק"א בהך דגטין דף מ"ד ע"ב גבי בן בבל שנשא אשה בא"י והיו לה עבדים אי יצאו לחירות והוי כמוכרת ולא ממילא וכ"כ בזה וע' מש"כ התוס' כתובות דף ג' ע"א ד"ה וסברה מש"כ דא"כ גם במת תוך י"ב חודש יהא גט אך י"ל דעיקר הטעם משום הפקעת קדושין ולאחר מיתה ליכא הפקעה ובמק"א אבאר זה וע' בירוש' מעש"ש פ"ה דגם יין הוי כמבוער וע' תוס' ע"ז דף ל' ע"א וגם י"ל משום דיין של מעש"ש אין מפטמין אותו ואף דבמשנה פ"ב דמעש"ש מבואר להיפך אנן לא קיי"ל כן ובזה מדויק לשון רבינו בהל' מעש"ש פ"ג הי"ג וט"ו דנקט שם שנפל משום דלכתחלה אסור וכמבואר בירוש' שביעית פ"ח ה"ב דאמר שם מהו לפטם יין של שביעית ומביא ראיה דמותר מדנקט קל מהם שביעית ור"ל אף ממעש"ש דשם מבואר בפ"ב דמותר לפטם ודחי שם דזה אתיא כר' יהודה דפ' ב' ופי"א דמותר לבשל ולכך ס"ל לרבינו שם בהל' מעש"ש דכה"ג אין השבח לשניהם דהוי כמו אם עשה השותפות באיסור דלהפסד א"ל חלק ע' בהל' שלוחין פ"ה ה"י וע' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ה דאם לקח מקח במעות של הקדש במזיד נתפס המקח להקדש ואף דהמעות לא יצאו לחולין זה רק גדר איסור אבל מחמת ממון הקדש קנה וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ב בהל' ערכין וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהל' מעה"ק פ' ט"ו ה"ז דהפדיון של עולה רק כ"ש ר"ל דדי בפרוטה משום דהדמים עדיין לא נשתעבדו רק מחמת איסור ההקדש ובזה די לכ"ע בפרוטה:וכן להא דאמרינן בכ"מ דאם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדיש השאר מאליו זה ג"כ הוי רק בגדר איסור לבדו וה"נ כיון דע"י מעות ההקדש נקנה להקדש המקח שוב ליכא בזה דין מעות הקדש רק איסור הקדש ובזה מבואר שפיר לשון המשנה דמעילה דף כ"א דנקט שם מעות של הקדש ואח"כ נקט התקנה דנוטל פרוטה של חולין ומשמע דדי בפרוטה אף אם ההקדש שוה יותר כיון דהמקח תפוס להקדש ואין בו הפסד ממון וע' בירוש' ספ"א דמעש"ש דכיון דמשך נקנה המקח ר"ל דאף דהמעש"ש לא יצא לחולין מ"מ נקנה להקדש בגדר ממון וע"ש בה"א ובדברי רבינו בהל' מעש"ש פ"ח ה"ז ח' ובירוש' פ"ד שם דהיכא דלקח בסלע של מעש"ש ומשך ואח"כ נתייקרו דנהי דבתורת מעש"ש קנה מחמת דהוא ממון גבוה מ"מ בתורת ממון לא קנה אותם וא"כ לא הוי שלו ואם ירצה לפדותם א"צ להוסיף חומש וע' ב"ק דף ס"ט ע"ב גבי הך דרחמנא קריא מעשריה ושם אבאר זה. לכן לא מיחשב התבלין כלל רק מה שנשתבח היין ע"י התבלין זה שייך לחולין אבל התבלין עצמן בטלין להיין ואף דהא התבשיל נאסר על ידו מ"מ אין בו ממשות לתפס וע' בכורות דף ט"ו ע"א ודף ל"ב ע"ב ונ"מ ג"כ להך דשבועות דף כ"ח ע"א גבי אכלו כולו דהיכא דאין מחוסר מלקות לכ"ע אין נשאלין היכא דאמר הריני נזיר והפריש קרבן וכיפר רק אדם אחר התפיס בו והשני עדיין לא הביא הקרבן או כגון שהתפיס יותר ממנו וכמבואר בירוש' פ"ד דנזיר ה"א דהראשון נזר סתם נזירות והשני אמר ואני ק' יום דמהני והנה שם בירוש' אמר דאם הראשון אמר סתם והשני אמר ק' ואח"כ חזר הראשון ואמר ואני על השני דנעשה הראשון ג"כ כמו השני ובאמת לכא' קשה הא מבואר במנחות דף ק"ב ע"ב דכאשר נדרת ולא כאשר הפרשת וה"נ כיון דהנזירות חלה עליו מתחלה סתם מה מועיל מה שאח"כ מתפיס זמן יותר:אך זה תליא אי כאן דקי"ל דסתם נזירות ל' יום אי שוב הוי כמפרש ל' יום וא"כ נמצא הוי נזיר מחמת דבורו או מחמת דין התורה וזה תליא בהך דערכין דף ד' ע"ב גבי האומר ערך סתם עלי אי נידון בהישג יד אי הוי כמו מפורש וע' מש"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"א הט"ז ובמה דפליגי בירוש' נזיר פ"ב גבי הך דר"מ ורבנן בהאומר הרי עלי חצי נזיר דלמ"ד דנעשה נזיר שלים א"כ ההבאה שלו בגדר דין ודי אם הביא קרבן אחד ואם נימא דמחמת פיו אז צריך להביא קרבן וחצי וע' בחולין דף כ"ג ע"ב גבי שיאור דהיכא דרק בגדר נדר לא ליפטר חבירו יצא ידי נדרו אף אם לא פטר חבירו וכן יהי' נ"מ בהך דנזיר דף ה' גבי מקצת היום ככולו דזה לא שייך רק בדין אבל לא בחיובים שנעשו ע"י פיו וא"ש שם ד' הגמ' ולא כפי' רש"י ותוס' שם וע"ש דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר"ל ובהך דמו"ק דף ט"ז ע"ב אי שייך גבי נזיפה דין מקצת היום ככולו משום דזה תליא בלשון בנ"א ואין זה גדר דין וע' מש"כ בזה בהל' תענית גבי סתם תענית אי היום מקרי בתורת נדרו או רק מדין ובהך בעיא דירוש' דחגיגה פ"א ה"ד דאם הוא חייב אשם מצורע ואמר הרי עלי אשם בה' סלעים אי הוי גדר נדר וקבע כיון דהוא כבר מחויב ועומד מתחלה באשם של ב' סלעים. נמצא כך דאם נימא דנזירות המנין הוא גדר דין בעלמא והוא יכול להוסיף כמה שירצה נוכל לאמר דאח"כ יכול לקבוע הנזירות זמן גדול כיון דהזמן הוא לא מחמת הנדר רק מחמת הדין וא"כ נמצא דאח"כ הוא נדר מתחלה וכע' דאמרינן בירוש' דנזיר פ"ה דאם אמר הרי עלי מנחה ופי' אחת או זו או זו ואח"כ קבע אחת די"ל דא"י לחזור בו אבל בסתם יכול לחזור בו חזינן דסתם אף דע"כ א"א להביא רק הני מנחות