תוספות על חולין ק״כ א:כ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על חולין ק״כ ע״א:י״ח תוספות על חולין ק״כ ע״א:כ״ד »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

ויוצאין ברקיק השרוי כו' והוא כו'. עיין חולין ד' ק"כ ע"א דהטעם משום דלא הוי לחם עוני ועיין בתוס' שם ועיין רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א ברש"י משמע דלא מקרי לחם כלל ונ"מ בין אם נמחה מאליו בין הוא המחהו וכן נ"מ אם אח"כ חזר וקרש עיין נזיר ד' נ' ע"א וחולין ד' ק"כ ע"א וכבר כתבתי בזה:

1 מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

במה דברים אמורים וכו' שהן דרך הנאתן וכו'. הרב מל"מ בסוף דבריו חקר חקירה אחת וז"ל יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובתו וכו' ונראה דלא שנא דכי היכי וכו' הכי נמי במצות עשה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ"ל. ולענ"ד נראה שהוא תלמוד ערוך בפ' כל שעה פסחים דף ל"ה ע"א דאמרינן התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלאו דרך אכיל' קאכיל לה ע"כ הרי להדיא דאפילו במ"ע כיון שאכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא ידי חובתו דרחמנא אמר תאכל והאי לאו אכילה היא ואף למאי דפריך הש"ס בפ' העור והרוטב חולין דף ק"כ עלה בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא דמשמע דלאו משום דהוי שלא כדרך הנאתו הוא דאינו יוצא י"ח כבר כתבו התוס' שם דהוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה יעו"ש. והרב שער המלך הביא ראיה לזה מהא דפריך בש"ס בפ' דם חטאת זבחים דף צ"ז ע"ב וניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא וכו' ואם איתא דבאכילה שלא כדרך הנאתו מקיים העשה דקדשים מאי קושיא הא אפשר לקיים את שניהם כשיאכל שלא כדרך הנאתו ומקיים את העשה דואכלו את הבשר ולא עבר על לאו דפסולא אלא ודאי דבאכילה שלא כדרך הנאתו לא מקיים העשה ומשו"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דפסולא עכ"ל. ולבי מהסס בראיה זו והוא דהא דלא משני דליכול שלא כדרך הנאתו היינו משום דבאכילת קדשים כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים דמהאי טעמא כתבו התוס' בפ"ק דיומא דף כ"ה בד"ה אין ישיבה בעזרה וכו' דיושב אוכל אע"פ דאין ישיבה בעזרה וז"ל ואי נמי י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והיינו מיושב וכו' יעו"ש. הרי לך בפירוש אף דהך דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא וכמ"ש הרב מל"מ בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו וז"ל עיין במש"כ התוס' בפ"ב דיומא ד"ה אין וכו' דמוכח מדבריהם דס"ל דמן התורה אסור יעו"ש אפ"ה דחינן לה משום דלא הוי כדרך שהמלכים אוכלים וא"כ כ"ש שלא יאכל שלא כדרך הנאתו מהאי טעמא ומשו"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא דשלא כדרך הנאתו לא מצי אכיל ולאו משום דלא מקיים מצות עשה אלא כדאמרן שוב ראיתי להתוס' בפ' התערובות דף ע"ה ד"ה בכור שכתבו דלא שייך למשחה כי אם במתנות כהונה יעו"ש.

2 רש״ש פתח ↗

תד"ה הוא. המ"ל יטמא טומאת נבלות. לכאורה דבריהם תמוהים לפי מאי דמשמע מפרש"י ותוס' בבכורות י דהא דחלב נבלת בהמה טהורה טהור מלטמא טומאת נבלות דה"ה השומן ע"ש. לכן נראה דדבריהם קאי על קושיית אביי לרבה בפי' דקיפה. ודלא כמהר"ם שהבין דבריהם על הא דהרוטב. ועל פרש"י והתוס' דבכורות ק"ל דכמו דממעט בזבחים ע ב מן ואכל לא תאכלוהו יצא חלב חיה שחלבה מותר. כמו כן נמעט מזה חלב טהור דהיינו שומן שמותר:

2 הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

בזדון ועשו וכו'. הוריות ד' ב' יעו"ש. עיין מל"מ שחקר הרבה בהלכה ה' בענין חלב הקיבה יעו"ש. והנה מה שהקשה בסוגיא דחולין אמאי מייתי בברייתא קמייתא דרשא דכל ובברייתא שנייה לא מייתי דרשא דכל. ב' אמאי איפלגי זימני תניינא. ג' קושיית הראב"ד אמאי לא דריש ר' ישמעאל לאתויי חלב שעל הדקין יעו"ש היטב עיין ברמב"ן בחי' לחולין הקשה ל"ל לר"ע ור"י תרי קראי לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב ועוד לר"ע ל"ל קרא לאתויי חלב שע"ג הדקין הא תותב קרום ונקלף הוא ותירץ דאי כתב רחמנא חד קרא הו"א אותו חלב אסור אבל של מקום אחר אע"פ שהוא כיוצא בו שהוא תותב קרום ונקלף מותר להכי כתב רחמנא קרא אחרינא לרבוייא כל כיוצא בו בין לר"י בין לר"ע יעו"ש ובחי' הר"ן לחולין שם ביאר דבר זה באורך והוא דר"י ס"ל דאי לא כתב רחמנא אלא את החלב המכסה את הקרב לא הוי מיקרי חלב אלא ההוא בלבד הילכך כי כתב רחמנא רבוייא דכל החלב אשר על הקרב לא רבי אלא ההוא דדמי ליה בכל צד דהיינו חלב שעל הדקין ור"ע ס"ל דלההוא לא בעי ריבוייא אלא ודאי לרבות חלב שע"ג הקיבה אתי אע"ג דלא דמי ליה בכל צד ופרכינן ורמינהו את החלב המכסה את הקרב וכו' ולאו למימרא דמרישא דקרא מרבה ליה דהא לא כתיב הכי ריבוי כלל אלא משום דלא דריש מיניה מיעוטא כדדריש ר"ע וה"פ דכיון דכתיב מעיקרא את החלב המכסה את הקרב ומיניה בלחוד היה משמע לן כל דדמי ליה ואפ"ה כתב רחמנא ריבוייא בתריה דאת כל החלב וכו' ע"כ לרבות אפי' ההוא דלא דמי ליה לגמרי אתי והיינו חלב שע"ג הקיבה ור"ע ס"ל דאת החלב המכסה וכו' להוציא חלב שע"ג הקיבה אתי דאם איתא דמתסר כדקאמר ר"י לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב בלחוד דמחלב לחודיה הוה מרבינן כל דדמי ליה ומכל הוי מרבינן אע"ג דלא דמי ליה דהיינו חלב שע"ג הקיבה ולא הוה צריך למיכתב את החלב המכסה וכו' אלא להכי כתב רחמנא מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט כי היכי דלא תוקי ריבוייא אלא לההוא דדמי ליה לגמרי וגלי לך בהכי דאי לא כתב רחמנא אלא את החלב המכסה וכו' לא הוי משמע אלא ההוא לחודיה ור"י ס"ל דכל וחלב יתירי צריכי לרבות יעו"ש היטב. ולפ"ז מתורץ היטב קושיות של המל"מ דפליגי בתרתי קראי דלר"י דס"ל דמחלב המכסה ממעיט אפי' חלב שעל הדקין ולפ"ז כי אתי ריבוייא דואת כל החלב לחלב שעל הדקין אבל חלב שעל הקיבה שרי ולר"ע דס"ל דחלב המכסה הוא ג"כ חלב הדקין א"כ ואת כל חלב וכו' לרבות חלב שעל הקיבה והבן. ודע כי בנוסחא שלפנינו ורמינהי את החלב אשר על הקרב ר' שמעון אומר מה חלב המכסה וכו' והוגה שם על הגליון דכצ"ל ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה וכו' וכ"ה בילקוט שם בויקרא וכן משמע קצת בתוס' שם ד"ה להביא וכו' וכ"ה ברי"ף ועיי"ש ברש"א ומהר"ם רק מש"כ מהרש"א דבמרדכי הנוסחא כמו שהוא בילקוט המעיין שם יראה דליתא יעו"ש היטב. ובתו"כ ויקרא פרשה י"ד איתא וז"ל את כל החלב אשר על הקרב ר"י אומר להביא את החלב שעל הקיבה ר"ע אומר להביא את החלב שעל הדקים ואת שתי הכליות לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש ואת החלב שעליהן לא הבשר שעליהן אשר על הכסלים זה החלב שבין הפקוקלות דברי ר"ע ריה"ג אומר להביא את החלב שעל העוקץ ר"י אומר מה החלב המכסה את הקרב קרום נקלף אין לי אלא קרום נקלף ר"ע אומר מה החלב המכסה את הקרב תותב וקרום ונקלף אף אין לי אלא תותב וקרום נקלף עכ"ל וכ"ה בתוספתא פ"ט דחולין יעו"ש רק שיש שם ט"ס וצ"ל כמו שהוא בתו"כ שם והנה התו"כ נשנית כמו המסקנא דחולין ומינה אין הכרע לפי הגי' איזו היא הנכונה יהיה איך שיהיה קושיות המל"מ מיושבים היטב וע"ע בהוריות ז' ב' ברש"י שם ויש לעיין קצת. תו הקשה המל"מ לפי מאי דקאמר דאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור א"כ הו"ל לאוקמי כו"ע בחלב שע"ג הקיבה יעו"ש הנה גם המהר"ם שיף הרגיש בזה וכתב דאילו נקט באקשתא לא הוי ידעינן מינה חלב שעל הדקין דחלב שעל הדקין לא מיקרי תותב קרום ונקלף רק דהאיסור הוא משום שחלב הקרב מעורב בו יעו"ש היטב והנה הביאור תפס עליו מדברי רש"י שם יעו"ש בד"ה תותב וכו' יעו"ש היטב ועיין מש"כ לעיל פ"א מהל' מעשה הקרבנות הי"ח יעו"ש היטב ומש"כ לתמוה על רש"י שם בדף צ"ג א' יעו"ש אישתמיטתיה זה לבעל גליון הש"ס שם. ומש"כ להקשות על רמב"ן בפרשת ויקרא שכתב דלא תלי מידי איסור חלב בהקרבה לענ"ד נראה דכוונת רמב"ן דדבר שאינו נקרא חלב אע"פ שהוא קרב למזבח אינו נאסר כלל דלא מיקרי חלב אבל כל דמרבינן מאת כל החלב ומרבינן או חלב הקיבה לדמר או חלב הדקין למר א"כ נקרא זה ג"כ חלב א"כ שפיר נאסר לאכילה כיון דמתרבי בכלל כל חלב וכן נראה לענ"ד ברור למדקדק בלשונו הטהור ולפ"ז לק"מ גם אזלא לפ"ז מה שהקשה עליו מבה"ג וכ"ה בשאלתות פרשת ויקרא יעו"ש היטב שלשון אחד