מדרשי פילון ז׳

מהדורה: מדרשי פילון, שמואל בלקין, תשמ"ט

« מדרשי פילון ו׳:י״ח מדרשי פילון ח׳:א׳ »

1 אגדת בראשית פתח ↗

ב ד"א ויהיו בני נח. זש"ה מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו משלי כ ז, אשריהם הבנים שיש זכות לאבותם, שזכותם עומדת להן, אשריהן ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להם בזכותן היה הקב"ה מצילן, כשהיו במצרים מה כתיב, וישמע אלהים את נאקתם וגו' שמות ב כד, וכשיצאו בזכותן יצאו, שנאמר כי זכר את דבר קדשו ויוצא עמו בששון וגו' את אברהם עבדו תהלים קה מב מג, כשעשו את העגל מה כתיב, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו' שמות לב יג, בימי אליהו מה כתיב, אלהי אברהם יצחק וישראל וגו' מ"א יח לו, כך בכל דור ודור. זכות אבות עומדת להן עד חזאל מלך ארם, שנאמר וחזאל מלך ארם וגו' ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה מ"ב יג כב כג, אמר להן הקב"ה עד עתה היה לכם זכות אבות, מכאן ואילך כל אחד ואחד יהי' תלוי במעשיו, לכך הוא אומר מתהלך בתומו וגו' משלי כ ז, שבזכות נח זכו בניו שיחיו עמו במבול, וזכו שיצאו מן התיבה, שנאמר ויהיו בני נח וגו', אמר הקב"ה מכאן ואילך איני עושה כשם שעשיתי לנח, אלא אין אבות מצילין בניהם, שנאמר נח דניאל ואיוב בתוכה המה בצדקתם ינצלו נפשם יחזקאל יד יד, ומניין אף בעונות כן הוא אומר בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהי' וגו' יחזקאל יח כ.

2 מורה נבוכים פתח ↗

המונח ישיבהשתי משמעויות1 "ישיבה". א מונח זה נקבע בתחילה בלשוננו לישיבה פיזית: "וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא" שמואל־א א,ט. ב וכיוון שהאדם היושב הוא קבוע ויציב באופן השלם ביותר של יציבותו וקביעותו, הושאל המונח לכל מצב יציב וקבוע שאינו משתנה. נאמר בהבטחה לירושלם שתתמיד ותהיה יציבה בהיותה בדרגה העליונה ביותר: "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ" זכריה יד,י. ונאמר: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" תהילים קיג,ט, כלומר: מעניק לה קביעות ויציבות. קביעות ה' מיוחסת לשמים הקבועים2 במשמעות האחרונה הזו נאמר עליו יתעלה: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר" איכה ה,יט, "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" תהילים קכג,א, "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" שם ב,ד – הקיים לעד והיציב שאינו משתנה באף אופן מאופני השינוי: 1 לא שינוי עצמות; 2 ואין לו מצב מחוץ לעצמותו שישתנה בו; 3 גם יחסו לזולתו אינו משתנה, כיוון שאין יחס בינו ובין זולתו כדי שישתנה ביחס ההוא, כמו שיתבאר א,נב-נו. ובזאת נשלם היותו לא משתנה כלל ובשום אופן שהוא, כמו שביאר ואמר: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" מלאכי ג,ו – בלי שינוי כלל. במשמעות הזו נאמרה "ישיבה" כאשר היא הוזכרה לגביו יתעלה. 3 היא יוחסה דווקא לשמים ברוב המקומות, משום שהשמים הם אלה שאין בהם לא שינוי ולא שוני, כלומר שפרטיהם אינם משתנים כמו שמשתנים פרטי הדברים המתהווים וכלים על הארץ. קביעות ה' ביחס לטבע4 וכן כאשר יוחס יתעלה באותו יחס הנאמר ב"שיתוף השם" למיני הנמצאות המתהווים וכלים, נאמר עליו גם כן "יושב", כי מציאות המינים הללו מתמידה, סדירה וקבועה, כמציאות הפרטים בשמים. נאמר: "הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ" ישעיהו מ,כב – הקיים לעד היציב על הקפת הארץ, כלומר סיבובהּ, ברמיזה לדברים המתהווים בה באופן מחזורי. ונאמר: "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם" תהילים כט,י, כלומר שגם כאשר מצבי הארץ משתנים ונהרסים, אין אצלו יתעלה שינוי יחס, אלא יחסו לכך, בין אם הדבר מתהווה או כלה, הוא יחס אחד יציב וקבוע, כי אותו יחס הוא למיני הדברים המתהווים, לא לפרטיהם. בחן אם כן כל לשון ישיבה שתמצא באשר לה' ותמצאנה במשמעות הזו.

4 ספר הזהר פתח ↗

וְהָכָא דְּלָא תָבוּ דָרָא דְּטוֹפָנָא מַה כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה וְגו' כְּאִתְּתָא דְּאִסְתָּאֲבַת וְאַסְתִּירַת אַנְפָּהָא מִבַּעֲלָהּ. וּבְזִמְנָא דְּאַסְגִיאוּ חוֹבֵי בְּנִי נָשָׁא בְּאִתְגַּלְּיָא, אַרְעָא שַׁוִּיתָא אַנְפָּהָא כְּנוּקְבָא דְּלֵית לָהּ כִּסּוּפָא מִכֹּלָּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, ישעיה כב וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ. וְעַל דָּא וַיַּרְא כִּי נִשְׁחָתָה וַדַּאי. מַאי טַעֲמָא בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. רַבִּי אֶלְעָזָר אֲזַל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חָמוֹי. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ אַתְקִין לֵיהּ תּוּפְסִיתָא ס"א טופסיסא דְּקוּמְרָא בְּמָטוּן דְּקוּלְפָא וִיתִיבוּ. אָמַר לֵיהּ חָמוֹי אֶפְשָׁר דְּשָׁמַעְתְּ מֵאָבוּךְ הַאי דִכְתִיב איכה ב׳:י״ז עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָה מִימֵי קֶדֶם. אָמַר לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, דְּבָזַע פּוֹרְפִּירָא דִּילֵיהּ. אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, דְּהָא פּוֹרְפִּירָא פָּקִיד לָהּ מֵאִנּוּן יוֹמֵי קַדְמָאֵי עִלָּאֵי, וּבְיוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא בָּזַע לָהּ. בְּגִין דְּהַאי פּוֹרְפִּירָא אִיהִי יְקָרָא דִילֵיהּ וְתִיקוּנָא דִילֵיהּ וּבָזַע לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם. וְכִי מַלְכָּא חָשִׁיב קודם לְאַבְאָשָׁא לִבְנוֹי עַד לָא יֵיתוּן לְמֶחְטֵי. אָמַר לֵיהּ לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ מָאן יְקָר, וּבְכָל יוֹמָא הֲוָה דָּחִיל עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּר וְהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְתַקִּין בְּעֵינוֹי. לְיוֹמִין אֲתָא בְּרֵיהּ וְאַרְגִּיז לֵיהּ לְמַלְכָּא, נְטַל מַלְכָּא הַהוּא מָאן יְקָר וּתְבַר לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחֲבִיב עֲלֵיהּ סַגֵּי וְהֲוָה דָּחִיל עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל דְּיֶחטוּן וִיחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וְכֵן בְּכָל זִמְנָא דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּי בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה לָבִישׁ הַהוּא פּוֹרְפִּירָא. לְבָתַר דְּגָרְמוּ חוֹבִין וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּי מַלְכָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וּבָזַע הַהוּא פּוֹרְפִּירָא ד"א גריס הס ההוא פורפירא ואתחרב בי מקדשא הַיְנוּ דִכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם. בִּצַּע אִמְרָתוֹ וְגו' האי אמרתו בקדמיתא יתבא בראש אמיר. והא אתעטרו עטרא לרישא ואילן נאה לפניו. ואיהי מימי קדם ודאי. וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי והן ישעיהו ל״ג:ז׳ אראלם צעקו חוצה. ישעיהו כ״ב:י״ב ויקרא יי צבאות ביום ההוא וגו הַיְינוּ בְּזִמְנָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. אֲבָל בְּזִמְנָא אֳחָרָא לֵית חֶדְוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּזִמְנָא דְּאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא וְאִנּוּן דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, משלי י״א:י׳ וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא דְּעָבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא. חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי תֵימָא הָא תָּנִינָן דְּלֵית חֶדְוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ עָבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא, חֶדְוָון וְתוּשְׁבְּחָן קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. וְהָנֵּי מִילֵי כַּד מָטָא הַהוּא זִמְנָא קיג ב, קכא ב דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָאבָן לְגַבֵּיהּ מֵחוֹבַיְיהוּ. אֲבָל אִי אִתְעֲבִיד בְּהוּ דִּינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, ועד דלא אשתלים חובייהו, כמא דאת אמר, בראשית ט״ו:ט״ז כִּי לא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָּה, כְּדֵין לֵית חֶדְוָה קַמֵיהּ וּבָאִישׁ קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ. וְאִי תֵימָא אִיהוּ עַד לָא מָטוּ זִמְנַיְיהוּ אַמַּאי עָבִיד בְּהוּ דִּינָא. אֶלָּא אִנּוּן גָּרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא עָבִיד בְּהוּ דִּינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ. אֶלָּא בְּגִין דְּמִשְׁתַּתְּפֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וּבְגִין כָּךְ עָבִיד בְּהוּ דִּינָא וְאוֹבִיד לוֹן מֵעָלְמָא בְּלָא זִמְנָא. וְדָא הוּא דְּאַבְאִישׁ קַמֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַטְבַּע מִצְרָאֵי בְּיַמָּא. וְאוֹבִיד שַׂנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשָׁפָט. וְכֵן כֻּלְהוּ. דְּהָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל אִתְאֲבִידוּ בְּלָא זִמְנָא. אֲבָל כַּד אִשְׁתְּלִים זִמְנָא דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָבוּ. כְּדֵין חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. בַּר בְּזִמְנָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דְּאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּלִים זִמְנָא דִּלְהוֹן דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ, לָא הֲוָה חֶדְוָה קַמֵּיהּ. וּמֵהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה חֶדְוָה לְעֵילָא וְתַתָּא: כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ. אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם לְאַלְקָאָה חַיָּיבֵי עָלְמָא וּכְתִיב, דברים כ״ה:ג׳ אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף, לָקֳבֵל אַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא לְכָל חַד עֲשָׂרָה. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְבְּרֵי. וְעַל דָּא וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם. וְאִצְטְרִיךְ אַרְבָּעִים לְאַלְקָאָה וּלְאִתְמְחֵי עָלְמָא. רַבִּי יִצְחָק הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ הַאי קְרָא דקאמרי דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנִי הָאֱלהִים. אִי בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן אַרְעָא בְּמָּה. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְּמָר. כְּגַוְונָא דָא ויקרא י״ח:כ״ה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ. אֶלָּא בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן וְאִי תֵימָא אַרְעָא בְּמָּה, אֶלָּא עִקְּרָא דְאַרְעָא בְּנֵי נָשָׁא אִנּוּן. וְאִנּוּן מְחַבְּלִין אַרְעָא וְהִיא אִתְחַבָּלַת. וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