הכתובות בתורה מ"מ לא מקרי זה ע"י פיו וא"כ נגמר הנדר שלו ושוב לא מהני להוסיף וה"נ גבי נזירות כן:ומ"מ מבואר בירוש' דיכול. וע"כ דהזמן הוי ג"כ בגדר פיו וע"ש בפ"ב ה"ב דה"ה להיפך דאם זה אמר הריני נזיר ק' יום וזה אמר ואני סתם דהוי שני נזיר רק סתם נזירות אך זה תליא אי ואני אכולא דבורא משמע וכן נ"מ אם א' אמר סתם והב' אמר ק' והג' אמר סתם זה יהי' תליא בהך דשם דף כ"א אי כראשון מתפיס וע' ב"מ דף צ"ח ע"ב גבי בעלים. עכ"פ משכחת לה שהשני יהיה נזיר אחר גמר של הראשון אך זה מכח הראשון אם יכול הראשון לשאול כדי שיתבטל השני וע"ש בשבועות דאמר מי גרם לשניה שלא תחול כו' הראשונה ע' מש"כ בזה בח"ב בהל' נזירות פ"ג ה"ו:אך באמת ר"ל כך דאם נימא שהנזירות השניה חלה עליו תיכף אז בנזירות אחת יצא ידי שניהם כע' הך דשם דף י"ג ע"ב ודף ט"ו גבי נולד לו בן ע"ש בתוס' וע' ירוש' פ"ב ה"ט ופ"ג ה"ב שם דרק אם פי' מפורש דזה ל' יום וזה ל' יום אחרים אז לא עלו לו וע' ב"ק דף ס"ה גבי חומשו עולה לו בכפילו ואף דקי"ל דדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ולכך ס"ל להתוס' יש' יומא דף נ' ע"ב דאין אדם יוצא חובת פסח בתמורת הפסח ע"ש וע' תמורה דף כ' הטעם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ור"ל כך דאף דהא מבואר בכריתות דף כ"ז דאף אם נימא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש מ"מ היכא דהוא הפרישו שפיר מתכפר אך מ"מ בתמורה שהקדושה שלו היא מחמת גזה"כ ולא מצד הקדשו ולכך גם בשוגג הוי תמורה כמבו' בתמורה דף י"ז וע' תוס' חולין דף פ"א ע"א דלא הוי ניתק לעשה גמור והקדושה שבו היא רק בגדר אונס לא מחמת הקדשו כמבו' בתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן דהוי שם בעיא אי קטן עושה תמורה ואף דרבינו ס"ל דהיכא דהתורה חייבה אותו קרבן לא מחמת דבמזיד הוי כרת או לאו דאז קטן פטור מקרבן בשוגג אבל היכא דהעונש שלו הוא הקרבן כמו גבי בועל שפחה חרופה אז גם קטן חייב כמש"כ רבינו בהל' איסו"ב ספ"ג ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש בהשג' וע' סנהדרין דף מ"ז ע"א דא"י להקריב קרבן שהפריש בשעה שהיה שפוי ונשתטה:והנה רש"י כ' הטעם משום דבעי דעת דכ' שם משום דיקריב אותו לרצונו והוא לכא' תמוה דהרי בנדרים אמר דלכך אם הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה ולא כלום משום דלא משכחת לה דקריב שלא מדעתו דעל שוטה א"א להקריב אף אם הפריש כבר ע"ש דף ל"ה ע"ב כו' וא"כ חזינן דאף אם א"צ דעת מ"מ א"א להקריב וע' ערכין דף כ"א במחלוקת דעולא ושמואל גבי שאר קרבנות אי צריך דעת בשעת כפרה ואנן פסקינן דא"צ ופליגי בזה רש"י ורבינו דרש"י ס"ל דבעי שידע בשעת הפרשה ובשעת כפרה א"צ שידע אבל חטאות ואשמות גם בשעת כפרה צריך שידע אך רבינו בהל' מעה"ק פי"ד ה"י מפ' דלא בעינן שידע רק שיתרצה וגבי חטאות ואשמות כיון דקיי"ל דאם אמר לא תתכפר לי חטאת דאינה מכפרת כמבו' בכריתות דף ז' לכך אם אינו רוצה בשעת הקרבה אף דלא הוי כמו לא יקריב חטאתי דהרי גבי עולה ג"כ בעי לרצונו כמבו' בכ"מ ע' ב"ב דף מ"ח ומ"מ אם נתרצה בשעת הפרשה אף דלא נתרצה בשעת כפרה יכול להקריבו כיון דהקרבן אינו שלו ואף דהפרישו בשבילו מ"מ לא הקנו לו הדבר בעצמו רק לענין הקרבה וע' תמורה דף י' ע"א דלענין חומש רק המקדיש צריך להוסיף וע"ש בהא דאמר דלגבי נזירות לא יהי מהני אם הפריש על אחרים משום דכתיב קרבנו וזה ודאי דאם נתנו לו כשהוא חולין דמהני וע' שבועות דף י"ד ע"א דבעי חסרי' ממונא ובירוש' פ"א דחגיגה בתוספ' שם דגם חגיגה וראיה אינו יוצא רק משלו ושם ע"כ לא ר"ל בשנתנו לו בעודו חולין דאז הוי ודאי שלו רק דר"ל דאינו מזכה לו רק שיהא הקרבן עבורו ואם לא יהי' קרבן לא יהי' שלו וכע' הך דנזיר דף כ"ד ע"א וע' תוס' סוטה דף ו' ע"ב מה שהק' מהך דנזיר וזה אינו דרק גבי נזיר דזה רק סיבה מה שהוא מפריש עבורה לכך אם אינה צריכה בטילה הקדושה גם מכאן ולהבא מחמת דאדעתא דהכי כו' משא"כ בסוטה דכן הוא הקרבן שיפריש בעלה עליה וא"כ לא שייך לאמר אדעתא דהכי כו'. וכ"כ בזה:וכן הא דמבואר בתוספ' ס' חולין דהמוצא קן לא יטהר את המצורע משום דבעינן ולקח ע"כ דר"ל ג"כ דלא נתכוון לזכות בו רק לצורך הקרבן וכע' שכ' הר"ן א"ל בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר ותוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובאמת גם לענין אתרוג פליגי בזה גמ' דילן והירוש' אי הא דבעי לכם הוא בעצם האתרוג או רק למצוה ומהך דב"ב דף קל"ז ע"ב מוכח דדי רק בהמצוה שיהי' שלו:וכן מהא דמבואר בגמ' דילן דיכול ליתן במתנה ע"מ להחזיר אף לבתר דאתקצא' למצוותו אף לשי' רש"י דס"ל דזה הוי מה"ת כמבואר בסוכה דף ל"ז ע"ב וע"ש דף מ"א ע"ב ודף מ"ו ע"ב וברש"י ביצה דף ל' ע"ב דמבואר שם דהיכא דהפרישו מתחלה לכל הזמן חל עליו תיכף דין דאיתקש לחג משעה שקידש היום ושוב לא מהני תנאי עליו ולא הוי בגדר הזמנה לאו מילתא דהוי בגדר קדושה רק אם לא הזמינו