להם ובאמת אפי' לפי הבנתו של המל"מ ברמב"ן לק"מ מהא דהקשה מחולין ע"ה א' יעו"ש דהתם כיון דלאו חלב לענין איסור אכילה א"כ לא מיקרי חלב לענין הקרבה ויש לעיין היטב בזה. ודע דכל מש"כ על המל"מ יסוב ג"כ על מה שראיתי לבעל שונה הלכות בהל' חלב יעו"ש דאישתמיט מיניה כל מש"כ המל"מ ומש"כ בזה יעו"ש היטב ולא יכולתי להתאפק מלכתוב מה שראיתי שם דבר תמוה שהקשה על רש"י וז"ל ועוד קשה בפרש"י דכלל גדול מסר לנו דקרום ונקלף הוא דהחלב אינו אדוק והקרום נקלף ולבסוף כתב אבל חלב שע"ג הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק הרי דחלב הקיבה הוא אדוק וכיון שכן אין קרום ונקלף וא"כ איך כתב רש"י אף כל קרום ונקלף דהיינו חלב הקיבה היפך מש"כ אח"כ דאדוק הוא עכ"ל ולא ידעתי שיחתו דהא קרום ונקלף הוא קרום שעל החלב מלמעלה דזה הוא בקיבה ג"כ ותותב הוא שאינו אדוק מלמטה אצל הבשר רק הוא כשמלה הפרוש וחלב הקיבה מלמטה הוא אדוק לעור הקיבה ואינו נקלף משם אבל הקרום שלמעלה על החלב הוא נקלף שפיר וכ"ז פשוט וברור להמעיין ברש"י ז"ל וקושייתו לק"מ כלל ואפי' לפי דעת הטור שכתב ביו"ד סימן ס"ד דקרום ונקלף הוא קרום התחתון שמפסיק בין החלב והבשר יעו"ש היינו לדעת ר"ע אבל לדעת ר' ישמעאל מודה גם הוא לדעת רש"י דקאי על קרום העליון יעו"ש בט"ז סעיף ד' יעו"ש היטב סוף דבר דבריו נפלאו ממני ולא עמדתי על קושייתו כלל וע"ע לקמן במל"מ בד"ה עוד יש להביא ראיה וכו' יעו"ש. ודע שראיתי להמעדני יו"ט בפ"ז דחולין סימן ו' אות וא"ו שכתב וז"ל מפני שסמוכים לחלב מכאן כלומר מצד הזה של הקיבה ולשון רש"י כך הוא מפני שהחלב שעל הקרב שקורין טיל"א מחובר בו והכתוב מרבהו בכללו מואת כל החלב אבל החלב שעל הקיבה לר' ישמעאל מותר ע"כ ולר"ע דאוסר שעל הקיבה הרי אינו אוסר שעל הדקין וכ"ז פי' אליבא דברייתא קמייתא אבל לפי ברייתא בתרייתא דהיא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא לר"י תרווייהו אסירי שעל הקיבה לפי שהוא קרום ונקלף וכ"ש שעל הדקין שהוא תותב קרום ונקלף ולר"ע הקיבה שרי יעו"ש היטב והנה לפ"ז יש לקיים קצת דברי רש"י שבדף צ"ג א' דהוא כתב שם אליבא דברייתא קמייתא וכן דרכו של רש"י ז"ל לפרש כמה פעמים לפי הס"ד כידוע אף שי"ל היינו דוקא באותה הסוגיא עצמה הוא מפרש תחלה לפי הס"ד כדי שיובן המשך הסוגיא אבל כשמובא הדבר במקום אחר א"כ דרכו לפרש כפי המסקנא וטעם זה הוא ק"ל מ"מ י"ל כי לא מקפיד בזה ויש לעיין בזה בספרי בעלי הכללים והסוגיות ואי לא מסתפינא אמינא דהיה לפני רש"י ז"ל גירסת הבה"ג והשאלתות ונזכר כאן חלב הקיבה פלוגתא דר"י ור"ע וע"ז קאי רש"י ז"ל יעו"ש היטב והבן. וע"ע בספר כו"פ שם שכתב דאם חלב הדקין אסור או מותר תלוי בשני הלשונות דאם אמרינן דבאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור יעו"ש א"כ י"ל דחלב הדקין שרי אבל אי נימא דבאקשתא פליגי א"כ י"ל דחלב הדקין אסור לר"י יעו"ש היטב ובזה יש מקום לדברי המהר"ם שיף הנ"ל יעו"ש ובהכי אתי שפיר גם דברי רש"י דו"ק ותשכח ובהכי אתי שפיר נמי קושיית המל"מ שהקשה אמאי לא כתב רבינו לעיל דחלב הדקין נקרבין לגבי המזבח יעו"ש היטב ובאמת בלא"ה לק"מ כיון דכתב חלב הקיבה נקרב א"כ כ"ש דחלב הדקין נקרבין אבל י"ל דא"כ הו"ל להזכיר דרבינו שהוא פוסק לא הו"ל לסמוך על כ"ש ועיי"ש מש"כ בזה והנה רציתי לקצר בזה כי כבר העירותי למבין מה שיש בזה לדעתי. מש"כ המל"מ דבהוריות ג' א' גרסינן חלב שעל הקרב עיי"ש בתוס' ד"ה הורו בי"ד וכו' יעו"ש היטב שכ"ה ג"כ בגירסתם ועיי"ש על הגליון מר"י ברלין שהגיה כן בש"ס ועיי"ש ז' ב'. ומש"כ עוד המל"מ להקשות על דעת התוס' דפסחים כ"א ב' בד"ה כל מקום וכו' וכ"ב וכ"ג ב' ד"ה מאי בינייהו וכו' מהך שכתבו התוס' חולין ק"כ א' ד"ה אלא וכו' יעו"ש היטב אמרתי לפרש דבריהם בענין שלא יקשה מידי דהנה בדף כ"א ב' הקשו לר' אבהו יהא הנהנה מחמץ בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה והרי נהנה בכלל ותירצו דכי כל אוכל מיירי באכילה גרידא אבל לא בהנאה אף לר' אבהו וכ"ש לחזקיה דפשיטא הוא דאין נכלל הנאה בזה וא"כ הנהנה בחמץ אין בו כרת לכו"ע רק לאו דלא יאכל חמץ וא"כ אתי שפיר דברי התוס' דחולין דבהנאת חמץ אין בו כרת רק לאו גרידא. וזה פשוט וברור לדעתי. והא דשם כ"ג ב' כוונתם בפשיטות לימא דאיכא בינייהו אם יש איסור לאו בהנאת חמץ שע"י תערובת דמרבינן לה מכל מחמצת לא תאכלו לרבי אבהו אסור בהנאה ולחזקיה יהא מותר בהנאה וכ"ת דלחזקיה נמי אסור בהנאה משום דגילוי מילתא הוא דתערובות חמץ הוא כחמץ גמור לענין אכילה וה"ה לענין הנאה דדינו כחמץ גמור זה אינו דא"כ כרת נמי ליחייב באוכל חמץ ע"י תערובות דכיון דמרבינן ליה שדינו כחמץ גמור א"כ לכל מילי דינו כחמץ גמור אף לענין כרת ובאמת מסקנא בפסחים מ"ג א' דעל תערובת חמץ אינו אלא בלאו. וכל כוונתם על אכילת תערובת חמץ אבל על הנאת חמץ שע"י תערובת