4 בראשית רבה פתח ↗

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה וגו' בראשית ז, ד, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הֵן עָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, לְפִיכָךְ בראשית ז, ד: אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֵם קִלְקְלוּ אֶת הַצּוּרָה שֶׁנִּתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, לְפִיכָךְ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בראשית ז, ד: וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר קִיּוּמֵיהּ, רַבִּי אָבוּן אָמַר יְקוּמִינֵיהּ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר זֶה קַיִן הָיָה תָּלוּי בְּרִפְיוֹן, וּבָא מַבּוּל וּשְׁטָפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ז, כג: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם. בראשית ז, ה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה', זֶה שִׁכּוּן לְכִנּוּס בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף.

4 קידושין פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כׇּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ״. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כׇּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״.

5 במדבר רבה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי ספרי נשא א: בֹּא וּרְאֵה מַה כֹּחַ עֲבֵרָה קָשֶׁה, שֶׁעַד שֶׁלֹא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה לֹא הָיוּ בָּהֶן זָבִין וּמְצֹרָעִים, מִשֶּׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה הָיוּ בָּהֶן זָבִין וּמְצֹרָעִין. לְפִי דַּרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ אֵרְעוּ בּוֹ בַּיּוֹם.

11 ספרי דברים פתח ↗

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בַמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שׂוֹבַע. מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? איוב כא ט-יג ״בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְכוּ׳ שׁוֹרוֹ עִבַּר וְגוֹ׳ יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְגוֹ׳ יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם״. הִיא גָּרְמָה לָהֶם איוב כא יד-טו: ״וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ״ וְגוֹ׳. אָמְרוּ: טִפָּה אַחַת שֶׁל גְּשָׁמִים הִיא, אֵין אָנוּ צְרִיכִים לוֹ! בראשית ב ו ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״! אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בַּטּוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם, בָּהּ אַתֶּם מִתְגָּאִים לְפָנַי? – בָּהּ אֲנִי נִפְרָע מִכֶּם! בראשית ז יב ״וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה״! רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר: הֵם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּאֲוָתָם, אַף הַמָּקוֹם פָּתַח עֲלֵיהֶם מַעְיָנוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כְּדֵי לְאַבְּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ז יא: ״בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״.

11 ראש השנה פתח ↗

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: ״בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּאִיָּיר הָיָה, יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה שׁוֹקֵעַ בַּיּוֹם וּמַעְיָנוֹת מִתְמַעֲטִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁינּוּ מַעֲשֵׂיהֶן, שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם, וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם.

20 יומא פתח ↗

אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים״, וְכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּעֵמֶק, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּשְּׁפֵלָה, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בֶּהָרִים? וְכִי מַיָּא שׁוּרֵי שׁוּרֵי קָיְימִי. וְעוֹד: תֵּיבָה הֵיכִי סַגִּיָא? אֶלָּא, נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה עַד דְּאַשְׁווֹ מַיָּא בַּהֲדֵי טוּרֵי, וַהֲדַר ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם״.

22 ספר הזהר פתח ↗

רָזָא דְּרָזִין, דְּאוֹלִיפְנָא מִגּוֹ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא וְהִנֵּה טוֹב, דָּא מַלְאָךְ חַיִּים. מְאֹד, דָּא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּאִיהוּ יַתִּיר. אֲמַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִיהוּ טוֹב מְאֹד. אֶלָּא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, כֹּלָּא הֲוָה מִתְתָּקַּן עַד לָא יֵיתֵי אָדָם, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּהַאי עָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, עֲבַד לֵיהּ מִתְתַּקָּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קהלת ז׳:כ״ט אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים, עֲבַד לֵיהּ יָשָׁר, וּלְבָתַר סָרַח, וְאִטְרִיד מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. גַּן עֵדֶן אִיהוּ בְּאַרְעָא, נָטִיעַ בְּאִינּוּן נְטִיעָן דְּנָטַע לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר בראשית ב׳:ח׳ וַיִּטַּע יְיָ' אֱלהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, אִיהוּ נָטַע לֵיהּ בִּשְׁמָא שְׁלִים, כְּגַוְונָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין כֻּלְּהוּ, מְרֻקְּמָן וּמִתְצַיְירָן בְּהַאי גַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, וְתַמָּן אִינּוּן כְּרוּבִים. לָאו אִינּוּן גְּלִיפִין בִּגְלִיפוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא מִדַּהֲבָא אוֹ מִמִּלָּה אַחֲרָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ נְהוֹרִין דִּלְעֵילָּא, גְּלִיפִין וּמִתְצַיְּירִין בְּצִיּוּרָא מְרֻקְּמָא, עוֹבָדֵי יְדֵי אוּמָנָא דִּשְׁמָא שְׁלִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ מְחֻקְּקָן תַּמָּן. וְכָל דִּיוּקְנִין וְצִיּוּרִין דְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ מִתְצַיְּירָן תַּמָּן, וּגְּלִיפָן וּמִתְחַקְקָן תַּמָּן, כֻּלְּהוּ כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא. וַאֲתָר דָּא אִיהוּ מָדוֹרָא לְרוּחִין קַדִּישִׁין, בֵּין אִינּוּן דְּאָתוּ לְהַאי עָלְמָא, בֵּין אִינּוּן דְּלָא אָתוּ לְהַאי עָלְמָא, וְאִינּוּן דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי לְהַאי עָלְמָא. כֻּלְּהוּ רוּחִין מִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשִׁין וְגּוּפִין וּפַרְצוּפִין כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא, וּמִסְתַּכְּלָן תַּמָּן בְּזִיו יְקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּאַתְיָין לְהַאי עָלְמָא. בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקֵי מִתַּמָּן, לְמֵיתֵי לְהַאי עָלְמָא, מִתְפַּשְּׁטִין אִינּוּן רוּחִין, מֵהַהוּא גּוּפָא וּלְבוּשָׁא דְּתַמָּן, וּמִתְלַבְּשִׁין בְּגוּפָא וּבִלְבוּשָׁא דְּהַאי עָלְמָא, וְעַבְדִין דִּיּוּרֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, בִּלְבוּשָׁא וְגוּפָא דָּא, דְּאִיהוּ מִטִּפָּה סְרוּחָה. וְכַד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְמֵיהַךְ וּלְנָפְקָא מֵהַאי עָלְמָא, לָא נָפִיק עַד דְּהַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אַפְשִׁיט לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּגוּפָא דָּא. כֵּיוָן דְּאִתְפָּשַּׁט הַאי גּוּפָא מֵהַהוּא רוּחָא, עַל יְדֵי דְּהַהוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, אַזְלָא וּמִתְלַּבְּשָׁא בְּהַהוּא גּוּפָא אַחֲרָא דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִתְפְּשִׁיט כַּד אָתֵי לְהַאי עָלְמָא. וְלֵית חִדוּ לְרוּחָא, בַּר בְּהַהוּא גּוּפָא דְּתַמָּן, וְחַדֵּי עַל דְּאִתְפָּשַּׁט מֵהַאי גּוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְלָבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא שְׁלִים, כְּגַוְונָא דְּהַאי נ"א דההוא עָלְמָא, וּבֵיהּ יָתִיב וְאָזִיל וְאִסְתָּכַּל לְמִנְדַּע בְּרָזִין עִלָּאִין, מַה דְּלָא יָכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא דָּא. וְכַד אִתְלַבְּשַׁת נִשְׁמְתָא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּהַהוּא עָלְמָא, כַּמָה עִדוּנִין, כַּמָה כִּסוּפִין דִּילָהּ תַּמָּן. מַה גָּרִים לְגוּפָא דָּא, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ רוּחָא. הֲוֵי אֵימָא הַהוּא דְּאַפְשִׁיט לֵיהּ לְבוּשִׁין אִלֵּין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בִּרְיָין, דְּלָא אַפְשִׁיט לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְבוּשִׁין אִלֵּין, עַד דְּאַתְקִין לֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין יַקִּירִין וְטָבִין מֵאִלֵּין. בַּר לְאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְּלָא אָהַדְרוּ בְּתִיּוּבְתָא שְׁלֵימָתָא לְמָארֵיהוֹן, דְּעַרְטִילָאִין אָתוּ לְהַאי עָלְמָא, וְעַרְטִילָאִין יְתוּבוּן תַּמָּן. וְנִשְׁמְתָא אַזְלָא בְּכִסּוּפָא לְגַבֵּי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לָהּ לְבוּשִׁין כְּלַל, וְאִתְּדָנַת בְּהַהוּא גֵּיהִנָּם דִּבְאַרְעָא, מִגּוֹ הַהוּא אֶשָּׁא דִּלְעֵילָּא. וְאִית מִנְּהוֹן דִּמְצַפְצְפֵי וְסַלְקֵי, וְאִלֵּין אִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְחַשְׁבִי בְּלִבַּיְיהוּ תְּשׁוּבָה, וּמִיתוּ, וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד לָהּ. אִלֵּין אִתְדָּנוּ תַּמָּן בְּגֵיהִנָּם, וּלְבָתַר מְצַפְצְפֵי וְסַלְּקִין. חָמֵי כַּמָה רַחֲמָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם בִּרְיוֹהִי, דְּאֲפִילּוּ דְּאִיהוּ חַיָּיבָא יַתִּיר, וְהִרְהֵר תְּשׁוּבָה, וְלָא ויקרא ר"כ ע"ב יָכִיל לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, וּמִית, הַאי בְּוַדַּאי, מְקַבֵּל עוֹנְשָׁא, עַד דְּאָזִיל בְּלָא תְּשׁוּבָה. לְבָתַר הַהוּא רְעוּתָא דְּשַׁוֵּי לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, לָא אַעְדִּיאַת מִקַּמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין לְהַהוּא חַיָּיבָא דּוּכְתָּא, בְּמָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל, וְתַמָּן מְצַפְצְפָא תְּשׁוּבָה. דְּהָא הַהוּא רְעוּתָא נָחִית מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר כָּל גְּזִּיזִין ס"א לבתר דקביל עונשיה ההוא רעותא טבא דשוי ההוא חייבא למעבד תשובה סלקא קמי מלכא עילאה ולא אעדיאת מתמן עד דקודשא בריך הוא אתקין לההוא חייבא דוכתא במדורת שאול וכדין ההוא ריעותא נחתא מקמי קודשא בריך הוא ותברת כל גזיזין דְּתַרְעֵי מָדוֹרֵי גֵּיהִנָּם, וּמָטֵי לְהַהוּא אֲתָר דְּהַהוּא חַיָּיבָא תַּמָּן, וּבָטַשׁ בֵּיהּ, וְאִתְּעַר לֵיהּ הַהוּא רְעוּתָא כְּמִלְּקַדְּמִין. וּכְדֵין מְצַפְצְפָא הַהִיא נִשְׁמְתָא, לְסַלְּקָא מִגּוֹ מָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל.