אז לא חל עליו רק בשעה שעושה המצוה וכע' דאמרינן בנזיר דף כ"ז גבי קנים דאינן מתפרשות כו' ע"ש בתוס' דגם קדוה"ג לא חלה עליו אם לא קבען וע' ברש"י מעילה דף ח' ע"א במשנה דפי' ג"כ כן ומ"מ מבואר דיכול להקנותו במתנה ע"מ להחזיר וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ופסחים דף פ"ט ע"ב גבי קדשים וע"כ דאינו מקנה לו רק להמצוה וזה תליא אי זה נעשה ממילא ע"י המצוה וע"כ אתקצי או דהוא מקצה אותו דאל"כ איך ס"ד שיהא יוצא באתרוג הגזול עכ"פ ביום ב' מי נתן לו כח שיקצה אותו וכמו גבי הקדש דהוי חולין וע"כ דזה גדר ממילא ולא תליא זב"ז וא"כ מה יכול להקנות לחבירו וע"כ רק לצורך המצוה וע' מעילה דף י"ג ע"ב גבי ערבה דאמר שם דהזקנים היו נוטלים ללולב וע"ש בפה"מ ואיך יחול ע"ז הדין דנעשה אתקצאי ואיתקש לקודש וע"כ דלמצוה די בזה אך הירוש' ס"ל בסוכה פ"ג ופ"ד ובגיטין פ"ב דצריך שיזכה מתחלה בגוף האתרוג ואח"כ שיצא בו אז מהני וכן ס"ל להירוש' פ"א דערלה דצריך שיהא באתרוג גדר לקיחה ובאמת זה תליא בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דביצה גבי תנאי בסוכה ובאתרוג ובמק"א אבאר זה:וזהו ג"כ כוונת הירוש' נדרים פ"ד דמפרש שם בהך דמקריב עליו קיני זבים כו' דר"ל דהמדיר מפריש להמודר ושרי משום שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל שלא הקנם לו רק הקדישם בעבורו ובאמת רבינו ס"ל דהא דקי"ל דהמתכפר עושה תמורה זה רק אם הקרבנות היו של המתכפר רק אם הוא הקדישן אז המתכפר עושה תמורה משא"כ כשמקדיש קרבן שלו עבור חבירו אז גם המקדיש עושה תמורה ולכך ס"ל לרבינו בהל' תמורה פ"ח דאם הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל אז בהמיר עכו"ם הוי ספק תמורה ע"ש בהשגות וע"כ כמש"כ:אך י"ל דבאמת עיקר הטעם דהמתכפר עושה תמורה הוא משום דכיון דהקדיש ומועלין בו כבר יצא מרשותו רק משום דכיון דנתכפר בו נקרא בעלים וכע' דמבואר בחולין דף מ"א כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם דקי"ל דאין בהם מעילה שוב י"ל דאף המקדיש יש שם בעלים עליו ובאמת רבינו מפ' דזהו כוונת הגמ' ביומא דף מ"א ע"ב. ותיפוק לו דאשר לו כו' ור"ל דקאי אבעיא דר' אלעזר גבי תמורה בפר כ"ג כיון דהוי מקדיש משלו ודאי דהוא עביד תמורה דבזה אזלינן בתר מקדיש כמש"כ ותירץ דכיון דאפקע ליה רחמנא לא מקרי שלו וא"כ אזלינן בתר מתכפר וע' בדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג דמפ' בע"א ע"ש ובמק"א כ"כ מזה:ובאמת לפמש"כ לעיל במה דפליגי הבבלי והירוש' גבי אתרוג י"ל דפליגי אי הדין של הקדש פעל שיצא ידי מצותו כמו גבי קרבן או להיפך שע"י המצוה שיוצא בו נעשה הקדש ממילא ולכך ס"ל להירוש' סוכה פ"ד דלא כגמ' דילן רק דאתרוג שנפסל פקעה ממנו הקדושה ובאמת ק' לשי' רש"י בשבת דף מ"ה מה בין שמן שכבה לסוכה שנפלה דאסורים העצים כיון דזה וזה מחמת מצוה וע"ש בתוס' דף כ"ב ע"א. וע"כ צ"ל דכמו דאמרינן בחולין דף ל' מדמי פסח מי אדחי ר"ל כיון דמוטל עליו החיוב להביא פסח לא פקע גם מזה שם פסח וה"נ כאן אך לגבי אתרוג שנפסל קשה וצ"ל דמוטל עליו החיוב ליקח בו אתרוג אחר ובאמת בירוש' שם מבואר דאף ביום א' אם נפסל מותר והתוס' ביצה דף ל' ע"ב כ' דביום א' גם תנאי לא מהני ואסור כל היום ולכא' י"ל הטעם דכיון דבעי שלכם הוי בגדר הקדש ממש ולכך לא מהני תנאי משא"כ בשאר ימי החג הוי רק בגדר מוקצה אך באמת כוונת התוס' משום יו"ט דכיון דקודם שיצא בו אסור שוב הוי מוקצה ויהי' זה תליא ביש מוקצה לחצי שבת אף להיפך והירוש' לא יסבור כן אך באמת צ"ל דכיון דלאחר זמן יפקע ממנו האיסור ממילא שפיר מקרי הגוף שלו:ויהי' נ"מ ג"כ גבי מתנה ע"מ להחזיר באתרוג אי יועיל אם יחזיר לו לאחר הזמן דאם נימא דקאי למצוה לא מהני ואם לגופו מהני ואכמ"ל. עכ"פ כיון דהקרבן בעצם אינו שלו על ההקרבה א"י לעכב רק על הכפרה בחטאת ואשם מעכב וע' תוס' כריתות דף י"ב ע"א ויבמות דף פ"ז ע"ב וב"ק דף מ' ע"א דהטעם דלא משהי ליה וכן כ' רש"י בערכין דף כ"א וע' בכורות דף כ"ו דהוי שם בעיא דלא איפשטא אי שייך גבי עולה שלא ישהינה אך לכא' י"ל הטעם דלא מהני המשכון דהוי כאומר לא יתכפר לי חטאתי לדידן בכריתות דף ז' דלא מהני וזה ר"ל הגמ' ברכות דף ה' ע"א מה אשם לדעת ושם דף כ"ג ע"א גבי הך דאמר אל תהי ככסילים כו' וזהו הדעת דצריך לשיטת רבינו גבי חטאת ואשם היכא דנתרצה בשעת הפרשה:אך יהי' נ"מ להני חטאות דמחו"כ דעיקרן לאו לכפרה אתיין וע' תוספ' פ"ג דתמורה דהיכא דהפריש חטאות ואשמות בשביל אחר והלך והקריב אחרים הוי כמו חטאת שנתכפרו בעליה וע"כ דשם איירי שנתרצה בשעת הפרשה או דקאי אמחו"כ דא"צ דעת וע' מש"כ בח"א בהל' סוטה פ"א דזהו כוונת הגמ' בסוטה דף י"ט ע"ב ג' דברים מעכבין בה עד שלא קרב הקומץ ור"ל שהיא יכולה לעכוב שלא יקריבו הקומץ והוי כמו דלא נתרצה בשעת כפרה וכאומר לא יתכפר כו'. עכ"פ לדעת רבינו בעינן רצון לכפרה ולשי' רש"י בעינן שידע בשעת כפרה ואף דהא מהני שולח חטאתו ממדינת הים ולרבינו ניחא דרק באומר בפירוש שאינו רוצה בכפרה אז לא מהני ולשי' רש"י צ"ל דלא דר"ל שידע בשעת כפרה רק דר"ל שיודע שיקריבנו:ונ"מ להך דנדרים דף ל"ה ע"ב דצריך דעת בעלי' להקרבה ע"ש בר"ן וגם כאן צריך דעת המתכפר שיקריבו לו ולא שיהא יודע בשעת הקרבה וא"כ לפ"ז י"ל דאם שלח קרבן להקריב ונשתטה שפיר מקריבין עליו וא"ש מה שהק' התוס' בסנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא דל"ד לישן דגם בשעה שישן מקריבין וזה אינו דהא בעי שיאמר להקריב ואז בשוטה ג"כ מהני, אך אם נימא כשי' הר"א ז"ל דקרבן לחוד ג"כ פטור מי שאינו בר חיוב לכך א"י להקריב:

20 אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת וכו' נתכוין לעשות דבר המותר כו'. הנה רבנן בתוספות בכמה מקומות ביארו הלכות מתעסק שאם נתכוין לגוף זה ועשה המלאכה בגוף אחר בזה אתמעוט ממלאכת מחשבת וכמו דנתכוין לחתוך זה וחתך את זה דמטעם מתעסק אין לפוטרו דאף אם עשה כמו שנתכוין הואי מלאכה האסורה, ופטור זה אינו אלא בשבת ולא בשאר אסורים, אבל במתכוין לאופן המותר ונמצא שהי' אסור בזה אתמעוט מאשר חטא בה פרט למתעסק דכתיב בכל האיסורים לבד מעריות וחלבים שכן נהנה. ובזה פליגי אביי ורבא, דלאביי דוקא שלא נתכוין לפעולה כלל כמו נתכוין להגביה את התלוש וחתך ונמצא שהוא מחובר, אבל נתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר חייב דאין זה מתעסק ומטעם מלאכת מחשבת אין לפוטרו שהרי באותו גוף הוא שנתכוין לו רק שסבור שהוא תלוש, ורבא סבר דפטור כיון שנתכוין לדבר המותר אתמעוט מדין מתעסק. וגוף פלוגתייהו בפרק כלל גדול דף ע"ג ורבינו פסק כרבא. וכן פליגי בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, היינו שנמצא שאותו מקום שנתכוין לזרוק בו הוא ארבע אמות ויעוי' תוספות סו"פ כיצד הרגל ולרבא אתי' שפיר גירסת תוספתא פרק י"ב "כתב אות אחת ובא אחר וכתב אות אחת אפילו כל השם כולו אפילו כל הספר כולו פטור" כיון דכל אחד לא נתכוין לכתוב רק אות אחת ולא כיון להשלים את הספר הרי לא נתכוין אלא לחצי שיעור שלא ידע שבכתיבתו נשלם הספר הלכך פטור זה שנמצא שבכתיבתו נשלם הספר "כתב אות אחת והשלים את הספר" שכיון להשלים חייב, וזהו כרבא. ולאביי צריך לדחוק ברישא דפטור שכתבו בבת אחת ונשלם הספר מכולן ודו"ק. ומצאנו עוד אמוראי דפליגי בזה בפרק כל שעה דף ל"ג דמר ברי' דרבינא מוקי שאר מצות שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור משא"כ במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה חייב, ורב נחמן בר יצחק מוקי שבשאר מצות אם נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר וחתכו שפטור וזהו בפלוגתת אביי ורבא אם נתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר אם חייב או פטור. והנה בכריתות פרק ספק אכל דף י"ט פריך הגמרא מתינוקות דהי' לו למול אחד בשבת ואחד למול לאחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת ואמאי ליפטור מטעם מלאכת מחשבת וע"כ לרבנן דתוספות היינו שנתכוין לחתוך את ערלתו של מי שנולד בשבת וחתך ומל את שנולד אחר השבת דרק בזה הוא פטור מטעם מלאכת מחשבת, ומשני הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק חייב דלא בעי מלאכת מחשבת. ויש להתבונן, נהי דלא מיפטר משום מלאכת מחשבת דנתכוין לעשות מלאכה בגוף זה ועשה בגוף אחר כיון דאפילו מקלקל חייב מ"מ ליפטור כמו בכל האיסורים שבתורה היכי דאינו נהנה והוא באופן דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דפטור לרבא, וכאן הרי קא סבור שהוא נולד בשבת ומותר לחתוך ערלתו א"כ נתכוין לאופן המותר וליפטר אף למאן דמחייב במקלקל בחבורה ויעוין פ"ק דכתובות תוד"ה אתייל הלכה כר"י מקלקל בחבורה הוא. ואין לומר דשאני חתיכה בתלוש דאינה מלאכה כלל וכלל ואין עליה שם מלאכה מה שא"כ בחותך ערלת תינוק שנולד בשבת אין החתיכה יוצאה משם מלאכה אלא שהותרה משום מצות מילה בזמנה להכי אינו בגדר מתעסק, דזה אינו דהא בגמרא מפרש לרבא דחייב בחלבים ועריות שכן נהנה דסבור דשומן הוא ואכלו הרי אע"ג דאכילה זו הוי ג"כ אכילה אלא כיון שהיא באופן המותר מ"מ חייב דוקא מפני שכן נהנה הא בלא זה הי' פטור וטעמא משום דנתכוין לאכילה המותרת א"כ הכא נמי ליפטור מפני שנתכוין למלאכה המותרת וצריך לחלק בין אכילת שומן שהוא מותר מצד עצמותו למילה שאינה מותרת רק מצד מצוה והיינו טעמא דבנתכוין לשומן אילו היתה החתיכה שומן כפי כונתו אין בו כלל דררא דאיסור אכילה ולא הו"ל למירמי אנפשי' ולאזדהורי בי' משא"כ במילה דאטו אין על התינוק דררא דאיסורא של מלאכת איסור, הרי דאם יחבול בו יותר מכפי מה שהוא צריך למצות מילה הרי הוא חייב א"כ יש כאן בתינוק חיובא דחובל בשבת והו"ל לאזדהורי ולמרמי אנפשי' ולכן הוי בגדר שגגה ולא בגדר מתעסק כיון דאף לפי כוונתו אינו היתר גמור רק מצד מצוה ואף לפי שגגתו הו"ל לאזדהר שלא יבא לידי חיוב חטאת בחבלה בתינוק שישנו בתינוק