מעולם לא הוקשה להם שיהיה בכרת כי גם הנהנה מחמץ גמור אין בו כרת דלא כתיב רק כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' והיינו אכילה ממש ולא הנאה ואע"ג דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וא"כ י"ל דמכאן מוכח דאוכל תערובות חמץ בכרת י"ל דמזה לא מוכח דלא כתיב כל מחמצת רק האי כל מרבה אוכלים ולא נאכלים והא דמרבינן תערובת חמץ וחמץ נוקשה היינו מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמבואר שם מ"ג א' ב' ולכן לא אסור רק באוכל תערובות חמץ ולא בנהנה לחזקיה והבן היטב ובגוף דברי התוס' דהתם עיין בצל"ח ובאור חדש שם מש"כ בזה ואני לא באתי רק ליישב דברי התוס' ממה שתמה עליהם במל"מ יעו"ש והבן סוף דבר דברי התוס' שרירין וקיימין. והעולה מזה לשיטת התוס' דבהנאת חמץ גמור לכו"ע אין בו כרת אבל לאו אית בו מיהת לכו"ע דכתיב לא יאכל חמץ ובכלל זה ההנאה ג"כ והנאת תערובת חמץ לר' אבהו אית ביה לאו דמרבינן ליה מכל מחמצת לא תאכלו ואיסור הנאה ג"כ בכלל ולחזקיה גם איסור לאו לית בה והבן היטב. גם מש"כ המל"מ להוכיח דחלב הקיבה והדקין אין בהם כרת מהא דפ"ז מהל' מאכלות אסורות יעו"ש היטב יש לדחות דהוא ג"כ בכלל חלב שעל הקרב ומינה מש"כ דעל כרחין אין חיוב כרת על החלב שעל הדקין משום דאין עונשין מן הדין יעו"ש לענ"ד דאינו כן דכיון דילפינן כל שהוא קרום ונקלף א"כ על כרחין בכלל זה ג"כ חלב שעל הדקין דהוא ג"כ קרום ונקלף וכי משום שהוא תותב מיגרע גרע ועד כאן לא אמרינן דאין עונשין מן הדין דוקא בדבר שאינו בא בפירוש מדבר המתרבה רק מק"ו אתי כמו בתו שיליף מבת בתו אבל כאן וכי חלב הקיבה מבואר בתורה הא בתורה כתיב כל החלב אשר על הקרב ומינה מרבינן כל חלב שהוא קרום ונקלף וכ"ש חלב הדקין והבן ועיין מנחות נ"ו ב' ובכורות ל"ג ב' ושבת קי"א א' אם על כורת חייב על נותק לא כ"ש יעו"ש והא אין עונשין מן הדין אלא ודאי כדאמרן והא דאיתא במכות ה' ב' ושם נסמן הא דאין עונשין מן הדין ילפינן מדצריך קרא על אחותו שהיא מאביו ואמו יעו"ש י"ל דהתם שאני כיון דבכתוב כתיב בהדיא בת אביו או בת אמו דמשמע דוקא שהיא בת אביו או בת אמו אבל לא שהיא מאביו ומאמו אע"פ שהוא כ"ש מ"מ אינו בהנך דכתיבי בהדיא לכן הוא בכלל אין עונשין מן הדין והבן היטב. ומצאתי בספר טעם המלך בפ"ב מהלכות שחיטה ה"א שהשיג על הפני יהושע בביצה שכתב דהא דחייבין בשאור מכ"ש דחמץ לא מיקרי זה עונשין מן הדין וכן מה שכתב השער המלך דהא דכה"ג חייב על גרושה מכ"ש דכהן הדיוט לא מיקרי זה מן הדין יעו"ש ובטעם המלך השיג עליהם מהא דאחותו יעו"ש ולענ"ד לא דמי כלל דהא שאור מקודם שנעשה שאור היה חמץ ונאסרה וא"כ שפיר י"ל וכי משום דנתחמץ טפי מיגרע גרע וכן בכה"ג בגרושה הא מקודם שנעשה כה"ג נאסר בגרושה וכי משום שנעשה כהן גדול ונתקדש טפי מיגרע גרע מה שאין כן באחותו בת אביו ובת אמו הא מעודה לא היתה בת אביו לחוד או בת אמה לחוד ואף דמן הסברא היא גרעה טפי וחמיר מבת אביו או מבת אמו לחוד מ"מ כיון שהוא דבר אחר א"כ שפיר מיקרי זה מן הדין והבן היטב בסברא זו ועיין תוס' יבמות ב' ב' בד"ה בתו וכו' יעו"ש היטב ובתוס' סנהדרין נ"ג ב' בד"ה השתא וכו' ומ"מ יש לעיין בזה והנה בשאלתות ובה"ג מבואר דכל חלב הקרב על המזבח חייבין עליו כרת יעו"ש והובא לעיל ועי' משבצות זהב סימן ס"ד ס"ק ה' יעו"ש היטב ודברי המל"מ בזה לכאורה אינם ברורים ודע דלסברת המל"מ דחלב דקין אין חייבין עליו כרת משום דהוא בא מן הדין א"כ יש ליישב דברי רש"י בחולין צ"ג א' שכתב דפליגי בחלב הדקין יעו"ש וי"ל דנפק"מ לענין חיוב כרת דלר"י דס"ל דאתי לרבות חלב הקיבה א"כ אין חייבין כרת על חלב הדקין דהוי מילתא שבא מן הדין משא"כ לר"ע דס"ל דאתי לרבות חלב הדקין א"כ י"ל דחייבין עליו כרת הן אמת לדבריו דס"ל דבשניהם אין חייבין כרת א"כ לא אתי שפיר אבל לסברא דכתב דאפי' אם נימא דחייבין על הקיבה אין חייבין על הדקין יעו"ש א"כ יש ליישב דברי רש"י שפיר והבן. ומש"כ המל"מ בשם מוהרי"ק לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת יעו"ש עיין ביבמות פ"ב א' קי"ט א' ובתה"ד סימן ר"נ יעו"ש ועיין בפמ"ג בפתיחה לטרפות יעו"ש היטב וע"ע משבצות זהב סימן מ"ח ס"ק א' מש"כ בזה ויש בזה אריכת דברים. גם מה שהאריך המל"מ להוכיח מהא דחולין מ"ט ב' דחלב הכרכשא טהור הוא יעו"ש י"ל דהתם קאי על חוץ מקום האיסור דאינו אסור אלא כאורך אמה וגם זהו לאו דוקא כמבואר בפוסקים שם דלא בעינן אורך אמה בצמצום אמנם דבריו טובים המה ומתוקים לעינים וע"ע לקמן במל"מ בד"ה והנה מקום וכו' יעו"ש היטב שוב ראיתי קצת ממש"כ בשפתי דעת סימן ס"ד ס"ק י"א יעו"ש היטב. והנה כ"ז נתתי את לבי להעיר קצת בכל דברי התשובה הזאת ולא באתי להעיר על כל פרט ופרט והרוצה לעמוד ברור בדינים הללו יעיר אזן לשמוע בלמודים מה שכתבו האחרונים ביו"ד סימן ס"ד וסימן מ"ו ומ"ח וירווה צמאונו.