23 מדרש תנחומא פתח ↗

רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי אָמַר, יָצָא גוֹנֵחַ וְכוֹהֶה דָם מִן הַצִּנָּה. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי וְגוֹ' בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים. שֶׁבִּי נוֹטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֶּתֶר, שֶׁאוֹמֵר, וּמָה, נֹחַ שֶׁהָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיָה צַדִּיק שָׁלֵם, כָּךְ עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יְמַלֵּט אִי נָקִי איוב כב, ל, וְלֹא נָקִי. אִם הָיָה צַדִּיק גָּמוּר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

1 מדוע אמר הכתוב: "בֹּא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"?

2 ראשית כל, מכאן ראיה, שבגלל איש אחד, שהוא צדיק וראוי, ניצָלים אנשים רבים בקירבתם אליו, כמו שמלחים וחיילים ניצָלים לכשימצאו קברניט טוב, או האחרונים כשיפגשו איש למוד מלחמה ומפַקֵד טוב. שנית, הוא משבח את האיש הצדיק, הקונה טובה לא רק למען עצמו, אלא גם לכל ביתו, ולכן גם הבית ראוי לתשועה. ויפה ביותר מה שנוסף: "אותך ראיתי צדיק לפני", כי בני האדם מעריכים אורח חיים בדרך אחת, והאלהים בדרך אחרת. כי האדם יראה לעינים, והאלהים למחשבות הבלתי־נראות שבלב. ומפליא, שהוא שם תחילה את הדברים שבהמשך, באשר כוונתו "בדור הזה אותך ראיתי צדיק", פן ייראה כאילו הוא מרשיע את הדורות הקודמים, ומכרית תקווה מאֵלה שיבואו אחריו. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, כשהאלהים מציל את המושל, השֵׂכל הרוחני, שהוא בעל־הבית, אזי הוא מציל עמו את כל בני הבית. ובאֵלה אני מתכוון לכל החלקים, הן אלה שהם חלקי־מִשְׁנֶה, והן הדיבור הזה היוצא מן הגוף החוצה, וכן כל ענייני הגוף. כי כשם שהשֵׂכל נמצא בנשמה, כך הנשמה נמצאת בגוף. ועל־ידי העיון, כל חלקי הנפש נמצאים בטובה, וכל ביתה נמצא נהנה עמה יחדיו. אכן, כשטוב לנשמה כולה, שוב גם ביתה -הגוף- נמצא נהנה עמה, רוכש טובה זו על־ידי מתינות והתאפקות, ושבירת התאווה שאין להשביעה, שהיא סיבת כל המחלות. ___________

3 לדרוש הראשון שבפילון, שבעבור הצדיק האחד ניצלים רבים שבאותו מחנה, נמצאת כעין מקבילה בחז"ל, בענין זה: "עיר קטנה קהלת ט, ד, זה העולם. ואנשים בה מעט, זה דור המבול. ובא אליה מלך גדול, זה מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר בראשית ו, יג והנני משחיתם את הארץ. ומצא איש מסכן וחכם, זה נח. ומלט את העיר בחכמתו, בא אתה וכל ביתך אל התבה" ת"ב ויגש, א.

4 לפי פירושו השני, צדקת הצדיק מצילה את בני ביתו הקרובים אליו, ולכן נח הצדיק הציל את בני ביתו. וכן אמרו במדרש: "זש"ה מהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו משלי כ, ז, אשריהן הבנים שיש זכות לאבותן, שזכותן עומדת להן. אשריהם ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להן, וכו', שבזכות נח זכו בניו שיחיו עמו במבול וזכו שיצאו מן התיבה" אגדת בראשית, פרק י. וראה להלן ח, א שו"ת בראשית ב, כו, ושם מזכיר גם את זכות אברהם. וברמב"ן: "וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה, הוא שאמר לו בראשונה ו, יח אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. והודיעו, כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר אתכם ראיתי צדיקים". ולענין פירוש פילון על "בדור הזה אֹתך ראיתי צדיק" ראה להלן בראשית ח, יג שו"ת בראשית ב, מה ובביאורי שם, וצרף לכאן.

5 פירושו האלגורי הוא, שהצָלַת השֵכל המושל, שהוא אדון הנשמה, מצילה גם את הגוף, ועל־ידי הרעיון שכל חלקי הנפש הם בטובה, וממילא גם חלקי הגוף. וראה לעיל לפסוק ו, יז שו"ת בראשית ב, ט, מה שמדבר באריכות בענין זה, וכן לעיל ד, טו שו"ת בראשית א, עה.

6 מדוע הוא ה' מצווה להכניס אל התיבה מן הבהמה הטהורה שבעה: זכר ונקבה, ומאשר אינו טהור שנים: זכר ונקבה, לחיות זרע על פני כל הארץ?

7 ...על דרך הפשט, אף על פי שהיחידים נשחתים, הרי לפחות זרע מן האחרים משַמֵר את המין בכללוֹ, כדי שהכוונה האלהית בבריאת העולם -המין כולו- תינצל ולא תסתלק, אלא תתקיים לעולם. ולפי השֵׂכל: צריך שיינצלו החלקים הבלתי־שכליים של הנפש, שהם טהורים מתנודות, כדי שיהיו כעין יסודות נושאי זרע גם של הבלתי־טהורים. כי הטבע האנושי נתון לניגודים, לטוב ולרע. בבריאה, העץ -הנקרא עץ דעת טוב ורע- מסַמֵל את שניהם. כי שִׂכלֵנו, שיש בו בינה ודעת, תופס את שניהם, את הטוב ואת הרע. אך בכל זאת, הטוב הוא קרובו של ה"שבעה", בעוד שהרע הוא אחיו של ה"שנַיים". יתר על כן, התורה, שהיא מלאה יופי ואוחבת חכמה, אומרת, שיש לחַיות את הזרע לא במקום אחד, אלא "על פני כל הארץ". דבר זה הוא טבעי ומוסרי ביותר. כי טִבעי מאד, ששוב יופיע זרע החי בכל חלקי הארץ ומחוזותיה. ונכון הוא, שהאלהים ימלא פעם נוספת את המקומות שנתרוקנו, באותם יצורים על־ידי לידה בַשֵנִית. ומוסרי ביותר הוא, שחומר גופֵנו, שהוא מן האדמה, לא יוזנח כליל, ולא יהא שמם ריק ומרוּקָן מבעלי חיים... ___________

8 פילון מפרש את פשוטו של מקרא, שהכנסת החיות לתיבה היתה כדי לקיים את המין ולא לבטלו לגמרי, וכדי שלא לבטל את מה שעלה במחשבתו לברוא בזמן שברא את העולם. וכעין זה בחז"ל: "עמוֹד עֲשֵׂה את התיבה, וקח לך מכל מין ומין לתיבה, שבשעה שתצא מן התיבה יהא לעולם מוכן להתקיים ומוכן להפרות ולהרבות, מכל הבהמה הטהורה וגו"' פס"ד, יד. אולם כדברי פילון ממש נמצא במדרש הגדול, ומקור המאמר נעלם: "וגם מעוף השמים לחיות זרע, לחודיע, שרחמיו של הקב"ה על כל בריותיו, ושהוא מחיה את כולן כדי שלא יבטל מין מכל הבריות שבעולם. וכן הוא אומר תהלים כט, י ה' למבול ישב, שאף על פי שבא מבול ושיחת כל בשר, לא בטל מין כלל מכל שעלה במחשבה לברות בעולמו, אלא תולדותם למשפחותם, הן שאבדו, והמין קיים". ועי' במורה נבוכים א, יא. וכן ברמב"ן: "ויזכור אלקים את נח וכו', אבל הזכירה בהם בבעלי החיים, כי זָכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו, ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו" בראשית ח, א. ולענין קן צפור, ושחיטת אותו ואת בנו ביום אחד: "או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא" דברים כב, ו.

9 מן המלים על פני "כל הארץ" דורש פילון, שצריך להחיות זרע על פני כל הארץ, ולא רק במקום אחד, וזהו חוק טִבעי ומוסרי. טִבעי הוא, ששוב יופיע החי על פני כל הארץ; ומוסרי הוא, שהאדם לא ישאר בארץ ריקה מבעלי חיים, ולכן שרדו החיות למען האדם. וכן נרמז בב"ר, שהקב"ה ציוה לנח לקחת מן הבהמות: "לא שאני צריך אותן, אלא לחיות זרע על פני כל הארץ" ב"ר לב, ד.