אלא שמותר באופן שמקיים המצוה א"ז מתעסק, רק משום מלאכת מחשבת קא מקשה שנתכוין לתינוק אחר ולא אתעבידא מחשבתו. וזה ברור. אמנם אחר העיון בתו' נראה דסברתם הפוכה מסברא הפשוטה. דבעסוק בדבר זה וכסבור שהוא דבר המותר כגון שהוא שומן ונמצא שהוא חלב בזה לולא טעמא דנהנה דלא הוה לי' להתבונן שעושה איסור כאן שלא ידע בי' הוי פטור אבל בנתכוין לאכול זית מבהמה זו ואכל חלב מבהמה אחרת חייב אף בלא טעמא דנהנה דהא הו"ל להתבונן שמה שנוטל ואוכל אין זה דבר העסוק בו ובזה מקרי דאינו מתעסק רק שוגג. ולכן בנתכוין למול תינוק שזמנו בשבת ומל תינוק שזמנו בע"ש חייב משום שאף כי נתכוין הוא לדבר המותר בכל זה הו"ל לעיוני הואיל ותינוק אחרינא הוי ולא היה לו לשעול ולמול את התינוק האחר שזמנו מע"ש או אחר השבת. ואף אם נשקיף על העדר הכוונה במלאכה זו הנה כשכיון לחפץ אחר המותר ועשה מלאכתו בנושא אחר האסור הרי הוא מחוסר כוונה טפי ואפילו מן דבר זה האסור לדבר זה האסור ג"כ לא מקרי מלאכת מחשבת זהו באופן ההבטה על הכוונה במלאכה שהוא עושה, אבל במקום דלא בעי כוונה במלאכה כמו למ"ד מקלקל בחבורה חייב אע"ג דאינה מלאכת מחשבת, בזה אם נתכוין והיה עסוק כסבור בדעתו שהוא דבר המותר אז אם המלאכה נעשית בדבר שהוא עסוק בו שפיר לא הו"ל לעיוני ולא הוי רק כאנוס בדעתו ואינו בגדר שוגג, אבל בנתכוין למול תינוק אחר שזמנו בשבת ולא הי' עסוק ומוטעה שהתינוק הזה דבר המותר הוא רק שנתחלף לו תינוק זה בזה שנולד בשבת בזה הוי קצת פושע ושוגג ואינו דומה לאנוס וחייב וזה מתבאר מדברי התוספות בשבת וסנהדרין שהקשו דנוקמא להך דתני' סיפא שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת כגון שהיה צריך לשחוט בהמה של חולין ונתכוין לשוחטה ונמצאת של קדשים ששחטה בחוץ דבשאר מצוות חייב וזה פליאה עצומה. דהא יפטור משום דנתכוין לדבר המותר דהוי מתעסק כל היכא דלא נהנה ויעוין הרש"א ומהר"מ ולפי מה שביארנו א"ש דבכה"ג דנתכוין לבהמת חולין ושחט בהמת קדשים אחרת הוי פושע ויצא מגדר אנוס ומתעסק דמפטר בכל האיסורים כל היכא דלא נהנה ודו"ק. ודע דבעיקר דברי התו' יש להתבונן כיון דקיימא לן בסוף פרק בית שמאי בזבחים דמשם חולין פסולה דהוי מתעסק בקדשים דפסול בסבור שהן חולין אם כן כאן דכסבור שהן חולין נמצא דבתחלת שחיטה הוי פסול לבד משום שחיטתו בחוץ דע"ז חייבי' רחמנא משום מתעסק ותו אינו ראוי לפתח אהל מועד מצד פסול אחר ואינו חייב משום שחוטי חוץ וכמו דפריך בסוף פרק ב' דחולין בשוחט חטאת בחוץ לעו"ג דכיון דשחט בה פורתא אסרה כו' ופירשו התו' ב"ק דף ע"א דהקושי' היא משום דאינה ראויה לפתח אהל מועד יעו"ש אולם זה תלוי אם פסול מתעסק בקדשים הוי בדין דאם עלו לא ירדו דאם לא ירדו אז מקרי ראוי לפתח אהל מועד ויעוי' זבחים ק"ח שחיטת לילה יעו"ש ובתו' אכן מסתברא דמתעסק בקדשים דכתיב לרצונכם תזבחוהו גם גבי במה פסול מתעסק אם עלה ירד דכמאן דחנקינהו דמי יעו"ש ריש מעילה גבי שחטן בדרום אע"ג דבקדשים קלים כשרים ואין כאן מקום להאריך בענין אחר עמוק. ויש להתבונן במאי דפטור מטעם מתעסק ואמעוט מאשר חטא בה אפי"ה מחייבינן לי' בנהנה היינו בחלבים ועריות, ואילו בטעה בדבר מצוה דהפטור הוא רק משום שלא למדיה אלא מעו"ג דהתם לא טריד בדבר מצוה והוא מדהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת עו"ג דאין זה פטור מפורש ואפ"ה פטור אף במקום שכן נהנה וכדאשכחן פרק אלו דברים דף ע"ג בנתחלף לו שפוד נותר בשפוד של צלי ואכלו דלחד לישנא פטור וכן ביבמתו נדה בעל פטור אע"ג שכן נהנה ומאי שנא אולם דא טעותא דהאיך נאמר דמה שנהנה יהי' סברא לחייבו אף בנתכוין לדבר מצוה דמאי חזית דשקלת מעלה דהוא נהנה לחייבו שקול הך סברא דנהנה לפוטרו דהא איהו נתכוין למצוה שהי' מצוה שיהנה ממנה וכמו דסבור דהוא צלי ומצוה לאכלו וכן כי הוי סבור שהיא אינה נדה ומצוה לבעול אותה ולכן שפיר פטור דהוי טרוד במצוה ליהנות ולאכול או לבעול ולכן שגג ונהנה במה שאכל או בעל באיסור. אך זה קשה. דהגמרא בפסחים ל"ג אמר דבמעילה חייב אף במתעסק וכמו בנתכוין ליטול שמן של חולין וסך ידו בשמן של קודש שמעל ופירש"י משום דלא כתיב גבי מעילה אשר חטא בה פרט למתעסק ואפילו הכי גבי טעה בדבר מצוה פטרינן אפילו במעילה משום דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ולא אמרינן דוקא עבודה זרה ודומה לה חייבי כריתות חייבין דוקא בלא טריד במצוה משא"כ מעילה חייב אף בטריד במצוה, ועוד דענין מתעסק ליתא כלל גבי עבודה זרה כמו דאמר בגמרא אי דסבור ביהכ"נ הוא כו' הרי לבו לשמים א"כ אמאי צריך קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק נילוף מדאיתקש לע"ז ובעבודה זרה ליכא מתעסק דיתחייב כלל. ודבר זה הקשה לי חכם אחד. והיכן אשכחן דפטור בטעה בדבר מצוה אף במעילה הוא בפרק לולב הגזול דף מ"ב אומר הי' רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וסבור חטאת העוף הוא ואכלה פטור משום דטעה בדבר מצוה פטור הרי