2 חידושי חתם סופר על חולין פתח ↗

אלא אם חמץ הוא ענוש כרת עמ"ש תוס' ד"ה אלא וכו' דבהנאת חמץ לית בי' כרת ומקשים העולם ממ"ש תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כל וכו' שהקשו יהי' נהנה מחמץ בכרת ומאי קושיין תיפוק לי' מדאצטריך הנפש לרבות שותה ש"מ ליכא כרת בנהנה ולפמ"ש לעיל בסמוך י"ל. מיהו בלאה"נ נ"ל דודאי הממחה חמץ בפסח עצמו נהי דהשותה פטור הוא דהרי נמחה ונשתנה מ"מ ה"ל נהנה מחמץ גמור דלא גרע מאלו מכרו להחמץ הי' אסור בחליפי' מטעם נהנה אבל אם כבר המחהו קודם פסח לא מיקרי נהנה מחמץ דמשנכנס פסח כבר אינינו חמץ כמו חרכו קודם זמנו ולזה אצטריך הנפש לרבות השותה ולעולם אימא לך הנהנה בחמץ חייב כרת ושפיר הקשו תוס' בפסחים כ"א הנ"ל:

20 לחם עוני אמר רחמנא - הוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה:

21 אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב ביה - אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו:

1 רא"ה על ברכות פתח ↗

ואותבינן על רב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות מהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה. פי' ועשאה פת. ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות. פי' שיש בהם כזית. בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות אין הפרוסות קיימות. פי' שאין בהם כזית, שנמוחו בשביל ריבוי בישול שנתבשלו, וכיון שכן ודאי עברה צורתו של לחם56רבינו מפרש דפרוסות קיימות ואין קיימות הכונה לגודל הפרוסות, ושיעור קיימות בכזית, ומקורו בירושלמי כמ"ש התוס' לז, ב ושא"ר שם, אמנם לפי' רבינו בע"ב בסוגיא דחביצא עולה למסקנא דפירורים פחותים מכזית שנתבשלו מברך עליהם המוציא כל זמן שיש בהם תואר מראית לחם, ומש"ה הוכרח לפרש כאן דלא עצם מה שאין בהם כזית מוציאן מכלל לחם אלא דמה שאין בהם כזית הר"ז ע"י שנימוחו בשביל ריבוי בישול וכיון שכן ודאי עברה צורת ומראית הלחם, ומשמע דגם בכזית בעי' מראית לחם אלא דכל שלא נימוחו כ"כ דאיכא עדיין כזית גם לא עברה צורת הלחם, משא"כ בע"ב דפיררם לפני הבישול שפיר משכח"ל פירורים פחותים מכזית וצורת לחם עליהם, ועד"ז כתבו תוס' בע"ב לדעת רש"י דבכזית דרך להיות תוריתא דנהמא ובפחות מכזית ליכא תוריתא דנהמא ע"ש, ורש"י פי' דקיימות היינו שלא נימוחו ואין קיימות היינו שנימוחו ולדינא הוא עולה כד' רבינו אבל לרש"י אי"צ לפרש דמדאין בהם כזית ש"מ דנימוחו אלא אין קיימות פירושו שנימוחו, אכן שי' תר"י בע"ב דבבישול כל דאיכא כזית מברך המוציא אף בדליכא תוריתא דנהמא וכל דליכא כזית מברך במ"מ אף דאיכא תוריתא דנהמא דכיון שנתבשל לא תואר לחם לו ובארח"ח בשם רבינו יונה דלא תואר לחם ולא הדר לו וכ"ה במג"א סי' קסח סקכ"ח דחסר בעצם התואר וצורת לחם ע"י שנתבשל אף דניכר לרואה שהוא לחם וע"ש במאמ"ר וכ"פ הרא"ש וטושו"ע סי' קסח. ועמ"ש עוד לקמן בע"ב. . לכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' אבל בשלא נימוחו מחמת ריבוי בישול, אע"פ שנימוחו, דין לחם גמור עליו לכל דבר בין לענין המוציא בין לענין שלש ברכות כדמוכח לקמן57עיין להלן לט, א פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא וכתב הרז"ה דמיירי בנתנה בכלי שני שאינו מבשל ומש"ה אף דלית לה תוריתא דנהמא מברך המוציא משא"כ בחביצא מיירי בנתבשל בכ"ר ומש"ה מברך במ"מ בדלית להו תוריתא דנהמא וכ"כ הרמב"ן בשם גאון יעו"ש, ולכאורה גם אם אין מתבשל מ"מ עובר צורת הלחם, וצ"ל בדעתם דרק בחל עליו שם תבשיל הוא שמתבטל שם לחם, אך רבינו לא נתכוין להגמ' שם דאיהו פירשה בנתבשל ולא עברה צורת לחם, אלא כונת רבינו להגמ' בע"ב דפירורים פחות מכזית כל זמן שתואר לחם עליהם מברך המוציא ובהמ"ז, ומשמע לפ"ז דנימוח שלא ע"י בישול לא עברה צורת הלחם, וצ"ב בזה, ובראשונים בע"ב מבואר דה"ה נדבק ע"י דבש ומרק וכיו"ב ואבד תואר לחם מברך במ"מ, וע"ש בתוס' דהשרה פירורים במים עד שנתלבנו המים מברך במ"מ, וצ"ע אם רבינו חולק דנדבק או נשרה במים אינו מפסיד צורת לחם וחביצא מיירי בנתבשל לדידיה כמבואר בדבריו בע"ב או דמיירי בענין אחר, ויעו' חולין קכ, א דהמחה למצה וגמעה אינו יוצא דלאו לחם הוא וכ"ה בר"ח פסחים לה, א וכ"ה ברש"י שם מא, א ד"ה יוצאין דרקיק השרוי שנימוח לאו לחם הוא וע"ש ברש"י לה, א ד"ה אין ובתוס' חולין ד"ה לחם, וקשה מזה על הרז"ה ורבינו, ואולי למצוה לחם מעליא בעינן יעו' לשון רבינו לקמן לח, א גבי כובא דארעא דמבואר סברא כזו וצ"ע, עוד מצינו פלוגתא בראשונים דתר"י לז, ב ולט, א כתבו דפירר לפירורים דקים שאין ניכר שהוא לחם אכתי חשיב תוריתא דנהמא ובמראהו עמד כיון שלא נשתנה מראהו בעצם רק אין ניכר מחמת קוטנם, ואילו ברמב"ן שם מבואר דעצם הפירור לפירורים דקים מוציאו מתואר לחם וכ"ה בתשו' מהרי"ל ס"ס קסה. ויעו' בר"מ פ"ג ברכות ה"ח ובכ"מ שם, ונראה דסובר דאם עברה צורת הפת ע"י שנימוחה בריבוי בישול אף בכזית לא הוי לחם כיון דנימוחה וכההיא דחולין ויתכן דכשהיא גוש אחד ע"י הבישול חשיבא כזית, כהבנת אהעו"ז סי' קסח בדעת מג"א, אלא דמ"מ כיון שנימוחה לא הוי לחם אבל אם לא נימוחה אלא שפיררה ועירבה במרק או בתבשיל ועי"ז אין ניכר בפירורים שהם פת, בפירורי כזית חשיבי לחם ובפחותים מכזית לא חשיבי לחם, ועד"ז כתב באהא"ז. ועיין בכתבי הגרי"ז מנחות עה, ב. . פי' ומיהו ברישא דהיינו כוסס את החטה לא תני בה ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דליכא לעולם בחמשת המינין מעין שלש אלא בדאיכא מעיקרא בורא מיני מזונות, אבל בכוסס את החטה דבתחלה בורא פרי האדמה ליכא לבסוף מעין שלש, וטעמא דמילתא משום דחמשת המינין מזון ומסתמא למזון קיימי, ובשהזכירן בתורה והטעינן ברכה לאחריהן בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן, ולאפוקי הכוסס את החטה, ומכל מקום מידי בורא פרי האדמה לא נפיק דאורחיהו דאינשי זימנין דאכלי הכי, אבל ודאי אינו מזון ולא כדרך מזון58ולשון רבינו לקמן מד, א דלאו אורחא דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים ועמש"כ בהע' שם. ואין ברכה לאחריו לבסוף אלא כשאר דברים דאינן משבעת המינין59וכ"כ רבינו לעיל לו, א ולקמן מד, א ע"ש בהע'. ומש"כ לענין בפה"א עמ"ש בהע' 22. . והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו. פי' עשה בו את הפת60לכאורה צ"ל עשאו פת. . ובישלו אע"פ שהפרוסות קיימות. פי' שיש בהן כזית. בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' ובגמרא אסיקנא דליתא להא, דכל שאינו משבעת המינין אין ברכה לאחריו מעין שלש, אלא הכי תניא, בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. וסלקא להו בתיובתא. פי' לרב ושמואל דאמרי דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דהא תנא דאמרינן באורז דלכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. הילכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות וכדתריצנא להא מתניתא פי' בגמרא תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקיימא לן דכל דלבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות.