10 רעיון היצר הטוב והרע, נמצא במדרש אגדת בראשית פרק א, א המבוסס על ת"ב בראשית, לד: "וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו', אמר הקב"ה, ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם נתתי לכל אחד מהם ב' שמשים, אחד טוב ואחד רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע".

11 מדוע אחרי כניסתם לתיבה עברו שבעה ימים, ולאחריהם המבול?

12 הגואל, הגומל חסד, נותן לחוטאים לשוב בתשובה, כדי שכשיראו את התיבה נוכח פניהם, התיבה שנעשתה לסמל של הזמן; וכשיראו את מיני החיות לסוגיהן השונים, שהארץ נשאה על פניה, נאספות בה, - יאמינו בהַתראה בדבַר המבול, יחששו מן ההשחתה, וישובו קודם לכן מעוונם וישַבְּרוּ וישחיתו כפירה וכל אוון. שנית, מקרא זה מראה בבירור, על שפע רב של נוֹעַם הראוי לגואל המושיע, המנַקֶה רעה אנושית ארוכת שנים, הנמשכת כמעט מלידה ועד זיקנה, של החוזרים בתשובה, ואפילו רק לימים אחדים. כי האלהים אינו נוטר איבה, אלא אוהב טוב. אי לזאת, כשהוא רואה טובה אמיתית בנשמה, הוא חולק לה כבוד במידה כזאת, עד שהוא מעניק חסד לכל אלה אשר חטאו זה מכבר. ושלישית, מספר שבעת הימים, שבהם נצטוו לעצור את המבול לאחר הַכּניסה לתיבה, הם מזכרת לבריאת העולם, שיום הולדתו נָחוֹג ביום השביעי, ובכך מתגלה האב כאומר: "אני יוצר העולם ובורא יש מאַיִן, ועכשיו אני עומר להחריב את העולם במבול גדול. אבל, הסיבה לבריאת העולם היתה הטוב והנועם שֶׁבִּי, בעוד שהסיבה להשחתה הזאת חעומדת לחתרחש, היא כפיית הטובה והכפירה של אֵלו שידעו את הטובה". והעצירה לשבעה ימים היא, כדי שקטַנֵי וחסרי אֲמָנָה יתנו את לבם לבריאת העולם, ובבואם כמְחַלִים את פני בורא־כל, יבקשו את נצחיות המעשים, ויבקשו לא בפיהם ובלשונם, אלא בלב טהור. ___________

13 פירושו הראשון של פילון, ששבעת הימים שקדמו למבול ניתנו לאנושות בתור ימי תשובה, נמצא גם בחז"ל: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ בראשית ז, י. מה טיבם של שבעת הימים וכו'? שקבע להם הקב"ה זמן גדול כלומר, מאה ועשרים שנה לתשובה, ואח"כ זמן קטן כלומר, שבעה ימים לתשובה" סנהדרין קח, ב, ובמה"ג בשם ר' שמואל. וברש"י שם: "זמן קטן אחר זמן גדול. בתחילה אמר להן והיו ימיו מאה ועשרים שנה בראשית ו, ג, כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה, חזר וקבע להן זמן קטן". "ויהי לשבעת הימים, מלמד שקבע להם הקב"ה זמן לאחר מאה ועשרים שנה, שמא יעשו תשובה ולא עשו, ולכך נאמר ויהי לשבעת הימים" אבות דרבי נתן נו"א, פרק לב. "ויהי לשבעת הימים, מלמד שתלה להם הקב"ה ז' ימי אבילות של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה, ולא עשו" ב"ר לב, ז.

14 פירושו השני, שאם הרשע חזר בתשובה, אפילו תוך זמן קצר קודם הענשתו, מוחלין לו על החטאים שחטא כל ימיו, נמצא בפי רשב"י: "רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו', ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר יחזקאל לג, יב ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" קידושין מ, ב. "אדון העולם הבריות חוטאין לפניו, והוא מסתכל שאין עושין תשובה, והוא מניח להם ראשון ראשון, וכשהן שָׁבִים בָּאִין להזכיר החוב שעשו בראשונה, והוא אומר להם אל תזכרו ראשונות. מנין אתה אומר, שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות, דכתיב יחזקאל שם, יט ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו" שמו"ר לא, א. "פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר עזים אחד לחטאת, הרי עשרה. ולמה עשרה, כנגד עשרת ימי תשובה, ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכיפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים, אני מלבינם כשלג" פס"ר בחדש השביעי, מ. אם כן, הרעיון בפילון ובחז"ל שווה, אלא שפילון מביא ראיה משבעת הימים של אנשי דור המבול, וחז"ל מביאים ראיות מפסוקים אחרים.

15 תשובתו השלישית היא, ששבעת הימים שבהם נתעכב המבול מן העת שנכנסו לתיבה בפקודת האלקים, הם זכרון לבריאת העולם. רמז עקיף לפירושו זה נמצא בסנהדרין, שם: "דבר אחר, לשבעת, ששינה עליהם הקב"ה סדר בראשית". וכן באדר"נ שם: "ששינה עליהם הקב"ה סידורו של עולם, והיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח, שמא יבינו ויתיראו ויעשו תשובה". ובבהירות יתירה נמצא פירוש זה בלקח טוב לבראשית ז, ד: "דבר אחר, לימים עוד שבעה, כנגד ז' ימי שבת שבו נברא העולם".

16 לפי שאלתו של פילון יוצא, שנכנסו אל התיבה שבעת ימים טרם בוא המבול. ולא כן דעת ר' יוחנן, שדרש על פסוק ז, ז: "ויבא נח וגו', נח מחוסר אמנה היה, אילולי הגיעו מים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" ב"ר לב, ו. וכבר שאל עליו הרד"ק: "ויבא נח וגו', שבעה ימים נכנס קודם בא המבול, זהו מפני מי המבול, ונכנס קודם שיבאו. ולא ידענו דברי האומר בדרש, שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהוא צדיק תמים, ועשה ככל אשר צוהו ה"'. וכן פירש הרד"ק בפסוק שלפנינו: "צוהו שיכנס לתיבה שבעה ימים קודם שיביא המבול" וכו'.

17 מדוע ירדו גשמי המבול ארבעים יום, ובדוֹמֶה גם לילות?

18 ראשית, ל"יום" שני מובנים. האחד הוא הזמן, מבוקר ועד ערב, מעלות השמש בזריחת השמש ועד לשקיעתה, וכך קובעים אֵלה האומרים שהיום הוא בשעה שהשמש על פני הארץ. אך ל"יום" גם מובן אחר, כשהוא נמנה יחד עם הלילה. כך אנו אומרים, שהחודש הוא בן שלשים יום, כשזמנו של הלילה מתחבר ונחשב עִמוֹ עם היום. והנה משנקבע דבד זה בתחילה, אני טוען, שלא לָריק ולא בכדִי כולל הכתוב בדבריו "במשך ארבעים יום וארבעים לילה", אלא למען הַדגיש את שני המספָּרים שנקבעו בלידת האדם; הארבעים לזָכָר והשמונים לנקבח, כפי שנמסר על־ידי רבים אחרים בין הרופאים, כמו גם בין חוקרי הטבע. ועוד במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי־טבע. עתה, כשהכליון עמד לבוא על כולם ובכל מקום, על אנשים ונשים כאחד, בשל התאחדותם המרובָּה למריבה, פרָאות ועוולה, - שופט כל הארץ החליט לקבוע זמן לכליונם, זמן המקביל לזמן שנקבע ליצירת הטבע וראשית לידת החי. משום שראשית הבריאה היא הנצחיות בחלקי הזֶרע, לכן היה נחוץ לכַבֵּד את האיש באור זך מבלי צֵל. ואילו האשה, משום שהיא תערובת ומזיגה של אור וחושך... ושנית, מספָּר הארבעים הוא כוח מוציא לפועל דברים רבים, כפי שנדון במקום אחר, והוא לעיתים קרובות משמש כסימן למתן תורה, גם עבור אלה שסופם כבוד ותהילה בשל יוֹשרם, וגם בעבור אֵלה שבפשעם נידונים כאשמים וכנענשים. ___________

19 מי הם הרופאים והפיזיולוגים, שפילון מביא דעתם בנוגע לזמן יצירת הולד? אם ננקוט שפילון דייק במספר הימים, אין לומר שהם היפוקרטס ואריסטו, כי לפי היפוקרטס מקבל הזכר את צורתו לאחר שלשים יום, והנקבה לאחר ארבעים ושנים יום, ולפי אריסטו ניכרת זכרות העיבור לאחר ארבעים יום ונקבותו אינה ניכרת, על פי הרוב הגדול, במשך שלשת החדשים הראשונים, אלא מתבלטת במהרה רק בחדש הרביעי. מסתבר אפוא, שפילון מסתמך על המסורה, הנמצאת גם במשנה נדה ג, ז: "רבי ישמעאל אומר, יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד", וכמו תנא זה, לומד הוא יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה שבתורה, דכתיב ויקרא יב, ב-ד "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים וכו' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו"' 40=33+7, "ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" שם יב, ה 80=66+14. והעדות, שרבי ישמעאל לומד יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה, נמצאת בגמרא נדה ל, ב: "תניא, רבי ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה".

20 האם אפשר לומר, שדעתו זו של רבי ישמעאל היא גם דעתם של "הרופאים והפיזיולוגים" היוונים? הרי החכמים, באותה משנה בנדה, כשהם חולקים על רבי ישמעאל ואומרים: "אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה לארבעים ואחד", מביאים ראיה מחכמי יוון, דהיינו, מ"מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א" נדה ל, ב. אלא, שגם למלומדים היוונים היו חילוקי דעות בענין זה. ורבי ישמעאל מבסס דעתו על שיטה יוונית, שונה מזו שהסתמכו חכמים עליה. וזה לשון הברייתא, המביאה תשובת רבי ישמעאל לחכמים: "אמר להם רבי ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכה יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר למ"א ונקבה לפ"א" שם. נמצא, שמקורו היווני של רבי ישמעאל הוא הוא מקורו של פילון, אלא שפילון עמעם על האחדים מ"א ופ"א, בכדי לכוון למספרים שלמים, ורבי ישמעאל לא עימעם על האחדים, ואמר מ"א ופ"א.