אף במעילה פטור ומ"ט מחייבין במתעסק ולא מדמינן לי' לחייבי חטאות. וכפי הנראה הך סוגיא דפרק כל שעה מוסכמת ואין בה חולק וזה דחוק לאמר דמשום דמייתר קרא דאשר חטא בה דהוי ידעינן לפטור מתעסק מדאיתקוש לעבודה זרה דבעבודה זרה ליכא גוונא דמתעסק וכמו דידעינן מהיקשא זה לפטור טעה בדבר מצוה בשבת יעו"ש וע"כ דקרא מורה לחייב בהנך כמו מעילה דחייב אשם אף מתעסק ורק בחטאת דכתיב אשר חטא בה פטורין במתעסק דזה דחוק טובא דקרא נכתב לפטורא ואין צריך אלא לחייב בשאר חיובים במתעסק. לכן נראה משום דאמרו בחגיגה סוף פ"ק מעילות כהררים התלוין בשערה דתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קא עביד כו' ודקא קשיא לך מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין התם מודע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי' לי' לעיוני. הכא מי ידע כו'. הרי דהשליח שהוציא מעות של המשלח וסבור הוא שהן שלו אין לך מתעסק גדול מזה ולא הוי לי' לעיוני כלל ואפי"ה חייב קרבן מעילה לכן סד"א דבכל מקום חייב מתעסק להכי אצטריך קרא לאשמעינן דפטור. ובמעילה חייב מתעסק. וזהו תירוץ ברור. וגם לסברת אביי דנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר חייב כיון דנתכוין לחתיכה ודוקא בנתכוין להגביה את התלוש פטור דלא איכוין לחתיכה כלל זהו דוקא תמן דאיבעי לי' לעיוני והוי ידע שהוא תלוש וכי"ב שם כל מילי אבל בשליח דלא הו"ל לעיוני כלל ודאי דומה למתעסק שאינו מכוין לחתיכה כלל ולא הו"ל לעיוני דאיהו בהגבהה מתעסק ודמי' לזה מה דסבור השליח שהן מעותיו של המשלח ומצווהו ליתן לחנוני דסמיך על המשלח שכבר עיין מאי דהו"ל לעיוני. אולם לא אשכחן מתעסק בעבודה זרה כדאמרו שגג בלא מתכוין דעבודה זרה היכי דמי אילימא כסבור בית הכנסת הוא כו' הרי לבו לשמים ופירש"י אפילו ידע שהוא בית עו"ג והשתחוה בו לשמים פטור ועיי"ש א"כ מוכח מדלא אמר כגון שסבור שהוא עבודה זרה פלונית ופוער עצמו בה לבזותה ובאמת טעה שהיא עבודה זרה של פעור שכן דרך עבודתה וחייב חטאת ע"כ דאי כסבור לבזות אותה ולא לעובדה דרך בזוי פטור אפילו ידע שהיא של פעור. ואין לומר משום דכה"ג פסיקא לי' דפטור משום מתעסק דהא בפרק ד' מיתות דף ס"א לא משכח לאוקמי שגגת מעשה אם לא באומר מותר ולא שקיל וטרי משום מתעסק יעו"ש. ובאמת כן כתבו רבוותא בתוספות דף ס"ד שם דוקא במכוין לעובדה דרך בזוי יעו"ש הא במתכוין לבזותה פטור רק לרב מנשה אמרו הואיל ועובדין אותה דרך בזוי תו כי מכוין לבזותה לחוד ג"כ אסור דמי מפיס אם אינו מכוין לעובדה. אמנם מהרש"א כתב להיפוך דחייב אפילו מכוין לבזויי. וזה אינו. דא"כ משכחת שגגת מעשה במתעסק בע"ז. ומה שהביא מדברי הר"מ והכ"מ אינו מוכרח כלל וכלל יעו"ש. ועיין בתו' פרק כלל גדול ע"ב סוד"ה רבא אמר פטור יעו"ש היטב. וקצ"ע. עוד יש לומר בזה דלכאורה הא דאמרו שהקדש חלוק משאר מצוות לענין מתעסק שאפילו נתכוין להושיט ידו ליטול חפץ וסך שמן דחייב הנה הא הוי נהנה וחייב אפילו בשאר מצוות שכן נהנה כמו חלבים ועריות. וליכא למימר דוקא בהנאה דאכילה ודכותה אמרו דחייב ולא בהנאה דסיכה או כגון שנתכוין לחמם בגיזי עולה כו' דהרי בחולין פרק כל הבשר קט"ו ורבי בהנאה מנ"ל כו' כי עם קדוש אתה ונאמר להלן לא יהיה קדש מבני ישראל מה להלן הנאה אף כאן בהנאה. ובעילה הנאה היא. הרי נהנה דעריות הוי בסוג אחד עם הנאה דאיסורים. ועיין בתוספות חולין דף קל"ו ד"ה אי מה דבראשית הגז לא שייך אכילה. הנאתה היא אכילתה. יעו"ש - וצריך לומר כמו שפירשתי בפרק ט"ו מהלכות מאא"ס הלכה י"ד במאי דקיי"ל בפ"ה דמעילה דלא מעל בדבר שיש בו פגם עד שיפגום בפרוטה ויהנה בפרוטה יעו"ש דיליף מקראי א"כ כאן בהושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו דאיכא הנאה ופגימה שוה פרוטה אם תאמר דחייב משום שנהנה אכתי לא תוכל לחייבו רק בדבר שאין דרכו ליפגום הא בדבר שדרכו ליפגם הרי הוי כמו נהנה ולא פגם ואינו מועל עד שיפגום בשוה פרוטה ולכן אם מחייבין מתעסק תו חלוק משאר מצוות דגם על פגמו דרך מתעסק תחייבו קרבן מעילה וכיון שכן תו אתי שפיר מה דחייב מעילה במתעסק דפגמא כיון שבהדיוט חייב לשלם ממון באדם המזיק. אע"ג דמזיק את ההקדש פטור מקרבן וחומש ובקרן מן התורה פליגי רבוותא היינו בלא נהנה, אבל בנהנה אלא שלא פגם בשוה פרוטה כדיון דבהדיוט חייב בתשלומין אין לך פגם גדול מזה דנהנה אשכחן דחייב בכל איסורים שבתורה. אע"ג דהממון שלו הוא לא כן פגם דינו הוא מפני שצריך שיפסיד ממון הקדש וכיון דגבי הדיוט חייב בתשלומין דקרנא אע"ג דאינו מתכוין כלל וכמו הושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן של פלוני תו גבי הקדש חייב ע"ז קרבן וחומש. כיון דעל מה שנהנה חייב במתעסק ואם כן איכא נהנה ופגם לחייבו. משא"כ בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור אף בקרבן מעילה בפרק לולב הגזול, אע"ג דמצד פגם ודאי חייב דבהדיוט חייב בתשלומי קרן אף בעשה מצוה אם הזיק בכוונה