1 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

הא אם נמחה לא וכו'. וא"ת דלמא לעולם בעינן גם גבי חמץ שיהא מתחלה לחם והא דמחייבין אף הגומעו כרת משום דכתיב נפש כל דבר המיישב דעתו של אדם וי"ל דא"כ אף גבי מצה נימא דמצות מצות ריבה כדאמרינן לעיל בפ' כל שעה דף ח' ובבבלי בחולין דף קי"ט גרסינן המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת אם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח ופריך בשלמא אם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא אלא אם חמץ ענוש כרת אכילה כתיב ביה אמר ר"ל נפש לרבות השותה וכתבו תוספות בד"ה לחם עוני אמר רחמנא הוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה ע"כ ולפי דברינו ניחא דאי מדכתיב אכילה הוה מרבינן ממצות מצות אפי' השות' לכך איצטריך דלחם כתיב ביה:

2 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה. ועי' בכ"מ ולח"מ שעמדו דכאן נקיט רבינו מלשון לא יאכל וכו' כחזקיה ובפ"ח ממאכלות אסורות כתב כר' אבהו וכתבו דנקט היותר מפורש ולדברי הכל וכ"כ הר"ן וכיוצא בזה בשו"ת מהרלב"ח סי' י"ז משום דבלא יאכל לא פליגי בחר רבינו כאן בלשון הנאמר בו מאיסור אכילה עיי"ש: והנה בגמ' פסחים כ"א ע"ב אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה וברש"י מדקרינא לא יֵאָכֵל משמע שלא יהא בו התר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל והכונה שהתורה בחרה מה שעל הרוב ונכלל בו כל הנאות אף שאינן מביאות לידי אכילה. ויש להבין דהרי בדף כ"ג ע"א שם מקשינן והרי שרצים דרחמנא אמר לא יאכל ותנן וכו' ול"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם וכו' אמר לך חזקיה טעמא דידי נמי מהכא וברש"י בד"ה טעמא דידי וכו' ואי לאו האי קרא וכו' לא הוי ידענא דלא יאכל איסור הנאה הוא וכו' עכ"ל. וא"כ לאו ממשמעות הקרא יליף אלא מדאצטריך: והנה מלשון הגמ' לר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב וכו' ולשון במשמע נראה כמו כן דהוי בלישנא דקרא. והנה יקשה לומר דבכלל לשון לא תאכל כמו כן הנאה אלא דיותר נראה דמסברה היכא דאסרה התורה לא היינו מחלקין בין הנאה לאכילה בלעדי גלוי מקרא דאף דלשון אכילה מורה על אכילה בלבד ג"כ כיון דיש לפרשו על הנאה ג"כ התורה נקטה אכילה דהוי הנאה לרוב במאכל ומסברה לא נחלק ולומר דרק אכילה ולא הנאה אסרה התורה וא"כ שניהם במשמע וג"כ יש להבין דהרי מקשינן בגמ' בשלמא לר' מאיר וכו' אלא לר' יהודה דאמר דברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה וכו' וא"כ נראה ג"כ רק מדאצטריך יליף ר' אבהו ולא ממשמעות. וי"ל אף דמסברה היינו מחלקין לומר דרק אכילה נאסר ולא הנאה מ"מ מדחזינן בנבילה דאסור באכילה ומותר בהנאה וא"כ נסתר המשמעות וע"ז אמרינן מדאצטרך נדע דבעלמא אסור ומקשינן כיון דצריכין הקרא לדבר אחר לר"י ולא הוי הקרא מיותר להתירא וממילא נאמר דמנבילה נלמד לסתור מלומר דהנאה ג"כ במשמע ומשני ע"ז וא"כ נשאר דהוי במשמע בשאר דברים שניהם יחד. וכמו כן י"ל לחזקיה כיון דקרא דשרצים נגד דקדוק לשונו בלא יאכל נדע כן מדאצטרך וחזרינן לדקדוק בהלשון. ולמ"ש לר' אבהו לא הוי נכלל בלשון אלא מסברה חיצונה נחלק בלשון לא תאכל דיש לפרש על אכילה בלבד ויש לפרשו על הנאה ג"כ ולחזקיה הוי בהלשון על הנאה ג"כ. ומובן במ"ש דרבינו נקט כאן הלשון המפורש. ועי' מ"ש לעיל בפ"א מהל' יו"ט בשם בעל ספר יראים ללמוד מתוך מאשר יאכל לכל נפש דהנאה במשמע עיי"ש דנראה ג"כ דדרש ממשמעות הלשון: ובמ"ש יש לתרץ קושית התוס' במס' חולין קט"ו ע"א בד"ה היא קודש ואין מעשיה קודש וא"ת ואימא למשרי בהנאה אבל באכילה אסורה כדפי' בסמוך גבי זרעים וכו' עכ"ל עיי"ש. וי"ל עם מ"ש לעיל בלשון לא תאכלו אין מכריע על הנאה ג"כ אלא משום דיש לכללו ומסברה אין לחלק בין לאיסור הנאה לאכילה ולפ"ז אם יש מקום לחלק נראה מסברה דאלה האסורים מצד עצמו כמ"ש בתוס' במס' תמורה דף ד' לענין כל שתיעבתי לך עיי"ש באיסורי אכילה וכיו"ב י"ל דתורה אסרה אכילת איסור לבל יבואו בנו כמ"ש בתורה לבל נטמא בהם משא"כ בהנאה. אבל שאינם איסורם מצ"ע אלא עלינו אסור המעשה ומהם שהזמן גורם האיסור כמו שבת וחורש בשור וחמור בלתי מסתבר לחלק הנאה ואכילה. ולכן בכלאי זרעים וכמ"ש ברש"י בד"ה כלאי זרעים הן עצמן תועבה ולתסרו עכ"ל מקשינן שפיר דילמא באכילה ולא בהנאה כמו שאר איסורים מחמת עצמם דיש לחלק כן משא"כ בשבת וכמ"ש. אמנם לדעת התוס' אין דברינו עולים שתירצו במס' פסחים כ"א ע"ב בד"ה כל דלכן נהנה בחמץ אינו בכרת דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו עיי"ש. וא"כ נראה דרק מדאיצטריך בנבילה נדע איסורא דהנאה בעלמא ומנבילה נלמד ללא תאכל ולא יאכל ולא ממשמעות מדעת החיצונה וכמ"ש. אבל לדעת רבינו י"ל כן אלא דיקשה קושית התוס'. אמנם עיין בהגהות מל"מ בפי"ג מהל' שגגות הל' ה' שעמדו על קושית התוס' ממ"ש בתוס' חולין ק"כ ע"א בד"ה אלא דכרת ליכא בהנאה עיי"ש. דנראה מדאצטריך נפש לרבות השותה ועי' בשעה"מ כאן וי"ל לדעת רבינו לפ"ז:

2 שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

שורש איסור חמץ בהנאה החמץ בפסח אסור בהנאה כו'. וכתב ה"ה וז"ל פ' כ"ש אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא היתר אכילה ע"כ הנה בגמר' אמרו שם דהא דחזקיא פליגא אדר' אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' וכת' התוס' ד"ה כל מקום וז"ל וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתי' כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אה"נ א"כ לקמן דבעי מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור"י כו'. והנה מורי הר"ב שער המלך הביא דברי הרב המגיה בספר משנה למלך ה' שגגות דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש התוס' בחולין דק"ך דאצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא"כ מאי ק"ל הכא דהא מדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דבשאר הנאות אינו חייב כרת ולמה להו לחלק בין אוכל לתאכלו יע"ש ומורי הרב הנז' תירץ ע"פ מ"ש לקמן בפרק כ"ש דל"ה אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה ומעיקרא אסיקו רב הונא בריה דר' יהושע ור"פ דה"ט משום היקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים שאדם יוצא י"ח מצה חייבים על חימוצה כרת והך הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה דהו"ל מצה עשירה ובעינן לחם עוני אין חייבין על חימוצה כרת ודחי להו רב אידי מהא דתניא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואין אדם יוצא בהם י"ח מצה דבעינן אכילה וליכא אלא ה"ט דמי פירות אינן מחמיצין יע"ש והשתא ודאי ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות ליכא כרת דהא אצטריך שפיר הנפש לרבות את השותה כי היכי דלא נימא כדר"פ ורב הונא דכל שיוצאין י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת וכיון דבשותה אינו יוצא י"ח מצה ה"נ אינו חייב על חימוצו כרת והוה אמינא דשאר הנאות אין חייבי' כרת בשותה אבל בתר דגלי לן קרא במילת הנפש דלא דרשינן היקש זה הדרינן לכללין דשאר הנאות נמי חייבים כרת כיון דבכלל אכילה נינהו כדר"א עכ"ל ועוד מצאתי לו בכתיבת ידו שכתב על קושיית מוהר"י כולי הלז וז"ל כתבתי בנדפס דס"א ע"א ליישב קושיית מוהר"י כולי ז"ל שהקשה על דברי התוס' דכ"א ע"ב ד"ה כי כל אוכל כו' יע"ש ועוד אני אומר דלא ק"מ ואשתמיט מיניה דברי התוס' ר"פ העור והרוטב בדף הנז' ד"ה היכא וז"ל וצ"ל דאכלאיים בעי דאע"ג דלא כתי' אכילה ביה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור הוא בעין ולעיל דפריך אלא אם חמץ אכילה כתיבה ביה בלא"ה הוה מצי למפרך אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדייא פריך מינה יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה דעל ההנאה אין בו כרת דאע"ג דבהנאה יש בו כרת אפ"ה אצטריך דלא נימא התורה לא אסרה באכילה ובהנאה בכרת אלא כשהאיסור בעין אלא דבפ' העור והרוטב ק"ל להתוס' שפיר לתלמודא התם דפריך מטעמא דאכילה כתיבה ביה דמשום ה"ט ת"ל משום הנאה ותירצו דלפי האמת דס"ל דהנאת חמץ אין בו כרת משום דכי אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פריך תלמוד' שפיר אבל מדאצטריך הנפש ליכא למשמע מידי כמ"ש וליכא למימר דטעם זה שכתבו התוס' דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין אינו אלא לפי האמת דהנאת חמץ אין בו כרת והילכך הו"א דסברא הוא דלא חייבא תורה כרת באכילה אלא כשהאיסור הוא בעין אמנם לכשת"ל דעל הנאת חמץ יש בו כרת אע"ג דאינו אוכלו אלא שמוכרו לגוי כיון שבא לו הנאה מחמתו מכ"ש שיש לחייבו כרת כשאוכלו אע"ג דאין האיסור בעין דאין לך הנאה גדולה מזה הבאה לו מחמתו דהא ודאי ליתא דא"כ תיקשי לך דבכלאי הכרם כיון שיש בו איסור הנאה למה לי קרא וליכא למימר דס"ל דעל איסורי הנאה אין לוקין עליו וכדעת רבינו בפ"ח מה' מ"א דהא לית' שהרי ממ"ש דהנאת חמץ אין בו כרת אלא לאו מבואר דס"ל דלוקין על הנאה היפך דעת רבינו וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג ועיין מה שכתבתי בנדפס גם למה שתי' עוד משם הר' שמואל דגבי חלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה היו מחייבין כיון שהוא גוף החלב אבל משקה היוצא מהכלאים אע"ג דלא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי שאין זה גוף הפרי יש ליישב שפיר דודאי למאי דמסיק בגמרא גבי המחה את החמץ אכילה כתיבה ביה ק"ל שפיר דת"ל שהוא חייב מפני שהוא נהנה מגופו של איסור אבל מדאצטריך הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה מידי דעל הנאת חמץ אין בו כרת דאיכא למי' דהנפש אצטריך לרבות משקה היוצא מן החמץ דסד"א דשרי כיון שאינו גוף החמץ וזה דבר מוכרח דלפי האמת הנפש מרבה אפילו משקה היוצא מן החמץ מדאמרו בשאר איסורי' משקה היוצא מהן כמותן דילפי' מהנך או מבכורים וחד מהנך וכ"כ הר"ב ח"ה ז"ל יע"ש. מיהו תירוץ ה"ר שמואל תמיהא לי טוב' דהיאך הפה יכולה לדבר דמשקה היוצא מכלאים שרי מפני שאינו גוף הפרי והלא כלאי הכרם אפילו קלפי הכרם והקשין אסרן הכתוב בהנא' אע"ג שאינן פרי כ"ש משקה היוצא מהפרי וכי מגרע גרע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דת"ל משום הנאה וכ"ת דהר' שמואל ס"ל דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם וכמו שכן הוא דעת רבינו כמ"ש הר"ב מש"ל בפ"ה מהלכות יסו"ה. זה ודאי דחיקא לי מילתא טובא שאחר שבדיבור הקודם כתבו בפשיטות דלוקין על הנאה איך כתבו תי' זה סמוך ונראה משם ה"ר שמואל והיה נראה ליישב עפ"ז מה שהקשתי בנדפס לדעת רבינו דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם מהירושלמי דמס' ערלה יע"ש דאיכא למימר דרבינו ז"ל