21 וכאן יש להעיר על דרך פרשנותו והלך־רוחו של פילון, המתגלית כאן בכל זהרה. פילון, שידע את מדעי יוון על בוריים, וודאי שידע גם על דעותיהם של היפוקרטס ואריסטו בנוגע לאורך זמן יצירת הוולד. ומשום שהם היו מן החוקרים הכי חשובים בעניניים כגון אלה, נקל לשער שהעדיף את דעתם על דעת מלומדים יוונים אחרים. אלא מכיון ששמע על המסורה, המופיעה אח"כ בשיטת רבי ישמעאל, והלומדת יצירה בזכר ונקבה מטומאה ודמי טהרה שבתורה ויקרא יב, ב; ד-ה, ומסורת זו מתאימה אף היא לשיטתה של איזו כת מחכמי יוון, בחר בשיטה שונה משיטות היפוקרטס ואריסטו, שאינן מסכימות עם הכתוב, אע"פ ששיטותיהם היו הכי־מקובלות בעולם ההלניסטי. נמצא, שפילון, המשתדל, כדרכו, להשלים בין תרבות יוון ותרבות עמו, הוכיח כאן ללא ספק, שטוב בעיניו עוללות אפרים מבציר יוון. ולא עוד, אלא שלפיו, שיטתה זו של איזו כת ממלומדי יוון מתאימה עם עוללות אפרים, לא על־פי מקרה, אלא שכת זו ביססה שיטתה על הכתוב, וזה מוכח מדבריו: "במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי טבע פיסיולוגים".

22 לסיבה של ירידת המבול ארבעים יום, שהוא כנגד יצירת הוולד, מובא גם במדרשים: "ארבעים יום, כנגד ארבעים יום של יצירת הולד" מדרש אגדה, לקח טוב וברש"י. וראה להלן מב"ר לב, ה.

23 טעמו השני של פילון, שמספר ארבעים משמש כסימן למתן תורה וגם לתוכחה ולעונש, נראה שכוונתו למובא בתורה על קבלת לוחות הברית: "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" שמות כד, יח; "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, ויכתב על הלחות את דברי הברית עשרת הדברים" שם לד, כח. ובמקרה של עונש: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה" במדבר יד, לד; "ארבעים יכנו לא יוסיף" דברים כה, ג. ובזֹהר נֹח, סא ע"ב: "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וכו'. רבי יהודה אומר, הני ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב דברים כה, ג ארבעים יכנו לא יוסיף".

24 וכעין שני הטעמים שמביא פילון, מובאים בחז"ל שני הטעמים זה ליד זה: "כי לימים עוד שבעה וגו'. א"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה'. א"ר יוחנן בן זכאי, הם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה"' ב"ר לב, ה.

25 ובאבות דרבי נתן נו"ב, פרק מב: "מפני מה מ' גזירות הללו עשרה על אדם, חוה, נחש והארץ, כנגד מ' יום שהולד נוצר, ולא עוד אלא כיון שאדם נכנס לדין והוא מתחייב, לוקה מ' כנגד מ' הללו".

26 וכדבריו של פילון בראש תשובתו, על שני המובנים ל"יום", כותב גם באברבנאל פסוק יז: "סִפֵּר הכתוב, שאחרי שנסגרו בתיבה התמידו ימי המבול מ' יום מבלי הפסק. וכבר הזכרתי למעלה, שבארבעים היום נכללים מ' הלילה, כי היום הוא כ"ד שעות, כחשיכה כאורה".

27 מהו: "אמחה את כל תקומַת הצֶמַח אשר עשיתי מפני האדמה"?

28 אכן, כשמעך, האם לא תקפוץ מיופיים של רעיונות אלו? לא נאמר "למחות מהאדמה" אלא "מפני האדמה", כלומר על פני השֶטַח, למען יישמר במעמקים הכוח החיוני השלם של כל הזרעים כולם, ולא יאונה לו כל רע אשר יוכל להזיקו. כי הבורא לא שוכח את תכליתו שלו, אלא משחית את הדברים השיטחיים המתנועעים על פני האדמה עצמה - בעוד שהוא מותיר שרשים במעמקים, לצורך לידה של עצָמים אחרים. יתר על כן, כתוב בהשרָאָה אלהית: "ואמחה". כי כך יארע, שכאשר דבַר־מה מיועד להימחות, הכתב נמחה אך לוחות הכתב נשמרים יותר, ועל־ידי זה הוא מראֶה, שבגלל כפירתו של הדור, הוא ימחה לחלוטין את הדור השיטחי, כאותו הכתב, אבל ישמור במיוחד את התועלת והעצמיוּת של המין האנושי, שוב כזרע של העתיד לבוא... זהו פשוטו של מקרא... ___________

29 מדוע אומר הכתוב: "נֹח עשה את כל אשר צוה אותו ה' אלהים"?

30 שֶבח גדול הוא לצדיק. ראשית, מפני שמילא לא רק חֵלק, אלא את "כל" הפקודות במחשבה אמיצה ובשֵׂכל אוהב־אֵל. שנית, שלא רָצָה כל כך לפקוד עליו כי אם לצוותו. כי אדונים פוקדים על עבדיהם, אבל אוהבים מצווים את ידידיהם, ובמיוחד הזקנים את הצעירים. אכן, מתנה נפלאה היא להימצא בדרגת העבדים ומעמד משרתי ה', אך שפע גמול הוא להיות גם אהוב על הבלתי־נוצר, יתברך שמו. יתר על כן, הכתוב כולל כאן את שני השמות האלהיים, הוא מדבֵּר על הכוחות העליונים: ההורס והחונן. מכיון שזו עת משפט, אומר הכתוב כי ההורס בא לראשונה. אבל מכיון שהוא מלך מיטיב ודורש טוב, הוא מותיר שאריוֹת -את יסודי הזֶרע- ועל ידם שוב יימלאו המקומות הפנויים. לפיכך, בראשית הבריאה הביטוי "ויהי" אינו כוח הורס אלא הכוח החונן. ובכן, בבריאת העולם הוא שינה את כינויי השמות, כי בהיותו קרוי "אלהים" הוא חונן, ובשם זה השתמש בקביעות כשיָצַר את כולם, אבל לאחר השלָמַת הכל הוא נקרא "ה'" לגבי בריאת העולם, וזה שמו המלכותי והמשחית. לכן, במקום של התהוות־יצירה, בא "אלהים" בראש לפי סדרו; ובמקום בו מוטל עונש, קודם "ה'" ל"אלהים". ___________

31 פילון מפרש את הלשון: "צוהו ה"', לא כפקודה וכאזהרה במצות עשה ולא תעשה, אלא לשון ציווי במובן זירוז, הבא ללמד את ידידו ואהובו איך להתנהג, ולא יותר. בדרך זו הוא גם מפרש את הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" בראשית ב, טז-יז: "קיימת הבחָנָה בין שלוש אלה; מצות עשה ומצות לא תעשה ומצוה עם זירוז. מצות לא תעשה מתייחסת לחֲטָאים ומכוונת לרשע, מצות עשה מתייחסת לעוסקים בדרכי יושר, ואילו הזירוז מכוון לבינוני, האדם שאינו לא רשע ולא הגון, כי אין הוא חוטא עד שיהא צורך לאסור עליו דבר־מה, ואף אין הוא מישיר דרכו במצות השֵׂכל־הישר, אבל יש לו צורך בזירוז, המלמדו להתרחק מדברים רעים, ומעורר אותו לפנות לדרכי אצילות. הרי אין כל צורך ליתן מצות עשה ולא תעשה או דברי זירוז לאיש המושלם שנברא בצלם, שהרי המושלם לא זקוק לאף אחד מביניהם, ואילו הרשע נזקק למצות עשה ולא תעשה, והתינוק נזקק לזירוז ולחינוך. כשם שהאדם המושלם בנגינה או בספרות, אין לו צורך כלל בהדרכה לצרכי אומנותו, ואילו האדם הכושל בלימודים אלה זקוק, כביכול, לאי־אלו חוקים; ציווים ואיסורים, ואילו המתחיל זה־עתה, זקוק לחינוך. לפיכך טִבעי, הוא שלשֵׂכל הארצי, שאיננו לא רשע ולא הגון אלא בינוני, ניתנים ציוויים ודברי זירוז בשעה זו. והזירוז נעשה על־ידי שני התארים, גם "ה"' וגם "אלהים", שנאמר "צוה ה' אלהים". וזה, כדי שאם יישָמע לדברי הזירוז יהא ראוי לחסד אלהי, אך והיה אם ימרוד אז הוא יגורש מעל פני ה', כמלפני אדון ובעל סַמְכוּת. ומאותו הטעם, כשהוא מגורש מגן מעדן, תופס הכתוב בידו את אותם התארים, שנאמר "ושלח אותו ה' אלהים מגן העדן לעבוד את האדמה אשר לֻקַח משם" בראשית ג, כג. ללמדנו, שמכיון ש"ה"' כשליט ו"אלהים" כחונן ציוה, כך ישוב ויענוש את הממרה כביכול, עם שניהם. הרי באותם הכוחות שזירזהו, בהם גם מגורש מן הגן הממרה את פיו" דרשות אלגוריות א, צג-צו.

32 פירוש זה של פילון, הוא דעתו של ר' יהודה בן בתירא בספרי, שפירש את "ויצו" כלשון זירוז ולא כאזהרה. וכנראה שפירוש זה היה ידוע לחכמי אלכסנדריה, ופילון השתמש בו: "רבי יהודה בן בתירה אומר, אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנ' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו דברים ג, כב. לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא למזורזים, וכו', ורבי אומר, אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה, שנ' בראשית ב, טז ויצו ה' אלהים על האדם לאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" ספרי נשא, א; במ"ר ז, ו.