ורק בהוזקו זה בזה אמר דפטור אם רץ בערב שבת בפרק המניח דף ל"ב וכמו שפי' התו' שם וגדולה מזו אמרו בשיבר הרודף אחר הרודף להצילו כלים חייב מן הדין רק מצד התקנה פטור יעוין פרק הגוזל ומאכיל, אמנם משום נהנה פטור וכמו שפירשתי דליכא לחייבו כאן משום נהנה כיון דהוי סלקא אדעתי' שהיא חטאת העוף דעל הנאתו איכא מצוה וכמו שפטור בבא על יבמתו נדה ולא מחייבינן משום נהנה א"כ הוי כפגם ולא נהנה דפטור וזה לא שייך במתעסק, דמצד נהנה חייב, א"כ איכא פגם ונהנה כמו שנתברר לעיל. ובזה נראה לפרש מה דקשה לי טובא בשמעתא דהתוקע בשופר של עולה פרק ראוהו ב"ד דשקיל וטרי הגמרא אם יצא משום דכיון דתקע מעל ובאיסור קא תקע בהו והלא טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור והכא נתכוין לעשות מצות תקיעה ואם כן ליפטור גם ממעילה וכמו אכל עולת העוף בשסבור שחטאת היא דפטור ממעילה וראיתי שנתעורר בזה בספר טעה"מ וכן קשה בשבועות כ"ו דאמר שבועה שלא אוכל פת חיטין וקסבור שאוכל קאמר דהוי טעה בד"מ ואולי משום דאפשר בשאלה לא חשיבא טעה בדבר מצוה שהי' יכול לשאול אולם לפי מה שביארנו דמשום הכי פטור בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה אף בנהנה משום דאין ההנאה מחייבת על חסרון הכונה כמו דחייב מתעסק בנהנה משום שכוונתו למצוה הי' במצוה המוטלת עליו ליהנות וא"כ לפי טעותו היה מחויב ליהנות מן העוף ולאכלו ולכן בבעל יבמתו נדה פטור. ונתבונן האיך מעל התוקע בשופר של עולה הלא אין מעילה בקול. דקול ומראה וריח אין בהן מעילה כמבואר פרק כל שעה וצ"ל דאימת אמרו קול מראה וריח אין בהם מעילה דוקא כמו שומע קול שיר משל הקדש ומסתכל בהקדש כמו דאשה בוררת חטים לאור של בית השואבה דדייק בירושלמי דמראה אין בה משום מעילה כן הביאו התו' בפסחים ובפרק במה מדליקין אמנם בירושלמי איתא יכולה אשה לבור חיטים לאור המערכה ועל זה דייק שפיר אבל של בית השואבה לב ב"ד מתנה ע"ז כמו שפי' התו' וזה יותר נכון יעו"ש ולכן לתלמודא דידן דאמר איסורא איכא מביא בסוכה אשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה ובתנחומא פ' תצוה איתא לאור המנורה וקרוב להירושלמי וברור אי מדליק פתילה של הקדש לצרכו ודאי מעל רק היכא שכבר דולקת לצורך הקדש מותר להסתכל בה. וכן כתב המל"מ הלכות כלי המקדש פ"ח וכן הוא בקול אע"ג דאינו מכלה הדבר של הקדש כיון שהוא נוטל דבר של הקדש ותוקע או מנגן בו ודאי מעל. ופוק חזי דאשכחן בפרק כיצד הרגל דאמר דזה נהנה וזה לא חסר פטור ומייתי מהא דבנאה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיו בשוה פרוטה, ומשני כיון דבהדיוט אם ירצה אדם לדור בתוך ביתו אף באופן דלא חסר מ"מ אם אינו רוצה אינו יכול ליכנס לתוך ביתו בע"כ שלא בשכר כמו כן בהקדש דדעת שכינה איכא מעל. אם כן אם ירצה אדם ליקח שופר של חבירו ולתקוע בו הרי ודאי דיכול לעכבו שלא לתקוע לכן כי נטל השופר ותוקע בו מעל וכן כשלוקח כלי שיר של הקדש ומנגן בו ודאי מעל אלא אם הכלי שיר מנגן לצורך הקדש והוא שומע ומכוין ליהנות אין בו משום מעילה. דכיוצא בזה לא שמענו שיעכבנו האדם שלא לשמוע מכלי שיר שלו ולכן בהקדש ליכא מעילה. דוגמא לזה מצינו גבי הדיוט ג"כ באופן אחר כמו שאם נפלה בהמת חבירו לגינתו שקיל וטרי הגמרא משום מבריח ארי שהשדה מצילה מהיזק החבטא וכן פורע חובו של חבירו ואפי"ה אמרו בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר לי' דקא מהני פרוטה דרב יוסף אע"ג דבמה שאינו נותן לעני ונפטר מחיוב הצדקה אין לך מבריח ארי גדול מזה, ופירשו בתו' דכיון דאיהו נוטל חפצו של חבירו ומבריח בזה ארי מנכסיו אסור יעו"ש כמו כן הוא הכא כיון שהוא נוטל שופר של הקדש ותוקע בו מעל ואם יתקע אחר במזיד בשופר ואיהו ישמע ודאי אף אם יכוין לצאת והוא שוגג ליכא בי' דין מעילה אף אם נאמר מצוות ליהנות ניתנו דקול אין בו משום מעילה. כן נראה ברור. ובשעה"מ הלכות יו"ט סוף פרק ד' ראיתי דברים אינם צודקים יעו"ש היטב. וכיון שכן תו ליכא לפוטרו משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דהא נהנה וכמו דמחייבינן מתעסק היכא דנהנה כן מחייבין אע"ג דנתכוין לדבר מצוה ואין בכונה כדי לחייבו. כיון שנהנה זה הוי כונה רש"י בסנהדרין ואי משום דהכונה היתה למצוה ליהנות זהו דוקא בטועה בדבר מצוה שהוא ביאה או אכילה כמו שעושה בשוגג באיסור. אבל כאן גבי מעילה בשופר של עולה הלא הטעות הי' בדבר מצוה שאין המצוה רק בשמיעת הקול בלבד לא ע"י נטילה ותקיעה אלא אפילו אם תהי' התקיעה ממילא ע"י אחר שתקע במזיד ודאי דיצא בו וכמו שהסביר ההמ"ג גבי שופר הגזול דאין גזל בקול יעו"ש ואם כן הכונה למצוה שהיא בקול היינו בשמיעת הקול שאין זה הנאה חשובה למעול ולכן כי שגג ותקע היינו שנטלו ותקע בו מעל משום דנטלו לתקוע בו דזה ודאי מעל כיון דהדיוט יכול לעכבו איכא בזה דין מעילה וכיון דתמיד איכא דעת שכינה הלא כנוטל ונהנה מדעת גבוה הוי שזה חשיב הנאה למעול תו חייב מדין נהנה אע"ג