מפרש הסוגייא דפרק העור והרוטב כפי' ה"ר שמואל דאכלאי הכרם קמבעייא ליה ומשמע שאינן גוף הפרי דהשתא ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דידן דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם דאל"כ דאינן מגוף הפרי אפי"ה מחייב משום הנאה כמו קשין וקלפין ומטעם זה דחה הירושלמי הלז מיהו לתי' ה"ר שמואל ק"ט והנראה אצלי דכוונתם במ"ש כיון שאינן מגוף הפרי דסד"א דחשיבי זיעא בעלמא וכמ"ש לקמן בד"ה והדר מייתי כו' גם בפרק כל שעה דכ"ד ע"ב ד"ה אלא כתבו דהא דאצטריך למילף פרי מפרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקי' אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקים דזיעא בעלמא הוא ואצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי יע"ש וא"כ איכא למי' שפיר דאע"ג דבכלאי הכרם לוקין על הנאת קליפין וקשין הנהו שאני דנהנה מהן בעינייהו משא"כ הנך. מיהו עיקר דבריהם שכתבו דג"ש אצטריך למילף שנחשוב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי כו' תמיהא לי דג"ש למה לי הא כי היכי דילפי' כלאי הכרם מבנין אב מבכורים וחד מהנך ה"נ נילף ערלה ותו דערלה ודאי איסור הבא מאליו הוא ולא דמי לכלאי הכרם שע"י זריעתו בא בעבירה כמ"ש התוס' וא"כ בפשיטות איכא למילף מחלב וחמץ כמו שאר איסורים אלא ודאי דג"ש לא אתא אלא למעוטי שאר משקין והיה נראה ליישב שדעתם ז"ל כדעת רבי' שכתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות דעל כל האיסורים משקים היוצאין מהן אסור ואין לוקין עליו וכת' הכ"מ שם דאע"ג דבפרק הרוטב יליף לה מקראי אסמכתא בעלמא הוא יע"ש וא"כ איכא למימר דלהכי אצטריך ב"ש לחייב מלקות על משקה היוצא מן הזתים והענבים הן אמת שבדברי רבינו הללו יש בהם מן המבוכה גם בדברי הלח"מ יש לעמוד עליו לעת הפנאי וכמו שאכתוב לקמן בפ"י מה' מ"א הלכה יו"ד ע"כ מצאתי מכתיבת ידו. ובעיקר קושיית הרב מוהר"י כולי ז"ל בהיותי יוצק מים לפני מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז"ל שמעתי מפה קדוש ישוב לקו' הנז' ע"פ מה שדרשו בת"כ פ' צו פ' י"ד סוף פרשה יו"ד הנפש ולא הציבור הנפש לרבות את השותה יע"ש דהשתא ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעי' דבהנאה ליכא כרת דהא איכא למימר דהנפש אצטריך למעט הצבור ותלמודא דפריך ל"ל הנפש בחמץ תיתי מהנך לאו אעיקר קרא פריך דהא אצטריך למעט ציבור אלא אתנא דברייתא פריך וכדאמרן ואמטו להכי הוצרכו התוס' לחלק בין אוכל ללא תאכלו ואף שהר"ב ק"א כתב שם דמיעוט הציבור מה"א דהנפש מפיק ליה התוס' ז"ל לא משמע להו הכי אלא ממילת הנפש גופיה מפיק ליה וראיה לדבר דמעיקרא דריש מיעוטא דציבור ושוב דריש לרבות את השותה ולפי דברי הר"ב ק"א דמיתורא דה"א קדריש הו"ל למדרש תחילה מילת הנפש לרבות את השותה ושוב הו"ל למדרש יתורא דה"א ועוד ראיה דלעיל בפרק ח' סימן ט' גבי פיגול דרשו הנפש למעט ציבור ולא דרשו לרבות שותה וכתב שם הר"ב ק"א דמדהו"ל למכתב והאוכל ממנו וכתי' הנפש דרשו הכי הרי דלא מיתורא דה"א קדריש הכי ואין לומ' דהתם נמי מיתורא דה"א קדריש הכי ומילת נפש אצטריך לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב דא"כ בסוגיין דחולין דק"ך דקעביד תלמודא צריכותא דנפש דחלב ונבילה ושרצים דלא אתי לא חד מחד ולא מבינייא דשניהם ושלשתן אמאי לא עביד נמי צריכותא לנפש דפיגול דתיתי מהנך במה מצינו או מבינייא אלא ודאי דפיגול ה"נ דאתי מאינך ומילת נפש אצטריך למעט ציבור ולדברי הר"ב ק"א דמה"א דהנפש מפיק לה קשה וגם לדבריו ז"ל קשה אמאי לא דרשו בת"כ גבי פיגול לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב אמנם לפי' דרבינו הנה מה טוב ע"כ ת"ד מורי הרב זלה"ה. ולדידי נראה לי עוד דהתוס' הכא בפסחים לא ניחא להו מימר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות פטורי' מכרת דא"כ מאי פריך התם בגמרא בחולין דק"ך ל"ל הנפש בחמץ לרבות את השותה דתיתי מחלב ונבילה וכו' יע"ש ואם איתא דאצטריך הנפש למעט שאר הנאות מכרת מאי קושיא לימא דאה"נ דאתי מחלב ונבילה ואצטריך הנפש לרבות את השותה לגלויי דשאר הנאות פטורים מכרת דהו"א דמחייב משום דבכלל אכילה הנאה קמ"ל מילת הנפש למימר דוקא שותה הוא דמחייב ולא שאר הנאות ומדלא קמשני הכי ש"מ דלא ממילת הנפש ממעטינן שאר הנאות מכרת דבלא"ה פשיטא ליה להש"ס דשאר הנאות פטור מכרת ולהכי קשיא להו הכא בפסחים יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דמהיכן פשיט' ליה להש"ס דשאר הנאות פטורים מכרת דאדרבא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ודחיקא להו להתוס' למימר דכי פריך התם בגמרא ל"ל בחמץ דתיתי מנבילה כו' אליבא דחזקיה פריך דס"ל דאיסור הנאה אינו בכלל אכילה אלא כשאומ' לא יאכל ולדידיה לא אצטריך הנפש לגלויי אשאר הנאות דבלא"ה אינו חייב כרת וא"כ שפיר קפריך ל"ל הנפש כו' אבל לר' אבהו לא קפריך מידי משום דאצטריך לגלויי אשאר הנאות דא"כ הו"ל להש"ס כי פריך ל"ל למימר בשלמא לרבי אבהו ניחא אבל לחזקיה קשה מדלא קאמר הכי ש"מ לאו ממילת הנפש ילפינן דשאר הנאות פטור מכרת ודוק.

2 חידושי חתם סופר על פסחים פתח ↗

כ"מ שנאמר לא יאכל כו'. מקשי' תו' יהיה נהנה מחמץ בכרת מקשי' הא א"א מדאצטריך הנפש לרבות השותה בחולין ק"כ א' וכ"כ תו' שם להדיא ולפע"ד לק"מ דמ"מ אצטריך הנפש לרבות השותה לאפוקי מהקישא דחמץ למצה לקמן ל"ה א' להדיא ותו' בחולין שם כ"כ לדברי המקשה שהקשה חמץ אכילה כתיבא ביה ולא מקשה מהקישא אלא מדכתיב אכילה וע"ז הקשו אדרבא אכילה משמע הנאה נמי ותירץ דאין כרת על הנאה ע"ש אבל אה"נ א"נ הוה כרת על הנאה מ"מ אצטריך הנפש לאפוקי מהקישא הנ"ל ודוק:

« תוספות על חולין ק״כ ע״א:י״ח תוספות על חולין ק״כ ע״א:כ״ד »