33 בשו"ת זו, וכן ב"דרשות אלגוריות" ובהרבה מקומות, מציין פילון ש"ה"' הוא מידת הדין ו"אלהים" הוא מידת הרחמים. וזה בדיוק ההיפך ממדרשי חז"ל, הדורשים תמיד ההיפך, ש"ה"' הוא מידת הרחמים ו"אלהים" הוא מידת הדין. וממאמר אחד במדרש תדשא נראה, שהמדרש הזה הולך אף הוא בשיטת פילון, ש"ה"' הוא מידת הדין ומידת הפורעניות: "בכל הספר הזה של קינות אי אתה מוצא כתוב בו אלקים, אלא ה' בלבד. בששת ימי בראשית אי אתה מוצא ה' אלא אלקים בלבד וכו', בכל הקללות הכתובות על שונאיהם של ישראל בתורה לא תמצא שני שמות של הקב"ה כתובים ה' אלקים, כי אם באדם הראשון, שכן כתוב בו בראשית ג, ט ויקרא ה' אלקים אל האדם" מדרש תדשא, כ.

34 חז"ל לא דרשו כפילון בשו"ת, שבריאת האדם היתה רק בכוח החונן הרחמן, ולדבריהם, הן בריאת האדם והן הענשתו, היו בשיתוף מידת הדין והרחמים. אבל מתוך דבריהם משתמעת השיטה שבדרשות אלגוריות כאן, בענין הענשת האדם על־יד שני כוחותיו. ובחז"ל: "ולאדם כשבא לבראותו, ונסתכל שהוא חוטא בעץ, ואמר, אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים - רע הוא ומתענג. מה עשה? שיתף שני המדות מדת הדין ומדת הרחמים וברא אותו, שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם. וכן עשה לו בזמן שחטא, דנו בשתי המדות, במידת הדין ובמידת הרחמים" פסיקתא רבתי, פרשה מ. "אריב"ל, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים, וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת הרחמים" ב"ר כא, ז. אם כן, לפי פילון זירז הקב"ה את אדם הראשון בכוח המשחית והגומל חסד, וגם ענש אותו בשני הכוחות, ולפי חז"ל בראו במידת הדין ובמידת הרחמים, וגם הענישו בשתי מידות אלה.

35 מדוע אומר הכתוב: בשש מאות שנה לחיי נח היה המבול, בחודש השביעי בעשרים ושבעה בחודש?

36 אפשר, כי היה נאה לצדיק להיוולד בראשית החודש של החודש הראשון, בדיוק בזמן הזה של תחילת השנה, אותו מקובל לכַנות דרך כבוד "החודש הקדוש", שהרי אילמלא כן לא היה הכתוב מדייק כל כך גם בחודש וגם ביום שבו התחיל המבול, כשהוא מונֶה הן את החודש השביעי, והן את היום העשרים ושבעה. אך אפשר, שעל־ידי זה מורה הכתוב בבירור על זמן שוויון היום והלילה שבאביב, כי הוא תמיד חל בעשרים ושבעה לחודש השביעי. אך מדוע מתהווה המבול בשוויון היום והלילה שבאביב? מפני שבזמן זה כולם גדֵלים ונולדים - החיות עם הצומח. אי לזאת, העונש המוטל מהווה איוּם מבהיל יותר בזמן גידול כל שפע האלומות... אולם לוּ היה המבול מתהווה בשוויון היום והלילה שבסתיו, שעה שלא היה דבר על הארץ, אלא הכל היה אסוף באסמיו, לא היה הדבר נראה כהטָלת עונש, אלא יותר כמתן חסד; המים היו נראים כמטהרים את השדות וההרים. אי לזאת, ובהתאם לכך, נברא יציר האדמה הראשון, שכתבי הקודש קוראים לו "אדם". כי נאה אף יאה למקור של הגזע האנושי ואביו הקדמון, או אבא, או כל אשר נכון לכַנות בו את האיש הקדמון ביותר, - שיהא נוצר בעת שוויון היום והלילה שבאביב, כשכּל צמחי האדמה טעונים פירות. ושוויון היום והלילה שבאביב חל בחודש השביעי, שהוא נקרא גם "הראשון" לפי עיקרון שונֶה. אי לזאת, מכיוון שלאחר המבול המשחית היה נֹח למקור הראשון של הגזע, כשהאנושות שוב פרה ורבה, דימוהו במידת האפשר ליציר האדמה הראשון... ___________

37 כאן, וכן בשו"ת בראשית ב, לג להלן פסוק ח, ו, נוטה פילון מן הנוסח המסורתי, שהרי במסורה כתוב "בחדש השני", וכן בתרגום השבעים τοῦ δευτέρου μηνός, וכן בתרגום הסורי, וגם בוולגטה. ובכל התרגומים, חוץ מתרגום הארמיני, נמצא "בחדש השני". הגירסא "בחדש השביעי" נמצאת אך ורק בכתב־יד אחד של תרגום השבעים.

38 גירסתו של פילון: "בשבעה ועשרים", המתנגדת למסורה: "בשבעה עשר יום לחדש", היא כנוסח השבעים: ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ואין ספק, שהשינוי בנוסח השבעים מיוסד על מסורה, שתקופת המבול היתה בת שנים עשר חודש, שכבר ידעו עליה חכמי אלכסנדריה. פילון כותב, שהמבול ירד "שנה שלימה" שו"ת בראשית ב, מז. לא תורגם בספרֵנו; ב, לג, ולזה מצאו סתירה במקרא, שאם המבול התחיל "בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש" בראשית ז, יא, ונפסק כמו שנאמר "בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ" שם ח, יד, הרי זמן המבול היה כמה ימים עודפים, ומכאן גירסתם, הנמצאת גם בפילון, שהמבול החל בשבעה ועשרים יום לחדש. אבל חז"ל, שהקפידו שלא לשנות אפילו אות אחת בתורה, עמדו על שאלה זו ואמרו: "ובחדש השני, בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ שם, זו מרחשון, יבשה הארץ ונעשה גריד וכו', הרי י"ב חודש שלמים. וי"א יום היתירין מה טיבן? מלמד, שימות החמה יתירין על ימות הלבנה י"א יום" סדר עולם רבה, פרק ד.

39 לפילון ברור, שהמבול החל בניסן, אלא שנסתפק לו תאריך הולדתו של נח. מצד אחד המסורה שנח נולד בניסן, כלידת אדם הראשון, מפני שנח היה אבי יצירה חדשה. ומאידך גיסא, בתחילת השו"ת, האפשרות שנח נולד בתשרי, שהוא "החודש הקדוש בתקופת הסתיו.

40 שתי דעות אלה נמצאות במחלוקת תנאים בגמרא, ומחלוקת תנאים זו מובנת יותר לפי דברי פילון. בגמרא: "דתניא, בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש. ר' יהושע אומר, אותו היום י"ז באייר היה, יום שמזל כימה שוקע בו ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן, שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' אליעזר אומר, אותו יום י"ז במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם, שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים והביא מבול לעולם" ראש השנה יא, ב - יב, א. השאלה אם "בחדש השני" שבפסוק הכוונה לחודש אייר או למרחשון, תלויה במחלוקת של שני תַּנאים אלה, אם בתשרי נברא העולם או בניסן שם י, יב.

41 אבל לכאורה קשה להבין מחלוקת זו בין התנאים, שהרי היא רק למניין התקופות והדורות, ואילו כאן מספרת התורה באיזו שנה וחודש לחיי נח בא המבול לעולם, ואין ספק ששנותיו של האדם הפרטי נמנות מיום הוולדו, ולכאורה בדבר זה אין כל מחלוקת, ואיך צירפו ר' יהושע ור' אליעזר את מחלוקתם על זמן בריאת העולם לעניין שנות חייו של נח? וכן שם בגמרא: "ת"ר חכמי ישראל מונים למבול כר"א" וכו', ועל זה כתב רש"י: "מונין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות כר' אליעזר".

42 וכן קשה להבין מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר, אם יום אחד בשנה חשוב שנה: "אמר ר' יוחנן, ושניהן מקרא אחד דרשו, ויהיה באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש בראשית ח, יג, ר"מ סבר, מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי לה שנה, שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך, אי כתיב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת, השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה, שנה אשש מאות קאי, ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר וכו' מכלל דתרוייהו סבירא להו בניסן נברא העולם" ראש השנה י, ב. וכיון שבניסן נברא העולם, לדעת ר' מאיר שיום אחד בשנה חשוב שנה, אז פירוש המקרא באחת ושש מאות שנה, שזה היה בשנת שש מאות ואחת שנה לחיי נח, ולר' אלעזר אתחלתא דאחת. אבל איזו שייכות יש בין השאלה על בריאת העולם, למנין הדורות לחיי נח הפרטיים, שנמנה מיום היוולדו. והדבר קשה בין לגירסת רש"י ובין לגירסת התוספות עיין שם.

43 אכן, לפי דברי פילון, אפשר להבין את מחלוקת התנאים. ר' אליעזר ור' יהושע, שנחלקו על זמן יצירת העולם, עמדו במסורתם, שהאבות, שהם עמודי העולם, נולדו בזמן שהעולם נברא: "רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו האבות וכו', ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו האבות" ראש השנה י, ב. וכן פילון, מצד אחד הוא משווה את נח לאדם הראשון, ומכיוון שלפי שיטתו העולם ואדם הראשון נולדו בניסן, אז הוא נוטה גם לקבָּלה שנח נולד בניסן, ובכל זאת הוא כותב, שאפשר לומר שנח נולד בתשרי, ראש השנה של תקופת הסתיו.

44 ולפי דברי פילון, מובנת מעתה גם מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על זמן ירידת המבול. לפי רבי אליעזר, שמפרש "בחדש השני" שזה חודש מרחשון, היתה לו הַקַבָּלָה כפירוש האחד של פילון, שגם נח נולד בתשרי, וה"חדש השני" היה זמן ירידת המבול, וגם החודש השני בשנת שש מאות שנה לחיי נח. ולפי ר' יהושע, שהחודש השני זה חודש אייר, מפני שבניסן נברא העולם, ולידת נח היתה בניסן. ושני התַּנאים מונים את זמן המבול מזמן הולדתו של נח. ולפי זה, מתפרשים פסוקי התורה כפשוטם לפי שיטתם. ועל השאלה, מפני מה הם מייחסים את לידת נח לזמן ירידת המבול, ואינם מזכירים את מחלוקתם על זמן לידת נח כמו על זמן לידת האבות, אפשר, מפני שנח לא היה במדרגת האבות, כיון שיש דורשים נח לשבח ויש דורשים אותו לגנאי, ולפיכך נחלקו על זמן ירידת המבול, התלוי בתקופה שבה נולד נח.