דנתכוין לדבר מצוה כיון שטעותו שהי' לדבר מצוה אין צריך מעשה ועכשיו שגג בה נתחייב בה שהמצוה היתה יכולה להתקיים ע"י שמיעה שאין בזה חיוב מעילה. ודוקא ביבמתו או בעולת העוף שלפי טעותו להמצוה צריך ביאה או אכילה כמו שצריך עכשיו להחיוב ודו"ק היטב. ונראה באמת דלא אשכחן דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור רק היכא שהמצוה והעבירה שאתה בא לחייבו עליו המה בסוג אחד היינו אם המצוה והעבירה המה על הדבר או שניהן המה על האדם כמו נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו שהנותר אסור באכילה והצלי מצוה להיות נאכל, וכן יבמתו נדה שהיבום והנדות שניהם מתיחסים אל האשה שבזה הגוף מצוה ליבם ובזה הגוף אסור לבעול כשהיא נדה וכן כשסבור שזו חטאת העוף והיא עולת העוף שחטאת העוף מצוה להיות נאכלת ועולה אסורה באכילה שמצותה להיות נקטרת בזה הדין הוא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור וכ"ש היכא שהמצוה שהי' טועה לעשות היא מתיחסת אל גוף הדבר והאיסור מתייחס אל האדם לעצמו כמו שלמים ששחטן לשם פסח שכסבור שהוא פסח ומצוה להיות נשחט בשבת שמתייחס אל גוף הדבר דהלא משנה דאלו דברים מיירי אף ששחט אחר שאינו נמנה על הפסח ג"כ מיפטר משום דהמצוה היא על הפסח שיהא נשחט ומתייחס אל גוף הדבר והאיסור שחילל שבת הוא מתייחס אל האדם שאסור לעשות מלאכה בשבת ומצוה לנוח בשבת ואין האיסור מתייחס בעצם אל הדבר כ"ש שפטור, וכן גבי תינוק שסבור שנולד בשבת והמצוה היא על התינוק למולו מתיחס אל עצם התינוק בלבד והאיסור אל האדם פטור, וכן מי ששכח והוציא לולב לרשות הרבים ששניהם אינם מתיחסים אל הלולב רק אל האדם שאם עלה בדעתו שזהו לולב ומצוה ליטלו הלא אין המצוה מתיחסת אל הלולב הזה דוקא אלא שעל האדם יש מצוה ליטול לולב ויכול הוא ליטול איזה שירצה וכן כשהוציאו לר"ה יעשה מלאכה האיסור ג"כ מתיחס אל האדם שעשה מלאכה בשבת מה שאין כן בתקע בשופר של עולה שכסבור שהוא של חולין הלא המצוה אינה מתיחסת אל השופר אלא שהאדם מצוה לתקוע בשופר יהי' איזה שיהי' אבל לא שיתקע בשופר זה דוקא, וכשנמצא שהשופר הוא של עולה האיסור מתייחס אל השופר שהאדם אסור לתקוע בזה דשופר שפיר חייב ולא מיפטר משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה. וטעמא רבה איכא דמשום דטריד במצות לולב שמצווה עלי' טעה ועשה איסור מלאכה בגופו בלולב זה אבל לא משום שטרוד במצוה המוטלת עליו יטול שופר האסור וזה נכון קצת והוי כמו שאין זמנו בהול והו"ל לשאולי ולעיוני אם איכא מצוה או לא. וקצת יש לדקדק על זה מהא דפרק אלו דברים מ"ש יבמתו נדה אשתו נדה נמי ומשני במעוברת אלמא דהוה מדמה המקשן מצות פרי' ורבי' להך מצות יבום אע"ג דמצות פו"ר היא על האדם ויכול לקיים באחרת משא"כ מצות יבום דהמצוה מתיחסת אל היבמה ויש לחלק דזה אינו אלא דוקא במצוה שכיון שקיימה פעם אחת אין שוב מצוה בפעם אחרת כמו אם תקע שופר פעם אחת אין מצוה כלל לתקוע בשופר אחר משא"כ פו"ר דינסוב כי אלפא לקיים מצות פו"ר ולא איכפת לן מה שמתייחס אל האדם עוד יש ליישב ואין להאריך, אך צ"ע קצת במכבה את הנר בשביל חולה שאין בו סכנה דחייב הא טעה בדבר מצוה של ביקור חולים, ויש לחלק במצוה שבין אדם לחבירו כמו צדקה דריש שבת עיין תוי"ט דכי"ב משכחת בע"ז דמצוה כזו מצאנו גם בע"ז לרפאות חבירו כו' וכל דינו של טעה בדבר מצוה הילפותא היא מעכו"ם כמפורש שבת קל"ז ור' יהושע התם לא טריד מצוה. יעו"ש ודו"ק.

1 ביתך דרך ביאתך - תימה אמאי לא אמר שותפות דעובד כוכבים כדקאמר בכל הני דלעיל:

2 אלא ארצך ל"ל למעוטי חו"ל - אע"ג דמצוה התלויה בארץ היא מכל מקום אצטריך למעוטי משום דאתקש לבשר בחלב בחד קרא. רשב"ם:

3 אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש כו'. ואע"ג דבראשית הגז לא שייכא ביה אכילה ואין בתרומה חומש אלא באכילתה הנאת ראשית היא אכילתה:

1 רש״ש פתח ↗

תד"ה ביתך. תימה כו'. עי' הגהת מרדכי סי' תשמ"א ותמצא ישוב לזה:

20 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש, ואע״ג דברה״ג לא שייכא בי׳ אכילה הנאת רה״ג היא אכילתה עכ״ל. ועדיין אינו מתיישב דהא אין כאן הנאה של כליי׳ ועל מה יוסיף חומש, כיון דמצי ליתן אותה הגיזה עצמה לכהן, ובלא״ה נמי קשה כיון דכבר מיעוט דאין רה״ג טובלת, הרי ע״כ משום דאין בו קדושת תרומה דמשום דפתיכי בי׳ תרומה טובלת. וע״כ לומר דדרך הש״ס להסמיך אקרא גם מה דפשוט בלא קרא, והא גופא דרה״ג אינו טובלת נמי לא בעי קרא, דאם נאמר דטובלת תהי׳ חמורה מתרומה דהרי לא כתיב בי׳ הפרשה אלא נתינה ובתרומה לאחר ההפרשה אף דלא נתנה לכהן הכרי מתוקן, וכאן יהי׳ כל הגיזה טבל, עד שיתן ראשיתה לכהן, אלא גם זאת רק לרווחא דמלתא קמסמך אקרא, ובזה מיושב מה שהעיר הלב ארי׳ דלפי מה דדרש כאן מראשית דאינה טובלת, איך קאמר לעיל דלא איצטרך ראשית אלא משום דהאי קדה״ג והאי קד״ד ודו״ק היטב.

« תוספות על חולין קל״ה ע״ב:ז׳ תוספות על חולין קל״ו ע״ב:ח׳ »