45 מהוּ: "נבקעו כל מעינות תהום וזרמי השמים נפתחו"?

46 פשט המקרא ברור הוא, כי נתבַּהֵר, שהארץ והשמים -ראשי העולם וקצותיו- נצטרפו יחד להאשים ולהכרית את בני התמותה, שעה שהמים נפגשו זה בזה, קצתם נבעו ועלו מהארץ, וקצתם שטפו וירדו מן השמים. ובהיר ומבואר מאד האמור: "נבקעו מעינות", כי בהתחולל בֶקַע, אין מעצור לזרם המים... ___________

47 כדברי פילון, שהשמים והארץ נצטרפו יחד להביא מבול על הארץ, נמצא גם במדרשי התנאים: "רבי יוסי בן דורמסקית אומר, הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם, אף המקום פתח עליהם מעיינות עליונים ותחתונים במכילתא: מלמעלה ומלמטה כדי לאבדם, שנאמר בראשית ז, יא ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו" ספרי דברים, מג; מכילתא בשלח פרשה ב, עמ' 122 ת"ה בשלח, יב.

48 מהו: "ה' סגר את התיבה מחוץ לו"?

49 מכיוון שאמרנו, שמבנֶה הגוף מסוּמָל על־ידי התיבה, דבר זה הגיוני, שכֵּן גופנו סגור סביב מבחוץ בעור נוקשֶה, המוטל מסביב לו כמכסֶה לכל אחד מחלקיו, כי הטבע התקין זאת ככתונת, לבל יזיקו אותו קור וחום. ופשט המקרא ברור הוא: כי התיבה סגורה ומסוגרת מבחוץ על־ידי הכוח האלהי, להגן עליה שלא יחדרו מים פנימה לשום חֵלק ממנה, כי היא היתה עתידה להיות בסערה במשך שנה תמימה. ___________

50 כן פירש רש"י את פשוטו של מקרא: "ויסגור ה' בעדו וכו', ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו מן המים". ובאבן עזרא: "ויסגור ה' בעדו, הוא לשבח וכו', והנה סגר הפתח, והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום, כי מיד היו כלם מתים". ובשיטה אחרת בראב"ע: "ויסגר, אין צריך לומר ויסגור הדלת, רק טעמו שסגר שם כל התיבה, ולא נפתח בו מקום ולא נבקע". וכן ברד"ק: "ויסגר ה' בעדו, הגין בעדו, שלא נפתח בתיבה אפילו נקב אחד בחוזק הגשמים הרבים".

51 מדוע היו המים יותר מחמש עשרה אמה מעל כל ההרים הגבוהים? יש להעיר, על דרך הפשט, שהמים לא היו חמש עשרה אמה מעל פיסגות ההרים, אלא אף מֵעַל ההרים הארוכים והגבוהים ביותר. ואפילו עוד יותר מֵעַל הנמוכים. ___________

52 חז"ל נחלקו בדיוק דברי הפסוק: "חמש עשרה אמה וגו', רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר חמש עשרה אמה בהר וחמש עשרה בבקעה, ורבי נחמיה אמר ט"ו אמה בהר, אבל בבקעה כל שהן" ב"ר לב, יא.

53 כדיוקו של פילון, מנמק רבי אלעזר המודעי לפני רבי ישמעאל ורבי טרפון וזקנים: "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים, וכי חמש עשרה אמה בעמק, חמש עשרה אמה בהרים, וכי מיא שורי שורי קיימי, ועוד תיבה היכא סגיא? אלא נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דהשוו מיא בהדי טורי, והדר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים" יומא עו, א. וראה מכילתא דר"י, מסכתא דויסע פרשה ג.

54 ובלקח טוב: "אלו חמש עשרה אמה ממעל להרים הרמים". ובפסוק ז, יא מפרש: "התהומות הֶעלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות, ואח"כ וארובות השמים נפתחו, ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים". וכן ברש"י: "חמש עשרה אמה למעלה של גובה כל ההרים, לאחר שהשוו המים לראשי ההרים".

55 מהו: "גוע כל בשר המתנועע"?

56 מאד יפה, ובטבעיות, דיבר הכתוב על השחתת הבשר המתנועע. כי הבשר מניע את תענוגות הגוף, והוא נָע על־ידי התענוגות. אבל תנועות אֵלה הן סיבות להשחתת הנשמה, כשם שחוקי הסבלנות והמתינות הם סיבות להצלתה. ___________

57 לדבריו, מציין הפסוק את השמדת הבשר, מפני שהבשר הוא הגורם לתאווה. וראה בדבריו לעיל ו, יב קץ כל בשר שו"ת בראשית א, צט ובביאור שם.

58 מהו: "כל אשר על החרבה מתו"?

59 פשוטו של מקרא ידוע, היות וכל אשר על הארץ נעקר והושחת בימי המבול הגדול. ולפי השֵׂכל, כשם שגזרי העצים, כשהם יבשים חרבים ושדופים, הם נאכלים מיד על־ידי האש, כך גם הנשמה, כשאינה מעורבת בחכמה ובצדק וביראת שמים וגם במידות טובות נוספות, שרק הן לבדן מסוגלות להרחיב דעתו של אדם - נשמה זו נעשית שדופה ושוממה ממש, כמו נֶטַע סְרָק ועָקָר או גזע ישן. והיא מתה כשהיא מכורה לשטף תאוות הגוף. ___________

60 כוונתו, שנשמת הרשע היא שדופה ושוממה, והיא מתה כשהיא מבורה לתאוות, ז"א מבלי שתחזור בתשובה. דבר זה רומז לנשמה ערטלאית, וכפי שמובא בזֹהר על הנשמה הערטילאית של הרשע: "אינון חייבי עלמא, דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא וערטילאין יתובון תמן, ונשמתא אזלא בכסופא לגבי אחרנין דלית לה לבוש כלל" זֹהר תרומה, קנ ע"א.

61 מהו: "נשארו אך נח ואשר היו עמו בתיבה"?

62 פשַט המקרא ברור הוא. אך לפי השֵׂכל, ייתכן לפרשו כדלהלן: השֵׂכל המשתוקק לחכמה ולצדק בדומה לעץ, כוֹרֵת לחלוטין את כל הטַפִילִים המזיקים, הגדֵלים ויונקים ממנו את מחייתו, כלומר, הוא כורת את התאוות ללא־סייג וחרשעוּיוֹת ואת אשר באו מידיהם. וחוא נֹח/עץ נותר לבדו עם אשר לו. וכל חמחשבות המתוקנות בהתאֵם לטוב, הן הדבר המיוחד לכל אחד ואחד. לפיכך בא הכתוב והוסיף: ש"אך נח" נשאר ואשר היו עימו, כדי להבהיר את שִׂיא השמחה האמיתית. "והוא נשאר בתיבה", כלומר בגופו שהיה נקי מתאוות ותחלואים רוחניים, אלא שעדיין לא הפך בלתי־ גופני. אלא שברכת־חסד עתידה היתה לבוא עליו מלמעלה, מן האב המושיע, מכיוון שקיבל את בן־זוגו ושותפו לא כשליט, אלא תחת שילטונו. ולכן גופו של נח לא שקע במבול, אלא נשאר מעל גבי המבול, ולא נמחה על־ידי מערבולות מפלי המים שעלו וביעבעו - על־ידי בִּיזְבוּזִים, נוֹהֲגים פרוּצים ותשוקות של הבל ורִיק. ___________

63 פילון מבאר כן את תיבת "אך", בשיטה שנקט בה רבי עקיבא, ש"אכין ורקין" מיעוטין הם. ופירש, שנח בלבד נותר בתיבה. וכן דרשו בחז"ל ש"אך" למעט, וכן פירש רש"י לפי פשוטו. אבל לפי מדרשו, דרשו כאן "אך" במובן שלילי: "אך מיעוט, אף הוא היה גונח דם מן הצינה" ב"ר לב, י; תנחומא נח, ט. ופילון לומד זה באופן חיובי, שהכתוב מבטא כאן את רוממות השמחה האמיתית, שהנה נח עבר בשלום את כל ההרפתקאות וניצול מן המבול. ובפסוק נמצא "אך" בלשון שמחה, כגון: "והיית אך שמח" דברים טז, טו: "אך טוב לישראל" תהלים עג, א.

2 בראשית רבה פתח ↗

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וגו' בראשית ז, ב, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִתּוֹךְ פִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי מְנַשֶּׁה אַף כְּשֶׁבָּא לוֹמַר לָהֶם סִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא פָתַח לָהֶם אֶלָּא בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה ויקרא יא, ד: אֶת הַגָּמָל כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה. ויקרא יא, ה: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי אֵינֶנּוּ מַפְרִיס פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה. ויקרא יא, ז: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי אֵינֶנּוּ מַעֲלֶה גֵרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא. בראשית ז, ג: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִם תֹּאמַר שִׁבְעָה מִכָּל מִין נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, אֶלָּא שִׁבְעָה זְכָרִים וְשִׁבְעָה נְקֵבוֹת, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם, אֶלָּא בראשית ז, ג: לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

4 נדה פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֶׂה בִּקְלֵיאוֹפַּטְרָא מַלְכַּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס, שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, וּבְדָקָן וּמְצָאָן זֶה וָזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד! אָמַר לָהֶן: אֲנִי מֵבִיא לָכֶם רְאָיָיה מִן הַתּוֹרָה, וְאַתֶּם מְבִיאִין לִי רְאָיָיה מִן הַשּׁוֹטִים?!

4 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב: אֵלּוּ יְמֵי אֲבֵילוּת שֶׁל מְתוּשֶׁלַח, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהֶסְפֵּדָן שֶׁל צַדִּיקִים מְעַכְּבִין אֶת הַפּוּרְעָנוּת לָבֹא. דָּבָר אַחֵר: לְשִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁשִּׁינָּה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵדֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁהָיְתָה חַמָּה יוֹצֵאת מִמַּעֲרָב וְשׁוֹקַעַת בַּמִּזְרָח. דָּבָר אַחֵר: שֶׁקָּבַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זְמַן גָּדוֹל, וְאַחַר כָּךְ זְמַן קָטָן. דָּבָר אַחֵר: לְשִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁהִטְעִימָם מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ מָה טוֹבָה מָנְעוּ מֵהֶן.

4 שמות רבה פתח ↗

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב תהלים קיב, ה: טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, אֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵינָה חַיֶּבֶת לֵאלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא חַנּוּן וְרַחוּם וּמוֹחֵל עַל כָּל הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עט, ח: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשׁוֹנִים, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁלָּוָה מִן דְּיוֹסְטוֹס וּשְׁכָחוֹ, לְאַחַר זְמַן בָּא וְעָמַד לְפָנָיו אָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לְךָ, אָמַר לוֹ לָמָּה הִזְכַּרְתָּ, חוֹב הָרִאשׁוֹן כְּבָר בָּטֵל הוּא מִלִּבִּי. כָּךְ אֲדוֹן הָעוֹלָם, הַבְּרִיּוֹת חוֹטְאִין לְפָנָיו וְהוּא מִסְתַּכֵּל שֶׁאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְהוּא מַנִּיחַ לָהֶם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וּכְשֶׁהֵם שָׁבִים בָּאִין לְהַזְכִּיר הַחוֹב שֶׁעָשׂוּ בָּרִאשׁוֹנָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם ישעיה מג, יח: אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת. מִנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁב אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ עֲוֹנוֹת הַרְבֵּה הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן זְכֻיּוֹת, דִּכְתִיב יחזקאל לג, יט: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, לְכָךְ הוּא מַזְהִיר עַל הֶעָנִי שמות כב, כד: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, לֹא תַעֲמִידֶנּוּ עָרוֹם, שמות כב, כו: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר תהלים לד, יח: צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ.

5 בראשית רבה פתח ↗

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן בראשית ג, כג, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שִׁלְּחוֹ מִגַּן עֵדֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשִׁלְּחוֹ מִגַּן עֵדֶן לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שִׁלְחוֹ מִגֵּן עֵדֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הִקְשָׁה עָלָיו, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה רִיתָה עָלָיו. אָמַר רַבִּי הוּנָא אִתְפַּלְגּוּן רַבִּי אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבִּי הַמְנוּנָא, חַד אָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה וְחַד אָמַר כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, וְהָא מְסַיֵּעַ לְרַבִּי נְחֶמְיָה תהלים יז, טו: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ, לִכְשֶׁיָּקִיץ אוֹתוֹ שֶׁנִּבְרָא בִּדְמוּתְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מַצְדִיקוֹ מֵאוֹתָהּ גְּזֵרָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּשֶׁבְּרָאוֹ בְּרָאוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וּכְשֶׁטְּרָדוֹ, טְרָדוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים. הֵן הָאָדָם, הָא אָדָם לֹא יָכוֹלְתָּ לַעֲמֹד בְּצִוּוּיָךְ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, אֶתְמְהָא. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָא מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹא יָכוֹלְתָּ לַעֲמֹד בַּצִּוּוּי אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט, כג: שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל, אָמַר רַב הוּנָא כַּד שָׁמַע בַּר קַפָּרָא כֵּן, אָמַר יָפֶה דָּרַשְׁתָּ בֶּן אֲחוֹתִי.

11 סדר עולם רבה פתח ↗

המבול היה כל י"ב חדש, שנאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בראשית ז יא, ודורו אינן חיין לעלם הבא ואינן נדונין, שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם שם ו ג, רבי יהושע אומר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש שם ז יא זה אייר, שהוא שני לניסן שבו נברא העולם, ובו כימה שוקעת, ולפי ששינו את מעשיהן לפני המקום, שינה עליהן סדרי בראשית, רבי אליעזר אומר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש זה מרחשון, שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם, ובו כימה עולה, והיא היתה זמנה של רביעה, חכמים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופות. ויהי הגשם וגו' שם ז יב, עד מתי ארבעים יום וארבעים לילה, עד כ"ז בכסלו, ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שם ז כד, עד מתי חמשים ומאת יום, עד אחד בסיון, והמים היו עומדין ודמומים והרשעים נדונים בהן כל אחד ואחד לפי מעשיו, ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום וגו', והמים היו הלוך וחסור וגו' שם ח, המים היו גבוהים מן הארץ חמש עשרה אמה, וכלו לששים יום, אמה לד' ימים, טפח ומחצה בכל יום. ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום שם ח ד, זה סיון, וכשאתה מתחיל למנות משפסקו הגשמים מלירד, נמצאת נחה לששה עשר יום, הא כמה היתה גבוהה מן הארץ, ד' אמות, וכמה היתה משוקעת בתוך המים, י"א אמה. ויהי מקץ ארבעים יום שם ח ו, לקץ שהתחילו המים לחסור, בעשרה בתמוז, ויפתח נח את חלון התבה וגו', וישלח את הערב וגו' שם, שהה שבעת ימים וישלח את היונה וגו', ולא מצאה וגו' שם, שהה עוד שבעת ימים ויסף שלח את היונה וגו', ותבא אליו היונה וגו' שם, שהה עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד שם ח יב, הלכה וישבה לה על ראשי ההרים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב, כשאתה מתחיל למנות משהתחילו הגשמים לירד, מאחד באב ועד אחד בתשרי נבלעו המים. ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון וגו' שם ח יג, מקצת החדש ככולו, למדנו שכיון שנכנס יום אחד בחדש, מונין אותו חדש שלם, וחדש אחד נכנס בשנה, מונין אותה שנה שלמה, שמקצת החדש ככולו ומקצת השנה ככולה. חרבו המים מעל הארץ, המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח, והעולים מלמטה נבלעו במקומן, ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה, המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים, שמימי המבול סימן קללה היו ואין בכלל קללה ברכה. ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש שם ח יד, זה מרחשון, יבשה הארץ שם ונעשית גריד, הרי י"ב חדש שלמים, וי"א יום היתרין מה טיבן, מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום, אמר רבי אלעזר והלא מתחלת ברייתו של עולם ימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום, שנבראו מלאין חמשה עשר, צא מהן ארבעה לפנים מיכן, הרי אחד עשר, אמרו לו וכיון שעברו עבור ראשון, הגיעה לבנה לחמה, אמר להן חוזרת היא ומשיבה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה לידע סימן ימי החמה שהן יתרין על ימות הלבנה אחד עשר יום, ישרוט שריטה בתקופת תמוז, ולשנה הבאה אין מגעת לשם עד אחד עשר יום, וכן אתה יודע שימות החמה יתרין על ימות הלבנה אחד עשר יום:

20 בראשית רבה פתח ↗

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וגו' בראשית ז, כ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּהָר וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּבִּקְעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּהָר, אֲבָל בַּבִּקְעָה כָּל שֶׁהֵן. בראשית ז, כא: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ וגו', בראשית ז, כב: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו וגו', רַבִּי שְׁמוּאֵל חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא חַבְרְהוֹן דְּרַבָּנָן אוֹמֵר, כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ, וּלְהַלָּן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה נֶפֶשׁ, מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן, תַּלְמוּד לוֹמַר חַיִּים חַיִּים לִגְזֵרָה שָׁוָה. מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ, פְּרַט לַדָּגִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הֵן הָיוּ בִּכְלַל מְאֻסָּפִין, אֶלָּא שֶׁבָּרְחוּ לַיָּם הַגָּדוֹל לָאוֹקְיָנוֹס. בראשית ז, כג: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם בראשית ז, כג: וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אַךְ מִעוּט, שֶׁאַף הוּא הָיָה גוֹנֵחַ דָּם מִפְּנֵי הַצִּנָּה.

23 בראשית רבה פתח ↗

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וגו' בראשית ז, יט, רַבִּי יוֹנָתָן סְלַק לְמִצְלֵי בִּירוּשָׁלַיִם, עֲבַר בַּהֲדֵין פְּלָטָאנֵיס וַחֲמָתֵי חַד שָׁמְרֵיי, אֲמַר לֵיהּ לְהֵיכָן אַתְּ אָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ לְמֵיסַק לְמִצְלֵי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲמַר לֵיהּ לָא טַב לָךְ לְמִצְלֵי בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא, וְלָא בְּהַהוּא בֵּיתָא קַלְקַלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה הוּא בְרִיךְ, אֲמַר לֵיהּ דְּלָא טָף בְּמוֹי דְּמַבּוּלָא. נִתְעַלְמָה מֵעֵינֵי רַבִּי יוֹנָתָן וְלֹא הֱשִׁיבוֹ לְשָׁעָה, אֲמַר לוֹ חַמָּרֵיהּ, רַבִּי תַּרְשֵׁינִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ, אָמַר לוֹ הֵין. אֲמַר לֵיהּ אִין מִן טוּרַיָיא רָמַיָא הוּא, הָא כְתִיב בראשית ז, יט: וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, וְאִין מִן מָכַיָא הוּא לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ קְרָיָא וְלָא אַחְשְׁבֵיהּ כְּלוּם. מִיָּד יָרַד לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן מֵעַל הַחֲמוֹר וְהִרְכִּיבוֹ שְׁלשָׁה מִילִין, וְקָרָא עָלָיו שְׁלשָׁה מִקְרָאוֹת דברים ז, יד: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ, אֲפִלּוּ בַּבֶּהָמוֹת שֶׁבָּכֶם. שיר השירים ד, ג: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, הָרֵיקִין שֶׁבָּכֶם רָצוּף תְּשׁוּבוֹת כְּרִמּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה נד, יז: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וגו'.

« מדרשי פילון ו׳:י״ח מדרשי פילון ח׳:א׳ »